קישורי דרך – 02.07.11: נסתרים שבילי הזהב של הרשת

בתקופה האחרונה אני מבלה לא מעט זמן בנסיעות ברחבי הארץ. כבר התוודיתי בפוסטי שובל שיר שלי (שטכנית יש רק אחד מהם בנתיים, אבל למה להיתפס לקטנות?) שאני אוהבת לשקוע בעולמות שהמוסיקה טווה מסביבי בשעת הנהיגה, שלוקחים אותי הרחק מהכיעור ההתנהגותי של אחרים, מהפקקים, מתיקוני הכבישים שנמשכים כבר מזה כמה מאות, ובכלל מההוויי היומיומי. בשבילי לא עובד כל כך הקטע של לחייך לנהג שמצפצף אליי כמו הייתי חירשת אילמת, אלא יותר עוזר לי לפצוח בשירה ווגונית*, ולהתנתק מיתר העולם. ברגעים אלו אני שמחה במיוחד על כך שמאזדה טרחה ליצור שיריון פח על מנת שיגונן עליי מתאונות ויגונן על אוזניי יתר העולם מהתאונה המוזיקלית הזאת. ככל שהשיר בו מדובר מעלה בי יותר רגשות, אסוציאציות, ובעיקר – נוסטלגיה, כך שירתי הופכת נסערת יותר, מרובת ניואנסים, חריקות וקושי לנשום (אלמנטים שלא בדיוק תורמים לתוצאה הסופית). במיוחד בעייתי הדבר כאשר מדובר בשיר שהוא בשפה שאינני מבינה או יודעת לדבר כמו צרפתית, אבל לרוב אינני נותנת לעובדה פעוטה זאת להפריע לי. מדוע אני חולקת עימכם מעשייה זו? משום שבנסיעה מוזיקלית מהסוג שתואר כאן זה עתה החלטתי על כתיבת פוסט זה. וההסבר…בפסקה הבאה.

אינני זוכרת מתי נתקלתי לראשונה בתור אישה בוגרת בשיר הפתיחה של "ערי הזהב הנסתרות". מה שבטוח הוא שכאשר הקשבתי לשיר מחדש הציף אותי גל עצום של נוסטלגיה ונשא אותי אל עבר עולם היסטורי זהוב של מסתורין, הרפתקאות, מסעות חוצי יבשות, תמימות ילדותית, חברות אמת, חדוות ההתנסות, מלחמה ברשע, וטכנולוגיה מתקדמת מידי לתקופה. במילים אחרות, לא זכרתי ולו דבר מהעלילה הספציפית של הסדרה אבל זכרתי היטב איך הצפייה בה, מרותקת, כילדה, גרמה לי להרגיש. והיכולת להרגיש את החוויה הזאת שוב דרך החוטים העדינים של המוח ששלחו דרכי רטטי התרגשות והשתאות, בכל הקשבה, מכורח זכרונות עלומים כלשהם – הדהימה אותי. כשצפיתי בפתיח ממש הרגשתי את הרוח הנושבת בשערו של אסטבאן, את העוצמה האדירה של קפיצתו הרוחנית מהצוק הנישא אל עבר הלא הנודע, את הכיף המשחרר של טיסה בציפור הקונדור הזהובה ביחד עם חבריו הטובים זיאה וטאו, ואת העולם הנפרש בפניהם ובפניי על שפע הבטחותיו. אז באחת מהנסיעות האחרונות שלי הקשבתי לשיר שוב, הודיתי סופית בכניעתי לנוסטלגיה, והחלטתי שאני חייבת לצפות בסדרה שוב. וגם החלטתי שבאמת הגיע הזמן לכתוב משהו שוב, אחרי הפסקה מסוימת, ולו כדי לחלוק עימכם את ההחלטה הכבירה הזאת. אם אתם ילידי שנות ה-80 כמוני שגדלו על ברכי הסדרה אל תפספסו את ההזדמנות לחוות את התחושות הללו וצפו בשיר הפתיחה עם התרגום הפיוטי לעברית. מומלץ גם לקרוא את הטור של "קאלט דה בולשיט" של יוני בינרט שהוקדש לסדרה ולשיר הפתיחה.

בניגוד לפוסטי קישורי הדרך הקודמים, זהו אינו פוסט מתוכנן במיוחד. לא מסתתר מאחוריו איזה מסר חשוב שיש לי להעביר בנוגע לספריות, מכונות כתיבה או אנשים משועממים שאוהבים לשחק טניס על גבי כנפי מטוסים קלים. מדובר פשוט בכמה וכמה קישורים ועניינים שהצטברו על שולחן המערכת שהחלטתי לא לאגור אצלי אלא לחלוק אותם עימכם. למען האמת, יש ברגע זה ארבעה פוסטים שונים שמתחרים ביניהם על תשומת ליבי ועל רצונם לבקוע לאוויר העולם קודם. העניין הוא שכל אחד מהם דורש מחקר והשקעת זמן רב ולכן מלאכת הכתיבה עצמה מתעכבת. אבל אני די מסוקרנת בנוגע למי מהם יגיע אל קו הסיום ראשון. בכל מקרה, אתם מוזמנים בתגובות ולהביע את משאלותיכם בנוגע לאיזה פוסט הייתם רוצים לראות אותי כותבת. אז מבלי להתמהמה עוד, בואו ניגש למסענו בשבילי הזהב הנסתרים של הרשת ומי יודע אילו אוצרות נגלה בסופם?

1. כידוע בימינו יצירתיות אמיתית היא מצרך נדיר, בעיקר בכל הנוגע למוצרים מסחריים. גוגל מחקה את הצלחת פייסבוק, חברות אחרות מנסות לחקות את הצלחת אפל, ויוצרים בתחום הקולנוע והטלוויזיה מעתיקים סיפורים שכבר הופיעו בעבר בספרי קומיקס, משחקי מחשב וספרים בשלמותם ופשוט ממירים אותם לפורמט אחר. זה הרבה יותר זול ופשוט מלהעסיק תסריטאים שבאמת יצטרכו לחשוב ולהמציא משהו חדש ולא מוכח. לרוב התוצאות יוצאות מביכות, שטחיות, פשטניות וגורמות למקור להיראות כמו אפוס רחב ידיים מרשים ומעמיק אפילו אם מדובר ב- doom2 (למי שלא מכיר, משחק אקשן ישן שמטרתו לפוצץ כל מה שמעיז להבליח למולך). יש כמובן יוצאי דופן כמו הסדרה המושקעת של HBO "משחקי הכס" שטרם התחלתי לראות אבל כל העדויות מצביעות על כך שהיא עיבוד נאמן לספרים המקוריים המורכבים עד אימה, ויש שביעות רצון מהעיבוד אף בקרב המעריצים האדוקים. למרות שזאת מגמה שאיננה בדיוק חביבה עליי, אני חייבת לציין שיש משהו בהצעותיו של הבלוגר הזה להפיכת אגדותיהם של האחים גרים לעיבודי קולנוע (*לא זמין כבר אבל כאן וכאן יש הצעות). הוא מתאר את האגדות שיעברו היטב לפורמט של המסך הגדול, כיצד כדאי לעבד אותן ומי יכול ליצור חזיון מרהיב מהן (רמז: הוא נוקב בשמותיהם של כריסטופר נולן, פיטר ג'קסון ואחרים בתור בימאים מתאימים – במילים אחרות: יש לו טעם טוב, יקר, ולא בדיוק מציאותי). הפוסט שלו הוא בדיוק התירוץ שהייתי צריכה כדי לפרסם כאן עוד כמה קישורים נפלאים העוסקים באגדות. האמן אנדראס קראף יצר עבור עבודת הגמר שלו ספר קסום של איורי אגדות האחים גרים. הספר בגרמנית וחלק מהאגדות אינן מוכרות לקורא הישראלי המצוי אבל רובן כן: הנזל וגרטל, כיפה אדומה, עוץ לי גוץ לי, היפייפיה הנרדמת, רפונזל, החתול במגפיים, סינדרלה, שלגייה ועוד…לעומת איורי הצבעוניים, המשעשעים והמפורטים של אנדראס היה מי שהחליט לתמצת את האגדות שגדלנו עליהן למשוואות מתמטיות פשוטות כחלק מקמפיין פרסומי לצעצועים. זה מצחיק וגאוני, וחבל שאין עוד מהן. ואם כבר עיבודים ויזואליים לאגדות המוכרות לנו מסרטי דיסני אז הצלמת המפורסמת אנני לייבוביץ צילמה ידוענים שונים בתור דמויות ראשיות במעשיות-עם אלו. כך ניתן לראות את קווין לטיפה בתור אורסולה המרשעת מבת הים הקטנה, את וופי גולדברג בתור הג'יני מאלאדין, את סקרלט ג'והנסון בתור סינדלה הבורחת מהנשף בחצות, את ביונסה בתור עליסה בארץ הפלאות, ואפילו את דיוויד בקהאם בתור הנסיך של היפייפיה הנרדמת (ואלו מכם שקראו את סדרת הקומיקס הנהדרת Fables יודעים שהוא לא בדיוק טרח לשמור על בלעדיות).

