שריקות, יוקולילי ושברון-לב: על סוד הקסם של LP

הכל התחיל באוטובוס בדרך לעבודה בבוקר יום ראשון תמים בתחילת פברואר. על אף שלא הקשבתי לרדיו אלא לרחשי הנסיעה ומחשבותיי ריחפו באוויר, לפתע משהו לכד את תשומת ליבי והכריח אותי לשמוע. שיר התנגן מהרדיו אבל לא שיר רגיל. שיר שהרגיש כמו זעקה אמיתית וכנה, עוצמתית ונוגה מעומק הקרביים והלב. באותו הרגע לא קלטתי שאני צריכה לשלוף את השאזאם ולוודא שאני יודעת מהו השיר הזה. אבל השיר המשיך להתנגן באוזניים שלי ולא הרפה ודרש ממני לשמוע אותו שוב. רק שלא זכרתי ממנו שום דבר קונקרטי. שום דבר מלבד הקול – קול של אישה. קצת ילדותי, קצת מפוכח, לפעמים שבור וציני ובעיקר את קריאת ה-"או או או או או…." המפלחת. ולכו תמצאו את זה בגוגל. לשמחתי, אני מידענית אז עם קצת מאמץ, מזל ובעיקר העובדה שהמילים Lost on You עלו לי בראש בזמן החיפוש, הצלחתי לאתר את LP. פתחתי את הקליפ והשתאתי. נכנסתי לעולם קסום, כואב, סקסי ונעים בו-זמנית. בשעות שאח"כ הקשבתי לעוד ועוד שירים והייתי המומה מהעובדה שבמשך שנים רבות פספסתי את היוצרת יוצאת-דופן הזאת שפורטת על נימים כה עמוקים אצלי. מה שהתחיל בבוקר אחד הפך לשבוע אובססיבי שבו כל מה שליווה אותי היו השירים של LP. לצלילם רקדתי בבוקר ולקולם נרדמתי בערב. היו בכל זאת 4 דיסקים לגמוע וכמות עצומה של הופעות בלייב, שהיו אף טובות יותר מההקלטות. בסוף אותו שבוע נפל לי האסימון – "היי, אני אוהבת זמרת שחיה ופועלת כיום! היא מופיעה בחו"ל עכשיו ואפילו באירופה. היי, אירופה לא כזאת רחוקה מכאן!". וכך, הצלחתי להתגבר זמנית על פחד הטיסה שלי וההתנזרות מנסיעות לחו"ל שליוו אותי שנים רבות והחלטתי שאני יוצאת להרפתקאה המטורפת הזאת של לראות את LP בלייב ויהי מה. כן, אני מבינה שבשביל הרבה אנשים זה דבר של מה בכך אבל לא בשבילי. אחרי הרבה תכנונים, התייעצויות, רכישות באינטרנט וקניית מזוודה מצאתי את עצמי בצפון איטליה. הבחירה באיטליה לא הייתה מקרית – LP או בשמה המלא לורה פרגוליצי מגיעה ממוצא איטלקי-אמריקאי וניכר בה שיש לה פינה חמה בלב לאיטלקים ולהיפך. לא סתם היו לה איזה 5 הופעות באיטליה ורק אחת או שתיים במדינות אחרות באירופה. בעודי ממתינה לנסיעה גיליתי שהצלחתה של LP תביא אותה אפילו למדינתנו החמה בליווי ראפרים מיותרים (מצטערת בפניי מעריציהם אבל ככה קראתי להם בליבי) כמה חודשים לאחר הנסיעה שלי. סיבה למסיבה – אני הולכת לראות את הקראש המוזיקלי החדש שלי לא פעם אחת, אלא פעמיים – פעם בארץ המגף והפסטות ופעם במגרש הביתי! חודש לאחר מכן, בעודי צופה בה מפעימה ומלהיבה קהל שלם באולם נעים בפדובה שמחתי מאוד על כך שתזדמן לי הזדמנות שנייה לחזות בפלא. לא רק כי היא אכן חיית במה חובבת-קהל שקולה מפעים ומרגש בלייב כמו שקיוויתי וראיתי בסרטונים אלא שהייתי חולה כמו כלב 🙂 כן, כן, הייתי חולה במהלך ההופעה ולכן נאלצתי לרקוד ולקפוץ (כי לא הצלחתי שלא) בשירים החביבים עליי במיוחד ואז לעשות הפסקות ישיבה על הרצפה. ייאמר לזכות הקהל המנומס שהם איפשרו את זה ולא רמסו אותי. וכך אנחנו מגיעים ליולי 2017, ההופעה השנייה כמעט מעבר לפינה, LP בדיוק שחררה קליפ חדש לאוויר וזה הזמן הטוב ביותר להזכיר ולהסביר לכם (ואולי לי) למה התאהבתי.

אז מה הולך להיות בפוסט הארוך-יתר-על-המידה הזה? אני רוצה לספר לכם על השירים והקליפים של LP, על מה עומד מאחוריהם ומה הם מעוררים בי, על חייה והקריירה וחיי האהבה שלה (ומתנצלת שלפעמים אזלוג למחוזות הפנאי פלוס. זה לא אני, זה האובססיה). נתחיל? נתחיל.

אגב, אם כל האפוס של התפתחות הקריירה של LP לא מעניינים אתכם, אלא רק השירים עצמם וניתוחם – אתם מוזמנים לקפוץ הרבה קדימה.

אז הזמרת האנדרוגנית בעלת שם הבמה הלא-ממוגדר (תחשבו J. K. Roling) נולדה ב-1981 בניו-יורק. היא נאלצה להכיר בכך שכל השיט החשוב קורה בלוס-אנג'לס ועברה לעיר המלאכים. שני האלבומים הראשונים שלה – (Heart-Shaped Scar (2001 ו – (Suburban Sprawl & Alcohol (2004 – היו אלבומי רוק אינדי בועטים, קוליים ורועשים שעשו עבודה רעה מאוד בלחשוף את הייחודיות של LP. כלומר, עודף ההפקה והמוסיקה מסביב מיסכו את הנכס החשוב ביותר של LP – היכולות הוואקליות שלה. הם גם לא שיקפו את הגיוון המוזיקלי שהיא מושפעת ממנו – פופ, רוק, בלוז, אופרה – יו ניים איט. זאת בכל מקרה ההשערה שלי בנוגע ללמה ההצלחה של LP הגיעה באיחור משמעותי כל כך. אבל היא נוטה להסכים איתי אז זה בסדר 🙂

יש כמה דברים מעניינים לציין לגביי האלבום השני שמשקפים משהו על הקריירה של LP בכללותה:
1. הסינגל הראשון מתוכו שימש כשיר הפתיחה של העונה השנייה והשלישית של הסדרה הלסבית "South of Nowhere". לא סדרה משהו אבל זאת אולי ההתחלה של הפיכתה של LP לאושייה לסבית בינלאומית.
2. אפרופו לסביות, בדיסק הזה LP חברה ללינדה פרי. אין לכם מושג מי זאת? זה בסדר, אני אעזור לכם. היא הסולנית לשעבר של להקת  Four Non-Blonds שאחראית ל-one hit wonder עם הפזמון הממכר שתוהה מה לעזעזל קורה פה. די חרשו עליו בשנות ה-90 ולאחרונה הוא הופיע בקטע חשוב בסדרת המד"ב המשובחת והנהדרת מבחינת ייצוגים להט"ביים Sense8 (השם יקום דמה) . בנוסף, לינדה נשואה לשרה גילברט – שגילמה את דרלין בסיטקום רוזאן וקפצה לבקר את החנונים של "המפץ הגדול" לכמה פרקים.
3. האלבום השני של LP מסמן את העסקה השנייה שלה עם חברת תקליטים. ספויילר: עד הדיסק הרביעי המצליח שלה היא תספיק לצבור שבע עסקאות כאלו (!!!) ולקבל אינספור דחיות. מספיק לומר שהיא לא אוהבת כל כך את החבר'ה האלו של חברות התקליטים כמו שניתן לראות בתחילת הקליפ של Tightrope.

אז כאמור בתור זמרת, לא הלך ל-LP משהו. נכון שהיא הצליחה להשיג עסקה טובה עם חברת תקליטים שקשורה ליוניברסל רקורדס בעקבות הופעה מוצלחת בכנס SXSW אבל כל העניין התפורר עקב חילוקי דעות אומנותיים. You know how it is. לעומת זאת, בתור כותבת שירים היא זכתה להצלחה לא קטנה והצליחה להגיע ללשזור מילים לפיהם של אמנים כמו ריהאנה ("Cheers"), כריסטינה אגילרה ("Beautiful People"), שר ("Red", "Pride"), ה-Backstreet Boys ועוד כל מיני אמנים שלא שמענו עליהם. זה כמובן גרר עוד הסכמים וחתימות מול חברות תקליטים. מעייף, אה? תחשבו איך זה היה בשבילה.

