בזבוז זמן מוחלט – ביקורת אוהדת למגזין משחקי וידיאו מהמם

בסוף נובמבר 2018 זכיתי לבקר בתערוכת משחקי וידיאו בשם Videogames: Design/Play/Disrupt במוזיאון וויקטוריה ואלברט בלונדון. הביקור בתערוכה לא היה מאורע רגיל עבורי. בכל זאת, לא בכל יום אני זוכה לטייל במתחם שלם במסגרת מוזיאון מכובד שמוקדש לעיסוק/תחביב שמשותף לי ולעוד לא מעט אנשים, עיסוק שגם בימינו נתפס כמוזר/לא רציני/ילדותי/הרסני בקרב חלקים נכבדים מהאוכלוסייה. הסתובבתי שם פעורת פה ונרגשת מכך שיש מקום מחוץ ל-echo-chamber הגיימרי שנותן מרחב פיזי וייצוגים אודיו-וויזואליים לכך שמשחקי וידיאו הם לא רק אמצעי בידור אלא גם יצירות אומנות, שהם יכולים להיות דרך להעביר כמה דקות או שעות בכיף אבל גם להיות כלים להעברת מסרים מורכבים וליצירת חוויות רגשיות ואינטלקטואליות משמעותיות אצל השחקנים, שהמאמץ ביצירתם לא קטן יותר (אם לא גדול יותר) מאשר במקרה של כל יצירות במדיה אחרת כמו סרטים, סדרות וכדומה. כמובן שיש ארקיידים וכנסי משחקי וידיאו וכדומה אבל זה אחרת לראות מרחב כזה במוזיאון, במקום בו מקובל להציג אלמנטים "קאנוניים" יותר של התרבות וההיסטוריה האנושית. הרגשתי שמשחקי וידיאו have finally made it into the club.

במסגרת התערוכה אפשר לקבל הצצה לתהליכי הפיתוח והעיצוב של כמה מהכותרים היותר ייחודיים שיצאו בשנים האחרונות – Journey המדיטטיבי, החוויה הסינמטית העוצמתית של The Last of Us, השאפתנות היצירתית (שלא ממש הוגשמה במלואה ממה שהבנתי) של No Men's Sky, האינטרטקסטואליות והריאליזם המאגי של Kentucky Route Zero, אומנות המלחמה בסיוטים לאבקרפטיאניים שניתן למצוא ב- Bloodbourne ועוד. חלק מהתצוגות אינטראקטיביות וחלק סטטיות אבל גורמות למבקרים להתפעל שוב מכמות העבודה והמחשבה שהושקעו ביצירת עולמות משחק עגולים, רב-גווניים ומלאי אפשרויות. התערוכה גם מתייחסת להרבה מהביקורות שנזרקו לכיוון משחקי וידיאו עם השנים – מהאמירה הנדושה על כך שאלימות במשחקים משפיעה לרעה על נפשם הרכה של השחקנים (תפיסה שהופרכה באינספור מחקרים) ועד לביקורות מוצדקות על הייצוגים הלא-אידיאליים והספורים של נשים ומיעוטים במשחקים (אבל זה הולך ומשתפר). יש גם הדגמות יפות לדרך בה המדיום התבגר ומאפשר עכשיו גם עיסוק בנושאים נפיצים כמו המיניות האנושית וגם לכוח של קהילות גיימרים מקוונות להזיז הרים או לפחות להיות קהל אוהד לתחום ספורט שמגלגל מיליארדים – e-sports. אין התעלמות מאלמנטים בעייתיים בקהילות הגיימינג שהתבטאו בתופעת גיימרגייט אבל זה מאוזן על ידי המחשה של כל הדברים שאני וגיימרים אחרים יודעים שהמדיום הזה מספק לנו.

ההסתובבות שם מבחינתי הייתה טיפה כמו חוויה רוחנית, כמו ביקור של אנשים בבית כנסת או כנסיה שמוקדשים לאמונה ולקהילה שלהם. כשהייתי שם גמלה בי ההחלטה לחזור לארץ ולרכוש פלייסטיישן 4, משהו שחשבתי עליו ממזמן אבל כל הזמן דחיתי. המשחקים שנבחרו לתערוכה היו כאלו שהיוו אבן דרך משמעותית בהתפתחות משחקי הוידיאו, הביאו משהו אחר לשולחן, והרבה מהם היו משחקים אקסקלוסיביים ל-PS4. אבל מעבר להחלטה המשמעותית הזאת (שכבר יושמה), התערוכה הביאה לחיי גם את APWOT.

כשיצאתי מהתערוכה חיכתה לי פינה עמוסת מוצרים קשורים לתערוכה בחנות של המוזיאון. היו שם סוודרים של מריו (קניתי), בובות funko של דמויות ממשחקים, הרבה ספרי אומנות של משחקים ספציפיים כמו Overwatch, ספרים על ההיסטוריה של משחקי וידיאו, ספרי עיון על תהליכי פיתוח ועיצוב משחקים…רציתי לקנות שם את הכל. היה קשה מאוד לצאת עם פריטים בודדים מהחנות מטעמי "זה היום הראשון של הטיול וצריך להשאיר מקום במזוודה" אבל עשיתי זאת. הייתי צריכה לבחור ספר אחד מבין הררי הספרים המסקרנים בחנות וזאת הייתה החלטה קשה. ספר אחד קרץ לי במיוחד. הייתה לו כריכה בסגנון האילוסטרציה הצבעוני החביב עליי וכשרפרפתי בו נשפכה צבעוניות ויצירתיות לכל עבר. קלטתי שהוא לא עוד ספר אקדמאי יבש על משחקי מחשב (למרות שאני נהנית גם מהם) אבל לא הבנתי בדיוק מה אני קונה. קלטתי רק שהוא מגניב ואני רוצה שיהיה שלי. רק כשחזרתי הבייתה התבהר לי עד כמה זאת הייתה החלטה נכונה. אספר לכם למה אחרי כל התמונות מהתערוכה שלא התאפקתי מלהוסיף. עוד מידע על התערוכה אפשר למצוא בבלוג המושקע של ה-V&A.

הספר היה במובן מסוים המשך ישיר לתערוכה. כספיאן וויסלר, היוצר של A Profound Waste of Time, מספר בהקדמה כי תמיד היו לו יחסים מורכבים עם משחקי וידיאו. בתקופת ההתבגרות אמרו לו שזה בזבוז זמן, הסחת דעת הרסנית, אבל הוא הרגיש כל כך שונה לגביהם. הוא הרגיש שזה משהו כה משמעותי עבורו ועבור אחרים שהוא רצה ליצור משהו שיסתור את התפיסה הזאת ויציג משחקי וידיאו כפי שהם באמת – מופת של אומנות ועיצוב. בעת שלמד עיצוב גרפי ב-University of the Arts בלונדון נתנו להם משימה לייצר Zine במשך שבועיים. Zines הם בעצם מגזינים, לרוב בהוצאה עצמאית, שיצאו מתרבות הנגד של שנות ה-60 ולרוב הביעו מחאה ומרדנות כלפי הממסד או משהו אחר. כספיאן מספר שהוא מבין שאין כמו ללמוד על חדשות משחקי וידיאו באינטרנט שמתעדכן באופן תמידי ומלווה בסרטונים ממחישים אבל הוא רצה שיהיה גם ייצוג פיזי בעולם עצמו לתחושות שלנו לגביי המדיום האהוב עלינו. הוא ראה שאין כמעט מגזינים של משחקי מחשב בסגנון שהוא מחפש. המגזין הצנוע ההוא שיצר בתגובה למשימה מונה 24 עמודים וזמין במלואו כאן והוא מקסים. שנה אח"כ הוא יצר גרסא ארוכה יותר שניתן לראות ממנה רק  תמונות בודדות וכולי תקווה שתהפוך להיות זמינה איכשהו בהמשך. זה הוביל אותו ליצירת קמפיין קיקסטארטר לקראת סוף 2016 במטרה להוציא את המגזין בפורמט רחב ומכובד יותר. הוא רצה לגייס 20 אלף פאונד ובסוף גייס כמעט כפול. הוא השתמש בכסף כדי לייצר את המגזין הכי איכותי ומופרע שיכל למרות כל מיני בלגנים עם בתי דפוס, כותבים מפורסמים שהבטיחו לכתוב ובסוף פרשו מחוסר זמן ועוד כהנה וכהנה.

In the 18th century, the novel was seen as a dangerous distraction that was leading people astray, divorcing them from real life and filling their heads with fantasy. Perhaps a few centuries from now people will grieve over how children "just don't play videogames like they used to" – Caspian Whistler

כספיאן השתדל מאוד לייצר משהו שלא ניתן לשחזר בגרסא דיגיטלית – הוא התפרע עם ההדפסה והתחושה היא של ספר אינטראקטיבי, שמשנה את הפורמט שלו בהפתעה מפעם לפעם. יש למשל מאמר שמדבר על משחק בשם Downwell שהוא פלטפורמר שפועל בעולם ורטיקלי. המאמר מקופל וניתן לפתוח ולפרוס אותו ורטיקלית ולקרוא מלמעלה למטה כמו שחווים את המשחק. יש באמצע הספר לפתע דפים לבנים קטנים – כמו ספר קטן בתוך ספר – כאשר כל פרק מתחיל באות גדולה מאויירת בסגנון ימי הביניים. זה מה שהרגיש נכון לגביי ראיון עם חברת Yacht Club Games שיצרה את סדרת המשחקים הסופר-פופולרית Shovel Knight שמתרחשת בעולם ימי-בניימי. אבל כל מאמר שפותחים הוא עולם חדש מבחינת שפה עיצובית והאופן בו הוא מתקשר לעולם של המשחק או התימות המשחקיות אותם הוא מבקש לתאר. אין כאן צילומי מסך ממשחקים, הכל אילוסטרציות מקסימות ויצירתיות. המטרה של המגזין הייתה לא רק לקרוץ לגיימרים מושבעים. כפי שכספיאן אומר (כבר מבינים שהפכתי fangirl של הבחור?:-)) אם אתם אוהבים מילים ואומנות, יש מצב שתתחברו לספר. אם אתם רוצים לשמוע עוד על תהליך היצירה של APWOT, כספיאן התראיין לאחרונה בפודקאסט שמוקדש למגזינים ודיבר על כך. הוא עובד על גיליון שני שאינשאללא ייצא במהרה בימינו.

אני רוצה לספר לכם על כמה מאמרים מיוחדים מתוך הספר שהשאירו אותי באמת נרגשת ואפילו דומעת למרות שכל אחד השפיע עליי בצורה כזו או אחרת והעביר אותי חוויה מסוימת.

The Boy in the Well – אשלי בורץ

המאמר המרגש ביותר מבחינתי בספר הוא יצירה אישית ואינטימית בצורה יוצאת דופן של אשלי בורץ, שהיא שחקנית, מדבבת, מוזיקאית, זמרת וסופרת אבל אני ורבים אחרים מכירים אותה בעיקר בזכות היותה שחקנית קול עבור משחקי וידיאו (כן, זה ממש מקצוע). אחד מהתפקידים הכי מפורסמים שלה, וזה שרומם אותה למדרגת סלב בקהילת הגיימרים, הוא הגילום המשובח של קלואי פירס המרדנית והקולית מהמשחק Life is Strange (זאת קלואי בציור למטה עם השיער הכחול והקעקועים הכה אופייניים). מדובר לא במקרה באחד מהמשחקים האהובים עליי אי פעם כך שההזדמנות לקרוא מה יש לאשלי לומר הייתה משמחת בפניי עצמה אבל המאמר תפס אותי לגמרי בהפתעה בכמות הפתיחות שלו. זה מרגיש ממש מוזר לומר את זה כי זה ספויילר לחיים האמיתיים של אשלי אבל אם אתם מעדיפים לחוות את המאמר בכל עוצמתו, תקפצו לחלק הבא של הפוסט. הפסקה שאחרי התמונה מכילה ספויילר רציני מאוד גם למשחק.

המאמר בעצם מתאר כיצד המוות של בן הזוג של אשלי – דיוויד פצ'ר, שהיה בן 30 בלבד במותו – השפיע על גילום הדמות של קלואי. לא הייתי מודעת לסיפור הזה ולכן העובדה שהמאמר התחיל מלספר על הרגע בה אימו של דיוויד סיפרה לה בטלפון על מותו תפס אותי מאוד לא מוכנה. המאמר קופץ בין הסיפור של אשלי ודיוויד לבין הסיפור של אשלי עם LIS וקלואי. מההתחלה קורעת הלב היא עוברת לתאר את תהליך האודישנים. היא הרגישה הזדהות דווקא למקס הביישנית, חסרת הבטחון, פרוטגוניסטית המשחק אבל חשה בבהירות ובחדות איך ה"קול" של קלואי צריך להיות. היא התחברה גם לנערה המרדנית, שזועקת על העולם, שלא מוכנה לקבל שיט, שמנסה להתמודד עם כל הטראומות והקשיים שהחיים זרקו לעברה (ויש לא מעט כאלו), דווקא בגלל שהיא עצמה יחסית יותר מופנמת ושקטה. משם היא עוברת לספר על הפגישה הראשונה שלה עם דיוויד על הסט של סרט אינדי קטן. לא נתקלתי בהרבה תיאוריי אהבה מהרגע הראשון שבמעט מילים הצליחו לגרום לי להרגיש את פרפורי ההתרגשות והקרבה של קשר חדש וגרמו לי ישר לחבב את דיוויד מאוד. אשלי מספרת על הזמן בו גילתה שדיוויד מכור למשככי כאבים בשל בעיות גב קשות ואיך זה בסופו של דבר הוביל למותו. היא מדברת על הסטיגמה הקשה, משחירת-הכל, שהייתה סביב מותו והמחיקה של הגבר שהיא הכירה ואהבה לטובת איזו דמות של ג'אנקי סטריאוטיפי. זה היה לה יותר מידי. אחרי הכמה חודשים הראשונים, היא סגרה הכל עמוק בפנים. עד הרגע שבו קלואי מגלה את גופתה של רייצ'ל, חברתה ואהובתה. הרגע שבו כל האבל והאובדן שהדחיקה חזק חזק כדי לשרוד, התפרץ היישר לתוך המשחק שלה. הסצינה הפכה ערוץ שדרכו יכלה להביע את מה שסגרה ונעלה. זה סייע לה להתחיל להתמודד יותר עם האובדן ולקבל אותו כחלק ממנה, לצלול שוב את הזכרונות, להרגיש הוקרת תודה על הקשר. היא מביעה הוקרת תודה גם על הזכות להשתתף במשחק כה משמעותי עבור רבים שהיה אבן דרך גם במסע שלה. כשסיימתי לקרוא את המאמר הייתי מוצפת בדמעות אבל גם הבנתי יותר למה החיבור בין השחקנית לדמות במקרה הזה הרגיש כל כך חזק ואמיתי. אומרים את זה הרבה על שחקנים – הרגע שבו התפקיד הנכון פוגש את השחקנית הנכון – אבל זה משהו שפחות מדברים עליו עם שחקני קול. כאן זה מקרה קלאסי של חיבור עמוק, רוחני אפילו. זה גרם לי להעריך את אשלי אפילו יותר על החשיפה. אני לא חושבת שהיא כתבה על הסיפור שלה עם דיוויד במקום אחר כך ש-APWOT היה פתח עבורה לשתף סיפור מאוד אישי ומאוד כואב עם מעריציה וקהל הקוראים. אם תרצו לקרוא רק את המאמר הזה הוא זמין במלואו באתר של אשלי. תכינו את הטישו.