2. דף האינטרנט "לסביות שולטות בעולם שלי" נוצר כאקט מחאתי כנגד דף הומופובי ישראלי שמחה נגד לסביות שכידוע מחריבות את העולם בשיטתיות ובזדוניות כי אין להן דברים טובים יותר לעשות עם זמנן הפנוי (גם כן לא זמין כיום). כן, שם הדף הינו מחווה לשיר של קוואמי, וכן, אחרי שהצליחו לגייס כמות רבה של לייקים ולהעיף את הדף ההומופובי מהרשת הן פנו לפרסום תכנים וטקסטים לסביים משובחים ופופ-קולטוצ'וריים. בין היתר הן תרגמו טקסט מרתק מהבלוג האנגלי "ניקל במכונה" שמתאר את חיי הלילה הלונדוניים של לסביות בריטיות בשנות ה-60 ואף לפני כן. במרכז החיים הללו עמד מועדון הגייטווייז שאף כיכב בסרט הקאלסי "רצח האחות ג'ורג'". המועדון האקסקלוסיבי איפשר לנשים שאהבו נשים ולבישת מכנסיים (שומו שמיים!) באותה תקופה לפעול לפי צו ליבן ולבלות עם נשים אחרות ללא הפרעות. ניתן רק לקוות לפרסום של עוד טקסטים מרתקים כאלו בהמשך בדף. ואם כבר מדברים על היסטוריה לסבית, הטאמבלר הנהדר Vintage Lesbian אוסף מרחבי הרשת תמונות של נשים לסביות מהעבר. בין אם מדובר בהצגת זוגות לסביים מהעבר, נשים שהתלבשו בבגדי גברים, תמונות שרק רומזות למערכת יחסים לסבית שאולי לא העזה לעלות לפני השטח, ואפילו תמונות ארוטיקה ועירום של לסביות – הכל מוצג בסגנון עתיק, מעוצב כמו אלבום תמונות נדיר שמישהי טרחה להעלות לרשת, והוא פשוט די תאווה לעיניים בהנחה שמחבבים דברים כאלו. אני אישית מודה בחיבה עזה לווינטג' לסבי ואפילו כתבתי על כך פוסט שלם בגלגולי הקודם כבלוגרית העונה לכינוי "ליידי קילדר" – אתם מוזמנים לקרוא גם את הפוסט ההוא, הוא היה די מוצלח אם אני יכולה להעיד על כך בעצמי.

3. ובפינת "ביזאר השיער" של היום: מסתבר שיש תחרות בינלאומית העוסקת ב…שיער פנים של גברים (בכל מקרה, לא ראיתי נשים שנרשמו לתחרות, למרות שזה היה יכול להיות נועז ומעניין). לא תאמינו איזה קטגוריות לזכייה יש שם: שפמים בסגנון דאלי או אימפריאלי (קיסרי), זקנים בסגנון פו מאנצ'ו, מוסקטרים, וורדי או גאריבלדי. כמובן שהשוס האמיתי הוא התמונות למעלה שנראות כמציגות אנשים שיצאו היישר מהמאה ה-19, אחרי שיובאו במיוחד לאחר סשן סוער של שירה בציבור יחדיו עם היידי בת ההרים בשווייץ. הזוכה בתחרות השנה, למקרה שתהיתם, הוא אלמר וייזר הגרמני, 47, בעל הזקן האקספרסיוניסטי-סוריאליסטי שנראה כבעל אישיות מגובשת משל עצמו.
הו, מיהם אותם אנשים מוזרים שמשקיעים את כל זמנם ומרצם בשטויות מסוג זה? אם זה מה שאתם חושבים אני תוהה איך הייתם מגיבים על משפחת סאטרלנד. שבעת אחיות המשפחה היו בעלות שיער ארוך. לא, אתם לא מבינים, לא ארוך רגיל…ארוך ככה. אף הן חיו במאה ה- 19 ואף הופיעו במסגרת מופעי שוליים כאלו ואחרים. אם היו חיות בתקופתינו אני בטוחה שהייתה נוצרת בעיה קטנה בתור למקלחת, מצד שני היו מרצות מאוד חברות שמוכרות תכשירים לשיער. מי יודע, אולי אפילו היו עומדות בראש קמפיין. בכל מקרה, מי שמעוניין להרחיב את ידיעותיו אודות האחיות סאטרלנד ו-"מפלי התלתלים" שלהן יכול לקרוא עוד כאן וכאן.

4. אנחנו נשארים בערפיליי העבר המסתוריים. אותי תמיד מעניין לראות כיצד מושג היופי השתנה מדור לדור במערב וכמו כן כיצד נושאים כמו אופנה, איפור, סידור שיער, ומשקל הגוף תפסו צורה שונה באופן דרמטי בתקופות היסטוריות שונות. טאמבלר מהמם נוסף שמקדיש את עצמו לתמונות מן העבר הוא Hotties from History. לצערי הוא אינו מתעדכן מאז מרץ, אבל בזכות יופיו ועיצובו המסוגנן הוא זוכה למקום של כבוד בפוסט הזה. אחרי הכל, בלי בלוגים כאלו, איך היינו יודעים שכך נראה יוזף סטלין בצעירותו? הטאבלר מספק תיאור של דמויות היסטוריות מוכרות ובלתי מוכרות כאחד. בין דמויות כמו פרידה קאלו, ג'יימס ג'וייס, וטסלה ניתן למצוא גם אנשים מסקרנים שעליהם לא שמענו מעולם. ואם זה לא מספיק לכם אז הבלוג Bangable Dudes in History ששמו די מרמז על תוכנו מספק גם תרשימי עוגה נאים שמציגים מדוע הייתן רוצות לבכות על כתפי הבחורים ההיסטוריים הללו ולזכות לחיבוק מנחם ואולי יותר מכך. אותו רעיון ניתן למצוא בטאמבלר Let's Get Jiggy with Civil War Dudes. כאן באמת השם אומר את הכל.

ואפרופו בלוגים מסוגננים בעלי ניחוח של נייר מתקלף, אחד מהבלוגים הכי מוזרים אך מגניבים שנתקלתי בהם לאחרונה הוא The National Night Stick המתאר את חיי הפשע, האקצנזטריות, הספורט וההימורים במאה ה-19. הוא מעוצב בסגנון של עיתון ישן ומציג ידיעות חדשותיות בנושאים אלו המלוות באיורי עיתון אפרוריים ובסגנון כתיבה ההולם את התקופה.

5. אני לא יודעת כיצד אתם מרגישים כלפי פאולו קואלו. אם אתם כמוני, וקראתם את האלכימאי בגיל ההתבגרות, התלהבתם, וככל שעבר הזמן הבנתם כמה המסרים שלו הם העתקה בוטה ושטחית של מיליון תורות ואמונות אחרות וגיליתם חוסר רצון לגעת בספר נוסף שלו אי פעם, אז אני מבקשת ממכם בכל זאת לגלות איפוק בכל הנוגע לאייטם הנוכחי. נכון שהסרטון הזה נוצר כחלק ממאמצי הפרסום לספרו של קואלו The Aleph ("האלף". כן, האות הראשונה בשפה העברית) אבל זה לא סיבה להחרים אותו. הסרטון יפה בפניי עצמו – הוא מסע מרהיב ומסחרר שבו שואבים אותנו מחזיון ויזואלי אחד למשנהו בליווי של מוסיקה מהפנטת וחודרת. אני מניחה שזה סוג של משל על מחזוריות החיים. כמו מרבית ספריו של קואלו, מדובר במסר מרודד אך אפקטיבי.