בספטמבר 2011, בשעה טובה, LP הגיעה לחברת תקליטים גדולה ומרשימה באמת – Warner Bros. Records – ולכן לא פלא שזמן קצר אח"כ השיר הגדול ממה שעתיד להיות האלבום השלישי שלה – Into the Wild – היה הרקע לפרסומת של Citibank. לא רע, LP, לא רע. האלבום עצמו אגב יצא רק ב-2014 כאשר קדם לו EP של הופעות חיות וסיבוב הופעות נרחב.

LP בצעירותה

באלבום השלישי – Forever for Now – כבר אפשר לשמוע את ה-LP שאנחנו מכירים היום. מלבד Into the Wild שהוא נהדר וממש שונה מהשירים המלנכוליים, ציניים ורציניים שנשמע בדיסק הבא, יש עוד שירים מעודדים וקצביים באלבום הזה כמו Tokyo Sunrise, Heavenly Light ו – One Last Mistake. כשאני רוצה לרקוד לצלילי LP, אלו השירים שאני שמה. גם הם – כמו השירים לכל אורך הקריירה של LP – עוסקים באהבה נוקבת ושברון-לב נוקב עוד יותר אבל הם עושים זאת תוך כדי התחברות לצד הפופי והקופצני יותר שלה. למרות שגם כאן הייתה הפקה מוזיקלית מרשימה ברקע, אפשרו לקול של LP לבלוט יותר וזה בהחלט בא לידי הביטוי המובהק ביותר ב- Forever for Now – אולי השיר הכי מרשים וואקלית של LP (אם היה לי שקל על כל פעם שרשמתי את המילה LP בפוסט…).

לא כל כך ברור מה הייתה מידת ההצלחה של האלבום – יותר טובה כנראה משני האלבומים הראשונים אבל ככל הנראה לא הצלחה מסחררת שהביאה אותה אל המיינסטרים. עוד שיתוף פעולה מרגש נרשם באלבום הזה כאשר LP חברה לאיזבלה ("איזי") סאמרס – שהינה חלק מהצמד המוכשר בטירוף פלורנס והמכונה. כאן אפשר לראות את LP מבצעת את הלהיט הגדול הראשון שלהן – The Dog Days are Over ופלורנס וולש מפציעה במלוא הדרה בערך באמצע והן שרות ביחד ולנו נותר רק להצטער שאיכות ההקלטה לא טובה יותר.

השנה היא 2015. הבמה מוכנה כבר ממזמן לפריצתה המבוששת לבוא של LP והנה קרה הנס ודברים התחילו לזוז בכיוון הנכון. בהחלטה משונה קצת, הוחלט לשחרר את הסינגל Muddy Waters בתור הסינגל הראשון של הדיסק הרביעי של LP. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מחבבת את השיר ומעריכה אותו אבל הוא כשמו כן הוא. הוא כבד, מזכיר את הביצות של לואיזיאנה או משהו דומה וגורם לך לחשוב על כוהנות וודו שוחרות רע. לכן לא פלא ש"כתום הוא השחור החדש" החליטו שזה יהיה השיר שיתנגן בזמן סצינת הסיום הקשה של סוף העונה הרביעית (כך אומרים. אני בנתיים נשארתי עם הטעם הטוב של סוף העונה השנייה). עוד סדרה עם ייצוג להט"בי משובח (שמים לב לדפוס?). אבל כל זה נשכח מאיתנו ומשאר העולם כי בנובמבר 2015 – השיר Lost on You שוחרר לאוויר העולם והעולם – הוא התחיל להשתגע. חודש אח"כ יצא גם האלבום הרביעי שנשא את אותו שם.

Lost on You זכה להצלחה מסחררת בקנה מידה בינלאומי – באופן משעשע הוא דווקא לא הצליח עד כדי כך בארה"ב אבל כן בהמון מדינות אירופאיות שאת מצעדיהן הוא כבש. זה לא לגמרי מפתיע כי בגדול האירופאיים אוהבים דרמה. האמריקאיים אוהבים טראש. סליחה על הסטריאוטיפים. גם באיזו מדינה קטנטנה במזרח התיכון בשם ישראל השיר התקבל באהדה רבה וחברים צחקו עליי שהצלחתי לחמוק איכשהו מלשמוע אותו עד אז כי "חרשו עליו". הסיפור שלי הוא אגב לא יוצא דופן.

הקליפ עצמו ביוטיוב זכה למיליוני צפיות ומאות אלף לייקים. לא השני מיליארד צפיות ב-Hello של Adele אבל עדיין מכובד. אגב, בהתחשב בזה ששני השירים הם שירי התמודדות עם פרידה שמבוצעים על ידי זמרות בעלות מנעד קולי מרשים ההצעה היחידה שלי ל-LP היא בפעם הבאה לשלב טלפון מעידן האבן בקליפ ואולי זה יעזור יותר. אנשים פשוט אוהבים וינטג'. אני אישית מבינה משהו חדש לגביי השיר ועצמי כל פעם שאני שומעת/רואה אותו. ושמעתי אותו הרבה. המון. הוא לא מרפה.

שרדתם עד כאן?

יופי, כי עכשיו מתחיל החלק המעניין באמת. Welcome ל…טרילוגיה. ולא, אני לא מדברת על סטאר וורז.

Lost on You

אין הרבה התייחסויות ברשת למה שאני מכנה "הטרילוגיה" אבל מאוד ברור בעיניי ששלושת הוידיאו קליפים שיצאו מהאלבום Lost On You הכוללים את הקליפ של השיר בעל אותו השם (שיצא באמצע 2016) ושני הקליפים הבאים – Other People ו-Tightrope (ששוחררו יחדיו בינואר 2017) – הם חלק מאותו סיפור.

על אף ש-Lost on You היה הקליפ הראשון ששוחרר, הוא למעשה השני מבחינה כרונולוגית, כאשר Other People מקדים אותו ו-Tightrope ממשיך אותו. צ'אק דיוויד וויליס – בחור שהוא בכלל צלם ושחקן שהשתתף בתפקידים מינוריים בסרטים כמו Antman וסדרות כמו נאשוויל – ביים את שלושתם (וגם את הקליפ החדש ביותר שפורסם אתמול ממש אבל אני מתעלמת מקיומו כרגע). הם חולקים את אותן שחקניות, סגנון ויזואלי דרמטי וחושני דומה ואפילו אלמנטים חוזרים מסוימים. במילים אחרות, הם מתכתבים זה עם זה.

עכשיו, אם משום מה הגעתם לקרוא עד הנה ומעולם לא ראיתם את הסרטון או רחמנא ליצלן – לא שמעתם את השיר, תעשו פאוזה ולכו לשמוע ולראות אחרת שום דבר ממה שאגיד עכשיו לא יהיה בעל משמעות יתרה.

זה השלב שבו אני נאלצת להיכנס למוד פנאי פלוס. הוממ…לא באמת, אני נהנית מזה מאוד. מאז ומתמיד אהבתי לדעת מה הסיפור האמיתי שעומד מאחורי היצירה של אמנים וגם לנסות לפענח האם יש קשר אמיתי בין הקליפ לשיר ואם כן, מהו. ראו ערך הפוסט שכתבתי על "לילה אחד בבנקוק" לפני מיליון שנה בערך (למעשה ב-2011, השנה שבה LP הוחתמה בוורנר. יחי ההבדל הקטן).

Lost on You נכתב כשנה לפני הפרידה הסופית בין LP לבין בת זוגה מזה חמש או שש שנים – השחקנית הבריטית טמזין בראון. ניתן למצוא המון תמונות שלהן ואפילו סרטונים ברשת. עיתונאית חוקרת כלשהי (כלומר, מעריצה משועממת כמוני) נברה במאמרים רבים והגיעה למסקנה שהן החלו לצאת ב-2012 אבל המסקנה שלי היא שככל הנראה זה היה לפחות שנתיים לפני בגלל דברים ש-LP אמרה בראיונות והחישובים שלי (אל דאגה, אין לי קיר עם timelines מטורפים כמו של ה-FBI. באמת!).

LP מספרת בראיונות שהשיר נכתב בשלב העדין והכואב ההוא שבו עדיין לא משוכנעים שהולכת להיות פרידה אבל כבר די מבינים שכנראה שכן ומנסים להיאחז בתקווה הנואשת שאולי לא הכל אבוד. או כפי שאמרה המשוררת: "Tell me are they lost on you". היא גם אומרת שהתקופה שבה כתבה את השיר הייתה תקופה אפילה באופן כללי בחייה. היא הייתה במקום לא פשוט מבחינה מקצועית (כנראה בין תחילת 2015 לאמצע 2015) וגם התמודדה עם הריחוק ההולך וגדל בינה לבין בת זוגה (נגיע ללמה בקליפ הבא:-)).