But more than anything, I discovered that he was deeply, deeply kind. The sort of kind that makes you feel truly seen, that makes you feel comfortable to be just as you are. Part of that comfort came from his ability to listen, to find excitement in your excitements, to show interest in your interests. But really, it was just him. To stand besides him was to feel calm. To talk to him was to feel nurtured. He felt like home. I had never felt that before – Ashly Burch

How to Smash Plates and Speak Videogames – רמי ישמעל


שמעתי את שמו של רמי ישמעל ממזמן בתור מרצה ויוצר משחקים מפורסם אבל מעולם לא יצא לי לחוות יצירה שלו. האמת שלא ציפיתי בכלל שזה יהיה עוד מאמר שיגרום לי לדמוע (damn you, APWOT!) אבל הדרך בה רמי מזקק את התהליך שעבר בהגדרת הזהות שלו הייתה מרגשת ביותר. רמי נולד בהולנד, לאב מצרי ולאם הולנדית. הוא מתאר איך אביו מעולם לא הבין את המקצוע המוזר הזה "מפתח משחקים" שבחר בו ואיך אימו לא הבינה את המשיכה למשחקים באופן כללי. הוא מתאר את הניגוד החריף בין שתי התרבויות שלתוכן גדל, ניגוד שגרם לו לרצות לברוח לעולם המשחקים המוגדר-היטב. בשלב מסוים אימא שלו עשתה צעדים ראשונים בעולם המשחקים והוא קלט כמה דברים שגיימרים לוקחים כמובן מאליו – השיקוי הכחול הוא mana והאדום הוא בריאות, crowbar יוביל אותך רחוק בחיים – לא היו מוכרים לה. הוא הבין כמה שמשחקים הם לא רק מדיום אלא שפה ותרבות שמשותפת לאנשים ברחבי העולם. אבל כמה שמשחקים יוצרים חוויה מאחדת, ההשפעה התרבותית והאישית של כל יוצר משחקים וכל גיימר גם יוצרים שונות בדרך בה אנחנו יוצרים משחקים חדשים או מפרשים סיטואציות משחקיות. ראו כדוגמא את הציטוט הבא.

The game Farse, by the Iranian Mahdi Bahrami, is a puzzle game about rolling and unrolling a carpet with a mechanic I'd never seen before. Nobody found that mechanic in 60 years of game development, because nobody with an affinity for puzzle games applied the same cultural significance to carpets that a Middle Eastern person has – Rami Ismail

רמי מספר על זה שהוא מטייל בכל העולם והגיע להרצות ביוהנסבורג ששם סטודנטית שאלה אותו על חשיבות החינוך האוניברסיטאי הרשמי עבור מפתח משחקים. הוא עצמו נשר מעולם האקדמיה ולכן נתן תשובה כנה שיש כאלו שזה מתאים להם ויש אנשים שכמוהו זה מעכב אותם. האישה שהזמינה אותו להרצות זעמה. היא אמרה שבשביל הסטודנטים שם הלימודים אינם nice to have אלא הדרך שלהם להשיג מלגה ולעשות משהו בחיים שלהם שאינו מובטלות או פשע. אז נכון, נשמע שהיא מעט הגזימה אבל רמי מתאר את זה כחוויה מפכחת. הקונטקסט שבו הוא עשה את ההחלטה הזאת שונה מאוד מהקונטקסט של התלמידים שדיבר אליהם בדרום אפריקה. קהילות גיימרים ומפתחי משחקים שונות אחת מהשנייה ממגוון סיבות וזה חלק ממה שהופך משחקים למדיום העשיר והמגוון שמביא לפתחנו שפות חדשות כל הזמן.

Radical Softness – קאט ברוסטר

קאט מתחילה את המאמר בלספר כיצד משחקים מסוג מאוד מסוים עזרו לה בתהליך ההתמודדות עם דיכאון שממנו היא סובלת, כמו גם כמעט 7 אחוז מהמבוגרים האמריקאיים. היא מכנה משחקים מהסוג הזה בשם "Soft Games" – גרסא משחקית לשמיכה חמה ומנחמת. במשחקים האלו לא יורים בפיקסלים, לא תמיד יש מטרה ברורה או משימות שצריך לבצע בלחץ זמן והם מתרחשים בסביבות מרגיעות או יפות. ב-Viridi למשל צריך לטפח פרחים שגדלים בזמן אמת בעציץ קטן, ב-Mountain פשוט שוהים על גבי הר ועדים להתחלפות הזמן, לצמיחת העצים, לגחליליות שמרקדות מסביב, למשפטים המוזרים שההר מפטיר לפעמים ונושמים. לגיימרים ביניכם – היא כוללת בכך את כל ז'אנרי ה-walking simulators, art games, experimental games – משחקים כמו Flower, Flow, Abzu, Dear Esther, The Graveyard וכמובן Journey שהוזכר בתחילת הפוסט. היא עוברת מהאישי אל הפוליטי ומשלבת ראיונות עם נשים מרכזיות בעולם משחקי המחשב כמו לי אלכסנדר ונינה פרימן. לי אלכסנדר מספרת איך בשיא Gamergate כאשר ספגה גל של התקפות אישיות כמו נשים רבות בעולם משחקי המחשב באותה תקופה ההר של Mountain שימש לה תמיכה והשראה. הוא שרד למרות הכל. קאט רואה בקונספט של "self-care" בעולם הקשוח של ימינו כאקט רדיקלי. חלק מזה הוא ליצור יצירות שמתייחסות לעובדה שאנחנו גם אנשים בשר ודם עם גוף אמיתי ולא רק תודעות שמרחפות במטריקס. טכנולוגיה, לדברי פיניקס פרי – האקרית, אקטיבסטית ומתכנתת – שהיא מצטטת "doesn't need to be this like, hard-edged dark thins. It can be something that embraces your body, where the interfaces are designed around you, where the colors are ward and gentle and promote health and well-being". גם נזרקת שם אמירה על החשיבות להראות ייצוגים של כל מיני סוגי גופים במדיה הזאת. המאמר מעט מבולגן מבחינת המסר שלו אבל בעקרון יש שם הסבר בנוגע לז'אנר הזה, שזאת פעם ראשונה שנתקלתי בקשירה של כל סוגי המשחקים האלו תחת מעטפת אחת שמרגישה לי מאוד הגיונית, יש הרבה דוגמאות שמוזכרות ברפרוף ומעט לעומק בנוגע למשחקים בז'אנר והסבר על החשיבות של לעדן את הקווים הנוקשים של הטכנולוגיה והיצירות שבה. לתת ספייס גם לחוויות מרגיעות בעולם אחוז קדחתנות, כאב ותסכולים. אני ממש התחברתי למסר שלה וגם לצורת הכתיבה.

To be radically soft in the digital age is not simply to recognize caring for one's self as potentially a radical act, but also to recognize the unique strengths, limits and realities of soft things. The radicalization of the organic, messy, squishy, real-world body through creative technologies – Kat Brewster

A Swimmer's View on Abzu – חנה ניקלין

Abzu הוא משחק שמאפשר לכם לצלול לעולמות הנסתרים בקרקעית האוקיינוס ולחדוות את חדוות השחייה. בצורה שקצת ממשיכה את הקו של קאט ברוסטר, המאמר דן בקשר בין החוויה המשחקית הדיגיטלית לחוויה הגופנית בחיים האמיתית. או במילים אחרות: מה קורה כשנותנים לשחיינית מילדות לשחק במשחק שמנסה לדמות את חוויית השחייה והצלילה? כשחנה ניגשה לשחק במשחק היא פחדה כפליים – פעם אחת כי זה היה המשחק הראשון ששיחקה בפלייסטיישן 4 והיא חששה מחוסר השליטה שלה בשלט (תחושה שאני מאוד מזדהה איתה) וגם מכך שתיכשל בביצוע מעשה שכה טבוע בה בעולם האמיתי. אחרי שהשתלטה על המשחק עניין אותה איך שחקנים אחרים – עם סגנון שחייה אחר שגם מושפע מסוג גוף אחר – הגיבו למשחק אז היא ראיינה את אחיה ושני חברים. ביחד הם ניתחו את כל הדברים ש-Abzu לוכד נכון כמו חדוות המהירות, האיטיות והמאמץ, חדוות הצלילה והכניסה מחדש למים ובעיקר העובדה שמים במשחק זה לא ממלאים את התפקיד הרגיל של מים במשחקים אחרים. בהתאם למה שרמי ישמעל אמר, דברים מסוימים הם בעלי משמעות ספציפית לגיימרים. מים הוא לרוב סימון של גבול, משהו שגורם למוות ע"י טביעה או מסמן את סוף השטח שבו ניתן לטייל. במילים אחרות, הדבר האהוב על ארבעת החבר'ה שקולם מיוצג במאמר, לרוב מוצג כמשהו שלילי, קטלני או ככלום. הם כמובן גם דיברו על המקומות שבהם Abzu הוא הוא "יותר מידי" משחק שלא תופס את כל הדקויות של איך גוף מושפע ממים לטובה ולרעה. לא קראתי כל כך הרבה על טכניקות ותפיסות לגביי שחייה מימיי וההקבלות למשחק והתפיסות השונות של כל מרואיין היו מרתקות.

זהו, מקווה ששכנעתי אתכם שמדובר ביצירה מיוחדת וחשובה בעולם משחקי המחשב ואני משאירה איתכם עם עוד קצת תמונות של מאמרים מהמגזין כדי שתרוצו להזמין את המגזין מהאתר 🙂

 

 

 

סיכום מדיה אישי – 2018

אז לאלו מכם שמכירים ולאלו שלא, תזכורת: מידי סוף שנה אני קצת מציפה את פיד הפייסבוק לטובת סיכום השנה שלי במדיה ומקווה שאנשים לא יחסמו אותי כתוצאה מזה. מוזמנים לקרוא ממה נהניתי יותר או פחות ולתת המלצות ל-2019 בתגובות!

סדרות

אז נתחיל, איך לא, עם סדרות  סיימתי לראות 18 עונות במהלך השנה (שזה 13 סדרות בנטו). זה בעצם קצת יותר כי יש כמה סדרות שהעונות שלהן באמצע או לקראת סיום ופשוט טכנית לא סיימתי אותן.

אני חושבת שסדרת השנה שלי היא Killjoys – פשוט כי נהניתי ממנה כל כך וגמעתי 4 עונות – הישג לא מבוטל אצלי – בלי לעצור הרבה. שתי העונות הראשונות היו טובות יותר מאלו שאחריהן אבל בגדול מד"ב כייפי, מלא באקשן, הרפתקאות, אינטריגות, מסתורין עם תיבול של מערכות יחסים מורכבות ומרתקות ולא מעט דמויות נשיות, להט"ביות ולא-לבנות מוצלחות ומרכזיות. יש אנשים שניסו לראות ומצאו את הסדרה שטחית ובעלת ערכי הפקה נמוכים מידי. וואלה, אני יכולה להבין. זאת סדרה שאו שמתאהבים בדמויות ורוצים פשוט לבלות בחברתן עוד ועוד או שכנראה כדאי שתחפשו סדרה אחרת  אני בכל מקרה, ממליצה בחום.
כתבתי על זה פוסט בזמנו: https://www.facebook.com/krinat/posts/10156614753568965

הפתעת השנה מבחינתי הייתה Killing Eve (האם אתם שמים לב לתימת הסדרות עם Kill בשם שלהן?). זה נשמע איכשהו לא כזה מרתק. שוב משחק חתול-עכבר בין הצד החוקר והצד הרוצח ואובססיה לא בריאה. נו טוב, כמה אפשר? אבל אז פתאום יש את תצוגות המשחק המהפנטות של סנדרה או וג'ודי קומר והכימיה המחשמלת ביניהן וזה הופך להיות הרבה יותר מרתק.

הפתעה נוספת הייתה Aggretsuko – לא כי היא סדרת מופת אלא כי לא דמיינתי שאחת מסדרות השנה שלי תהיה סדרת אנימציה על פנדה אדומה בשם Retsuko שהיא עובדת חרוצה שטובעת תחת הנטל של חיי משרד מעיקים ומונוטוניים ובוס שהוא חזיר שוביניסט (אבל ליטרלי) ומוציאה את עצביה ואת המהות הפנימית שלה ע"י להפוך לאלילת death metal בחדרי הקריוקי הסמויים של יפן. יש שם טיפוסי משרד כה אופיינים ששורטטו כל כך בדיוק שזה פשוט קורע מצחוק. לקח לי זמן לקלוט את הקישורים בין סוג החיות האנתרופומורפיות לבין האישיות שלהן/המקצוע שלהן אבל ברגע שקלטתי – זה ממשיך להצחיק אותי. דוגמא אחת – אשת ה-marketing של המשרד היא גורילה. והמבין יבין 

סיימתי את השנה עם שלושת העונות של The Good Place. הייתי צריכה סדרת feel-good קלילה והאמת שהיא התאימה פרפקט כי היא לא שטחית או חסרת עומק רק מוגשת עם הרבה נצנצים. זה נכון שהיא עוסקת בנושאים פילוסופיים ממש כבדים כמו מוסר, מוות, חברות וכו' אבל מצליחה לעשות את זה בהמון חן.

סדרות אחרות שראיתי היו Glow – העונה השנייה (הרבה יותר טובה מהראשונה, שבכלל לא אהבתי), Insatiable (מופרעת ומצחיקה ולא קלה לעיכול לפעמים), העונה השישית של אלמנטרי (קצת צל חיוור של עצמה ומדובר באחת מהסדרות האהובות עליי ביותר אי פעם), The Bold Type העונה השנייה (שכמה עצוב, לא מצליחה לשחזר את הקסם של הראשונה…אולי כי החליפו שואוראנרית), לוציפר (העונה השנייה והשלישית – פאן. מזל שממשיכה), דברים מוזרים העונה השנייה (חמוד. פחות הלהיבה אותי מהראשונה. אולי כי ראיתי ברווחים גדולים) ו-Whitechapel – העונה הראשונה (סדרה בריטית מ-2009 שאני בספק שמישהו מכיר כאן. משהו על קופיקט של ג'ק המרטש. אווירתי ומוצלח מבחינת משחק אבל לא כל כך בתמונה השלמה)

וכן – אני יודעת, פספסתי מלא סדרות נפלאות ונהדרות שאני צריכה לראות. אני מודעת לזה. בתכנון לשנה הקרובה: The Expanse (די, חייבת להשלים כבר), Dirk Gently, Altered Carbon, Miss Fishers Murder Mysteries ועוד. ובשביל הכיף כנראה אמשיך עם ברוקלין 99 ועם Sick Note שהתחלתי לראות בהמלצתו של בוריס.