6. הקישור הזה היה אמור להופיע באיזה פוסט עתידי מתוכנן אבל הוא כל כך מגניב שלא הצלחתי להתאפק. וחוץ מזה, הייתכן פוסט קישורי דרך שלי מבלי אזכור כלשהו לספריות? אך לא מדובר ב-"סתם" עוד ספריה שגרתית אלא בספריה העונה לשם המכשף "The Conjuring Arts Resource Center". כן, אתם לא טועים, זוהי ספרייה שמכילה אך ורק ספרי כישוף ואזוטריקה. תחשבו על הספרייה של ג'יילס או על הספרייה בהוגוורטס. אז עכשיו אתם יכולים לעשות גיחה קלה לניו-יורק ולבקר בספריה מציאותית לחלוטין כזאת. 11,000 ספרים מתקופות שונות העוסקים בהיסטוריה של הקסם, בהיפנוזה, בתעלולי כישוף במה, בכוחות על טבעיים ובכל הדברים הקשורים בכך. הספריה היא מרכז תרבותי וחברתי שלם המכיל גלריות, תערוכות, וכל מה שרציתם לדעת לגביי הודיני. לא רק זאת אלא שהם מסייעים לילדים מרקע בעייתי או כאלו המאושפזים בבתי חולים להתחבר לפוטנציאל הכישופי שלהם וללמוד את אומנויות הבמה. אגב, הפרוייקט הזה מכונה בשם המפתיע: "Hocus Pocus Program". אתם יכולים לקפוץ לביקור וירטואלי קצר באתר שלהם או לצפות בסרטון הנהדר שיצרו על הספריה.

7. ולסיום, אזהרה: אם אתם מתנגדים או מרגישים בחילה לנוכח שימוש בפוחלצי חיות לצורך אומנות, לא כדאי שתכנסו לקישור הזה. האמן אנריקו גומז דה מולינה לוקח פוחלצי חיות ורוקח מהם תרכובות של חיות אחרות, ויש שיגידו – מפלצות חדשות, שנראות כאילו יצאו עכשיו מסיוטי הלילה, מעולמו של הארי פוטר או מציוריו של הירונימוס בוש. עוד יצירות שלו כאן וכאן. אבל הוא איננו היחיד בעל תחום העניין ה…ייחודי הזה. גם סרינה ברואר מגדירה את עצמה כמטפלת בצרכיהם של מומחים אניני טעם המתעניינים בהרכב האלכימי של השילוב בין הטבעי לבלתי טבעי. היא מדגישה שאף אחת מן החיות המופיעות בעבודותיה לא נהרגו בשם האומנות, ולמעשה היא חובבת חיות מושבעת. בתור חנונית של מדע וביולוגיה היא משלבת את חיבתה לעולם החי (אותה היא מביעה גם בפעילות התנדבותית של הצלה ושיקום של חיות בר) יחד עם חיבתה לביזאר. היא אומרת שהיא קוראת לזה אומנות ושהקהל יכול לראות בכך מה שברצונו. היא רואה ביצורים מתים את אותו יופי שהיה בהם בזמן שחיו (אני בטוחה שיש פסיכולוגים שיכולים להסביר את העניין טוב יותר ממני), ומשווה זאת לשימור ולהצגה הפומבית של שרידי הקדושים בכנסיות קתוליות ברחבי העולם. היצירות שלה מוצעות למכירה למקרה שתרצו לגרום לדודה כלשהי לחלוף התקף לב בעת קבלת מתנת היומהולדת השנתית.

* המערכת מבקשת להדגיש שאני לא באמת שרה כל כך גרוע. זה היה רק לשם הנופך הדרמטי:-)

קישורי דרך – 08.06.11: בואו נצא מחדר ההדהוד

"Two roads diverged in a wood, and I—
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference"

"The Road Not Taken" – Robert Frost

האמן הצרפתי אוליבר דרוטו (Derouetteau) מצליח ביצירתו הקסומה, הססגונית והסוריאליסטית להפיח חיים בציוריו, לשאוב אותנו אל תוך העולמות המצחיקים, המוזרים והמאיימים קמעה שהוא בורא, וכמו כל אמן מעולה באמת – לגרום לנו לשאול שאלות. הוא לא הצמיד את שני הציורים המופיעים למעלה זה לזה בעצמו, אבל בעיניי הדיכוטומיה ביניהם הזדקרה מיד, והרגשתי שאין כמוהם כדי להתחיל את הדיון שאני מעוניינת להעלות בפוסט הזה. הסתכלו בבקשה בקפידה על שני הציורים. דמיינו כי כל אחד מהם מציע אפשרות, מציאות אחרת בה יכולה להתקיים אותה ילדה קטנה בעלת הפטיש לתספורות הזויות. באילו מן המשעולים המתפתלים לפניה נרצה שתלך? האם עליה להיכנס אל הטירה הקודרת והמפחידה על צריחיה המחודדים, היכן שעלים אינם שורדים על עצים, קרח מקדיח את השממה, ויצורים מסתוריים שולחים את מחושיהם למשש ולגשש מיהם המעיזים להיכנס אל המתחם? או שמא נעדיף שהיא תצעד ביחד עם מקל ההליכה שלה אל עבר הקרקס הזוהר והצבעוני, עם הבטחותיו לבידור, חברת אדם, הומור, להטוטים, בלונים והנאה?

יש שיאמרו כי הבחירה ברורה: היא בכלל לא צריכה להסתובב לה בעולם, אלא לשבת בבית כמו כל הילדים בימינו, שקועה עמוק במחשב ובאינטרנט, במרחק בטוח מההורים. ואם לא, אז לכל הפחות שתבחר בקרקס המואר והמזמין. אבל אני מציעה הצעה אחרת: בואו נסתכל על הילדה הזאת לא בתור דמות בדיונית בציורים סוריאליסטיים אלא בתור ארכיטיפ של דמות ההרפתקאן, המטייל והחוקר את העולם, או בתור דמות השוטה המוכרת מקלפי הטארוט שהכל פתוח בפניו, כולל התהום. אתם יודעים מה? בעצם בואו נראה אותה כמייצגת כל אחד ואחד מאיתנו, ההולכים במשעולי החיים ואינם יודעים מה בדיוק נמצא היישר מעבר לפינה. מתוך ניסיון חיינו, נמהר להצביע על כך כי הילדה אולי איננה יודעת זאת, אבל לא כל המואר והמפתה באמת בטוח הוא, וקרקסים היו מאגר בלתי אכזב של סיפורי ניצול, אכזריות, כאב וסבל במהלך ההיסטוריה האנושית. אז אולי היא צריכה לפנות לעבר הטירה המאיימת? האם זו ההתחכמות שאני מנסה לכוון אליה? אולי. האמת שאני לא בטוחה שיש תשובה נכונה או לא נכונה. המטרה שלי היא פשוט שתחשבו בכנות לאן הייתם ממליצים לאדם שאתם חפצים ביקרו או לעצמכם לפנות במקום הילדה הזאת? אל הכיוון הבטוח והמוכר אשר כבר נבדק על ידי אנשים אחרים או שמא אל הכיוונים האפלים, המסתוריים, הלא מוכרים והבלתי נודעים של החיים?

בבסיס כל הדילמה הזאת נמצא הפחד, אותו רגש קמאי חזק, וההחלטה לאן לפנות תלויה במידה רבה בדרך בה נתמודד עימו. ניתן לכתוב המון רק על פחד, אבל הפוסט הזה מבקש להפנות את הזרקור דווקא לסוג מסוים של פחד: הפחד מתקשורת ושיח עם הצד השני, אותם אנשים חדשים, אחרים, לא מוכרים או שונים. לאחרונה חשבתי רבות על נושא זה בעקבות ההתעמקות בהרצאתם המדהימה של נד פוטר (המכונה בשם Wikiman) ולורה וודס. הם נשאו את ההרצאה הזאת בכנס של ארגון (SLA (Special Library Association בנובמבר 2010.