השיר מתחיל בבית הבא:

When you get older, plainer, saner
Will you remember all the danger
We came from?
Burning like embers, falling, tender
Longing for the days of no surrender
Years ago
And will you know

לדעתה של LP, אלו המילים הכי יפות שכתבה אי פעם ואני נוטה לחשוב שיש בזה משהו כי מרגישים שבמילים הבודדות האלו היא תיארה תהליכים מורכבים וארוכים שאירעו על פני שנים. יש במילות הפתיחה האלו את התקווה שנהיה עדיין מישהו בעל חשיבות לבן/בת הזוג בעתיד (או לאקסים) ואת ההסתכלות המפוכחת והבוגרת של מי שעברו הרבה שיט בחיים, מרדו בכל והפכו מיושבים יותר.

לאחר מכן LP הופכת להיות תשדיר פרסומת לסיגריות ולאלכוהול:

So smoke 'em if you got 'em
'Cause it's going down
All I ever wanted was you
I'll never get to heaven
'Cause I don't know how

Let's raise a glass or two
To all the things I've lost on you

זה מצחיק שהשיר העגום הזה משלב בו קריאה מחויכת וצינית להרמת לכבוד כל הדברים שהיא איבדה בקשר עם בת זוגתה. לא ברור אם הכוונה שהן אמורות להרים כוסית או שכולם מוזמנים לעשות כן (בקליפ רואים ש-LP משיקה כוסית עם הנגן שלצידה) אבל מה שבטוח זה שהיא מנסה לקחת את הבאסה בסבבה וזה עוזר להקליל את האווירה הכבדה של השיר. אבל יש המון באסה.

Hold me like you never lost your patience
Tell me that you love me more than hate me
All the time
And you're still mine

יש את התקווה הנואשת הזאת שדובר עליה – שהלב של האהובה עדיין שייך לך ושכל מה שהתגלע ביניכן איננו מספיק כדי לקרוע את החיים המשותפים שלכם ושיש שם מספיק אהבה וחיבה כדי להמשיך הלאה או לכל הפחות לקוות שאם זה כבר לא שם, שישחררו אותך מהר.

וכמובן יש את הפזמון הממכר שגרם להמוני אנשים ברחבי העולם ללחוץ על ריפיט שוב ושוב ושוב ושוב ולשקול טיפול בגמילה. כל כך הרבה עומק ורגש יש ב- "או או או אווווו" הזה… כל כך הרבה אמת ואמינות ריגשית….יש משהו ב-"או או או או או…." הכללי הזה שמאפשר לכל אדם לדעתי להכניס אליו את כאבו האישי ולחשוב על סיפור הפרידה שלו. אנחנו הרי יודעים שאין הרבה כאבים נוראיים יותר כמו כאב של פרידה רצינית (אני לא מדברת על אובדן כתוצאה ממוות. זה על סקאלה אחרת לגמרי). כנראה שהחוויה של המחשבה הצורבת על כמות הזמן, המשאבים והויתורים שעשינו בשביל זוגיות שלא הייתה לנצח היא חוויה אוניברסלית. כל מי שהיה מאוהב אי פעם וליבו נשבר לרסיסים יכול להרגיש את ליבו מפרפר בין רגעי הפריטות על היוקלילי. כולנו מרגישים שהפרידה שלנו היא סוף העולם, הכי טרגית, הכי אפית, הכי קורעת את הלב. הגדילה לעשות מעריצה אחת שלקחה את השיר וסיפרה את כל סיפור האהבה הכושלת העגומה שלה לבחור עם בעיות נפשיות דרך המילים של LP.

זאת גם ההזדמנות להתייחס למוסיקה עצמה, לבנייה של השיר ולרקע. יש בשיר הזה מעיין תחושה של נצחיות, כמו שאנחנו פעמים רבות טועים לחשוב שיש במערכות יחסים שלנו. הפאתוס הזה מועצם על הקולות בהתחלה שאישית נשמעים לי כמדמים רוחות רפאים או קריאות של אינדיאנים ובסופו של משהו שנשמע כמו מקהלת מלאכים או המקהלה היוונית בסוף הטרגדיה. אז אנחנו נכנסים לאווירה שהיא משהו בין המערב הפרוע לאופרה. למעשה, זאת הגדרה מעולה לכל המוסיקה של LP – היא חיה בין הקצוות האלו שבין דרמטיות אופראית לבין קצב פעלתני של המערב הפרוע עם איזו אווירה חזקה של אמריקנה.

ולבסוף – הגענו לקליפ. אני רוצה להחזיר אתכם לאותו יום ראשון שבו חזיתי בקליפ בפעם הראשונה. להזכירם שמעתי שיר שלא הכרתי של זמרת עלומה כלשהי. לא ידעתי עליה כלום – לא איך היא נראית, מאיזה מוצא היא, לא ידעתי שהיא לסבית כמוני ולא הייתי מוכנה בכלל למה שראיתי בקליפ. הקליפ מתחיל בדלת שנפתחת ומכניסה אותנו לעולם האינטימי שמתואר בו לצלילי מי מקלחת. אנחנו רואים בחורה אדומת שיער שהחליטה לעמוד מתחת למים עם חלוק פרחוני וחזיה כי כולנו עושים את זה כל הזמן. שנייה אח"כ מתפתלים סביבנו מיתרי גשרים ואז אנחנו רואים ישבן נשי בתחתונים נאים שלצידו חלוק פרחוני נוסף (ספויילר: זה אינו אותו חלוק אבל אנחנו אמורים לחשוב שכן). חזרנו לגשרים. לאחר מכן אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי שברים של הבחורה הג'ינג'ית בעודה עומדת בסלון ומסתכלת עלינו. האפקט הזה ביחד עם המונית שחולפת מאחוריה מרמזים על שברירי זכרון, ריחוק ותחושת שינוי. הבחורה הג'ינג'ית המהממת היא לורה הנסון סימס, דוגמנית וחברה של LP, והיא עתידה להופיע גם בקליפ הבא.

בשלב הזה אנחנו רואים לראשונה את LP מנגנת על היוקלילי ושורקת (משהו שהיא עושה באובססיביות מגיל צעיר בהשראת שרת בית הספר). מפל עגול של שיער מתולתל שחור התפוצץ מעל ראשה והיא נראית כמו הכלאה בין פרינס, בוב דילן וקת'רין מוניג מ-The L Word (אם היו לי יכולות פוטושופ הייתי מדגימה לכם). מכאן אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי לורה שבבירור מייצגת את טמזין, האקסית של LP, בקליפ הזה וגם בזה שאחריו. לורה עסוקה בלעשן הרבה (אני מניחה שטמזין עישנה כי LP עצמה לא מעשנת ממה שראיתי. לפחות לא סיגריות) ולגרום לעשן להתפתל מפיה כלפי מעלה בצורות אסתטיות שעושות גלורפיקציה בלתי נסבלת לכל העניין. מידי פעם, כדי לגוון היא מסתכלת אלינו בצורה חושנית ולעיתים מבולבלת ומרוחקת. היא עושה כביסה או יוצאת לקרוע את העיר ולהימרח על עמוד ולעלות במעליות. לא ברור לאן היא הולכת כה חדורת מטרה אבל תמיד היא מסתכלת עלינו בסופו של דבר. LP עסוקה בלשכב על הספה ולבהות ולהרהר ולפעמים לנגן ולשתות עם ידיד או לבד. היא מתעלמת באלגנטיות מטפט הינשופים הקריפי שמופיע מאחוריה כשהיא שורקת. היא לא מסתכלת ישירות למצלמה ולו פעם אחת. אנחנו כנראה אמורים להבין שאנחנו רואים את לורה (AKA, טמזין) דרך העיניים שלה לכל אורך הקליפ וזה מסביר גם למה אנחנו לא רואים את אותה ואת לורה באותו פריים ולו פעם אחת. אז מה שיש לנו בקליפ זה בעיקר ההתבוננות של LP על לורה=טמזין ואולי גם המבט של LP על עצמה. כאשר נשאלה, LP אמרה על הקליפ שזה הדבר הקרוב ביותר שהגיעה אליו ללכוד את זכרונותיה בפורמט ויזואלי-קולנועי ולגלם את מי שהייתה בעבר. זה באמת מרגיש ככה. כמו שיקוף של שברי זכרונות.

הקליפ מסתיים בכך שלורה מתחילה להיעלם באופן הדרגתי מכל אותם מרחבים משותפים שחלקה עם לורה השנייה (כן, לשתיהן קוראים לורה אחרי הכל). אל הפריים נכנס שוב אותו ישבן סקסי והחלוק המפורסם (שצבע פרחיו שונים מזה של לורה) אך ככל שהתמונה מתקדמת והמקהלה מתחילה לשיר ויש רק עוד נגיעה קטנה אחת לפרידה בסנטרה של לורה, אנחנו רואים שלחייה של LP נכנסה אהבה חדשה – לורן רות וורד. הן חולקות נשיקה וכך בקצת Fuck you לאקסית, נגמר הקליפ. במילים אחרות, למרות שהשיר עצמו מכיל הרבה חזרתיות על הפזמון ולא הרבה שינויים, הקליפ לוקח אותנו למסע שלם דרך חששות לקשר, קושי לעכל ולהשלים עם הפרידה, פרידה וכניסה לקשר חדש.