סרטים

ראיתי 33 סרטים השנה. קורה לי משהו אולי מעט מוזר עם סרטים בשנים האחרונות. קשה לי לראות אותם לבד אצלי בבית. משהו בפורמט הקצר הזה שבו שוקעים לעולם חדש, נקשרים לדמויות חדשות ואז פוף – זה מתפוגג ישר (אלא אם זה מארוול), לא עובד בשבילי. אם אני רואה סרט לבד יש סיכוי טוב שאעצור 3 פעמים להפסקות כי זה עדיין ארוך יותר מפרק ממוצע של סדרה. אז בעצם החלטתי שאנסה לראות כמה שיותר סרטים בקולנוע. בקולנוע זאת חוויה אימרסיבית, מנתקת ומשותפת יותר וזה עוזר לי להיכנס ל-Zone של העניין. אז מרבית הסרטים האלו ניצפו בקולנוע עם חברים והם זכורים לי יותר כחוויות שלמות (עם האוכל והשיחה לפני ואחרי) מאשר בפניי עצמם.

לשלושה שלטים מחוץ למיזורי, אבינג הגעתי כאשר חברה הזמינה אותי להקרנה שהיו לה אליה כמה כרטיסים. לא ידעתי כלום על הסרט. לא מי השחקנים, לא מה הנושאים. כתוצאה מזה, ההפתעה והזעזוע היו מאוד אפקטיביים. זה היה "היי, זאת פרנסס מקדורמנד" (שבקושי הכרתי אבל ידעתי שנחשבת מעולה), "היי, זה וודי הרלסון" (שוב בלש?) וכו'…על תחילת הסרט הבנתי שיש כאן סרט שלא לוקח שבויים. זה סרט חזק, צורב, מצחיק באופן מפתיע, נוגע ללב ומעורפל בקצוות המוסריים שלו. לא הסתרתי כאן כמה הייתי מתוסכלת מזה שלא הוא זכה באוסקר אלא הסרט על ה-fishsex (סתם. אני יודעת שהרבה אהבו את "צורת המים". אני התאכזבתי ממנו). עכשיו בעודי כותבת את זה הבנתי שבא לי לראות אותו שוב. הנה מה שכתבתי על העניין בפעמיים שונות:
https://www.facebook.com/krinat/posts/10155950844368965
https://www.facebook.com/krinat/posts/10156090373433965

על ספיידרמן: מימד העכביש נשפכו המון מילים וכולן מוצדקות. סרט מוצלח בטירוף שלוקח משהו מאוס ולעוס ומפיח בו הרבה חיים, עדכניות, גיוון ורגשות אמינים. האנימציה היצירתית, מוסיקת ההיפ-הופ/ראפ, שילוב של דמויות שנותנות ייצוג לפלחים שונים באוכלוסייה (כולל ילדות אנימה וחזירים), נבל לא פלקטי וקצת קריצות לכיוון הפרנצ'ייז עצמו הופכים את הסרט לתענוג. שגם בא לי לראות שוב. מה יהיה! (יש מלא סרטים טובים שמחכים לנו ב-2019!).

ראלף ההורס 2 היה ממש מוצלח גם. די ציפיתי לזה אבל גם חששתי להתאכזב. ממש ממש אהבתי את הסרט הראשון ולשמחתי הסרט השני הצליח להצטיין בלהאניש ולהגחיך את האינטרנט שכולנו תופסים כמובן מאליו בדיוק בצורה הנכונה. גם הדמות שגילמה גל גדות הייתה בדיוק ה-spice הקולי שהיה צריך להוסיף כדי קצת "לבגר" את הסרט. הקונפליקט בין ראלף לבין ונלופי או בין כוחות שימור המצב לעומת שינויו הוא קונפליקט מעניין אם כי קצת קצת הרגיש לי מאוס בשלב מסוים. עדיין, סרט מהנה ומצחיק בטירוף.

בקשה מסתורית הוא סרט שפוספס ע"י יותר מידי אנשים. בלייק לייבלי ואנה קנדריק פשוט מפעימות שם. הוא צריך להפוך סרט קאלט. באמת. הוא פשוט חוויה היצ'קוקית מודרנית עם badass women. עדיף להיכנס אליו בלי לדעת יותר מידי אבל תראו. באמת. תקראו את הביקורת של בנג'מין טוביאס:
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10156704006439889&set=a.390601214888&type=3&theater

ראיתי כמה סרטים להט"בים שמאוד אהבתי השנה כמו דייט עם מרי המשוגעת (מקסים), באהבה, סיימון (כנ"ל), My Days of Mercy המשובח שחבל לי שלא הגיע לארץ מעבר לפסטיבלים ואולי גם ננט של חנה גדסבי שאולי מתאים יותר לקטגוריית דוקו שאין לי בנפרד – שהוא חזק מאוד. כתבתי עליו כאן:
https://www.facebook.com/krinat/posts/10156386917903965

ראיתי השנה גם את החדר לראשונה וזאת הייתה מהחוויות המצחיקות שהיו לי.

אי אפשר בלי להזכיר את המארוולים – אינפיניטי וורז המצויין וכנ"ל הפנתר השחור.

היו עוד כמה סרטים חמודים ויחסית מוצלחים שראיתי כמו ג'ומנג'י החדש, The big sick, אי הכלבים ופרופסור מרסטון ונשות החיל.

בשנה הבאה צפויים לנו המשכים של הרבה המשכים מיוחלים לסדרות סרטים. מסקרן אותי לראות גם את The Favorite. אולי אולי אשלים גם סרטים טובים משנים קודמות שפספסתי.

ספרים

הגענו לספרים! כמו בכל השנים האחרונות זאת לצערי הקטגוריה כמעט הכי זנוחה מבין סוגי המדיה שאני הכי אוהבת. לרוב אני קוראת פחות מ-10 ספרים בשנה וגם זה תודות לספרים דיגיטליים. זה כנראה כי כשאני חוזרת הבייתה אני מעדיפה קודם לשקוע במדיה שמפעילה את רוב החושים ולא בעיקר את הראייה והדימיון (מטעמי עצלנות/עייפות). הרבה פעמים אני מוצאת שהספרים הסופר מגניבים שאני קונה הם גדולים וכבדים או עדינים וקשה לי להיסחב איתם (הספר של המילטון, הספרים של הסטימפאנק, ספר מאמרי משחקי המחשב) ואני חוששת שיתקמטו/יפגעו בתיק בנסיעות. היכולת שלי להתרכז בספרים מדפוס בנסיעות די ירדה דרמטית. אז אני קוראת בעיקר בדיגיטלי או בסופ"שים כשיש לי זמן.

מקרה מבחן מצחיק ולא מכוון בעניין קרה לי כשקניתי בטעות את "האחרות" של שהרה בלאו גם בדיגיטל וגם בדפוס. פשוט לא זכרתי שקניתי את זה כבר בדפוס. התחלתי את הקריאה בדפוס ואז גיליתי ששכחתי את הספר בבית לא מעט ופשוט המשכתי לקרוא בדיגיטל בגלל המתח והרצון לדעת מה יקרה. אפרופו הספר, הוא לא היה אחד מהספרים שהכי אהבתי מתוך 7 הספרים שקראתי ב-2018 אבל אני חייבת להזכיר אותו. הוא..מצד אחד מאוד אמיץ – ספר שמדבר על נושא הטאבו של אל-הורות בחברה הישראלית ועוד קושר בינו לבין נשים תנכ"יות שלכאורה היו אל-הוריות – ומצד שני, הרגשתי שמה שייצר היה קצת מסר שמרני בסופו של דבר כלפי הנשים המתוארות בספר. קשה לי להרחיב בלי ספויילרים. הוא קריא, סוחף, מסקרן אבל הרגיש לי שיכל להיות הרבה יותר. גם אם הוא משקף מציאות לא זוהרת שהיא נכונה היה יכול להיות פחות מוטה לכיוון הלא-זוהר של הדברים. עדיין – גרם לי מאוד להסתקרן לגביי שהרה בלאו. צריכה לקרוא עוד ספרים שלה.

על שמונה-עשר מלקות כתבתי בהרחבה כאן:
https://www.facebook.com/krinat/posts/10156073416978965
ממש אהבתי את העיסוק שלו בדמויות של קשישים (משהו יוצא דופן אבל הולך ונעשה יותר נפוץ בשנים האחרונות), בזכרונות שלהם ובמערכות היחסים שלהם מימי המנדט, בתיאור אנקדוטות תל-אביביות מרובות שלא הכרתי ואת הדרך בה הסיפור הסתלסל והתפתל עד שהגיע לפתרון התעלומה. גם סופר שצריכה לקרוא עוד יצירות שלו.

התמונה של הספר Bibliomysteries נמצאת כאן אבל בעצם לא מדובר בספר שקראתי אלא בשלושה סיפורים שתורגמו ב-Tera Books Publishing House – הוצאת טרה – מוזיאון הנשמות הספרותיות – ג'ון קונולי, ליפול על ארון – נלסון דה-מיל ו-בת הלוויה – איאן רנקין. הספר עצמו הוא אסופת סיפורים "מאת סופרי מתח מפורסמים המתקיימים בעולם הספרים והספרות – חנויות ספרים והעובדים בהם, ספריות וספרנים, ספרים נדירים, מוציאים לאור, חוקרים ואספנים." איך שקראתי את התיאור הזה ידעתי שאני חייבת לקרוא את הסיפורים עצמם. הסיפור הראשון יוצר עולם שלם שהייתי שמחה לבלות ספר שלם לפחות במחיצתו. קשה לספר על מהו בלי ממש לספיילר אבל בוא נגיד שהוא מספר על אדם רגיל ומשעמם בתכלית שנתקל באישה שמנסה להתאבד ומנסה להציל אותה ובסופו של דבר מגלה פתח לעולם שמאפשר לו להיות הרבה יותר ממה שהיה עד כה. ליפול על ארון מספר על בלש שמנסה להבין אם מותו של בעל חנות ספרים בשל נפילת כוננית ספרים כבדה עליו הוא תאונה או רצח. בת הלוויה מספר על בוגר תואר בספרות שחולה על רוברט לואיס סטיבנסון שמתחיל בספונטניות עבודה בחנות ספרים בפריז ו-gets more than he bargined for. השלישי הוא ההכי מוזר וההכי פחות אהוב עליי מהשלישייה אבל שלושתם פותחים פתח מרתק לערבובייה בין עולם הספרות לעולם המתח והבילוש וזה פשוט מענג. ממליצה בחום לחובבי הז'אנר לקרוא את שלושת הסיפורים. אני אולי אקרא את הספר כולו מתישהו. ניתן למצוא את הסיפורים כאן:
https://www.terabooks.co.il/books

אתם כבר בטח שמים לב שהיה לי כוח בעיקר לספרי מתח השנה. גם הספר שאיתו סגרתי את 2018 היה כזה – "המתיקות בתחתית הפאי" שמשלב בין ילדה גאונה חובבת כימיה לבין תעלומת רצח וסיפור משפחתי ואישי מורכב. היה קשה לי להיכנס אליו בהתחלה אבל בסוף כששקעתי לתוכו, זה היה כיף. מתכוונת לקרוא את היתר בסדרה מתישהו.

חוץ מזה פיתחתי אובססיה קלה לאוסקר וויילד ולכן קראתי את הביוגרפיה "מפורסם ידוע לשמצה – ג'ונתן פרייר" שמאוד נהניתי ממנה ואת ספר ההמשך של הסדרה שהופכת את וויילד לסוג של שרלוק הולמס שממנו, לצערי הרב, ממש סבלתי בשלב מסוים והמשכתי בחריקת שיניים עד הסוף המר. הספר נקרא: Oscar Wilde and the Ring of Death וזאת אי-המלצה. את הקודם שתורגם לעברית דווקא ממש אהבתי:
https://bit.ly/2R98V5G

קראתי גם את דברים שהשתיקה יפה להם של יונתן שגיב שהיה תיאור משעשע של בלש אוחצ'תי שמנסה להתמודד עם רציחות בבית האבות של סבתא שלו. אממ, היה לי קשה עם הדמות שלו וגם קראתי את זה לא במספיק מרחק משמונה-עשרה מלקות והיו יותר מידי נקודות דימיון בין השניים. הרבה פוטנציאל אבל מבחינתי היה פחות מוצלח מ-18 בביצוע.

קראתי גם את ארטמיס של אנדי וויר (כן, ההוא מ"לבד על מאדים") – מאוד כייפי ומזכיר קצת משחק מחשב וספציפית קווסט. לא מאוד מעמיק באיפיון הדמויות. יותר מידי טכנו-באבל על ריתוך ושיט. יעבוד לדעתי הרבה יותר טוב כסרט אבל נהניתי. דמות נשית מרכזית מעולה.

זהו…יש לי מאות ספרים על המדף הפיזי והדיגיטלי שמחכים לי ומעניין מי יהיו ה-10 מתוכם שאצליח לגמוע השנה…אנסה אולי להשתתף בבינגו הספרים של וול…קבוצתספרים? המופלאה שהיא זאת שמזכירה לי כמה אני אוהבת את המדיה הזאת. את השנה אני מתחילה בקריאת אסופת המאמרים היפייפיה והמרתקת – A profound waste of time:
https://apwot.com/

משחקים

למרות הזמן הרב שאני משקיעה בטיפוח תחום המשחקים בחיי מבחינות אחרות – הן בניהול קבוצת דיון – משחקי וידיאו על פניה הוירטואליות ובחיים האמיתיים (בדיוק היה המפגש ה-60 שלנו!) והן בקריאה על כך – לרוב יוצא שאני מקדישה למשחקים עצמם לא כל כך הרבה זמן כמו שהייתי רוצה. שיחקתי 14 משחקים ב-2018 לעומת 12 ב-2017 ו-25 ב-2016 (אבל היה לי הרבה יותר זמן פנוי ב-2016).

את השנה התחלתי בלשחק את Night in the Woods – משחק שהיה אמור להיות תפור עליי. משחק שמתרחש שמספר על סטודנטית כושלת שחוזרת לעיירת הולדתה המתפוררת ומגלה שדברים מוזרים מתרחשים ביער הסמוך. יש לה חבורה של חברים – כל אחד תקוע ב-dead-end job. אה כן, והם כולם חיות אנתרופומורפיות כי מסתבר שזה טרנד חזק בימינו במשחקים ובכלל. אבל לא התחברתי אליו בכלל! לא ליבבנות המיליניאלית ההיפסטרית שלה ושל חברים שלה, לא לפתרון המסתורין הסופר קלישאתי, לא לרפטטיביות חסרת מעש של לקום כל יום וללכת להגיד לכולם שלום שוב ושוב בלי לדעת שמשהו השתנה אצלם (כמו החיים עצמם!).

לשמחתי הגיע Trine1 אחרי זה והוציא אותי מה-funk. איזה משחק יפייפה ומוצלח! למרות שהוא מ-2009 המשחקיות הזורמת שלו והגרפיקה העוצרת נשימה (טוב, הוא עבר חידוש גרפי) הוא מלוטש כאילו יצא עכשיו. במשחק מגלמים קוסם, לוחם וגנבת שניתן להחליף ביניהם ולכל אחד מהם יש יכולות מיוחדות שמנסים להתקדם לאורך השלבים. שילוב פעולה בין היכולות השונות מאפשר לפצח חידות ומחסומים. זה פשוט אחד מהמשחקים הנעימים ששיחקתי בהם מבחינת הויזואלז, המוסיקה, הדיבוב, המשחקיות ותחושת הסיפוק על ההתקדמות. ניסיתי אחרי להמשיך ל-Trine2 ומשהו מהקסם לא עבד לי כבר.