הטענה של נד ולורה פשוטה אך גאונית. הם משתמשים במטאפורה של חדר ההדהוד* (Echo Chamber) כדי להמחיש כיצד אנחנו כבני אדם או בעלי מקצוע נוטים לדבר על רעיונותינו ומחשבותינו בפניי אותם האנשים שוב ושוב, או בפניי אותן הקהילות אליהן אנחנו משתייכים, במקום בפניי הציבור הרחב, שאליו התפיסות הללו באמת צריכות להגיע. אבל רגע, מה זה חדר ההדהוד הזה שהם מדברים עליו? (*בזמנו חשבתי שחדר ההדהוד הוא התרגום הנכון ל-Echo Chamber אבל התרגום הנכון הוא דווקא "תיבת תהודה". בהקשר של הפוסט הנוכחי, "חדר" נשמע מתאים יותר מ"תיבה")

לא, אין הכוונה למתקן עינויים מתוחכם שהשתמר מימי הביניים אלא למרחב סגור שבו מרחפים צלילים ובעצם מקפצים מקיר לקיר באופן שיוצר אפקט הדהוד. כלומר, נוצרים הדים מתמשכים של גלי קול המגיעים באותה מידה מכל הכיוונים. ברמה המטאפורית, מה שנד ולורה מדברים עליו הוא רעיונות המשודרים ומועברים בתוך אותו מרחב סגור אשר אינם מגיעים מחוץ לגבולות אותו המרחב. האנשים בתוך המרחב יכולים להתלהב מרעיונות אלו עד בלי די, אבל הם לא מגיעים החוצה, אל אנשים נוספים שיכלו להפיק מהם תועלת. יש עוד מטאפורה אופיינית לחדר הדהוד שמדברת על חזרה על מידע שגוי כל כך הרבה פעמים עד שאנשים מתחילים להאמין בכך, מיותר לציין שאין זאת כוונת המשוררים.

נד ולורה מדברים כמובן על המצב העגום של ספריות בעולם בתקופה הנוכחית, אבל אני רואה את המטאפורה שלהם כאפקטיבית ובעלת עוצמה בנוגע לכל קהילה כלשהי, אולי אפילו בנוגע למהות של כל אדם כלשהו. בקישורים הבאים אראה לכם הדגמות לדרכים בהם אנשים בעלי תעוזה ואומץ יוצאי דופן פרצו את חדר ההדהוד והרהיבו עוז לדבר בגלוי ובכנות על מי שהם, ומה שהם, פחדיהם, חששותיהם, רעיונותיהם ותקוותיהם או שיקפו את כל אלו בנוגע לאנשים אחרים. זוהי תרומתי צנועה למאמצים הכנים שלהם לצאת מחדר הההדהוד. בגלל שהיה לי המון מה לומר ולספר, ושהנושאים האלו חשובים לי במיוחד, קישורי הדרך של הפעם ארוך יותר מהרגיל, אני מקווה שתגלו הבנה. בואו נתחיל:

1. זוכרים את חיילי הצעצוע הירוקים האלו מפלסטיק שאתם או חבריכם שיחקתם בהם בתור ילדים? אני לא יודעת עד כמה הצעצועים האלו פופולאריים בארץ לעומת חו"ל, אבל אני סבורה שהאימאג' הזה טבוע עמוק בתודעה של רובנו. קולקטיב האמנים הבריטי "דורותי" יצר סדרה של חיילי צעצוע מדכאים המדגימים מה אירע לחיילים האמריקאיים אחרי חזרתם הבייתה מהקרבות בעיראק ואפגניסטן. "Casualties of War" ממחיש כי לא רק משפחותיהם של אלו שנפלו בקרב צריכות להתמודד עם תחושות כאב ואובדן שלא יתוארו, אלא גם החיילים למודי-הקרבות והאנשים המקיפים אותם. ההתמודדות עם זיכרונות קשים של אלימות ומחסור, אובדנים גופניים ופגיעות נפשיות – כל אלו מתועדים בצורה מבריקה וכואבת באוסף החדש הזה של "חיילי צעצוע" שממש לא הייתי נותנת לילדים לשחק בהם. האוסף הושפע מכתבה שהתפרסמה ביולי 2009 שדיווחה כי חיילים אמריקאיים שחזרו הבייתה היו בסיכון גבוה לביצוע רציחות ואקטים אלימים או התאבדות, הרבה יותר מיתר בני גילם. אני מניחה שחלק גדול מהעניין הוא הדה-לגיטימציה בחברה שלנו בנוגע לביטוי רגשי של קשיים רגשיים ונפשיים מצד גברים. ולכן, אנחנו שומעים על הגיהינום הפנימי המתחולל בנפשם ובביתם של יוצאי המלחמות רק אחרי שמשבר נוראי כלשהו אירע בחייהם או רק בימים מסוימים בשנה.

2. אנחנו נשארים בפן המלחמתי אבל הפעם – סיפוריהן הבלתי ידועים של מרגלות בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית. מגזין סמית'סוניאן פרסם לאחרונה, לרגל 150 שנה למלחמת האזרחים, סדרה של כתבות מרתקות על אותן נשים. ביניהן ניתן למצוא את אליזבת ון-לאו שהייתה חלק מהאליטה של ריצ'מונד (ממדינות הדרום שדגלו בעבדות) אבל בחרה להפר את מוסכמות החברה סביבה ולהעביר סודות לאיחוד מדינות הצפון. היא שילמה על כך מחיר אישי וכלכלי יקר, ונחשבה כבוגדת על ידי סביבתה, אבל הייתה אחת מהמרגלות הכי אפקטיביות שהיו לאיחוד בקרב הדרום. אבל כדאי גם לקרוא את יתר הסיפורים של המרגלות משני צידי המתרס. אנחנו נוטים לשכוח שלא רק גברים יוצאים למלחמות ונושאים בעול הנפשי והגופני כתוצאה מכך. גם לנשים יש מקום חשוב ונשכח בהיסטוריה של מלחמות העולם. כאן ניתן לקרוא על 12 נשים אמיצות, מניפולטיביות וחזקות שהעזו להשפיע ולהכריע בתקופות שבהן לא ניתנה לנשים דריסת רגל רבה בפוליטיקה ובחברה. אז נכון שרבות מהן נאלצו לעשות זאת על ידי שימוש בכלים שניתנו להן – נישואים עם גברים עוצמתיים, אימהות לגברים בשלטון או סתם קסמיהן הנשיים והכריזמה שלהן – אבל עדיין, מדהים כמה הצליחו להשפיע לנוכח הנורמות המגבילות של תקופתן. התלונה היחידה שלי על המאמר היא שלא ברור לי כיצד בודיקה לא מככבת שם. טוב נו, אני מניחה שפשוט אאלץ לכתוב עליה פוסט בעצמי.

3. אוקיי, אפילו אם לא תפתחו קישור אחד מכל הפוסט הזה בבקשה אל תחמיצו את ההזדמנות לצפות באחת מהרצאות טד הטובות ביותר שראיתי. ברניי בראון היא בעלת שלושה תארים בעבודה סוציאלית המתמחה בנושאים הקלילים של בושה, פגיעות ואמפטיה. היא עצמה צוחקת לא מעט על כך שהיא בחרה בנושאים שאיש אינו מעוניין לדבר עליהם ביום-יום ולשמוע לעומק מעל כוס תה על עד כמה הם רלוונטיים ומשפיעים על חיינו. אחרי שנים ארוכות של חפירה בתחום, ראיונות עומק רבים מספור ואיסוף סיפורים העוסקים בנושאים אלו, ברניי הגיעה לתובנות מדהימות שלמרבה מזלנו היא חולקת עימנו. באמצעות חיוכה הזורח, החמימות הטקסנית, החמלה שהיא מפגינה, ובעיקר בזכות הכנות העצומה של סיפוריה היא מצליחה ללכוד פיסות אמת עמוקות מחיינו, ולשקף אותן בחזרה אלינו. היא באמת מספרת סיפורים בחסד, ואני מצטערת מאוד שלא הכרתי את עבודתה אי שם כשהייתי עובדת סוציאלית בתקופה מסוימת בחיי. אל תפספסו!