עכשיו תהיה קצת פינת הפמיניסטית – כשראיתי את הקליפ לראשונה הרגשתי רע מכמה שהתרגשתי ממנו. אני כבר לא עוקבת אחרי MTV וערוצי מוסיקה אחרים כמו שעשיתי בשנות התשעים אבל לא זכרתי שום קליפ שהמבט בו היה לא המבט הגברי המפורסם אבל גם לא המבט הנשי אלא המבט הלסבי. הוא הזכיר לי את ההתבוננות של הציירים הפרה-רפאליטים על המוזות אדומות השיער שלהן (שלורה הזכירה לי אותן מאוד). הקליפ הזה לא אפולוגטי ביחס שלו למיניות וחושניות. הוא ליטרלי שם אותן in your face מהרגע הראשון. המבט של LP שמוביל את הקליפ מסתכל באהבה ובמשיכה על בת זוג ועוד נחתם בנשיקה עם בת זוגה האמיתית מהעולם האמיתי של הזמרת.  לא ראיתי משהו כזה אף פעם וכך שלמרות אי אלו נקיפות מצפון על כך שהקליפ אולי מחפצן וכו' וכו' – התמודדתי. עד שהגיע הקליפ הבא.

Other People

טוב, הקליפ הבא הגיע עבורי ממש מהר כי הוא כבר פורסם בזמן שחזיתי בו לראשונה, ישר אחרי Lost on You. הוא, כמו הבא אחריו Tightrope, מתחיל בסוג של קטע קולנועי, ללא מוסיקה. אנחנו שומעים בחורה בריטית כלשהי מסבירה ל-LP שנוסעת ברכב שהיא הולכת להתעכב/להיעדר/לא לבוא כי היא יוצאת עם חברים לעבודה, כי היא צריכה להחליף מישהי שהבריזה ממשמרת וכי הכלב אכל לה את שיעורי הבית (הכלב כאן הוא רמז מטרים!). פרחים לבנים מונחים בקדמת הרכב. הם יימסרו רק בקליפ הבא. LP מצליחה להגיע לאיזה מועדון שמתחבא היטב בנבכי ניו-יורק כדי להופיע והפלא ופלא – הבת זוג שלה עובדת שם! לא סתם עובדת שם אלא היא סוג של רקדנית באותו מועדון שנראה כמו הכלאה בין מקום להופעות, חשפנות-לייט, קברט והתעמלות אומנותית. בשלב זה השריקה המפורסמת מבליחה בעליזות לאוזנינו והשיר עצמו מתחיל ממש. LP נמצאת בהופעה והפעם מסתכלת ישר אלינו. היא לוחשת לנו בקול דבש רווי ארס על האהובה שלקחה אותן מהכוכבים אל לא כלום, מאהבה מסורה ומחייבת אל חוסר אמון ושטנה. ככל הנראה, בת הזוג שלה (שאנחנו יודעים שלימים תהפוך להיות האקסית) רצתה משהו אחר – רצתה אנשים אחרים. LP טוענת בנחרצות ש-

Oh, baby it's just your body
Go, lay it on everybody

אבל קשה להאמין לה. קשה להאמין שאלו לא מילים ציניות להסתיר את הכאב והמצוקה האדירים שגרמו לה הבגידה של בת זוגה בה (כי השיר לא מדבר על בחירה הדדית אלא על משהו שנשמע כמו בגידה באופן קבוע).  היא מסרבת לשמוע הסברים ומאחלת לבת זוגה בפשטות:

Well, go fuck yourself with other people

אאוץ'. מבחינה מוסיקלית הוא שיר מאוד נעים להקשבה. הרכות והנעימות והילדותיות אפילו שבקולה של LP משתלבת יפה עם העוקצנות והשריקות. הוא מצליח להרגיש לא כבד מידי למרות הנושא המאוד קשה של בגידה שהוא עוסק בו. גם כש-LP אומרת go fuck yourself היא מצליחה לבטא את זה בצורה שלא נשמעת כמו הקללה הטיפוסית אלא משהו מתנגן ולירי.

אבל אני מודה שמה שבאמת מעניין בשיר הזה הוא הקליפ שלו. זמן קצר אחרי תחילת ההופעה, לפתע נופלת כמעט על ראשה של LP לולינית חבל (עניין החבל יעשה קאמבק בקליפ הבא), נשים בכלובים ינשפו בלפידים מאש ויענטזו ואחת – לורה תלך בין החבר'ה ובאירוע היסטורי – תבוא לרקוד לצד לורן. כן, כן, החברה הנוכחית של LP בשלב שאנחנו נמצאים בו ב-timeline או בעצם הייצוג שלה מכירה את הבת זוג העתידית של LP. מבולבלים? זה באמת לא כזה מסובך. מה שיותר מסובך זה שנראה שלורה אוהבת מאוד את חבריה לעבודה ואת קהל המעריצים שלה – גברים, נשים, לא משנה. למעשה היא אוהבת אותם כל כך שהיא רוצה להתגפף איתם לא מעט בחדרים מוארים היטב. ונראה שלורן מודעת לזה. פה אני חייבת לעצור ולציין את התה המתערבל – גם ב-Lost on You וגם בקליפ הזה יש שוט מוזר ותלוש של תה שמתערבל לו. אם הייתי תופסת פעם את LP או את הבימאי לשיחה זה מה שהייתי שואלת אותם – מה לעזאזל משמעות התה הזה? בהיעדר תגובה רשמית, החלטתי שזה מסמל את הבריטיות והתסביכים שהביאה איתה טמזין. גם הלוליינית ממשיכה להתפתל ולהתערבל באוויר בעוד LP הולכת לנשק את לורה ולורן צופה בהן מהצד. מאוחר יותר LP עסוקה בלצפות בבת זוג שלה מתנשקת עם בחורה רנדומלית ומעווה את פניה בהבעה שמצביעה על הפתעה וקבלה בו-זמנית. בסופו של דבר, לורה היא זאת שזוכה לסיים לעשן סיגריה ולנסוע הבייתה עם LP בעוד לורן בוהה בהן נוסעות משם.

יש לי שתי בעיות עם הקליפ הזה:

1. הוא סוג של ממשיך את המבט הלסבי שחיבבתי בקליפ הראשון אבל כאן הוא נהיה כבר…מטריד. ב-Lost on You היה משהו אינטימי ואישי בהסתכלות ה"מחפצנת" משהו הזאת על אהובה שזה סבבה. ברגע שהגענו כבר לקליפ שמראה נשים חצי-עירומות בכלובים…כבר הרגשתי אפילו יותר לא בנוח. לא ממש ברור לי איך LP מרגישה בנוח עם זה שבת הזוג שלה מענטזת בלבוש חושפני משהו ברקע. כאן כמובן נכנסת הפער הנצחי בין הרצון והנכונות של נשים לבטא את המיניות והחושניות שלהן – רצון שנתקל הרבה פעמים במחסומים והשתקות – לבין ניצול והחפצה של נשים. אין לי תשובה טובה לזה. אני כן סבורה, אחרי שחקרתי קצת, שנראה שלורן חובבת של עניין ה-"לא להיות לבושה יותר מידי" (וזה בהחלט משתקף ומתעצם עוד יותר בקליפ האחרון של LP ששוב, אני מתעלמת ממנו כי איתו בכלל יש לי הרבה אישוז).

2. הוא לא נכון. כלומר, הוא לא משקף נכון את המציאות. זאת אומרת, זה לא ש-Lost on You הוא אמת היסטורית טהורה כי שמענו רק צד אחד של הסיפור אבל הוא לא טוען יותר מידי על הצד השני ובעיקר עסוק בחוויה של LP. כאן אנחנו שומעים שיר ורואים קליפ שמראה לנו אקטים של בגידה סדרתית ב-LP כאשר לפי עדותה של LP בראיונות רבים, זה לא מה שקרה. היא מספרת די בגלוי בהקשר לשיר הזה שבת הזוג האחרונה שלה (היא אף פעם לא נוקבת בשמה של טמזין אבל זה די ברור) רצתה אחרי כמה וכמה שנים שהיו ביחד, לפתוח את מערכת היחסים שלהן. LP לא הייתה נלהבת לגביי העניין בלשון המעטה אבל היא זרמה כי רצתה להמשיך להחזיק במערכת היחסים. השיר סוג של מרמז לזה ב-you wanted something else – אבל הקליפ לא מראה שום הסכמה משותפת. בנוסף, LP אומרת שאחרי שהיא בגדה בכל הנשים הקודמות שאיתן הייתה במערכת יחסים בעבר (!!!), בשלב זה של הקשר, טמזין הייתה היחידה שלא בגדה בה. עכשיו היא חוותה היטב כמה זה קשה ולא נעים כשבת הזוג שלך חולקת את גופה ואולי את נפשה עם אנשים אחרים. מורכב. אבל רק תחשבו איזה כוח אדיר יש בידי יוצרים ללכלך על האקסים/אקסיות שלהם. כוח די מפחיד. אני בטוחה שטמזין יושבת אי שם ולא הכי מרוצה מהקליפ הזה…אולי היא יכולה להצטרף למועדון יחד עם האקס של אדל והאקסית של גוטייה.