שני משחקים ששיחקתי השנה תודות לקבוצה שלי היו One Shot – שהיה משחק מועדון דיון שלנו ו-2064: Read Only Memories שהיה קשור ל- VA-11 Hall-A שגם הוא היה משחק מועדון דיון שלנו (ובסופו של דבר לא הצלחתי לשחק בו). שניהם קשורים מאוד בעיניי כי הם עוסקים באינטליגנציה מלאכותית (מה שקשור לתחום המחקר שלי בעבודה בחיים האמיתיים אז בכלל) ולעולמות עתידניים. One Shot שובר את הקיר הרביעי ועושה פעלולים מרשימים שמשלבים בין המחשב האמיתי שלנו לבין המשחק. 2064 הוא משחק עם ייצוגיים להט"ביים מעולים ודמות הרובוט בעל הבינה המלאכותית הכי חמוד ever העונה לשם Turing. שניהם מוצלחים מאוד אבל את 2064 אהבתי יותר ואני מחכה בקוצר רוח לקרוא את המאמר עליו באסופת המאמרים שהתחלתי לקרוא עכשיו.

באופן משעשע חזרתי למקורות של Lucas Arts Games עם החידוש של Day of the Tentacle וגם למשחק שהוא המורשת הכי ישירה שלהם Thimbleweed Park ועל הדרך השלמתי גם את Sam & Max hit the road. זה ממש ממש עצוב להודות אבל הייתי ילדת סיירה ולא ילדת לוקאס ארטס ולכן יש לי הרבה חוסרים שם. יומו של הטנטקל הוא כל מה שהבטיחו לי ועוד – משחק סופר מצחיק, סופר יצירתי ומופרע, שמתייחס בצורה משעשעת להיסטוריה של ארה"ב (עם אזכור להמילטון בעידן שבו לא היה דבר כזה כמו המילטון המיוזיקל) וכל זה בלי לפגוע במשחקיות ובאתגרים. Sam & Max הרגיש ילדותי ולא מאוד מעניין בהשוואה. את Thimbleweed Park מאוד אהבתי עם כל הרפרנסים שלו לטווין פיקס, תיקים באפילה, משחקים של לוקס ארטס, בדיחות על חשבונם של מעצבי משחקים ולינץ'. כן, יש שיגידו שהסוף בעייתי אבל אני לא מסכימה. נהניתי ממנו מתחילתו ועד סופו ויש המון מה לעשות שם ו-4 דמויות ששתיים מתוכן מעוצבות בצורה שממש ניתן להזדהות איתה (רמז, לא הבלשים).

שיחקתי עוד שורה ארוכה של קווסטים שהטוב ביותר מתוכם היה The Journey Down שהפתיע אותי בכמה שהיה מרהיב וויזואלית וכמה שהתפתח מבחינת ה-lore של העולם ככל שהמשכנו. עיצוב הדמויות חלש יחסית ויש הרבה דברים סטריאוטיפיים אבל זה המשחק הראשון בהמון זמן שבו עד כדי כך אהבתי את הפסקול היחודי שקניתי אותו על שלושת חלקיו. בהחלט הפתעה נעימה ביותר. ממליצה. שיחקתי כמה קווסטים קצרים מאוד כמו The Little Acre ו-Kelvin and the Infamous Machine שהיו חמודים מאוד.

ציון לרעה ניתן לצערי הרב ל-Unforeseen Incidents שלא חזיתי כמה שיהיה לא מוצלח. הארט שלו מאוד משך אותי אבל הוא התברר כמשחק עם אוסף של חידות מאוד טכניות, עלילה סופר חרושה וטוויסטים כה צפויים. ממש ממש אכזב אותי.

גם Unavowed של דייב גילברט שהוא משחק שחיכיתי לו יותר מ-4 שנים התברר כאכזבה מסוימת. אולי זה בגלל שאני מכירה כבר את דייב ופועלו (הוא אולי יוצר המשחקים האהוב עליי ביותר) יותר מידי ויודעת לחזות אותו ואולי כי הפיצול לעוד 4 דמויות משנה והסתעפויות העלילה שזה דרש גרם לכל אחת מהן להרגיש די שטחית ורדודה לעומת דמויות במשחקים הקודמים של דייב ושל Wadjet Eye בכללי אבל…וואלה, הוא משחק סופר מרשים שהשאיר אותי קרה. זה משהו שממש קשה לי אפילו לכתוב. בעולם מהללים את דייב על המשחק הזה מכאן ועד אנטרטיקה ואני שמחה מאוד בשבילו ומקווה שההצלחה הכספית שכנראה תתלווה לזה תאפשר לו להמשיך ליצור משחקים טובים. יש הרבה פוטנציאל בעולם שנוצר ב-Unavowed ולדעתי משחק המשך בו הוא יעמיק את הדמויות יכול להיות מאוד מוצלח. הרגשתי היטב את זה שהמשחק היה מורכב ומסובך מידי לצוות קטן מאוד של אנשים. מצד שני, ראינו כבר משחקים סופר מורכבים ומדוברים שיצאו מבית היוצר של אמן אחד. בקיצור, חבל לי אבל אני עדיין אמשיך להתענג על המשחקים הקודמים של החברה ושל דייב שאהבתי ואצפה לבאים.

התחלתי את 2019 עם אחד מהמשחקים המדוברים ביותר של 2017 – Hellblade: Senua's Sacrifice וזה בהתאם להחלטה שגמלה בי בתערוכת משחקי הוידיאו בלונדון לשחק יותר משחקים שהם game changers. אני מתכננת לקנות לעצמי פלייסטיישן 4 השנה ולשחק בדברים כמו Journey ו-The Last of Us. אני גם מתכננת להשתתף בבינגו של הקבוצה שלי. אלוהים יודע איפה אמצא pockets of time שנפרדים מרצף הזמן הרגיל שיאפשרו לי לעשות את זה אבל שאיפות זה טוב ומדרבן. או כך אומרים לי 

שונות

הקטגוריה האחרונה עונה לשם המדהים "שונות"!  אז יש את הדברים שאני אוהבת ובקושי יש לי זמן אליהם ואפשר להבין למה אם מסתכלים על הקטגוריות האחרות. עדיין, אי אפשר לעשות סיכום שנה במדיה בלי להזכיר דברים כמו פודקאסטים, קומיקס, הרצאות מוקלטות וקורסים מקוונים. יצא לי לדגום מעט מאוד מאלו השנה.

בקטגוריית הקומיקס יצא לי לקרוא בדיוק 2 קומיקסים – Lumberjanes TP 1 ואת H.P. Lovecraft He who wrote in the darkness. הראשון היה חביב בלבד וקצת ילדותי מידי. קומיקס על קבוצת נערות "צופים" שחלקן מהקהילה הלהט"בית שאמור להיות פמיניסטי ומגניב. הוא היה קצת meh בעיניי. יכול להיות שזה משתפר בהמשך ואני שמחה שהוא קיים אבל הוא לא עורר בי רצון לקרוא את המשך הסדרה.

הקומיקס על לאבקראפט נקנה בפורבידן פלנט בלונדון והיה מעניין מהבחינה שלא יצא לי לקרוא מספיק על חייו של הסופר שהשפיע על חיי בצורות כאלו ואחרות. שמעתי הרצאות עליו וכן קראתי פה ושם אז היה לי מושג מה אמצא שם. לא הייתי מודעת להתכתבויות העניפות שלו עם יוצרים אחרים. לא הבנתי מספיק כמה הגזענות ושנאת הזר שלו הייתה בסתירה לאנשים האמיתיים בחייו. אבל כל הסיפור הפך את הסיפורים שלו ליותר הגיוניים (כלומר, אפשר להבין על איזה רקע כתב אותם). החלקים שם שהם עיבודים של הסיפורים שלו היו מקסימים. בגדול, נהניתי ממנו לא מעט ואני מרגישה שאני צריכה עוד לאבקראפט בחיי בפורמטים שונים…

פודקאסטים – לא שמעתי הרבה דברים. קצת פרקים של חיות כיס, את העונה השנייה של המובן מאליו, קצת חצי שעה של השראה עם ערן גפן, קצת "לדבר על ספרות בגובה העיניים". הפתיע אותי לטובה בעיקר "שיר אחד" של כאן שמאוד נהניתי מפרקיו. אני מתה על סיפורים שמאחורי שירים וזאת הזדמנות לצלול לתוך שירים ישראליים שזה משהו שלרוב אני מקדישה לו פחות זמן.

הרצאות המוקלטות – כמעט לא יצא לי לשמוע למרות שאני לרוב הראשונה לפרסם כשחברי האגודה מעלים את ההרצאות של האירוע האחרון לפאנטום VOD. יצא לי כן השנה לשמוע את נמרוד אייזנברג בהרצאה משובחת על ייצוגים של אנשים בעלי מוגבלויות במדב"פ ואת ההרצאה "הבגד הוא הרוצח" של ענבל שגיב נקדימון שגם היא מעולה ואף באופן משעשע התכתבה עם הספר שאותו קראתי באותה עת. ממש עצוב לי שלא מצאתי זמן ליותר. ראיתי הרבה הרצאות בלייב אם זה עוזר! (בעבודה ומחוצה לה).

קורסים מקוונים – כמעט לא יצא לי. שמעתי כן קורס מקוון מעולה בנושא מקצועי שאני מנועה מלחלוק כאן אבל כל הקורסים בקורסרה, udemy ועוד שמחכים לי יפה-יפה בשקט לא זכו להתייחסות גם השנה…

זהו – תם טקס האוסקרים הפרטי שלי. וזמנים לשלוח לי המלצות לכל הדברים שיהיה לי או לא יהיה לי זמן לצרוך השנה!:-)

ביקורת במשיכת קולמוס: מת ברובו

"To fear love is to fear life, and those who fear life are already three parts dead"
(Bertrand Russell – Marriage and Morals (1929

Heb_Cover

לטארה אברנתי לא היו חיים קלים. היא נולדה בכפר נידח שבו הכוהן ידע לבצע רק כשפי תיאולוגיה יישומית מהסוג הנחות ביותר. היא נקטפה משם לבתי הספר הנעלמים שבהם לומדים "האומנות" – הקסם של העולם הזה. היא הושלכה משם באופן המילולי ביותר דרך העננים אל האדמה הקשה וכמעט שלא שרדה את התהליך. ביקור קצר בעיירת הולדתה הוכיח שאפשר לעקור את האישה מעולם האומנות אבל לא את הדחף המבעבע לפתור בעיות באמצעותה. טארה נקטפת שוב ע"י גברת איליין קווריאן, מהפירמה הנחשבת קלתרס, אלברכט ואאו. היא הופכת לעוזרת ולשולייה שלה בתקווה להתקבל להיות שותפה-זוטרה. כמו שאתם מבינים, בעולם של "רצף האומנות" שיצר מקס גלדסטון בו מתרחש "מת ברובו", עורכי דין הם גם מכשפים ונקרומנסים. הם הבינו שביכולתם להשתלט על כוחות אלוהיים והחליטו לגרש את האלים ממקומם הכל-יכול ולחסל אותם. הם הצליחו תוך כדי הרס משמעותי לעולם שמסביב. עם זאת, נשארו מספר אלים בעלי כוח ומשמעות. טארה וגברת קווריאן מזומנות לעיר האדירה אלט קולומב במטרה לחקור רצח בעל השלכות קטסרופליות – רצח של אל. במקרה זה מדובר בקוס שלהבת- התמיד שהוא האל המניע של העיר שמספק את כל מה שדרוש עבור המשך פעילותה התקין. מפה לשם הן נתקלות במפלצות שונות, בכוח משטרתי יוצא דופן, באינטריגות כנסייתיות וביריב יהיר ונחוש. בדרך הן אוספות סיידקיקס לא צפויים. כל הדמויות בספר הן עגולות, פגומות ומרתקות וניתן לומר שרובן מכורות למשהו.

כשקראתי את הספר עצרתי מידי פעם להתפעל מעוד רעיון יצירתי שמקס גלדסטון זורק לעבר הקוראים בקצב מסחרר.  גם הכתיבה הפיוטית והחושנית היממה אותי. העולם עצמו, על האור, הכוכבים, האדמה והטבע שלו, הוא חלק ממכניקת הקסם ביחד המשלבת בתוכה גם חלקים מנשמות בני האדם. בעולם הזה אנחנו רואים את גלגלי השיניים, את חלקי המכונה הגדולה שמרכיבה את סך חלקיו. הרבה דברים הם פיזיים, נראים לעין. אלים הם ישות מוחשית והגיהינום הוא מקום שאפשר לבקר בו בחופשה. לא לחינם נאמר שגלדסטון המציא כאן תת-ז'אנר חדש בשם Faithpunk, שכמובן מתכתב עם התת-ז'אנר המוכר יותר, סטימפאנק. כאנשים פוסט-מודרניים אנחנו לרוב לא יודעים איזה רכיבים בדיוק גורמים לקסם הסמאפרטפון בכיסנו לפעול. מהנדסים וקוסמי קוד שיודעים לברוא מציאות טכנולוגית חדשה שולטים בעולמנו. עולמות בדיוניים בסגנון הסטימפאנק מאפשרים לנו לחוות עולם מסתורי פחות מבחינות מסוימות ויותר מבחינות אחרות. השם Faithpunk בעיניי לא הולם את מידת המורכבות של העולם של גלדסטון כי לא רק אמונה היא זאת שעומדת בבסיס הפעילות השוקקת של ערים ומדינות אלא גם גורמים אחרים.

היה נהדר ללוות דמות ראשית שהיא גם אישה וגם שחורה אבל היא לא token. היא דמות עגולה בעלת אמביציות חזקות, שכל חריף, יכולות אומנות מרשימות אבל גם לב במקום הנכון (עם סכין שמוחבא בו). היא גם לא הדמות הנשית החזקה היחידה. יש עוד כמה וכמה והן לא משלמות מחיר על עצם זה שהן נשים חזקות. אם כבר, הייתי אומרת שדמויות הגברים מוצגות באור שלילי יחסית בספר – כחלשות או ערמומיות/חורשות רע. גלדסטון מספר בראיונות שנשבע לעצמו שהדמויות בסדרה לא יהיו זהות לו כגבר סיסג'נדר לבן וסטרייט. יש עוד נשים במרכז הבמה בהמשך הסדרה וגם דמות של טרנסג'נדרית. נכון שיש הרבה דיבור על החשיבות של שונות וגיוון בדמויות שאנחנו רואים בספרות מדע בדיוני ופנטסיה אבל צריך להעריך כל יצירה שעושה את זה טוב ולא רק לצאת מידי חובה. בנוסף, לנוכח ה-backlash הנוראי שאנחנו רואים בזמן האחרון והחרדה של גורמים מסוימים מכך שדמויות מגוונות פולשות לתחומים האהובים שלהם (ראה ערך שערוריות ההוגו וגיימרגייט) – אני שמחה לקרוא ספרים כאלו.