כדאי מאוד לצפות ביתר ההרצאות והראיונות עימה הזמינים ביוטיוב ובמיוחד ההרצאה הזאת והזאת.

4. ועכשיו אנחנו חוזרים לנד וללורה. בהרצאתם הם טוענים שספריות בשני צידי האטלנטיק נמצאות בצרות עמוקות ומהוות מטרה נוחה לקיצוצים. לא צריך להסתכל רחוק מידי כדי להבין שהם צודקים, ושזה רלוונטי גם לארץ וגם לחו"ל. הבעיה היא שאנשים אינם מבינים מהי חשיבות הספרייה. הם מנסים לכמת את חשיבותן בכסף, אך זה אינו התוצר של הספריות אלא ידע וקהילה. יש המון סקפטיות כלפי ספריות ותהיות לגביי האם יש להן עדיין מקום בעולם הדיגיטלי של ימינו שבו לכאורה כל הספרים וכל המידע באינטרנט, בחינם. ערוצי הסקפטיות הללו הרבה יותר בולטים ופומביים מאשר הערוצים של מגיני הספריות. מגיני הספריות כותבים פוסטים נזעמים בבלוגים שלהם על טענותיהם של הסקפטיים (שאף אחד לא קורא מלבד אחרים בקהילה הספרנית), או מדברים בכנסים של ספרנים ומומחי מידע על רעיונות ופרויקטים מעניינים וחדשניים שהם יוזמים או מדברים על זה בינם לבין עצמם. אבל כל אלו לא מגיעים לידיעת הציבור הרחב או לידיעתם של לקוחות פוטנציאליים של הספריות שיכלו להיעזר בהם. אם אנשים אינם יודעים כיצד ספרנים יכולים לסייע להם, הם לא יגיעו אליהם. ואם הספרנים לא ייפעלו בשביל עצמם, ישקיעו את הזמן והמאמץ בלהבטיח שכולם יודעים מה הספרייה יכולה לעשות בשבילם, אף אחד לא ייעשה את זה.

לפני שניכנס לעומק הדיון, אני רוצה דווקא לקפוץ להמלצות ולרעיונות של נד ולורה בנוגע לאיך לשנות את המצב. ראשית כל, הם ממליצים על הבלוג The M Word שעוסק בשיווק של הספריות ומציע דרכים בלתי שגרתיות ליישום העניין. שנית, הם מסבירים כי חשוב לדבר על מה הספריות יכולות להציע גם בעידן הדיגיטלי במרחבים מקוונים ומציאותיים כלליים, בפניי כלל האוכלוסיה, ועדיף – בשפה שלהם ולא בשפה שרק ספרנים יבינו. שלישית, הם מציעים מספר רב של רעיונות פרקטיים בנוגע לדרכים בהם ניתן להשפיע על הקהל הרחב. אני אתן רק מספר דוגמאות מתוך מה שהם מציעים:

– לעשות סקר משתמשים בספריות שבו רק הערות שליליות מותרות במטרה ללמוד ולהשתפר. לראות מה עובד, מה לא, מה היו משנים, ללמוד להיפתח ולהקשיב לביקורת כי בעצם ממנה לומדים הרבה יותר מאשר ממחמאות.

– להשתמש ב"אלופי הספריה" – הכוונה לאנשים שכבר מאוהבים בספריות ויכולים לסנגר עליהן ולהראות את יופיין וחשיבותן לעוד אנשים בסביבתם שהם מכירים, בעצם לשמש כסוג של שגרירי רצון טוב שלהן בעולם הרחב.

– לקרוא את דבריהם של אנשים מחוץ לקהילה המקצועית, ולדבר ולפרסם במרחבים מקוונים ואחרים בהם הם נמצאים.

– כידוע אנשים מגיעים לספריות בימינו בתור מוצא אחרון: משום שגוגל איכזב אותם, משום שהם לא הצליחו למצוא את התשובה אצל אנשים שהם מכירים או משאבים שהם מכירים ובעיקר כי הם מרגישים ייאוש. ואז הם מגיעים לספריה והספרנים מצליחים למצוא את התשובה עבורם. במקרים כאלו חשוב להזכיר כמה זמן ניתן לחסוך אם מגיעים לפני הכל אל הספריה.

– להתחבר לצייטגייסט העכשווי – להיות פרואקטיביים במאמצים להגיע לקהל חדש, כמו להגיע אל מתבגרים במקומות בהם הם מסתובבים (קניונים, מגרשי משחקים וכו'). להראות להם שאותם דברים שהם מתעניינים בהם זמינים בספריה ועוד.

מומלץ מאוד לראות את המצגת הנפלאה של נד ולורה בפרזי ואף לשמוע את הרצאתם (איכות אודיו לא מדהימה וקצת קשה להבין אותם, אבל שווה את ההשקעה).

5. דוגמא בולטת לדרך בה ספרנים נכשלו במאמצי ההסברה עד כה הוא מה שמכונה הפיאסקו של הפוסט המפורסם של סת' גודין אודות עתיד הספריות. סת' גודין הוא מומחה שיווק ואחד מהבלוגרים העסקיים הפופולאריים ביותר בעולם. הבלוג שלו נקרא על ידי מיליוני אנשים, כך שאתם יכולים לשער כיצד פוסט אחד שלו משפיע על העולם. בפוסט שלו על עתיד הספריות הוא שוטח את משנתו שלפיה ספריות כיום הן פשוט מחסנים גדולים של ספרים שמכילים ספרי דפוס שאף אחד אינו קורא יותר. למה לבזבז את כספי המיסים על קניית ספרים בדפוס, כאשר כל המידע והספרים זמינים בחינם ברשת? ספרנים כדוגמת פיל בראלי כתבו פוסטי תגובה נזעמים והסבירו כי זוהי אשליה. לא כל המידע נמצא ברשת בחינם, למעשה מספר רב של מאגרי מידע ועיתונים דורשים תשלום נכבד וספריות מנגישות אותם בחינם עבור כל שכבות האוכלוסיה. לא רק זאת אלא שהספרנים הם בעלי הידע והמיומנויות שנועדו כדי לסייע לאנשים למצוא את המידע שהם זקוקים לו בעידן עומס המידע. כמובן שהפוסטים האלו פורסמו בבלוגים של הספרנים שאיש אינו קורא מלבד הספרנים עצמם, ובפוסט של סת' לא ניתן להשאיר תגובות כך שקולם של הספרנים לא נשמע.

המסקנה מבחינתי היא ברורה – זה לא משנה אם אתם ספרנים, עובדים סוציאליים, מורים, שוטרים, רופאים או שייכים לכל קהילה אחרת – תמיד יהיה מי שלא יעריך מספיק את עבודתכם, את מי שאתם, את מה שאתם מביאים אל העולם ומביעים, את זכותכם להתקיים ולחיות כראות עיניכם, ועוד. אם אתם מאמינים במשהו בכל ליבכם ויודעים היטב שהעולם לא מבין אתכם, אל תטיפו למשוכנעים, אל תבזבזו זמן יקר בהרצאות נלהבות בכנסים שכל הבאים אליהם הם חברי הקהילה המקצועית או האישית שלכם. זה כיף, זה מחזק, זה מלהיב, זה ממצב אתכם כאנשים חשובים בקהילה, אבל זה לא מספיק. המקום הנכון לנאום הוא מחוץ לאזור הנוחות שלנו, במקום בו אנשים לאו דווקא רוצים לשמוע אתכם, במקום בו אתם צריכים להילחם כאריות, להראות אומץ אמיתי ולהיחשף. ושלא יתקבל הרושם הלא נכון, יש לי את כל הכוונות לעשות הרצאה בנושא בעצמי בכנס מקצועי כלשהו בעתיד, אבל שוב – אין לי כוונות להסתפק בכך.

6. ואיך אפשר בלי כמה קישורים שמדגימים את היופי של ספריות אחרי כל הדיבורים האלו? נתחיל מתמונות של הספריות המדהימות ביותר בעולם. תסבירו לי מי ירצה להחריב יופי שכזה? נמשיך בפוסט המציג קומיקס המתאר את הווי החיים בספריה הציבורית של סאן פרנסיסקו, ונסיים בפוסט של ידידי ניימן שגם מסביר למה הוא חושב שאין תחליף לספריות.