בכל מקרה, LP מתארת את החוויה שמועברת גם ב-Lost on You, של להיות לצד בת הזוג אבל להרגיש לבד. היא מרגישה שטמזין כמעט "דחפה" אותה לזרועות הבת זוג הבאה שלה בעצם ההתעקשות על מערכת היחסים הפתוחה הזאת. וכך אנחנו מגיעים לשיר שחותם את הטרילוגיה.

Tightrope

לפי הרבה עדויות, LP ולורן התחילו לצאת ב-2015 מתישהו. כמובן שתחילת הקשר קצת לוקה בערפל בשל ההתחלה הקצת עגמומית הזאת אבל…זה מה יש. הן הודיעו על אירוסיהן ממש בימים האחרונים והן כנראה מתכוונות להתחתן בקרוב. כל הקשר שלהן תמיד היה מאוד בעין המצלמה וניתן למצוא אינספור תמונות (בעיקר באינטגרם ששתיהן טורחות לתחזק בקפידה) וסרטונים ברשת של השתיים כולל ציורי מעריצות(ים) של השתיים כאילו היו זוג מתוך סדרה אהובה. LP לוקחת איתה את לורן לסבבי ההופעות שלה וזה מאוד נוח כי לורן היא גם זמרת שכמובן מנסה לקדם את הקריירה שלה בצל של בת הזוג שזכתה להצלחה מדהימה לפתע. הייתה תקופה שפיד האינסטגרם שלי התמלא בתמונות וסרטונים של LP, לורן והכלב שלהן – אורסון (נגיע אליו בקרוב) ובתמונות וסרטונים שהעלו המעריצים שלהן. בשלב כלשהו נמאס לי והורדתי את המינון אבל אין ספק שיש משהו מאוד מחזק ומעצים גם ב-2017 בלראות זוגיות לסבית כל כך מוחצנת ולא אפולוגטית כחלק מהפרסונה הבימתית של זמרת. אני שמחה גם לראות שיש פחות הערות של "היא גבר או אישה?" ו-"איכס, לסבית" על הקליפים שלה ויותר פרגון לקול שלה וליכולת שלה לרגש.

אני מספרת לכם את כל זה כי Tightrope הוא שיר על לורן ובשביל לורן. הוא גם השיר שעובר מעיסוק במערכת היחסים הקודמת למערכת יחסים הנוכחית על אתגריה וקשייה. בהתחלה לא הבנתי את מילותיו בכלל אבל עם הזמן התחדדה אצלי ההבנה שאלו מילות התמיכה של LP באהובתה בין אם בנוגע לקריירה שלה או בנוגע למערכת היחסים ביניהן. כך או כך, בשיר LP מייעצת ללורן כיצד להתמודד עם ההליכה על החבל הדק (המטפורה שמלווה את השיר והקליפ). להתמודד עם הפחד, להרגיש קלילה כמו נוצה, לא להסתכל למטה, לנסות באומץ למרות שזאת הפעם הראשונה ולהחזיק בתקווה שזה יחזיק לנצח למרות שלעולם אי אפשר לדעת. מי כמו LP יודעת על כמה שדברים שנראים נצחיים, יכולים להתגלות כלא באמת כאלו.

הקליפ הוא הקליפ הפחות חביב עליי מבין הטרילוגיה. יש בו תחושת אנמיות ועמימות שלא מתאימה לסגנון הדרמטי והראוותני של LP ששלט בשני הקליפים הקודמים. תחילת הקליפ לכאורה נראית כלא קשורה להמשכו. כמו ב-Other people, אנחנו מקבלים איזו הקדמה קולנועית ללא מוסיקה. הפעם אנחנו רואים את LP יושבת בחדר ישיבות עם חבורה של נאדים נפוחים מבוגרים שהם כנראה אנשי חברות תקליטים. היא נראית כבר במקום נינוח מולם, במקום של חוזק. ואולי מהמקום הזה היא יכולה לייעץ ללורן שנמצאת בשלב מוקדם יותר מבחינת התקדמות הקריירה שלה. כמו לכל אורך הקליפ – LP מתחילה לשחק ולהחזיק בחבלים/סרטים הורדרדים (זוכרים את אקרובטית החבל מהקליפ הקודם? אז כאלו). היא מנשקת לשלום את לורן, שישבה כאשר גבה החשוף מופנה למצלמה. אנחנו מתעכבים המון על הרגע האינטימי והאוהב הזה ומשם קופצים לכל מיני שחזורים של קטעים ממערכת היחסים שלהם. מצד אחד, רואים אותן בחניון ו-LP רצה אחרי לורן ומנסה לרצות ולנחם אותה. מצד שני, רואים את LP מביאה מתנות ללורן – פרחים אדומה (לקח קליפ וחצי עד שראינו הגשת פרחים!) ואת אורסון הקטן!. בעוד שלורן עסוקה בלהיות עם החלוק הפרחוני מהקליפ הקודם ולשחק עם אורסון, LP מבלה עם חבריה שצופים בקליפ של Lost on You (כל כך Meta!). לאחר מכן, LP ממשיכה בחיוך רחב, ריקוד סוחף ששובר לבבות של לסביות ברחבי העולם והתעלמות גורפת מלורן שרוקדת מאחוריה. למרבה השמחה זמן קצר אח"כ רואים אותן כמעט מצמידות שפתיים לנשיקה. הנוצות מתעופפות מגופה של לורן לעבר הרחוב ובצורה הכי אנטי-קליימקסית שיש – LP תופסת ברגלה איזה חבל שמבקש לברוח וכך מסתיים הקליפ. אין כאן יותר מידי רמזים למה מהות הקונפליקט שמעסיק את השתיים. LP רק מבטיחה לחבר'ה של חברת התקליטים שהכל Cool ואנחנו אמורים כנראה להיות מנוחמים מזה שאחרי כל הייסורים והפרידה המשתקת – היא מצאה מישהי מתאימה לחלוק איתה את ליבה.

כל המשפחה יחדיו

Forever for Now

עכשיו כשסיימנו לעסוק בטרילוגיה בוא נדבר טיפה על האלבום השלישי של LP ועל הפנינות שבו. נתחיל מלציין שכמעט פספסנו את LP בתור זמרת. היא החליטה להסתער על החלום שלה להיות זמרת בעקבות המוות של אימא שלה. אימה הייתה זמרת אופרה מקצועית שוויתרה על הקריירה שלה לטובת משפחה וגידול ילדים ו-LP נשבעה שהיא לא תיתן גם לכשרון שלה להתבזבז. זה באמת היה יכול להיות טרגדיה כי יש תחושה ש-LP נועדה להיות זמרת וסופרסטארית. היא משובחת בהופעות, יש לה פרסונה מוחצנת, ומרגישים שנוח לה מאוד על הבמה ובעין הציבור.

כששמעתי על עניין האופרה נפל לי אסימון רציני שהסביר לי איך LP מסוגלת להגיע לפיצ'ים הגבוהים שהיא מגיעה אליהם ושולטת בקול שלה כל כך טוב. זה גם מסביר את חיבתה לז'אנר. כלומר, רק תשמעו את יצירת המופת הזאת ותגידו לי שאין בזה משהו אופראי:

הרב-גווניות של LP מתבטאת בזה שהיא יכולה לשיר שירים כאלו מצד אחד אבל אז גם להפגיז בשירי פופ עליזים, קופצניים ומרקידים כמו שני החביבים עליי מאותו אלבום:

אחד השירים של LP שאני הכי אוהבת ושהוא הדרך המושלמת לפתוח את כל בוקר הוא Tokyo Sunrise. היא מצליחה איכשהו באמצעות קולה לשחזר נעימות יפניות וליצור תחושה של הגעה לצד השני של העולם כדי להתאחד עם אהובה שלא ראתה זמן רב. לא ברור לי למה המתופפים המוכשרים צריכים להיות מכוסי עיניים אבל היי, no judging.

אבל הדרך הכי טובה להסביר לאנשים על מה כל המהומה היא לתת להם לראות את LP כפי שהיא במיטבה ובמקום שנועדה בשבילו – על הבמה או בלייב. לכן אשאיר אתכם עם מספר ביצועים שלה לשירים של אחרים.