לאלו מכם שמסוקרנים לגביי איך הגיע גלדסטון לרעיון המגניב וההזוי של שילוב עריכת דין עם נקרומנסיה, וכשף, אל דאגה, עשיתי את המחקר במקומכם 🙂 אז גלדסטון חזר לארה"ב אחרי שהות בסין היישר אל המשבר הכלכלי הקשה של שנת 2008. אשתו התחילה ללמוד משפטים וחמותו היא עו"ד לענייני פשיטת רגל. לפתע הוא הבין את הדימיון בין שני העיסוקים. שניהם למשל כרוכים בקריאה של כרכים עבי-קרס ומלמול דברים בלטינית, שניהם מקצועות היררכיים שבהם מטפסים במעלה סולם הדרגות, שניהם דורשים התמסרות, נחישות והשתקעות בעולם שהרבה פעמים שואב את כל כולך אל אותו מסלול אפל של כוח וכסף.

גלדסטון הוא טיפוס מגניב ביותר בפניי עצמו ונראה כמו גיק חמוד ורב ידע בכל הראיונות איתו. הוא למד היסטוריה ושירה סינית באוניבסיטת ייל. טייל ברחבי אסיה ואירופה. נזרק מגבו של סוס בערבות מונגוליה. עבד כמורה, מדריך טיולים, מתרגם, אנליסט, עורך וחוקר. בנוסף להכל הוא גם אמן לחימה וסייף וכנר. איכשהו הוא גם מצא זמן ליצור שני משחקי מובייל מונעי טקסט על עולם הסדרה.

הספר יצא בהוצאת נובה בניהולו של דידי חנוך. תרמתי לקמפיין מימון ההמונים שסייע להקמת ההוצאה ואני שמחה מאוד על כך. שני הספרים הראשונים של ההוצאה קלעו בדיוק לטעמי. ידעתי שבחירות הספרים של דידי יבטיחו שאראה ספרות מדב"פ ששמה דגש על diversity. הספר הראשון שיצא בהוצאה – "חייו של טאו" מאת ווסלי צ'ו הציג דמות של מתכנת אסייאתי לא יוצלח במיוחד שמתגלגל למלחמת חורמה בין שני גזעים חייזריים שבמהלכה הם ניווטו את ההיסטוריה האנושית. זה ספר כייפי וזורם ומעניין. הוא לא מעמיק בעיניי כמו "מת ברובו" אבל הוא בהחלט מומלץ. זה המקום גם להזכיר את הכריכה המקסימה של שעיצבה אור רוזנשטיין שחושפת רמזים לדמותה של טארה אבל משאירה המון מקום לדימיון של הקוראים לעצב אותה בראשנו איך שנרצה. זאת בניגוד לכריכת הספר באנגלית שאני אוהבת מאוד אבל מודה שיש משהו בעייתי בכך שדמיינתי את טארה בדיוק ככה במהלך הספר מבלי שקיבלתי הזדמנות לברוא את דמותה בעצמי.

Eng_Cover.jpg

לרכישת הספר:
אתר הוצאת נובה

לקריאה נוספת:
ביקורת אחרת בעברית שכתבה קרולין זרעוני באתר של נוריתה (ביקורת מעולה)

מספר ראיונות מעניינים עם גלדסטון:
באז מאג
קווילרי
מגזין לוקוס
בוקניר

ניחושים בנוגע למקור השמות:
אבלרד
אלט קולומב
דנובו

ואיך אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי:

** גילוי נאות: דידי חנוך אור רוזנשטיין הם חברים יקרים אבל ההמלצה כאן היא באמת פרי התלהבותי הכנה ולא מחמאות ריקות מתוכן.

ביקורת במשיכת קולמוס: אוסקר ויילד והרציחות לאור הנר

הספר המקסים שאת כריכתו אתם רואים כאן הוא סוג של מכתב אהבה למשורר והמחזאי הנודע, אוסקר וויילד. אוסקר מוצג בספר כסוג שרלוק הולמס "אמיתי". הסיפור מסופר מנקודת מבט של רוברט שררד, מי שהיה באמת הביוגרף הראשון שלו וחברו. במילים אחרות, שררד הוא ה-"ווטסון" של וויילד. בספר ניתקל בכל הטריקים המוכרים של שרלוק רק בביצועו של וויילד: דדוקציה מפרטים קטנים, הסתרת מידע מהקורא ומדמות המספר עד רקע הגילוי הקריטי וגם שימוש בנערי רחוב (ה-irregulars של הולמס שלטענת ווילד, הוא היה ההשראה לכך) בתור מרגלים.

כמובן שכל שרלוק צריך תעלומת רצח טובה וגם וויילד נתקל בכזאת. הסיפור מתחיל בשנת 1889 כאשר וויילד מגיע לפגישה בבית בעל מוניטין מפוקפק ומזועזע למצוא את גופתו של בילי ווד, זונה ממין זכר בן ה-16. זירת הרצח מעוצבת בצורה טקסית ופולחנית לאור נרות. וויילד נחוש בדעתי להבין מיהו הרוצח ומגייס לשם כך את עזרת חברו החדש, ארתור קונן דויל. למרות התקווה שדויל ישחק תפקיד נכבד יותר בספר, הוא מגיע בעיקר להופעות אורח בנקודות קריטיות. רוב הזמן אנחנו עדים לדרך בה שררד חווה ומתעד את וויילד על שלל תכונותיו המוכרות: שנינות חדה ועוקצנית, גנדרנות, הערצה עזה לנעורים וליופי ונהנתנות דקדנטית שאופיינית לרוח תקופת ה-Fin de siècle (סוף המאה). אנחנו גם מגלים שוויילד הוא חבר נאמן ומפרגן. הם פוגשים או מזכירים שלל דמויות מפורסמות מהתקופה ההיא: ויליאם בטלר ייטס (המשורר האהוב עליי), ג'ון אוורט מילייה מהאחווה הפרה-רפאליטית, וויליאם וורדסוורת', דיקנס וכמובן ג'ק המרטש. הספר גם מתרחש בתקופה בה כתב וויילד את יצירתו המפורסמת ביותר: "תמונתו של דוריאן גריי" והספר אף רומז להשראה לדמותו של גריי.

Selfie-Dorian-Grey

הספר לא מתעלם ומדבר בבירור על גורלו העגום של וויילד. במהלכו דמויות רבות מנסות לחלץ מוויילד ווידוי כלשהו בדבר נטייתו המינית אבל ללא הצלחה. שררד מדגיש בצורה ניכרת את חשיבות המשפחה וספציפית קונסטנס, אשתו של וויילד, בעיניו. כך שקשה להבין אם הסופר מביע ניסיון להדחיק את הנטייה המינית של וויילד ואפילו להתכחש או להמעיט אותה או שמדובר פשוט בעמדתו של שררד.

אם זה לא ברור עד עכשיו, אני התענגתי על הספר ואני ממליצה עליו לכל מי שאוהב את התקופה והסגנון ואת וויילד. הסופר בבירור מעריץ של הסופר והמשורר והמחזאי וחקר את קורות חייו בקפידה כדי לשלב את האמת עם הבידיון. המחקר לא מפתיע לנוכח העובדה שהסופר כתב בעיקר ביוגרפיות על משפחת האצולה הבריטית לפני כן. מי שיהנה ממנו יכול להמשיך ליתר חמשת הספרים בסדרה. אני מתכוונת לעשות את זה בשלב כלשהו.

oscar_wilde

הדבר היחיד שפגם מעט בהנאתי מהספר הוא שיכולתי לנחש בערך מאמצע הספר מיהו הרוצח. ועדיין הסוף הפתיע אותי ולא הצלחתי לנחש את כל הפרטים והשתלשלות העניינים.

אז יאללה, למה אתם מחכים? The game's afoot!

ביקורת במשיכת קולמוס: "כמו נוצה ברוח" – ג'קלין וינספיר

אפילו אם לא הייתי שבויה כבר בקסמה של החוקרת המוכשרת, מייזי דובס, הרי שהתקלות מקרית בספר "כמו נוצה ברוח" בחנות הייתה מובילה לרכישתו המיידית ולו רק בשל עטיפתו המופלאה. הספר הקודם בסדרה, שאף הוא מוצלח מאוד – "חוף מבטחים" – התהדר באיור מסוגנן של מייזי הלבושה כולה בבגדים אדומים ואוחזת במטרייה על רקע של כתב יד וענפי עץ. אך אין כמו תמונת שחור-לבן כדי להישאב בחזרה אל העבר, אל לונדון של פעם, אל רגע היסטורי שנלכד. לונדון של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה- 30, שבין שתי מלחמות עולם, משתקפת אלינו באמצעות רחוב מרכזי אחד, אשר נמצא בחזיתו של Bank of England. אנחנו עדים להמולה ולתנועה השוקקת והתוססת של כל מיני כלי רכב ואנשים מסוגים שונים: אנשי עסקים בחליפות הדורות הממהרים לעבודה, מנקה רחוב, איש המציג את מרכולתו על גבי אופניו, שוטר שכנראה אמור לכוון את התנועה, אוטובוס עם כרזת פרסומת לתה ליפטון, מכוניות שכיום הן פריטי אספנים יקרי ערך, עגלה רתומה לסוסים הנראית במרחק, משתרכת מאחורי הרכבים המכניים (סימבולי משהו) ועוד ועוד. ממש לפני הבנק ניצב לו בגאון פרש מפוסל, בוודאי גיבור מלחמה בריטי כלשהו.

אם כבר מדברים על מלחמה, הרי שזאת עומדת גם במרכזו של ספר זה בסדרה. אני מתייחסת כמובן ל-"מלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, המלחמה שהייתה כה נוראית עד שחשבו ששום מלחמה נוספת לא תידמה לה בהיקף ההרוגים והפצועים, בגוף ובנפש. הם חשבו שראו את המלחמה בצורתה ההרסנית והמזיקה ביותר…עד שהגיעה לה מלחמת העולם השנייה. במקום מסוים, ומבלי לחשוף יותר מידי, אני סבורה שמתחת למעטה של ספרים בלשיים תקופתייים "קלילים" ומהנים מסתתרת לה, בהסוואה קלושה משהו, ביקורת קשה על הדרך בה אלימות ומלחמה משפיעים על כל מי שנחשף אליה בעצמו או דרך יקיריו. אבל אני מקדימה את המאוחר…

דמותה של מייזי דובס היא דמות נשית יוצאת דופן בתקופה בה היא חיה. בת למשפחה מהמעמד הנמוך, היא מצליחה להתקבל לעבודה בתור משרתת באחוזת אביורי פלייס, השייכת למשפחת קומפטון, משפחת אצולה מרובת נכסים. ליידי רוואן, בעלת האחוזה, מבחינה עד מהרה שמייזי היא אישה מבריקה ובעלת יכולות ומחליטה לממן את לימודיה בקולג' גירטון לנשים שבקיימברידג'. כן, סיפור סינדרלה לא אמין במיוחד אבל בוא נגיד שאנחנו מאמינים שהיו גם בני אצולה משועממים ורבי חסד באותה תקופה (בכל זאת, גם היום עשירים הם חובבי פילנתרופיה). מייזי מוצאת את עצמה כבת טיפוחיו של ד"ר מוריס בלאנש, מומחה לרפואה משפטית, המעביר לה את כל הידע שצבר אודות התחום, ובסופו של דבר היא פותחת סוכנות בילוש פרטית משל עצמה. בתחילתו של הספר היא זוכה לקבל מקרה חדש מאיש עשיר כקורח, ג'וזף וייט, אשר גם הוא החל את חייו בתחתית הסולם החברתי וטיפס לעמדת בעל רשת חנויות לממכר מזון. הוא מבקש ממייזי שתאתר את בתו הסוררת ומשם מתחילה עלילה מסועפת ומרתקת יותר ממה שנשמע כאשר חושבים על בריחתה של בת אצילים מפונקת מביתה.

אני חייבת לציין שלא הצלחתי להתחמק מלתאר בראשי את דמותם הציורית של גיבורי הסדרה התקופתית "אחוזת דאונטאון" כאשר תוארו כל מיני רבי-משרתים, מנהלות משק הבית, מבשלות ואנשי אצולה שונים במהלך הספר. גם "אחוזת דאונטאון" מתרחשת אחרי מלחמת העולם הראשונה ולקראת השנייה ומתארת עולם חברתי דומה למדי בו  יש דגש על התככים והיחסים בין אנשי המעמד הגבוה לנמוך ובין אנשי כל מעמד לבין עצמם. לא הופתעתי יותר מידי כאשר גיליתי שהסופרת היא מעריצה של הסדרה, כפי שניתן לראות בפוסט בבלוגה.

באופן כללי, קראתי את הספר בנשימה עצורה ובמהירות לא אופיינית לי ונהניתי מכל רגע. לחובבי ספרות בלשית, וספציפית ספרות בלשית תקופתית, הספר הוא תענוג שמסתיים מהר מידי. אין צורך לקרוא את הספר הראשון בסדרה לפני כן משום שהספר השני עושה עבודה מצויינת בהעברת כל הפרטים הדרושים מבלי להכביד ולשעמם את אלו שכבר מודעים אליהם.

עד כאן הייתה הביקורת עבור אלו שטרם קראו את הספר, ועכשיו אני עוברת לביקורת שפונה לאלו אשר כן קראו את הספר עד סופו, ובעצם מטרתה להציג כמה מחשבות שבדיעבד ורגעים קסומים במיוחד ממנו. נו, על מי אני עובדת? המטרה היא בעיקר להזכיר לי את הקטעים שאהבתי במיוחד בספר משום שאני נוטה לשכוח את הפרטים הקטנים זמן מה אחרי הקריאה…הביקורת המספיילרת תופיע ישר אחרי התמונה המציגה את הכריכה באנגלית, אז אם לא קראתם, נא לדלג עד לתגובות!

רק אציין שבסדרת הספרים של מייזי דובס יש עשרה ספרים עד כה, כפי שכתוב באתרה של הסופרת, ואני מקווה מאוד שכולם יתורגמו לעברית באותה איכות של תרגום, עריכה וכריכה כמו שני הספרים שיצאו עד כה. הוצאת אריה ניר, לטיפולכם !

ניתן אולי לחשוב על "כמו נוצה ברוח" כעל רומן בלשי למשרתות בלי יותר מידי עומק, אך אין הדבר רחוק יותר מהאמת. בתום הקריאה, כאשר רפרפתי בספר, נדהמתי שוב מעושר ההתייחסויות והתובנות הפסיכולוגיות שהוא מציע באשר לרבדים השונים בחיים. הוא עוסק לא רק בפן המקצועי של חייה של מייזי אלא גם בנושאים כבדי משקל כדוגמת התמודדות עם בדידות, אובדן, התמכרויות, כאבים, משברים ועוד. אנחנו עדים לקשייה של מייזי בתור רווקה, יתומה, בת 32, אשר אינה משתייכת לגמרי לא למעמד הגבוה ולא למעמד הנמוך, וצריכה לדאוג הן לאביה שעובר תאונה במהלך הספר והן לעוזרה המסור, בילי ביל, שמכור למשככי כאבים לא חוקיים עקב פציעת מלחמה ישנה. הנה שני קטעים מהספר שמדגימים התמודדויות אלו היטב:

 "לאחר מכן, כשפקחה את עיניה במלואן, הכירה מייזי באמת שהתגלתה לה בדממה – האמת שבגללה התחמקה מביקור אצל אביה, שכן הוא היה מבחין בכך מיד. האמת שמייזי התחמקה ממנה זמן כה רב הייתה פשוטה: היא הייתה בודדה. וכשנותרה דוממת עוד רגע, תהתה אם גם בבסיס צערה של שרלוט וייט שכנה הבדידות."