7. אני רוצה לספר לכם על דוגמא נהדרת ליציאה מחדר ההדהוד. אני נתקלת במעט מאוד ידיעות ברחבי הרשת אודות הקהילה הפאגאנית אשר אינן בגדר "בואו תראו במה האנשים המוזרים האלו מאמינים!". למעשה, רוב הזמן אין התייחסות אליהם כלל וכלל בעיתונות המקוונת ובבלוגספירה הכללית העולמית. וזאת על אף שלפי כל מיני עדויות ולפי האתר Adherents.com, מדובר בדת ה- 19 בגודלה בעולם המונה כמיליון מאמינים, אשר מרביתם נמצאים בבריטניה ובארה"ב. לכן סקרן אותי לגלות כי מתקיים דיון ציבורי רחב היקף, שאיננו מוגבל לאתרים ולבלוגספירה הפאגאנית בלבד, אשר אפשר לדיעות ניאו-פאגאניות להגיע אל מרכז הבמה. במה מדובר? ובכן, לאחרונה יצא לאקרנים הסרט ת'ור. הסרט הוא סרט גיבורי-על בו האל ת'ור אשר הוגלה מביתו מנסה להילחם באחיו לוקי. מספר מאמינים פאגאניים חשו כי הסרט אינו מתייחס בכבוד הראוי לאלים הנורדיים בהם הם מאמינים ובכלל לא לוקחים בחשבון כי עדיין קיימים בנמצא מאמינים דתיים הסוגדים להם. למרות שהכוהן הפאגאני הבכיר של איסלנד הסביר שהוא לגמרי בסדר עם הסרט, מספר פוסטים כעוסים נכתבו בבלוגספירה הפאגאנית והצליחו לשם שינוי לחלחל למדיה הכללית. כמובן שאין איזו חזית מונוליתית אחידה נגד הסרט ת'ור מצד המאמינים הפאגאניים, וחלק אפילו מברכים על ההזדמנות להציג את האלים הנורדיים בפניי אנשים. אבל אפשר לראות מהתגובות לידיעות האלו באתרים ובלוגים כלליים ברשת זלזול עצום בתחושותיהם של מאמינים פאגאניים שמסתייגים מהסרט, והרבה פעמים חוזר על עצמו הטיעון: "זה כולה סרט, אתם מגזימים!". אז הטיעון הזה פשוט לא נכון בעיניי. סרטים הם אבני הבניין של התרבות שלנו. במובן מסוים הם משפיעים בימינו הרבה יותר מדברים שאנשים לומדים בביה"ס ולא מקדישים להם חשיבות או זוכרים אותם. אנשים עדיין נדבקים למסך בכל שנה בעת הצפייה בטקס האוסקר המשעמם. יש סרטים שבנו והרסו תפיסות מהותיות לגביי קהילות, החברה והעולם. השאלה היותר מעניינת בעיניי היא האם סרטים צריכים להתחשב או לקחת בחשבון את קהילה דתית מסוימת בבואם ליצור סרטים המציגים אלמנטים מתוך דת זו. זוהי מבחינתי הסוגיה המרתקת יותר בדיון, אולי משום שלא ראיתי את ת'ור ולכן אינני יכולה לדעת אם יש משהו בטענותיהם של הצדדים בנוגע אליו. נעשו סרטים רבים אשר התייחסו לדת בפרשנות מסוימת שבוודאי לא נשאה חן בעיניי כל המאמינים, אבל ברוב המקרים הללו יוצרי הסרט לפחות לקחו בחשבון את התגובה הציבורית ואפילו התאימו את הסרט כך שלא ייפגע יותר מידי ברגשות הדתיים של מאמינים נוצריים, יהודיים ומוסלמים. אני מסוקרנת לשמוע מה אתם חושבים, במיוחד אלו מביניכם שכן ראו את הסרט. רק אנא, שמרו על הכבוד של כל הצדדים, ונסו לא להגיב מהמקום של פגיעות וחוסר נכונות להקשיב ולו במקצת לצד השני. אגב, באקט של שיווק עצמי אגרסיבי שאינו שכיח אצלי, אציין כי אני חושבת שעשיתי את שלי על מנת לסייע לקהילה הפאגאנית להישמע מעבר לחדר ההדהוד. אתם מוזמנים לקרוא את התיזה שלי בנושא הזמינה לקריאה במלואה כאן, וגם ראיונות שערכו עימי ב- nrg ובהארץ.

8. אם יש קהילה אחת שהצליחה בצורה יוצאת מן הכלל לצאת מחדר ההדהוד בשנים האחרונות, לפחות בחלק מאזורי העולם, זו הקהילה הגאה. לכבוד חודש הגאווה, אני רוצה להקדיש שני קישורים לאחיי, אחיותיי ולאלו שאינם מזדהים מגדרית מהקהילה. הקישור הראשון הוא הומוריסטי ואפילו פה ושם מכיל מעט הומור עצמי בריא שאני מציעה לא לקחת קשה. הטאמבלר Gay Captions לוקח איורים וציורים עתיקים, מתקופות שבהן כל נטייה מינית שונה הייתה בגדר דברים שהשתיקה יפה להם, ונותן להם ספין גאה בצורת כיתובים משעשעים. לא תמיד הכיתובים מצחיקים ממש אלא יותר מעוררים גיחוך, מחשבה ואפילו התרעמות על מידת האכזריות והציניות אבל זה טאמבלר מעניין שכדאי להכיר. הקישור השני הוא לתערוכה בשם Hide/Seek – Difference and Desire in American Portraiture. התערוכה מתמקדת בעיקר בתשוקה החד-מינית ומתייחסת ליצירות של אמנים מהקהילה העוסקים בפורטרטים מסוגים שונים. היא בוחנת תמות של אומנות, מיניות וזהות בצורה חדשה. ניתן למצוא בה יצירות אומנתיות בהתאם לתקופות חשובות בתולדות הקהילה – 1930 ואילך, לפני ואחרי סטונוול, השפעת האיידס, והתקופה האחרונה המכונה New Beginnings שהתמונה העיקרית בה היא של אלן דג'נרס כפי שמעולם לא ראיתם אותה. ותודה לערוץ האמנות בפייסבוק אשר בזכותו גיליתי על דבר קיומה של התערוכה.

זהו להיום. כמובן שארחיב לגביי חלק מהנושאים שהעליתי בפוסטים עתידיים. לעת עתה רק זכרו: "מה שאתה שומר לעצמך – מת. מה שאתה מוסר לאחרים, נותר לנצח!" (ציטוט ממאמר על מספרי סיפורים מתוך הירחון "חיים אחרים")

קישורי דרך – 11.05.11: הדמיון הוא פורץ שקט

רואים את התמונה למעלה שמדברת על ההבדלים בין שני צידי המוח? יופי. עכשיו תלחצו עליה, היא תפתח בצד. תעברו לשם, תקראו בקול רם את הצגת הזהות של שני הצדדים. הוסיפו לכך את טון הדיבור הנראה לכם הולם, את הקצב המתאים, ואת עוצמת הווליום. עם איזה צד אתם מזדהים יותר? באיזה צד נראה לכם כיף יותר להעביר את חיינו הקצרים על פני הכוכב הזה? תנשמו עמוק פנימה את הניחוחות, הקולות, התחושות, הרגשות והמחשבות שעולים בכם מהשוואה זו. התשובה שלכם יכולה להיות כל אחד משני הצדדים. האמת היא שאנחנו זקוקים לשניהם. האנושות לא הייתה מגיעה לכל הישגיה מבלי כל אחד משני הצדדים והשילוב בין השניים. אבל כשהסתכלתי על אסופת הקישורים שאספתי בשבילכם הפעם, התחוור לי לפתע שהמכנה המשותף בין כולם הוא שהם עדות מדהימה לכוחו ועוצמתו של הדמיון האנושי. במילים אחרות, הפוסט הזה הוא כל כולו שיר הלל לצד הימני של מוחנו, כפי שהוא מוסבר – מכל המקומות בעולם – בפרסומת של מרצדס בנץ.