LP גדולה בקאברים. ענקית. היא מביאה אליהם את כל העוצמות הריגשיות והווקאליות  שלה והופכת אותם לשלה. הביצוע שלה ל-Halo הוא אחד מהקאברים הטובים ביותר ששמעתי. היא הופכת את השיר – המדהים בפניי עצמו (והשיר האהוב עליי ביותר של ביונסה) – לאיטי, מהורהר יותר, כולו התפעלות עוצמתית מהבן/בת זוג. LP משחקת עם הקול שלה בשליטה מושלמת עליו ומתפרעת בעודה מקפצת אל הקהל בהתלהבות מדבקת שמשתלבת נפלא עם הקצב שנותנת הלהקה. מסוג הביצועים שאחריהם צריך standing ovation. הקהל נראה שבוי ומחויך. הדברים שLP עושה שם עם הקול שלה מדהימים, בלתי נתפסים כמעט. לא ברור מתי היא נושמת. והחיוך שובה הלב הזה בסוף השיר הוא הסיומת העדינה והמושלמת לשיר.

ואם כל זה לא הספיק לכם, הנה הפלייליסט המלא שלי לשירי LP. הוא לא מכיל את כל הביצועים והשירים שלה אי פעם אבל הוא מכיל את הרוב. הקשבה נעימה!

מודעות פרסומת

שובל שיר – לילה אחד בבנגקוק

שקט בתוך המכונית אך העיר הומה ברעשים מעיקים ומונוטוניים. הנפש מתנגדת לראות ולשמוע בפעם ה-"איבדנו-ממזמן-את-הספירה" את צפצוף המכוניות הנרגז, את האיש המתנודד בצומת שעוד שנייה יתקרב אליכם בבקשת כסף, את צלילי מכוניות המשטרה או האמבולנס המחרידים את שלוות האוזן והכביש בחשיבותם העצמית, את כל המולת הרחוב המבקש לחצות את דרככם לא-במעבר-חצייה דווקא כשהתחלתם להאיץ. הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות זה להשחיל דיסק אל המערכת שלכם ולהתמסר לגמרי לעולם שהוא בורא. לפתע עולמות וערים אחרות נפרשים למולכם, ומשליכים לעברכם את ריחותיהם, אורותיהם וצליליהם. משהו חדש, אקזוטי ומרגש מחלחל לשגרת הנסיעה. ברגעים כאלו, כשאתם אסירי תודה לשיר שלוקח אתכם הרחק מכאן ומספר לכם סיפור קסום, אתם מתחילים לתהות לפשר המילים שאתם כבר מדקלמים בשירה קלוקלת בחצי מודעות. הם כבר חלק מהשפה שלכם, ממנגנוני תת-המודע שלכם, אבל רגע, שנייה. איך כל חצאי המשפטים שאתם קולטים וזוכרים מתחברים לסיפור קוהרנטי כלשהו? איך הגיע השיר הזה דווקא אל הפלייליסט שלכם, במקום אחר? ואם אתם ממש פילוסופיים באותו רגע של ניתוק מהעיר והתרכזות בשיר אתם גם תוהים האם לשיר יש חשיבות כלשהי מעבר לכך שהוא מתנגן אצלכם ברגע זה?

אז הווידוי שלי הוא שרגע כזה בדיוק הוא שהוביל לכתיבת הפוסט הזה. יותר מכך, הוא תרם לפתיחת מסורת חדשה בבלוג! כן, כן, מפעם לפעם אפרסם כאן רשומות "שובל שיר" על שיר אזוטרי יותר או פחות, חדש או ישן, מוכר או לא מוכר, שנוא או אהוד. מטרתן תהיה לבחון מהו השובל שמשאירים אחריהם שירים מעבר לצירוף של המילים, הלחן, נגינתם של חברי הלהקה, הסגנון המוזיקלי או אפילו הוידיאו-קליפ שהוכן להם. לא, המטרה תהיה לראות מהי המורשת התרבותית של אותו שיר, כיצד הוא נגע בסוגייה כלשהי בחברה שלנו, שיקף אותה בחזרה אלינו בצלילות לכמה רגעים והותיר אחריו חותם שהדהד בחזרה אל החברה ושינה אותה או השפיע עליה בצורה כלשהי. ותתפלאו, גם שירים של הספייס גירלס עשו את זה. וגם שירים של להקות טובות פחות (ויש כאלו).

במוקד "שובל שיר" של היום – להיט המצעדים האחד והיחיד של הזמר מארי הד (Murray Head): לילה אחד בבנגקוק. אתם מבינים, מארי הד עשה מלא דברים במהלך הקריירה שלו: הוא היה שחקן, תסריטאי וזמר, הופיע במחזות זמר, בקולנוע ובטלוויזיה, אבל השיר הזה הוא הדבר היחיד שבזכותו מרבית האנשים אולי, במקרה, מכירים את שמו. במהלך התחקיר שלי עבור הפוסט גיליתי עובדה אחת לגביי מארי הד שהייתה שווה את כל הפוסט הזה: הוא אחיו המבוגר של אנטוני סטוארט הד, כלומר, ג'יילס, הספרן האהוב עד מאוד (עליי לפחות) מ-"באפי קוטלת הערפדים"!

אני בטוחה שרבים מכם נתקלו ב"לילה אחד בבנגקוק" במהלך השוטטות המשועממת בערוצי המוסיקה השונים, דרך הפלייליסט של ההורים או אפילו סתם דרך חברים עם אובססיה מוזרה לשירי אייטיז. אבל כמה מכם באמת יודעים מהו הסיפור המסתתר מאחורי השיר? אני בטוחה שלא רבים. ובכן, הסכיתו ושמעו:

השיר נכתב כחלק מאלבום קונספט שליווה את המחזמר הכושל-יחסית "שחמט". תאמינו או לא, אבל המוסיקה של המחזמר נכתבה על ידי הגברים של להקת אבבא, בני אנדרסון וביורן אולבאוס, שגם כתבו את כל שירי הלהקה. אנחנו כבר מודעים ליכולתם לחבר להיטים וגם במקרה של השיר הזה, הם לא פספסו ביצירת להיט מצעדים. את המילים של המחזמר חיבר טים רייס – אשר הרבה לשתף פעולה עם אנדרו לויד-וובר – בסיועו של אולבאוס. בפעם הראשונה שנתקלתי בקליפ של ביצוע השיר במחזמר, הייתי המומה לראות על גבי במה אחת הן את מארי הד המוכר לי מהקליפ הרגיל, והן את מרבית חברי להקת אבבא (למעט הבלונדה). זה לא ההלם היחיד שספגתי במהלך התחקיר לפוסט הזה, אבל נחזור לזה.

קשה להבין את מילותיו של השיר מבלי להבין את הרקע שלו השאוב מעלילת המחזמר. המחזמר מספר על משולש אהבים הכולל שני שחקני שחמט בכירים, אמריקאי ורוסי, על רקע תחרות שחמט בינלאומית, ואישה המנהלת אחד מהם (את האמריקאי) ומתאהבת בשני (ברוסי). היא עצמה ערקה כילדה מהונגריה הקומוניסטית בעקבות הפלישה הסובייטית של 1956. בנגקוק היא רק אחת מן הערים בהם מבקרים גיבורי המחזמר בדרכם להוכיח את עליונותם האינטלקטואלית. העיקר בשיר איננו הביקורת על בנגקוק עמוסת הפיתויים הגשמיים, אלא ניסיון למשוך את תשומת לב הגיבור והצופים בחזרה אל תחרות השחמט. אבל גם תחרות השחמט אינה המסר האמיתי של השיר והמחזמר, אלא המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, שהיא היא הרקע האמיתי ללחץ העז על אמני השחמט לנצח ולהכות במעצמה היריבה בדרך עקיפה וערמומית. גם המאבק הרומנטי לכאורה בין הגיבורים המשתייכים כל אחד לגוש מדינות משני צידי המתרס, וכל התככים שעוד יתערבבו במשולש הזה, קשורים קשר הדוק למלחמה זו. למרות שהמחזמר מדבר לכאורה על גיבורים בדיוניים ולא מוכרים, יש יותר מרמז אחד או שניים לכך שדמותו של האמריקאי מתבססת במידה רבה על אמן השחמט בובי פישר, ודמותו של הסובייטי מתבססת במידה רבה על השחקנים הסובייטים המפורסמים ויקטור קורצ'נוי ואנטולי קרפוב (כאן המקום להודות שמרבית המידע שלי בנוגע למחזמר שאוב מדודה וויקי, כך שאם יש אי אלו  דיוקים ואי הבנות, אז תרגישו חופשי לתקן אותי).