ובהמשך הספר:

"וכשהשקיטה את לבה ורוחה, עלה בדעתה של מייזי לשאול את עצמה: אם לידיה פישר בחרה באלכוהול, ובילי בסמים כדי להדוף את התזכורות היומיומיות, מה עשתה היא כדי לעמעם את הכאב? וכששקלה את תשובתה, עלתה במוחה המחשבה האיומה שאולי עמלה קשה על בדידותה בנוסף לאופי התובעני של עבודתה. אולי עבדה קשה כל-כך עד שלא רק שהצליחה להתעלם מאי-נוחות גופנית, אלא הפכה את עצמה לאי המתרחק מקשרים אנושיים עמוקים יותר. היא התחלחלה."

עם זאת, הספר גורם לנו לחשוב שיש תקווה לכך שבעתיד מייזי לא תהיה כה בודדה. שני גברים בעלי שיעור קומה מחלחלים באופן הדרגתי אל חייה הפרטיים של מייזי ונראה כי הם מעוניינים בה מבחינה רומנטית: האחד, המפקח סטראטון והשני ד"ר אנדרו דין. בשלב כלשהו מתבהר שעל אף עניינו הרומנטי של סטראטון במייזי, הוא אינו רואה בה כשווה לו ונוטה לזלזל ביכולותיה ותבונתה. ד"ר אנדרו דין חולק עימה את תשומת הלב לפרטים ומתייחס אליה בצורה הוגנת ולא מתנשאת. לי היה ברור מאוד במי משניהם היא בחרה בסופו של דבר,  על אף שהדבר נשאר מעורפל בכוונה עם תום הספר.

חלק גדול מהעול הכבד שנושאת על כתפיה מייזי קשור לחוויותיה הקשות במהלך מלחמת העולם הראשונה, בתור אחות שטיפלה בפצועים, וגם בתור מי שאיבדה את אהובה הרופא סיימון שנפגע קשות בהפגזה של המרפאה בה עבדו והפך לצמח. כל מי שחווה אובדן, ובפרט אובדן הקשור למלחמה, יכול להזדהות עם הפסקה הזאת:

"עיניה של מייזי התמלאו דמעות כשאפף אותה הצער שהמשיך לתקוף ברגעים הכי פחות צפויים, כשהזיכרונות העזים והאיומים צפו בלי התראה. מייזי ידעה שהזיכרונות לא שייכים רק לה. נדמה שצער משותף השתהה לעיתים קרובות באוויר, אולי נישא ברוח קלילה הנושאת את שמו של אחד מאלה שאבדו, שם שנשמע בשיחה או הוזכר במפגש, וההבנה שאחד או שניים מאותה קבוצה אינם, וצחוקם לא יישמע עוד. נדמה שייסוריהם של כל גבר ואישה, שחיו בצל החשש או המציאות של אובדן אחד מאהוביהם במלחמה, יצרו תהום, ובכל יום היה עליהם להתמודד איתה מחדש".

אהבתי במיוחד את העובדה שמייזי אינה גיבורת-על כדוגמת שרלוק הולמס שניחן ביכולת הסקה מהירה ועמוקה, על-טבעית כמעט., היא מצליחה בחקירותיה באמצעות עבודה קשה ושימוש בטכניקות ייחודיות שלימד אותה ד"ר מוריס בלאנש. על אף שהגדרתה בתור פסיכולוגית מעט מקרטעת, היא בהחלט ניחנה בחוש טוב להבנה עמוקה של אנשים, רגשותיהם, מניעיהם וסודותיהם. היא מתמודדת עם החקירה לאט לאט ובנחישות תוך שהיא הופכת כל אבן ובוחנת כל פרט, ומתעדת כל זאת ב-"מפת החקירה" שלה המכילה פרטי ראיות, רעיונות, אפשרויות ותחזיות. מעניין לבחון מעט יותר מקרוב את הטכניקות בהן היא משתמשת: "מפת החקירה" שכבר הוזכרה, מדיטציות, "תקשור עם רוחות נרצחים", כניסה למוחם ולדמותם של האנשים המעורבים בפרשה ואף גילום שלהם במסגרת משחק תפקידים. נראה שחלק מהטכניקות האלו הן רוחניות במובהק, דבר שאינו אופייני למרבית הבלשים המוכרים מהז'אנר שנוטים לדבוק בשיטות שכלתניות, רציונליות ומדעיות בלבד. הנה למשל תיאור של הדרך בה מייזי נעזרת במדיטציה כדי להירגע ולהרהר:

"היא שאפה עמוק ארבע פעמים דרך אפה, כפי שלמדה לפני שנים כה רבות מקאן, המיסטיקן העיוור מציילון. מוריס הכיר לה אותו כדי שתלמד שהראייה אינה תלויה בהכרח אך ורק בעיניים. מאז שעשתה במחיצתו של קאן ולמדה את רזי המדיטציה העמוקה, הייתה מייזי מורגלת בסכנות הטבועות בשימוש בכלי כזה בעבודתה, וידעה שגם רוחה החזקה חשופה להילת הנפש המוטרדת."

טכניקה אחרת בה מייזי משתמשת היא לחקות את סגנון הדיבור, המבטא הייחודי והיציבה של בני שיחתה על מנת ליצור חיבור עמוק יותר, פתיחות ואמון:

"היא רכנה קדימה, וגם אם המשרתת לא הבחינה ביודעין בשום שינוי בדבריה, מייזי שינתה קלות את מבטאה כדי שתישמע קצת כמו הצעירה שמולה".

 באחד מהקטעים שוברי הלב ביותר בספר, מייזי מבקרת את ג'ון סדג'וויק, בעלה של אחת מהנרצחות, אשר מתקשה להשלים את מותה. תיאורו של מר. סדג'וויק הרגיש לי מאוד מדויק. כך בדיוק מתנהג אדם שאיבד את כל עולמו, שצריך להתמודד לא רק עם אובדן רעייתו היקרה והאהובה, אלא גם עם הידיעה שנרצחה באכזריות, ושהמשטרה ושכניו סבורים שהוא אשם בפשע הנורא. העובדה שלא היה לזוג ילדים רק מעצימה את הכאב. מייזי נעזרת בטכניקות שלמדה ממוריס כדי ליצור קשר אישי ואמון בינה לבין מר סדג'וויק:

"כאילו נדחק פנימה מרוב אי-נוחות, גחן סדג'וויק על קצה הכורסה בכתפיים שחוחות והחזיק במרפקיו. מייזי התחלחלה כשנזכרה בדבריו של מוריס בימים הראשונים של חניכותה: "התבונני בגוף, מייזי; ראי איך היציבה משקפת את הלך הרוח." ג'ון סדג'וויק לפת את גופו כאילו רצה להציל את עצמו מהתפרקות.

"מייזי הניחה לדממה לאפוף אותם. בזמן זה השקיטה את גופה, הסדירה את מחשבותיה וראתה בעיני רוחה את הקשר הנוצר בינה לבין האיש מולה. היא דמיינה זרם אור נובע ממרכז מצחה, בדיוק מעל אפה, חוט קורן שזרם לעבר האיש ושטף אותו בחום מואר. האיש שרצה שיפנו אליו באופן לא רשמי כג'ון ריפה אט-אט את כתפיו ושחרר את זרועותיו. הוא נשען אחורה."

כל כך אהבתי את העובדה שבסופה של החקירה, מייזי טורחת לבקר את מר. סדג'וויק ומגלה שהוא מתכוון לעקור לניו-זילנד, להתחיל חיים חדשים הרחק מהבית שמהווה תזכורת חזקה וכואבת לאשתו שאבדה. כפי שמייזי חושבת בהזדמנות אחרת, קשה להתמודד עם תזכורת יומיומית צורבת כזאת:

"מייזי נשענה לאחור על הכריות, וחשבה על הקו הדק בין זיכרון לתזכורת, ואיך תזכורות תכופות עלולות להוציא אדם מדעתו. עלולות לדחוף אדם לסמים או לאלכוהול, לכל דבר שמסלק את קצותיו החדים של העבר".

והנה דוגמא לדרך בה מייזי בוחנת את הזירה בה חיו הנרצחות ובעצם סוג של מעלה אותן באוב על מנת להבין אותן טוב יותר:

"עבודתה של מייזי עם מוריס בלאנש לימדה אותה שאדם אומר את דברו לא רק בקול, אלא באותם חפצים שהוא בוחר להקיף את עצמו בהם. מקובל שתמונות מספרות סיפור, אך גם הדרך בה מוצבים רהיטים בחדר מספרת משהו על הדייר; תוכן המזווה חושף תשוקה ואיפור, כפי שמגלה מפלס היין בבקבוק"

אני חייבת לציין שתרגום שם הספר לעברית הוא מעט תלוש ולא משקף כל כך את עלילתו. אולי הייתה הכוונה לכך ששלושת הנרצחות ושרלוק ווייט היו נטע זר, תלוש, בחברה בה חיו. באמצעות יחסו של מר. וייט אל ביתו אנחנו למדים על האפשרויות המוגבלות שהיו לבנות אצולה באותן ימים. היה עליהן להינשא לבעל הנכון, ולא מעבר לכך. פקפקו ביכולתן לבצע עבודה מועילה כלשהי וכלל לא הבינו את הצורך שיש להן בחיים מלאי משמעות רבה יותר. שם הספר באנגלית, Birds of a Feather, גם מרמז לדמיון בין ארבעת החברות, נשות החברה הגבוהה, שלא מצאו לעצמן תעסוקה הולמת ולכן נקשרו אל "מסדר הנוצה הלבנה", החלטה שייסרה אותן כל חייהן לאחר מכן. הן מצאו את מותן בדרך מזוויעה במיוחד. רק לחשוב על כך שהיו צריכות להיות עדות משותקות לזעמה ולכאבה של האם מלאת היגון ולהמתין לרגע בו הסכין תכה בהן…מצמרר ביותר. הדבר העצוב במיוחד היות שהן עצמן היכו על חטא וחיו חיים מלאי הענשה עצמית כל העת עוד בטרם קיבלו "עונש מוות" על חטאיהן…

לסיכום, למרות שהספר מתרחש במאה אחרת לגמרי מהנוכחית הוא מהווה תזכורת לדרך בה בני אדם נשארים בבסיסם אותו הדבר לאורך ההיסטוריה – הם כואבים, אוהבים, "נופלים" וצומחים מחדש באותן דרכים רגשיות.

היי שלום מייזי דובס, אני מחכה בקוצר רוח להתלוות אלייך בחקירתך הבאה!

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': בעלי חיים

לפי הדרך בה כותב אדמס על בעלי חיים בספר, ניתן לחוש עד כמה נושא זה חשוב לו וכמה הוא אוהב את הטבע ובעלי החיים באופן העמוק ביותר. במובנים מסוימים, הוא מגלה כלפי בעלי חיים הרבה יותר חמלה ואהדה מאשר כלפי בני האדם האנוכיים, הקטנוניים והמניפולטיביים המתוארים בספר. דבר זה אינו מפתיע כל כך, שכן  אדמס היה פעיל נלהב בתחומי איכות הסביבה והגנה על בעלי חיים, ואפילו כתב ספר שלם המתעד את מסעו בעקבות בעלי חיים בסכנת הכחדה: "הזדמנות אחרונה לראות". טרם קראתי את הספר, אבל אין ספק שלנוכח התיאורים בספר הזה ארוץ לעשות זאת בהזדמנות הראשונה.

בעלי החיים מתוארים בספר כבעלי אופי ייחודי, שאיפות, רצונות ומאוויים ולרוב בני האדם רק עומדים בדרכם להנאה מהחיים. הסוס המשועמם שעליו רוכב הנזיר החשמלי היה מעדיף לרוץ ממקום למקום, ללחך עשב וליהנות מהאוויר הצח, אך במקום זאת נאלץ לשרת את הקפריזות של הנזיר המאמין בכל דבר חולף. במשפט מאוד אופייני לו, אדמס מחווה דעה על הקשר החד-צדדי והנצלני בין בני האדם ובעלי החיים: "קשה להניח שיצור כלשהו ישב עליו, על הסוס, במשך כל היום, יום אחר יום, בלי שהוא, הסוס, יגבש לו דעה על אותו יצור. מצד שני, בהחלט אפשר לשבת כל היום, יום אחר יום, על גבו של יצור אחר ולא לחשוב עליו כלל" (עמ' 10). מי שקרא את סדרת המדריך הטרמפיסט לגלקסיה זוכר כי גם שם מגלה אדמס את אותה רגישות והערכה לבעלי חיים, ומדגיש את מקומם החשוב ביקום לצד בני האדם, אם לא את מקומם הנעלה יותר.

בסרט די התעלמו מאספקט זה בכללותו, ורק נתנו מקום קריטי בעלילה לחתולים למיניהם (ג'ורג'/הנרי, ברניס מ-"החתול של שרדינגר" – המופיעה גם בספר). למה? ובכן, האובססיה של גיקים עם חתולים היא דבר ידוע ונזכיר כאן שוב את עניין התקציב והעלמת גורמים עלילתיים מהספר כמו הנזיר החשמלי וסוסו. במובן זה, אולי לא נמצאה דרך להעביר את רוח גישה האוהבת והמעריכה של אדמס לבעלי חיים אל הסרט. ועכשיו לציטוט נוסף:

"אני בא רק כדי להביט", אמר רג' בקול שכמעט לא נשמע. דירק הביט בו ובא במבוכה למראה הדמעות שנקוו בעיניו של הזקן, דמעות שמיהר למחותן.

"באמת, אני לא צריך להתערב – "

ריצ'ארד בא אליהם במרוצה, מתנשם ומתנשף.

"האם היה זה דודו?" קרא.

"כן", אמר רג', "אחד מן השלושה ששרדו באותה תקופה. השנה היא 1676. בתוך ארבע שנים לא תשרוד אפילו דודו אחת, ואחר כך לא יראה אותן איש לעולם. בואו", אמר. "נלך". (עמ' 177-178)

הדודו, כידוע, הוא זן של  ציפור שנכחדה לחלוטין במהלך המאה ה- 17. יש משהו בקטע הזה שלגמרי שבה אותי וגרם לי לחוש בחזקה, לרגע אחד, את עוצמת האובדן והעצב על יצור מופלא וייחודי שהיה קיים בטבע ואיננו עוד. לא פריט אחד בזן של בעלי חיים, אלא צורת חיים שלמה שפשוט נעלמה מן העולם, על כל מה שהייתה וכל מה שהביאה אליו. כמעט אפשר להרגיש שהדמעות שרג' מזיל על הדודו, הן דמעותיו של אדמס בעצמו. האמת? אני בעצמי כמעט בכיתי בקטע הזה, והוא בעיניי אחד מן הקטעים המרגשים ביותר בספר.

דאגלס אדמס עצמו היה יצור מסוג כזה, ייחודי, שאין עוד כמוהו, שאבד לנו בטרם עת. אני מקדישה פוסט זה לזכרו.