הכוח המתפרץ של הדמיון מתגנב בשקט אל חלומותינו בזמן הערות והשינה, מתגנב דרך הפינות האפלות של מוחנו, מפתיע אותנו ברגעים בלתי צפויים, דוקר את מחשבותינו ורגשותינו וזורק אותנו אל עולמות מלאי צבע, חיים, כאב, שמחה, בריאה ויצירה. הוא מכריח אותנו לנקוט פעולה, לזוז מהגדר אל החיים, להשקיע את הקרביים שלנו בליצור משהו שגדול מאיתנו לפעמים ומבטא בדיוק את מי שאנחנו בפעמים אחרות. התוצאות של רגעים עילאיים כאלו מתגלמות בהרבה מן הקישורים שאציג בפניכם בעוד רגע: רגעים שבהם אנשים בראו דברים המתעלים על המובן מאליו, השגרה הרגילה, המוכר עד אימה, השחוק עד כדי גועל, פשוט על ידי הבחירה להשתמש באחת המתנות הבסיסיות שקיבלנו, הזמינה לכל אדם באשר הוא.

  1. אפרופו דברים המתפרצים לפתע אל עולמנו, זה בדיוק מה שאירע עם זרם האומנות אר נובו. ה"אומנות החדשה" עלתה על בימת ההיסטוריה במחצית השנייה של המאה ה – 19. מה שהחל כתוצאה של מצוקה כלכלית של אומנים אשר ניסו למכור ריהוט ופריטים שימושיים שאינם אומנות "טהורה" הפך לתנועה רחבה, חובקת עולם, שתפסה עד מהרה מקום חשוב באומנות, עיצוב, אדריכלות, ריהוט, צורפות ועוד תחומים. אמני הארט נובו השתמשו במוטיבים מעולם החי והצומח, ובעיקר התרכזו בלסגוד לנשים ביצירתם. לא מטרה רעה, נכון? אמנים מוכרים ומובילים מהתנועה הם האדריכל אנטוניו גאודי והאמן הנפלא אלפונס מוכה. אני אגלה לכם סוד: לא זאת בלבד שהיה לי העונג לבקר במוזיאון של מוכה בפראג, אלא שאת קירות חדר עבודתי מפארות בעיקר יצירות שלו. זאת בדיוק הסיבה שהתלהבתי כל כך כאשר גיליתי שישנם אמנים שיצרו כרזות חדשות עבור סרטים וסדרות מפורסמים בסגנון האר נובו. באמצעות המוטיבים של האר נובו, אותם אמנים בראו מחדש את המיתוסים המוכרים של לאבקרפט, "ברבור שחור", מלחמת הכוכבים, הנוסע השמיני, והכי חשוב – דוקטור הו. בדקו את יצירותיהם כאן.
  2. יש אנשים היוצקים אל תוך נייר את מחשבותיהם וחלומותיהם, משרבטים עליו על מנת להעביר את הזמן החולף באיטיות ובונים ממנו מטוסים אותם הם מוסרים לילדיהם. אבל מכל הסיבות הטובות להשמדת עצים, סיבותיהם של האמנים הללו נראות לי הטובות ביותר. הסתכלו על הצ'יף המורה ובנו, על הארמון הקסום עם כל פרטיו הקטנים והמופלאים, על עולם החי המתעורר לנגד עינינו בצורת נייר, ותגידו לי שיש גבול לדמיון האנושי וליכולותיו. כאן תוכלו למצוא עוד הדגמות לכך.
  3. ובחדשות החמות של היום: חבורת גיבורי על הכריזה מלחמה על ג'ק המרטש! לא, אני לא ממציאה את זה. זה אומנם נשמע כמו כותרת של ספר קומיקס, אבל למעשה מדובר בחדשות אמיתיות לחלוטין. באי לונג איילנד, ניו יורק, פועל רוצח סדרתי המחסל נשים העובדות בתעשיית המין אשר מפרסמות את עצמן בקרייג'ס ליסט. ככל הנראה נרצחו כבר 10 נשים כתוצאה מפעילותו הענפה. חבורת אנשים הקוראת לעצמה ה- New York Initiative התאגדה יחדיו והחליטה להילחם בתופעה זו. הם חשים שהמשטרה אינה עושה די, והחליטו לעשות מעשה ולעזור ככל  יכולתם. ומה כבר הם יכולים לעשות, תשאלו? ובכן, מדובר במומחי אומנויות לחימה ונשק למיניהם, אשר מציעים לנשים אלו אנונימיות ופרטיות אך גם פיקוח והגנה צמודים. ותאמינו או לא, הם מכנים את עצמם גם בשמות הראויים לגיבורי על: Dark Guardian, Blindside ו- Skinner  (נשמע יותר כמו שם של רוצח סדרתי, אבל מה אני מבינה?). אם תרצו לדעת עליהם יותר, אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק שלהם, בעמוד הטוויטר שלהם או לקרוא על מעלליהם כאן ו-כאן. מישהו מוכן להרים יוזמה דומה מקומית?
  4. הרשת געשה וסערה בשבועות האחרונים (עד שהופיע המם הבא) בנוגע למותן של מכונות הכתיבה, סופו של עידן מכונות הכתיבה ויאדה יאדה יאדה. הסיבה להכרזות הדרמטיות הללו הייתה סגירתה של חברה הודית שהייתה האחרונה שעוד ייצרה מכונות כאלו. מפה לשם התברר שאותה חברה הייתה אומנם החברה האחרונה שייצרה מכונות כתיבה ידניות, אבל עדיין קיימות חברות המייצרות מכונות כתיבה אלקטרוניות. הבלוג המצויין חורים ברשת פרסם פוסט פרידה מרגש במיוחד שהכיל גם סיפור אישי וגם תמונות נפלאות שמוכיחות שעיצוב מכונות כתיבה הוא אומנות בפניי עצמה (הפוסט אינו זמין יותר ברשת). ואפרופו אומנות, האמן ג'רמי מאייר החליט שיש לו שימוש יצירתיבמכונות כתיבה: הוא בורא מתוכן פסלים! אתם יכולים להתפעל מיצירותיו כאן.

  5. ואנחנו נשארים בעולם הדפוס והכתיבה. אחד מהטאמבלרים היפים ביותר שזכיתי להכיר הוא Bookluscious (שלצערי נסגר מאז). מדובר בטאמבלר המלווה בלוג באותו שם, שכל כולו מוקדש ליופי עוצר הנשימה של ספרים, ספריות, חנויות ספרים, חדוות הקריאה, דמיון וכל הכרוך בכך. אל תפספסו. וגם אל תפספסו את ההצצה אל ספרייתו הייחודית של ג'יי וואקר. האספן בנה בית מיוחד בניו אינגלנד על מנת שיוכל להכיל ולתמוך באוסף ספריו הנדירים וביתר הממורביליה שהוא מחזיק הקשורה לעולם הכתיבה והדפוס. ריספקט. וגם קנאה. די הרבה ממנה.
  6. ואם אתם חושבים שהאוסף של ג'יי וואקר מוגזם וחורג מגדר ההיגיון, אז לא ראיתם עדיין את האוספים שמאגד תחתיו המוזיאון של כל המוזיאונים המקוונים. אה? יש דבר כזה? מסתבר שכן. המוזיאון שם לו למטרה להציג את כל האוספים המוזרים, גדולים כקטנים, שמפרסמים אנשים ברשת. לא רק זאת אלא שהם יצרו סרט דוקומנטרי בשלושה חלקים בשם The Curators ("האוצרים") שמספר על חלק מהמוזיאונים ההזויים יותר שהם מציגים. כך למשל ניתן לראות את האוסף של הבחור שהחליט לאסוף רשימות מכולת של אנשים אחרים שמצא, אוסף נוסף של "דברים קטנים מאוד" ואוסף שהתחיל מתמונות ישנות שמישהו זרק. לא מדובר בסרט דוקומנטרי כבד ומשמים, אלא בסרט קצבי, מרתק וערוך היטב. מומלץ בחום לצפות בסרט וגם לבקר במוזיאון של כל המוזיאונים המקוונים בעולם, בלי לזוז מהכיסא.
  7. ונסיים עם העולמות המופלאים של האמן הפולני הסוריאליסטי Jacek Yerka וחידה. התמונה למטה היא רק דוגמא אחת של יכולותיו המופלאות, ואת היתר תוכלו למצוא כאן.