נחזור לאלבום ולמחזמר. האלבום הכפול יצא בסתיו של שנת 1984, לפני שעלו לאוויר העולם הפקות בימתיות כלשהן של המחזמר. טקטיקה זו שהוכיחה עצמה מוצלחת במקרה של מחזות הזמר הקודמים שהפיק רייס, ישו כוכב עליון ואוויטה, הוכיחה עצמה מוצלחת גם הפעם. "לילה אחד בבנגקוק" שהיה הסינגל הראשון מתוך האלבום, בילה 4 שבועות בראש המצעדים ואף זכה בפרס. במשך השנים עלו מספר לא קטן של הפקות המבוססות על עלילת המחזמר: מהווסט אנד של לונדון, לברוודווי, להפקות שוודית ואמריקאיות שונות ועד להוליווד. כל אחת מההפקות ערכה דרמטית את סדר האירועים, סדר השירים וגם את אופי ההפקה, המסרים והדגשים של המחזמר. מארי הד עצמו גילם את דמותו של האמריקאי, פרדריק (פרדי) טרומפר, בהפקה המקורית בווסט-אנד בלונדון שרצה במשך 3 שנים (זמן קצר יחסית להפקות מושקעות כאלו). בשלב מסוים כאשר נמאס לו, החליף אותו לא אחר מאשר אחיו – אנטוני סטיוארט הד!

אבל אנחנו כאן כדי לדבר על השיר, והשיר בפניי עצמו – מבחינת מילים, מוסיקה וביצוע כללי – הוא משובח. השילוב בין הדיבור לשירה, מנגינת הפתיחה המלכותית רבת העוצמה (שאינה מוסיקה תאילנדית מסורתית אבל בעלת מוטיבים מסוימים מתוכה), מורכבות המילים – כל אלו מצדיקים התייחסות מעמיקה. בהפקה הלונדונית של המחזמר, המקורית, שאליה אתייחס, הוא מופיע בתחילת המערכה השנייה. במערכה הראשונה, פרדי השחצן, המניפולטיבי והאגרסיבי מגיע לעיירת הנופש האיטלקית/גרמנית באלפים, מרנו, ביחד עם העוזרת שלו, פלורנס ווסי, במטרה להתחרות באנטולי הסובייטי. הוא מתקיף עיתונאי שמתחקר אותו על טיב יחסיו עם פלורנס. אנטולי צופה בכך בטלוויזיה בתערובת של זעזוע וגועל ביחד עם העוזר שלו, אלכסנדר (שהוא למעשה סוכן ק.ג.ב). תחרות השחמט בפירוש איננה מנותקת מהרקע הפוליטי הטעון, שכן דיפלומטים משני הצדדים מהמרים על כך ומתגאים בכך שהצד שלהם ינצח. אולם  פרדי יוצא בסערה מאולם התחרות, אחרי שהוא מטיח את לוח המשחק על הרצפה, בשל אמונתו כי הרוסים מחבלים במשחק ומשחקים בצורה לא הוגנת. דווקא בשל עזיבתו הדרמטית נוצרת ההזדמנות ופלורנס אוספת את הלוח והכלים שנזרקו בעזרתו של אנטולי, ומשהו רומנטי ניצת ביניהם ברגע זה. מסתבר בדיעבד כי כל התנהגותו של פרדי הייתה מתוכננת במטרה לקבל דיל יותר טוב מחברת טלוויזיה המסקרת את האירוע. שנה לאחר מכן, אנטולי מגיע אל בנגקוק במטרה להגן על התואר שלו כאלוף העולם. הוא ופלורנס הם כבר זוג, אך פרדי רוקם מזימה להפריע להם באמצעות הבאתה לזירה של סבטלנה, אשתו של אנטולי, שהגיעה כל הדרך מרוסיה. פרדי נמצא בעיר בתור איש חדשות המסקר את התחרות. בגרסא של ברודוויי אגב, התחרות בבנגקוק מתרחשת בין פרדי ואנטולי. קצת מוזר שזו לא הייתה העלילה מלכתחילה כי ב-"לילה אחד בבנגקוק" נשמע ממש כאילו פרדי מתראיין לטלוויזיה בעצמו (או בכל אופן, כאילו עונה לשאלות שאיננו שומעים בנוגע לבנגקוק ולשחמט) ומבקש להתרכז בתחרות השחמט במקום בקריאתה החושנית של בנגקוק שקוראת לו לצאת לחקור את חיי הלילה שלה. העלילה עוד מסתבכת ומסתעפת משם, אבל אם אתם רוצים לגלות את סופה, אתם יודעים מה עליכם לעשות.

אני רוצה לעצור כאן ולעשות זום-אין על השיר עצמו ועל שלושת רבדיו: בנגקוק בתור תפאורת הרקע המרהיבה והמפתה, תחרות השחמט, והמלחמה הקרה. מדהים למצוא שיר שמתגלמים בתוכו לא רק עיר אחת אלא עולם ומלואו של תימות: מלחמה ושלווה-למראית-עין, תענוגות הגוף ושכלתנות, נהנתנות ותחרותיות, מלאך מול שטן, מערב מול מזרח, חייל שחור מכה חייל לבן. אתייחס עכשיו לכל אחד מן הרבדים בנפרד.

בנגקוק – עיר המלאכים

בנגקוק מספקת תפאורה אוריינטלית לכל היצרים, התשוקות, המאוויים והמחשבות הרוחשים בשיר זה. שמה התאי "קרונג טפ" משמעו עיר המלאכים, וייתכן שזאת הסיבה לכך שהמקהלה רומזת לפרדי שמלאך ושטן מתחככים בו, לסירוגין, בעת שהוא מטייל בעיר. יול ברנר שמוזכר בשיר הוא זה ששיחק את מלך סיאם (שמה הקודם של תאילנד) בסרט "המלך ואני".

הפרוטגוניסט של השיר, פרדי האמריקאי, מתייחס לבנגקוק בזלזול, בהתנשאות ואפילו בפחד. הוא מצהיר כל הזמן שהוא מעדיף להתנתק מהנאות העיר החושניות והאקזוטיות ולהתמסר ללוגיקה הטהורה ולשליטה שיש במשחק השחמט. הוא מכנה את בנגקוק כנהר בוצי עתיק, שאם ראית עיר מסריחה, מזוהמת, וצפופה אחת בחייך, הרי שבהחלט אפשר לוותר על הסיור בה. ההתעמלות המוחית שמאפשר השחמט קורצת לו הרבה יותר מההתעמלות גופנית שניתן למצוא בקרב נשות העיר, המציעות תה ותענוגות בתשלום מהסוג האירוטי ("פניניהן" אינן ניתנות בחינם כפי שהשיר מבשר בעדינות). המקהלה מנסה למשוך את פרדי אל עבר ההנאות הבלתי גשמיות כגון המקדשים והמנזרים המוזהבים של העיר, ההיסטוריה העשירה שלה, הסיכוי לערבוב בין שמיים וארץ. אך כל זה אינו משפיע על פרדי ששוב ושוב מדגיש שהוא מעדיף את הנאותיו מעל לקו המותן. לא מעניין אותו אם עלול להתמזל מזלו לפגוש דווקא באלה ממין נקבה או לחזות בפסל הבודהה השוכב המפורסם, הוא בשלו. הוא שולח את המקהלה לחזור בעצמה אל הבארים, המקדשים וטרקליני המסאז' המרובים של העיר.

אני מודה שהחלק אותו אני מוצאת כמעניין ביותר בהתייחסות של האמריקאי לעיר הוא הרתיעה הרבה שלו מגמישות ההופעה המגדרית בבנגקוק. בעוד שהמקהלה טוענת ש:

"It's a drag, it's a bore, it's really such a pity
To be looking at the board, not looking at the city"

כלומר, שזה שעמום נורא ופספוס עצום להתבונן רק בלוח המשחק ולא בעיר, פרדי שלנו מתייחס לדראג מסוג אחר באחד ממשחקי המילים וכפלי המשמעות המרובים הקיימים בשיר. הוא פונה למקהלה בדברים הללו:

"I don't see you guys rating
The kind of mate I'm contemplating
I'd let you watch, I would invite you
But the queens we use would not excite you"

יש כאן שני משחקי מילים: המילה "mate" משמעה באנגלית הן מהלך השחמט "מט" והן מילה שמתייחסת לפרטנרים לזוגיות או לסקס. המילה "queens" משמעה באנגלית הן כלי שחמט מסוג "מלכה" והן כינוי נפוץ למלכות דראג. פרדי מצהיר כי עולמו בנוי על מלכות שחמט ומהלכי נצחון במשחק, בעוד עולמם של המקומיים בנוי על חיי הלילה הסוערים והלא-שגרתיים אולי עבור איש המערב בשנות ה- 80. שימו לב, לא רק שפרדי עסוק כל כולו בלנצח את אנטולי, ודרכו את כל הגוש הקומוניסטי, הוא גם על הדרך מתנשא מעל המזרח "הרקוב" עם ערכיו הרעועים, שמאפשרים דברים כאלו! זה לא אירוני בעיניכם שמילים אלו באות מתוך שיר ממחזמר שחיברו אבבא, שעומדים בראש אלו שביצועיהם מושרים ע"י מלכות דראג ברחבי העולם? אני באמת צריכה להזכיר למישהו מכם את "פרסיליה מלכת המדבר" ואת להקת Erasure? טוב לדעת שעולם המערב התקדם קצת מחשבתית משנות ה-90. טוב, לפחות קצת.