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': מערכות יחסים

עם כל הברדק הקוסמי המתרחש בספר, קצת קשה לשים לב לעובדה מטרידה: הוא מתאר עולם בו מערכות היחסים מתאפיינות בבדידות איומה ובמניפולטיביות; הדמויות בספר מתמקדות בצרכיהן, ומנסות לתמרן אחרים לשרת צרכים אלו. רוב האנשים בספר לא חולקים את חייהם ואהבותיהם עם אנשים אחרים, לא באמת, והתקשורת ביניהם מתבססת על שקרים ותמרונים מילוליים.

גורדון, למשל, עוסק בתקשורת מילולית כל הזמן אבל לא באמת יוצר קשר; הוא זקוק לדיבורים על מנת לחשוב ולתעד את התהליכים המחשבתיים והיצירתיים שעוברים בראשו, אבל הוא לא באמת יוצר תקשורת דו-כיוונית. הוא לא מקשיב לצד השני של השיחה, ולכן הטכנולוגיה של המזכירה האלקטרונית יכולה בקלות להחליף את האוזן האנושית.

ריצ'ארד נמצא במערכת יחסים עם סוזן, אחותו של גורדון, אבל למעשה מבלה את מרבית זמנם ביחד כשהוא עסוק בדברים שבאמת מעניינים אותו: מוסיקה, מחשבים, החיבור ביניהם, ותעלומת הספה התקועה – אהבות שסוזן לא באמת חולקת איתו, או מגלה כלפיהן סבלנות רבה. כשהוא אינו עסוק בדברים האלו, הוא מוטרד בפיוסה של סוזן לגביי שלל התחמקותיו מפגישות עימה – המכוונות והלא מכוונות. אפרופו מניפולטיביות, ריצ'ארד שעבר כמה וכמה עבודות לפני שהגיע לעבוד אצל גורדון מספר כי פוטר מעבודתו כמטאטא רחוב כי טאטא את כל הלכלוך לחלקתו של מטאטא רחוב אחר!

מייקל וונטון-ויקס הוא דמות שכל מטרתה היא ללגלג על אנשים מיוחסים, ומפונקים החסרים כל תוחלת או אופי אמיתי משל עצמם- בדומה לאקדמאים התקועים בזמן ובקפריזות שלהם בקיימברידג'; הוא יוצא לארוחות צהריים עם אנשים שהוא מעוניין להתחנף אליהם, אבל לא מוצגת בפנינו אף מערכת יחסים טובה באמת בחייו (אביו נתן לו לעשות שטויות כעולה על רוחו מבלי לשים לב למה הוא באמת עושה, אימו העמידה אותו במקומו והעבירה את ניהול העיתון לידי מישהו אחר בלי הרבה סנטימנטים). זהו גם המקרה של רג', שנראה שמסתובב בקמפוס של קיימברידג' בפיזור דעת, ואף אחד אפילו לא שם לב שהוא מתגורר שם כבר מאות שנים!

למעשה, מערכת היחסים היחידה העשירה בניואנסים ומלאת חיבה מוסווית, היא מערכת היחסים המוזרה בין דירק למזכירתו; נראה כמעט כאילו מדובר במערכת יחסים רומנטית, שכן היא מאופיינת בתלות הדדית. ג'אניס פירס, מזכירתו של דירק, איננה מסוגלת לעזוב אותו על אף שאינו משלם לה, והוא אינו מסוגל לעכל את העובדה שהיא עלולה לעזוב אותו. היא גם מפעילה עליו מניפולציות מהסוג שניתן למצוא במערכות יחסים רומנטיות, כמו לעזוב ולחזור רק כדי שישים לב שעזבה.

אדמס מתאר כל זאת באמצעות חוש ההומור המלגלג, הדק ומלא החמלה שלו. הוא מניח זרקור על האבסורדיות והגיחוך הקיימים במעשיהם של בני האדם, המתרוצצים מפה ולשם במאמציהם הנואשים להגיע לשלוות נפש והגשמה. יחד עם זאת, הוא כותב מתוך חיבה והערכה למאמצים אלו, ואולי אפילו מתוך רצון כמוס שיגיעו ליעדם.

בסרט לעומת זאת אנחנו רואים תמונה שונה למדי: רג' ומייקל וונטון-ויקס אינם מופיעים בסרט, שדווקא מתמקד באלמנט של מערכות היחסים במידה ניכרת ובונה אותן בצורה שימשיכו לשעשע ולהתפתח לאורך זמן. מערכות היחסים העיקריות המופיעות בסרט הן אלו שבין דירק וריצ'ארד, וריצ'ארד וסוזן. ואגב, אנקדוטה: מערכת היחסים בין סוזן וגורדון הפכה ממערכת יחסים של אח ואחות בספר למערכת יחסים של אקס ואקסית בסרט – קריפי.

נתחיל דווקא בקשר שבין ריצ'ארד וסוזן: לכאורה, הקשר ביניהם בסרט לא הגיוני בעליל; בספר ריצ'ארד הוא עובד חשוב בחברה של גורדון, אחיה של סוזן. בסרט, לעומת זאת, הוא לוזר חסר בטחון עצמי שאינו עובד כבר חצי שנה. בספר סוזן היא צ'לנית קלאסית ולפיכך אהבתו העמוקה של ריצ'ארד למוסיקה מחברת ביניהם באופן הגיוני. בסרט סוזן היא רופאה מצליחה ומתוחכמת, דבר שאין שום לו קשר לעולמו הפנימי של ריצ'ארד. אבל, בכל זאת, דווקא משום שסוזן של הסרט היא דמות יותר עמוקה ומעניינת מסוזן של הספר, מערכת היחסים בסרט עובדת ונראית אמינה יותר. אגב, ייאמר לזכות הסרט שהליהוק של ריצא'רד מדוייק לחלוטין – הוא מתואר כאיש צעיר, גבוה, רזה וזוויתי, ודארן בויד עונה על הגדרות אלו בדיוק.

ריצ'ארד של הסרט יוצא שמוק אמיתי בכל הקשור להתייחסות שלו אל סוזן (בספר לפחות יש לו את התירוץ של השתלטות הרוח עליו בחלק מהזמן): הוא כותב לה מכתב פרידה זועם, חושד בה שהיא בוגדת בו, ואינו משקיע בה או בעצמו מאמצים; אבל בכל זאת, סוזן המתוחכמת והרגישה של הסרט אומרת לו באחד מהקטעים היפים של הסרט שלא איכפת לה אם איננו מועסק, יוצא מהבית או אפילו מתרחץ; היא אוהבת אותו בכל מקרה, ומקבלת אותו כפי שהוא. אולי ניתן לבקר את זה שסרט מתקופתינו בוחר להציג מערכת יחסים אנכרוניסטית משהו שבה האישה היא התומכת והמבינה והמקבלת והגבר יכול לעשות מה שעולה על רוחו, אבל איכשהו זה עובד ואפילו מאוד רומנטי, הרבה בזכות המשחק המוצלח של הלן בקסנדייל.

הקשר בין דירק לריצ'ארד הוא המקום בו הסרט באמת מתבלט; אני מקטלגת את הקשר ביניהם כשייך לסוג של חברות גברית חדשה (bromance) שאותה ניתן לראות היום בטלוויזיה הבריטית והאמריקאית וגם בקולנוע. דוגמא ברורה לכך היא מערכת היחסים בין שרלוק ו-ווטסון כפי שהיא מוצגת בעיבוד המחודש של סטיבן מופאט.

דירק של הסרט הוא עדיין ממזר מניפולטיבי (אפילו יותר מאשר בספר), שמשתמש במיני תחבולות שונות ומשונות במטרה להוציא כסף מריצ'ארד; הוא נראה שונה בתכלית מהדמות בעלת המותניים העבים, העור הרופף והאדום, המשקפיים עבי המסגרת וחוש הביגוד הביזארי והלא-מתואם לחלוטין המתוארת בספר. בסרט דירק לבוש מעיל רוח קלאסי של בלשים, מסמורטט משהו, וביגוד די קלאסי ואנכרוניסטי. הוא רזה, עם שיער פרוע, בעל זיק פרוע בעיניים, נלהבות ויכולת ורבלית מדהימה אבל הדימיון בין דירק של הספר ודירק של הסרט נשאר בדברים החשובים ביותר – האקסצנטריות, ההתלהבות המדבקת, והיכולת לגרום לשטויות שהוא פולט להישמע הגיוניות לחלוטין.

מערכת היחסים בין דירק וריצ'ארד בסרט מתאפיינת בסוג של מודעות בלתי נינוחה לאפשרות של קשר רומנטי בין שני גברים. זה מתחיל בשפה הבלתי מילולית המבטאת את הקשר ביניהם: הם נוטים להיכנס יחדיו דרך דלתות, להיתקע זה בזה ולהיחלץ לא בלי מאמץ. דירק אף מבקש מריצ'ארד שיעזור לו לפשוט את סרבל העבודה שהוא לובש, דבר שריצ'ארד עושה בחוסר נוחות מודעת. זה ממשיך בכך שאחרי הפיצוץ בתחילת הסרט, ריצ'ארד מניח את ידו ליד גופו של דירק, לכאורה בלי משים, ודירק מתגלגל עליה, ורק לאחר זמן מה (קצר, אבל המון במונחי סרט), ריצ'ארד מוציא את ידו מתחת לדירק. גברים – בחיים האמיתיים ובמדיה – לרוב מודעים לקירבה הפיזית ביניהם ומנסים לשמור על מרחק מגע ההולם את התרבות שממנה הגיעו. ריצ'ארד ודירק של הסרט נוהגים בפירוש באופן החורג מגבולות נורמות הקירבה הפיזית המקובלות בתרבות הבריטית/אמריקאית. לכך נוספות גם ההצהרות בע"פ:  דירק הטורח לציין שאיננו יודע האם גורדון מעורב עם הנרי החתול שכן הוא אינו יודע כלום על נטיותיו המינית של גורדון – מבחינת חתולים או מבחינות אחרות. אולי זה מצחיק לומר את זה בהקשר זה, אבל זה נראה לי גם כרמז לכך שסטרייטיות אינה הדרך היחידה בחיים.

ההתייחסות המובהקת ביותר לעניין עולה כאשר דירק אומר לריצ'ארד שבתור הטרוסקסואל מוכח (דבר שרוב הגברים לא טורחים לציין בד"כ), הוא חייב לומר שגורדון הוא גבר מושך ביותר (עוד משהו שגברים אינם נוהגים לציין). כל זאת מוביל למסקנה שאם פעם  הומוסקסואליות הייתה בגדר נעלם מהמסך, דבר שלא מדברים או מתייחסים לקיומו, הרי שכיום בטלוויזיה הבריטית מתייחסים להיעדרה או לחוסר קיומה במערכות יחסים בין גברים. בנוסף, מעניין לציין כי מערכת היחסים בינם מתאפיינת בורבליות רבה, בניגוד למיתוס הקלאסי על הבלשים המסתוריים והשתקניים של העבר.

אני מניחה שמטרת חוסר התעסוקה של ריצ'ארד בסרט היא ליצור את הרקע לשותפות בלשית בינו לבין דירק, ובכך לאפשר את המשכיות הקשר ביניהם לאורך זמן, כפי שנדרש עבור סדרה. זאת בניגוד לספר, בו ריצ'ארד מופיע רק בספר הראשון בסדרה. יהיה מעניין לראות כיצד מערכת היחסים העסקית ביניהם תוסיף לרבדים שהופיעו בסרט הזה, שהוא למעשה סוג של פיילוט לסדרה.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': דת

אין ספק שהאמונה הדתית היא תימה מרכזית בספר. אדמס נוקט בגישה אתאיסטית ברורה ומלגלג על הדת והאמונה הדתית בכל הזדמנות שנקרית בדרכו. עם זאת, הוא מציג מציאות שבה הכל קשור זה לזה באופן שיכול להישמע דומה לתיאוריות ניו-אייג'יות בנות זמננו. לא רק זאת, אלא שבספר מופיעים אלמנטים על-טבעיים ורוחניים רבים: כוחותיו של דירק יש בהם מן המופלא והבלתי מובן, הנזיר החשמלי המאמין בכל דבר (ולפעמים אמונתו גם משתלמת), היפנוזה ורוחות הרפאים. שלא לדבר על העובדה שהספר מוכיח מעל לכל ספק שיש קשר בסיסי מורכב בין כל ההתרחשויות, על אף שאיננו ברור מההתחלה. כך שעל אף שאדמס נראה כמלגלג על רוחניות, הוא עצמו אינו מתאפק ושוזר המון אלמנטים כאלו בספר.

בואו נסתכל לרגע על מספר ציטוטים מהספר הקשורים לנזיר החשמלי:

"נזירים חשמליים מאמינים בעבורך בדברים, ובכך הם חוסכים ממך את המלאכה שהפכה מכבידה יותר ויותר – להאמין בכל הדברים שהעולם מצפה שתאמין בהם" (עמ' 9)

"מצד שני, אם ילך לערוך ביקור נימוסין אצל הדלת והיא לא תהייה שם…מה אז? […] הוא ימשיך להאמין בה, ויהיו העובדות אשר יהיו. שכן איזו משמעות אחרת יש לאמונה?" (עמ' 32, הנזיר מאמין בכל ליבו שמחכה לו דלת מעבר לפינה, ותוהה מה יקרה אם לא תהיה שם, אבל היא אכן שם בסופו של דבר)

"הנזיר הביט משותק מחמת יראת הכבוד. האיש – כך האמין בקלות מיידית, שהייתה מרשימה אפילו סיינטולוג – הוא בוודאי איזשהו אל, אם הוא מצליח לעורר התלהבות שכזו" (עמ' 150, הנזיר החשמלי מתבונן בהערצה בשוטר בן כדור הארץ)

 אדמס כותב על יכולתה של טכנולוגיה להוות תחליף להרבה פונקציות שפעם נדרשנו למלא בעצמנו, כולל הצורך המעייף באמונה עיוורת בדברים. בעולמנו הציני נדרש כוח רצון אמיתי לקוות ולהאמין במשהו. אמונתו השרירותית של הנזיר מהווה, ללא ספק, לעג חזק לדת ולחוסר ההיגיון שבאמונה.

יכולותיו של דירק בתחום ניבוי העתיד מהווים אף הם סימן ברור לעל-טבעי. דירק של הספר נראה נוכל חסר מזל, בעוד שלמעשה הוא אדם בעל יכולות מופלאות ובלתי מוסברות. על אף שלנו כקוראים נראה כי מאז ומעולם ניצל אנשים, דירק איננו נוכל נצלני במלוא מובן המילה: בתור סטודנט היה חסר מזל במובהק וגורש מקיימברידג', ובתור בלש אף פעם איננו זוכה לקבל תגמול כספי על מאמציו (לטענתו). מסתבר שככל שנבואותיו היו מעורפלות יותר כך משאלות ליבם של אנשים גישרו על פערי האמינות במידה רבה יותר, לפיכך חלק מהאשמה תלוי בהם. גם כאן מלגלג אדמס על כל אותם מנבאי עתידות בתשלום, ומראה כיצד תכונות בלתי קסומות בעליל יכולות להביא לתובנות הנראות כמו חיזוי עתיד. דירק נשען על אותם אלמנטים המאפשרים לשרלטנים לרמות: תחקיר, ידע, הבנה, אינסטינקטים טובים וניחושים קולעים עם גישושים פה ושם כדי לקבל עוד קצת רמזים וכך לקלוע פה ולהחטיא שם אבל להשאיר את הספק חי ובועט אצל אנשים.