מהי החידה? ובכן, בתמונה הסופית של הפוסט, ובתמונת הפתיחה, ישנם רמזים לנושא הפוסט הבא. עבור המנחשים נכונה במדוייק מהו אותו נושא יוגרל לייק בפייסבוק. לכו על זה.

קישורי דרך – 26.04.11

כן, אני יודעת שאתם מצפים בקוצר רוח לחלקו השני של הפוסט על דירק ג'נטלי, אז על מנת לסייע לכם להעביר את הזמן עד שאסיים לכתוב אותו, אני מכריזה בזאת על מסורת בלוג חדשה!

מפעם לפעם אפרסם כאן פוסט מסוג "קישורי דרך". מה אלו "קישורי דרך" תשאלו? ובכן, הכוונה היא לקישורים שנתקלתי בהם לאורך דרכי במסילות המידע של הרשת. קישורים שיכולים להיות אקזוטיים ומרתקים אבל שכרגע אין לי כוונה לכתוב עליהם פוסט רחב יותר (אולי בעתיד), או שהם נחמדים בפניי עצמם אבל אין מה לכתוב עליהם פוסט שלם (כאשר הכוונה לפוסטים שלי, שכפי שראיתם, הם יותר מאמרים מפוסטים 🙂 ). אם להיתלות באילנות גבוהים לרגע, מקורות ההשראה שלי לפוסטים מסוג זה הם אסופות הקישורים הנפלאות: גיקדום של ידידי ניימן ועונג שבת של גיאחה. אם אתם לא מכירים אותן עדיין, רוצו והתעדכנו!

אז הנה כמה דברים שליקטתי לאחרונה, בלי שום סדר או הגדרה נושאית ברורה. אני כאמור מתעניינת בכל מיני דברים מוזרים ומגוונים, כך שאני מניחה שייתכן מאוד שתמצאו כאן לפחות אייטם אחד שיעורר בכם סקרנות. נסו ותגלו:

  1. גלריה 1988 מציגה תערוכה של כריכות חדשות ואלטרנטיבות לספרים קלאסיים. מדובר ב- 45 כריכות יצירתיות, מגניבות ומלאות השראה. כמה מהפייבוריטים שלי מבין התמונות: גן העדן האבוד של ג'ון מילטון (עם אותיות עבריות מסביב לכריכה, מעניין!), המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד של רוברט לואיס סטיבנסון, בהרי הטירוף של ה.פ. לאבקרפט, סופר האימה המפורסם, והגלגול של פרנץ קפקא.
  2. בלוג המדע-בדיוני והפנטסיה io9 (מהטובים ברשת בתחומו), פירסם מאמר מרתק ומעמיק במיוחד שמתחקה אחרי שורשי מיתוס המדען המטורף רק כדי לגלות שמקור המיתוס בגברת מטורפת במעבדה דווקא. זה אולי נשמע כמו מאמר סקסיסטי אבל למעשה הוא דווקא מציג חוקרות חשובות מהעבר שרובנו לא שמענו עליהן בכלל וגם ביקורת על המיתוס. מומלץ מאוד לקריאה.
  3. ואם כבר בנשים עסקינן, אז הנה מאמר שמנתח לפרטי פרטים את הציורים המרכיבים את הפתיח המופתי של סדרת הדגל של הייאוש הנשי הפרברי. אני מדברת כמובן על "עקרות בית נואשות". מבחינתי בעונה הראשונה היא עוד שימרה עניין כלשהו שכן היה בה אלמנט של מתח ומסתורין סביב ההתאבדות של אחת מהחבורה. לאחר שהעונה הסתיימה ועימה אלמנט זה, ועברה להיות אופרת סבון נוצצת עם מסיכת מתוחכמות, עברתי אף אני הלאה. אבל המאמר מרתק אפילו אם לא ראיתם פרק אחד מהסדרה. (לצערי, הכתבה כבר אינה זמינה ברשת)
  4. אם תרצו להתאוורר מעט מכל המאמרים הללו, אתם מוזמנים לבהות בתמונות העתיקות הללו ולתהות – מה לכל הרוחות והשדים? לא תקבלו תשובה, אבל זה כל הכיף. (גם במקרה הזה אסופת התמונות הנפלאה כבר לא זמינה ברשת)
  5. ועוד בסקציית התמונות העתיקות, טאמבלר מקסים לחלוטין שמציג תמונות וינטג' מהתקופה הויקטוריאנית ועד לשנות ה-40 העליזות. בעזרת חיבה מוזרה להוליווד הזוהרת של פעם ופטישיזם מטריד ביותר לארנבים, הטאמבלר לוקח אותנו לעולם שאולי חשבנו שאבד לנצח אבל למעשה הקסם שבו משתמר בתמונות האלו ועוד איך.
  6. ספריות בימינו נאבקות כדי למצוא דרכים חדשות ויצירתיות למצוא את מקומן בעולם הטכנולוגי המשתנה תדיר, ולהישאר רלוונטיות עבור דור האייפד והפייסבוק. ספריית אומנויות קטנה בקנזס מצאה דרך כזו להבהיר לסטודנטים מהי הדרך הטובה ביותר להשתמש במשאבי הספרייה. וכך קבוצה של אמנים יצרו חוברת קומיקס (בפורמט PDF, כאן) שמספרת על הספרייה בזמן התקפת זומבים. כן, שמעתם נכון. ז-ו-מ-ב-י-ם בספרייה. היכול להיות משהו מגניב יותר מזה? הסטודנטים בחוברת המתחבאים בספרייה מאימת הזומבים משתמשים באוצר הידע הגלום בה על מנת להבין כיצד להיאבק בהם. בעתיד אכתוב כאן יותר בהרחבה על דרכים יצירתיות אחרות שספריות משתמשות בהן, אבל אני מודה שזו חביבה עליי במיוחד. ניתן לראות כמה תמונות מהקומיקס כאן.
  7. כמעט כל מי שמכיר אותי יודע שאני מכורה קשות לתוכנית רדיו אינטלקטואלית ומופתית הידועה בשם "ציפורי לילה מתפייטות", אותה מעבירים בחן עצום ותוך כדי הדגמת ידע רב, הזמרת רונה קינן (שהתמכרותי אליה היא נושא לפוסט אחר) והמשורר והמתרגם דורי מנור. המצב כה גרוע עד שנאלצתי למצוא כינוי חיבה מקוצר לשמותיהם של המגישים בשל ריבוי השימוש בשמם בשיחות ולפיכך הם מכונים בקצרה – דונה. קשה לי להסביר בכמה משפטים כמה התוכנית הזאת הוסיפה לחיי מבחינת הנאה וידע ותגליות מוסיקליות וספרותיות אבל בכל זאת: כל תוכנית מתמקדת בנושא מוגדר אחד. רונה ודורי מקריאים שירה העוסקת בנושא זה ומספרים סיפורים מהעבר, ההווה ולפעמים העתיד שקשורים בו. בין לבין הם משמיעים שירים מהסוג שלא שומעים ברדיו בכל יום, או כמעט בכלל לא, בנוגע לאותו נושא קסום. לרוב מתארחים אורחים מכובדים שמדברים לאו דווקא על עיסוקם העיקרי אלא על הקשר שלהם לנושא הנבחר, והדיאלוג שמתפתח בין האורחים לדונה הוא נפלא בפניי עצמו. החדשות הטובות הן שאתם לא צריכים להישאר ערים ולהקשיב להם בלייב בכל יום שני, בין חצות לשתיים בלילה בגלי צה"ל, אלא שכל התוכניות הוקלטו ומוקלטות וניתנות להקשבה או להורדה בשני הקישורים הבאים: כאן ו- כאן.

זהו להפעם. מקווה שנהניתם. אתם בהחלט מוזמנים להשאיר עוד קישורים מעניינים בתגובות או לשלוח אליי כדי שאפרסם אותם. אני חוזרת להתעמק בדירק…