אבל התרחש מהלך היסטורי מעניין הרבה יותר, שחורג מעבר למילותיו הספציפיות של השיר ולעובדה שארגון תקשורת תאילנדי קרא להחרים אותו ב- 1985 בטענה שמילותיו מטעות ולא מביעות כבוד כלפיי הבודהיזם. השם של השיר הפך להיות מונח השגור בפי אנשים לתיאור חוויות הקשורות בבנגקוק ובאסיה כולה. במהלך חיפוש אחר מידע על השיר והמחזמר עבור הפוסט הזה, נתקלתי בעשרות רבות, אם לא במאות, פוסטים הקרויים "One night in Bangkok" שבהם אנשים מתארים בכתב את חוויותיהם בין אם בילו 4 לילות בבנגקוק, אם טסו בכלל לסין (אבל מה זה משנה, כל הדברים האוריינטליים אותו הדבר, לא?) או כתבו על מצב הקופים בטאג'יקיסטן. לא רק זאת, אלא שנתקלתי גם בפוסט שהשתמש במילים מן השיר בתור קישורים לאטרקציות תיירותיות בעיר.

אני אסביר לכם מה לטעמי אירע שאיפשר זאת: שירים הם כלי תרבותי רב עוצמה בעלי כוח דואלי. ביכולתם להעלות זיכרונות בראשינו אך גם ליצור ולברוא זיכרונות חדשים בתודעה הקולקטיבית שלנו. למה הכוונה? תחשבו על שירים קאנוניים כמו Losing my Religion של R.E.M או להיטים דביקים שלא זזו מראש המצעדים בתקופה שלא היו לנו הרבה אלטרנטיבות ל- MTV כמו Everything I do של בריאן אדמס. אפילו אם פיתחתם תיעוב עז כלפי השירים הללו, אם מתישהו ישמיעו אותם ברדיו או בטלוויזיה לא תוכלו שלא להיזכר, אינסטינקטיבית, בתקופה בה שמעתם אותם לראשונה או הרבה, בילדות או בנעורים, אולי אחרי הפרידה מההיא או ההוא, או במסיבת הסיום של הבית ספר. נו, הבנתם את כוונתי. אז זו הפונקציה מעלת הזכרונות של שירים, אבל כאמור יש גם שירים שמשתרשים בתרבות שלנו והופכים למשהו שמתקשר אוטומטית למשהו מסוים. "לילה אחד בבנגקוק" הוא שיר כזה שאיכשהו נחקק בזכרון הקולקטיבי שלנו כשיר הלוחש אלינו ניחוחות מסתוריים, אוריינטליים ועסיסיים, ולכן כאשר נבוא ליצור משהו חדש שאיכשהו מתקשר לכך, ייתכן שהוא יימצא את דרכו לשם, לתהליך היצירה, בין אם נבין זאת או לא.

שחמט – משחק המלכים

ובכן, כפי שהבנתם כבר, פרדי מסביר למקהלה שהוא עסוק אך ורק בלוגיקה. הוא לא יסתכן באובדן עשתונות, שליטה או עקרונותיו הפוריטניים. הוא מצהיר שהוא מודה לאלוהים (לאל היחיד ממין זכר שלו, בניגוד לאלים המרובים, שחלקם – אבוי – ממין נקבה, השורצים בתאילנד) על כך שהוא רק צופה במשחק, שולט בו, שכל מהלך שלו הוא שכלתני באופן טהור שאינו מזוהם ביצרים ומיצי גוף. המבחן האינסופי לכוח המוח והכלים על הלוח הם המרתקים את תשומת ליבו ולא חלילה הנשים בסוויטת סומרסט מוהם.

וזה גם מצחיק אותי, כי שחמט לעולם לא יהיה משחק שהוא אך ורק ספורט, אך ורק לוגיקה. במהלך ההיסטוריה המפוארת והעניפה של השחמט הוא היה מקור ורקע למזימות, תככים, תכסיסים, וכן – גם חלק ממאבקים אישיים ופוליטיים אינספור. כך שאל תספרו לי שמדובר במשחק המפעיל את הלוגיקה בלבד, ואני די משוכנעת שאפילו לדברים כמו אינטואיציה ומזל יש מקום חשוב בו. בכל מקרה, היות שבא לי לצ'פר אתכם בקישורים נחמדים בחלק זה הנה כמה ערכות שחמט מיוחדות: ערכה המבוססת על מיתוס קתולהו, ערכה המבוססת על בלייד ראנר, ושלל ערכות מגניבות אחרות.

המלחמה הקרה או החום שאבד

"One night in Bangkok makes a hard man humble
Not much between despair and ecstasy
One night in Bangkok and the tough guys tumble
Can't be too careful with your company
I can feel the devil walking next to me"

יש הטוענים כי המלחמה הקרה הובילה דווקא להרבה דברים טובים עבור האנושות. התחרות העזה בין המעצמות דירבנה את תושביהן להישגים יוצאי דופן בתחום המדע והטכנולוגיה. אפשר להזכיר למשל את המירוץ לחלל אבל ההישג החביב עליי הוא דווקא האינטרנט. אם לא ידעתם שורשיו של האינטרנט טמונים בפרוייקט אמריקאי שהתרחש במהלך המלחמה הקרה שמטרתו הייתה יצירת רשת תקשורת שתהיה חסינה בפניי מתקפה גרעינית. למה אני מציינת את זה? כי היא גם עשתה הרבה רע והרבה נזק לשני הצדדים, כמו כל המלחמות. במילים אחרות, במלחמה כל הצדדים מפסידים. כן, זאת קלישאה נוראית אבל מה לעשות שהיא נכונה. ומעניין לראות כי המחזמר "שחמט" בכללותו תומך במסקנה זו.

זוכרים את פתיחת הפוסט הקודם שלי? על ההבדלים בין שני צידי המוח – היצירתי והחושני (צד ימין) לעומת הלוגי והמדעי (צד שמאל)? אז כפי שאמרתי שם, לא ניתן להעדיף צד אחד על פני השני באופן תמידי, לוותר על אחד מהם. אנו זקוקים לשניהם כדי לצמוח, לברוא ולהתקיים בעולם הזה. האיחוד בין שני הצדדים מביא לעיתים ליצירות הטובות ביותר של האנושות. הדואליות הכפויה הזאת שמציג פרדי בשיר בין מזרח ומערב, ברית המועצות וארצות הברית, תשוקות הגוף ושכלתנות – היא אשלייה שסופה מפח נפש. והעובדה היא שבסופו של דבר פרדי מפסיד את הכל – הוא מפסיד בשחמט ומפסיד את האישה שהוא אוהב כי המיקוד שלו נמצא בלנצח את היריב באופן דורסני ולא מכבד. המפלה והכשלון שהוא נוחל קשורים דווקא לכך שעבורו הניצחון לא טמון רק בהנאה האינטלקטואלית מהמשחק ובכיבוד ההדדיות שבו, אלא רק בהפעלת מנגנונים לאו דווקא הגונים כדי לרמוס את היריב. לא רק זאת אלא שהוא סבור בטעות כי גם יריבו פועל באותה צורה בלתי הוגנת, כי זה כל מה שהוא מכיר. במקום לראות את כל התימות שהצגתי כאן בתור ניגודים משלימים שכולם דרושים עבור משחק החיים, הוא בוחר להתמקד בקוטביות, בדיכוטומיה בין הצדדים.

אבל אל תחושו רע כל כך עבור פרדי. אני סבורה כי דווקא בפזמון החוזר המצוטט בפתיחת קטע זה טמונים רמזים לכך שפרדי עוד יכול להשתנות, להיגאל. המקהלה בשיר, קצת כמו המקהלה היוונית הנודעת, בעצם מביעה את דיעותיהם של כותבי ומחברי המחזמר. בפזמון המצוטט בתחילת הקטע הזה ניתן לראות שהמקהלה רומזת לכך שאפילו אמריקאי עיקש, קשה, ושחצן כפרדי עלול "להישבר" ע"י העיר המפתה דווקא מתוך הרכות שבתוכה. הוא עלול להישבר ולמצוא את עצמו מתנסה דווקא בצדדים אחרים של אנושיותו שאינם לוגיים ושכלתניים, לגלות עולם ומלואו ואולי להגיע לנצחון פנימי.

יש עוד פרשנויות ומחשבות רבות שניתן לחלוק בנוגע לשיר, אבל אני חושבת שהסברתי את הצד שלי מספיק, ואשאיר לכם מקום לביטוי פרשנויות ודיעות משלכם בתגובות. לסיום, הנה הוידיאו קליפ של השיר שגם מאיר צדדים חדשים שלו. תהנו !