"למעשה הוא עשה תמיד את המחקר המינימאלי הנדרש כדי לבסס את המיתוסים האלה. הוא עצמו היה עצלן, ובעיקרו של דבר לא עשה דבר – אלא הניח לנטייתם –הנלהבת-של- אנשים-להאמין לעשות את המלאכה בעבורו" (עמ' 37)

מצד שני, מעניין לציין כי כאן אדמס נוקט עמדה ברורה: הניחושים של דירק במבחן הסופי באוני' היו נכונים מילה במילה;  דירק אומנם טוען שמדובר בצירוף מקרים מסוכן, אבל מדובר באדם הטוען כי יש קשר בין כל הדברים, ושלפיכך יש הסבר וסיבה לכל דבר ושום דבר איננו שרירותי. במילים אחרות, אדמס יוצר את דירק כדמות שבכוחות העל טבעיים שהוא מפגין יש מן האמת. לא רק זאת, אלא שדירק של הספר מוצג כבעל כוחות תקשור מובהקים: הוא מבין במהירות שישנה רוח כלשהי (של גורדון, במקרה הזה) המנסה לשכון בתוכו, מכיוון שהוא מבין כי הוא פועל בצורה שהסיבה לה אינה ברורה לו די הצורך. כך הוא מצליח לשכנע את הרוח "לצאת" ממנו תוך כדי הבטחה שינסה לסייע לה אם תפסיק לנסות להשתלט עליו.

בניגוד לאלמנטים אחרים שעוותו לצרכי העלילה החדשה בסרט, נושא הדת והאמונה הדתית נעלמו כמעט לגמרי מהסרט. האם זהו עוד אחד מסימני הזמן? רק ההתלבטויות בנוגע לאמיתות יכולותיו של דירק ולמכונת הזמן נשארו בסרט. למעשה ה"אמונה" בטכנולוגיה קסומה היא הדבר היחיד שנשאר; כל האספקטים המורכבים יותר, כמו הנזיר החשמלי ורוחות הרפאים (של גורדון ושל החייזר), נעלמו כליל. במקום מסוים, הסרט עושה משהו שאדמס עצמו כנראה היה מעריך בתור אתאיסט אדוק: הוא מעלים את הדת לגמרי מהתמונה! אומנם, דירק עדיין מוצג כבעל היכולת לבצע היפנוזה ובעל יכולת ראויה לציון להבנת המתרחש, אך האלמנט העל-טבעי מאוד מינורי בסרט.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': טכנולוגיה

ייתכן כי האלמנט הכי מעניין ומסקרן בספר הוא התייחסותו לטכנולוגיה. כבר בהקדמה מפרט אדמס (חובב טכנולוגיה מושבע, מראשוני המשתמשים באימייל ומעריץ של חברת אפל) באלו טכנולוגיות השתמש בעת כתיבתו. אך למרות חיבתו העזה לטכנולוגיה, הספר נוקט דווקא גישה ביקורתית ומלגלגת כלפיה. למעשה, הוא מפרט כיצד הטכנולוגיה עלולה לדרדר בני אדם לשאננות-יתר, לריפיון, התנוונות ותלות מוגזמת בה. נראה שאדמס מדגיש בספר דווקא את חשיבות כוח ההמצאה והדמיון האנושי ומעביר את המסר שלא ניתן להחליף את היכולות הללו בטכנולוגיה. אני תוהה כיצד היה מגיב אדמס לו היה חי היום, בתקופה בה טכנולוגיות-מייתרות-אדם שכיחות הרבה יותר מאשר בתקופתו?

התוכנות שריצ'ארד יוצר עבור החברה של גורדון (טכנולוגיות וויי-פורוורד) הן דוגמאות בולטות לכך: מטרת התוכנה הראשונה שריצ'ארד הגה – "היגיון" – הייתה להחליט דברים בעבור אנשים; היא מיינה וניתחה את כל העובדות הרלוונטיות והצביעה על ההחלטה הנכונה בשביל אותם אנשים שהתעצלו לחשוב בעצמם. התוכנה נכשלה משום שהיא הצביעה על החלטות נכונות שבני אדם לא היו מעוניינים בהן, אולי כי התעצלו מידי ליישמן. גורדון הצליח לחשוב על פתרון יצירתי לכך והכין תוכנה שבמסגרתה הלקוחות יגדירו מראש מהי ההחלטה הרצויה עבורם, והתוכנה תצטרך רק להרכיב את שורת הצעדים שיחברו בין העובדות לבין ההחלטה הזאת. התוכנה כולה נקנתה ע"י הפנטגון וחיל האוויר. תרחיש דמיוני זה מתאר בצורה מדויקת את הקושי של אנשים לראות את המציאות כפי שהיא והעדפתם להתנחם בהבנת המציאות בצורה שנוחה להם. הם עיוורים לאותן נקודות שמטרידות אותם או סותרות את תפיסותיהם ודעותיהם (עיוורון שרק ילדים – כפי שמצוטט בפתיחה – לא ניחנו בו לדעת דירק). היות שבני אדם הם היוצרים והמנחים של טכנולוגיות, הטיות אלו משתמרות בדרך כלל גם בהן, ומשקפות את "האמת" כפי שהם רואים אותה. בתור מישהי שמגיעה מתחום המודיעין התחרותי, אני חושבת שאדמס שיקף כאן מגמה שאיתה נאבקים עד היום.

התלות של גורדון וויי בטכנולוגיות היא דוגמא חזקה נוספת לסכנות שבטכנולוגיה. כך ריצ'ארד מספר עליו:

"מפני שהוא אחד מאותם אנשים שאינם מסוגלים לחשוב אלא כשהם מדברים. כשעולים בראשו רעיונות הוא חייב לספר אותם למישהו שמוכן להאזין לו. ואם אין כאלו, וזה קורה, לעיתים קרובות יותר ויותר, המזכירות האלקטרוניות שלהם ימלאו את מקומם בהצלחה." (עמ' 24). וכך גורדון הרוח חושב בעצמו: "כבר עכשיו ידע, בתחושה של אימה מחלחלת, שמכל הדברים שהותיר אחריו בארץ החיים – הטלפון הוא הדבר שיחסר לו יותר מכול" (עמ' 64)

גורדון לא יתגעגע לבני האדם שהיו חלק מחייו, אלא לטכנולוגיות שסייעו לו להבהיר ולתעד את מחשבותיו, שבלעדיהן למעשה לא יכול היה להגיע לתהליכים היצירתיים הנדרשים בעבודתו. באמירה מוסגרת אומר ששיטות ניהול זמן ידועות של ימינו כמו Getting Things Done של דיוויד אלן דוגלות אף הן בריקון ה- RAM האנושי (הזיכרון הפנימי. עוד תזכורת לכך שאנחנו שאנחנו כל הזמן משתמשים בטכנולוגיות כמטפורות עבור תפקודים אנושיים) באמצעות העברת תוכנו למשאבים טכנולוגיים. למעשה, גורדון מסוגל לעבור הלאה לעולם הבא רק כאשר הוא מצליח להשתמש בשנית, בתור רוח רפאים, במזכירה האלקטרונית ולהעביר הודעה מכריעה לסוזן. רוחו חסרת המנוחה והמתוסכלת מצליחה לעבור ממצב הביניים המעצבן אל המנוחה והנחלה רק לאחר שימוש נוסף ואחרון בטכנולוגיה.

הדוגמא הניצחת לתלות המוגזמת בטכנולוגיה מגיעה מסיפורו של החייזר-רוח הרפאים. החייזר היה חלק מקבוצת חייזרים שברחה מעולם אלים ובעייתי במטרה ליצור עולם יפה, הרמוני, שלו ומוסיקלי על פני כוכב לכת אחר. הם מוצאים את מותם משום שהמהנדס (הרוח בהווה) הסתמך על הנזיר החשמלי שיאמין בשבילו שהמראת חלליתם תהיה בטוחה, במקום לבדוק זאת בעצמו. הרוח מודה בפה מלא שהם נעשו תלויים מידי בטכנולוגיה. לא רק זאת, אלא שהמהנדס יצר את הבעיה באמצעות טכנולוגיה – הנזיר החשמלי – והוא מבקש לפתור אותה באמצעות טכנולוגיה – מכונת הזמן ותיקון חלליתם. הוא כושל במשימתו בגלל התערבותם של כושר ההמצאה, האלתור והדמיון של בני האדם. כאן שוב ניתן לזהות את אמונתו של אדמס בכך שיכולותיהם של בני האדם נעלות על אלו המצויות בידי הטכנולוגיה. מצד שני, לפי הגרסא הייחודית של ההיסטוריה בספר זה הטכנולוגיה למעשה קדמה ליצירת החיים על פני כדור הארץ, ובכך היא מהווה סוג של אלוהות בוראת.

אם כך, בספר ניתן לראות שהטכנולוגיה אומנם משתנה עם הזמן, אך השאלות הנוקבות בנוגע לקשר בין האנושי לטכנולוגי, גבולותיו הסבירים והנדרשים, ההבדל בין האדם למכונה וכדומה אינן משתנות, אלא רק נעשות קשות ומורכבות יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה מתפתחת.

עדויות לעיסוק בשאלות האלו ניתנות לזיהוי גם בסרט- אך הן מופיעות בצורה שונה, כמעט הפוכה.

זוכרים את התמונה של המשרד של דירק מהחלק הראשון? בדיקה בלשית של התמונה של המשרד של דירק מעלה כי לא נמצא בו מחשב. על אף שעשו מודרניזציה לחלק מהטכנולוגיה שמופיעה בספר (אימייל במקום מזכירה אלקטרונית, למשל), נראה כי דירק של הסרט אנכרוניסטי בגישתו לטכנולוגיה; במקום מחשב ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים הוא משתמש בעיקר בניירת (מחברות, קלסרים, פנקסים), רשמקול עתיק, מטרונום עם כפית, לוח קיר, תמונות וגזירי עיתונות לפתרון חידות בלשיות. זה מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לראות אצל חוקרים טלוויזיוניים אחרים. גם כאשר הוא זקוק להתערבות טכנולוגית מחשובית הוא נעזר בהאקר בן 11, לו הוא משלם באמצעות סיגריות. למרות שזה לא נאמר בצורה ברורה בסרט, הויזואליות שלו משתמשת בדרכים עקיפות על מנת להראות  שדירק אינו בוטח בטכנולוגיה, ומנסה לא להשתמש בה. כך, הוא למעשה מיישם בפועל את ההימנעות מתלות בטכנולוגיה לה מטיף אדמס בספר.

באמירה צינית אחרונה אעיר כי בספר מתגלה כי דירק הוא האיש האגדי מפורלוק– אותו איש לא ידוע שהפריע לקולדרידג' לסיים את מלאכת כתיבת קובלא ח'אן (שלפי עדותו עבר אליו בשלמותו כבמטה קסם בחלומו רווי האופיום), כשהסיח את דעתו כך שיתר השיר פרח מזכרונו. בימינו ניתן להגיד כי במובנים רבים, יישומים טכנולוגיים כמו פייסבוק ומיילים הם אלו שתפסו את מקומו של אותו איש מפורלוק. תחשבו על זה.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': פתיחה

"אבל-אבל-אבל!" אמר דירק וטפח על השולחן, מתוסכל. "אינך מבינה שעלינו להיות ילדותיים כדי להבין? רק ילד רואה את הדברים בבהירות מושלמת, כי הוא עדיין לא פיתח כל אותם מסננים המונעים אותנו מלראות דברים שאיננו מצפים לראות!" – (עמ' 145, מתוך: "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי")

אה, כה נחמד לראות אתכם כאן. אני מקווה שתמצאו את התה עם החלב והביסקוויטים שלידכם ערבים לחיך. התרווחתם כבר בכורסא? יופי, אם כך אפשר להתחיל. כפי שהסברתי בחלק הראשון של הפוסט, החלק אותו אתם קוראים כעת יוקדש לסקירת אלמנטים מרכזיים בחיינו כפי שהם מתבטאים בשתי יצירות העוסקות בדירק ג'נטלי – הספרותית והטלוויזיונית. הוא מיועד רק לאנשים שכבר התענגו על קריאת הספר תוך כדי תחושת בלבול עזה וכבר צפו בשקיקה בסרט המגניב המבוסס-על-הספר-תוך-כדי-התעלמות-גורפת-מרובו. אז אם פניתם בפנייה הוירטואלית הלא נכונה, והגעתם הנה, אך אתם לא עונים על ההגדרה הזאת, אני מפנה אתכם לחלק הראשון שהיה מיועד בדיוק בשבילכם.

אחח, זהו, עכשיו כשזה רק אנחנו אפשר באמת להתחיל. ראשית כל, הבטחתי להסביר מה דעתי לגבי האופן בו מתמודד הסרט עם האתגר של לעמוד בסטנדרטים של הספר.

ובכן, הוא פשוט לא נכנס לתחרות מלכתחילה. כפי שהעיר דידי חנוך בפוסט שלו, ספק אם הייתה ביכולתם הכלכלית של היוצרים ליצור סרט מדויק לפי הספר – זה היה דורש יצירת אפקטים של ספינת חלל, שתי רוחות רפאים (אחת של חייזר!), נזיר חשמלי, שלא לדבר על צילומים בקיימברידג' וכדומה…לכן הם פשוט שאבו את הדמויות המרכזיות, ערבלו היטב את מערכות היחסים ביניהן (על כך בסעיף "מערכות יחסים"), שינו לחלוטין את העלילה ושימרו בעיקר את מרכיב המסע בזמן והחתולים (שלהם מקום קריטי בסרט כיאה לכל מוצר גיקי!). בנוסף, ומה שחשוב יותר – הם שיטחו את הסרט לחלוטין לדרגה שבה יהיה נהיר לכל אדם, כך שהבלבול לא ייארך זמן רב ויתבהר במהרה כיאה לחוסר הסבלנות של הדור הנוכחי. אם הספר לא עושה שום הנחות וקיצורי דרך לקוראים בנוגע למורכבות העלילה ולקושי להבין איך באמת הכל מתקשר להכל, הרי שבסרט הכל מונח על השולחן יפה ומסודר עבור הצופה.

שלא יתקבל הרושם שלא אהבתי את העיבוד. אהבתי אותו מאוד ונהניתי ממנו, אבל אחרי הצפייה השנייה בו, שהייתה ישר אחרי הקריאה השנייה בספר, הרגשתי בחריפות עד כמה הוא נופל במורכבותו מיצירת המופת של דאגלס אדמס. כך למשל, את מקומם הקריטי בעלילת הספר של שיריו של קולדרידג' – קובלא ח'אן ושירת הספן הישיש – תופס בסרט השיר Stay Another Day של להקת הבנים הנשכחת East 17. אני בטוחה שזה כוון כסוג של בדיחה וקריצת עין, אבל עדיין, התדרדרות הדור?  I'd say so.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי שום דבר בסרט איננו מקרי – מהשרבוטים על לוח הקיר ועד לכתובות הרחוב. כל פרט מהווה רמז לספר, ולדברים שלא יכלו להיכנס לסרט מפאת מגבלותיו הכלכליות או האחרות. לדוג', סוזן ואשת החתולים הקשישה גרות בסרט ברחוב הנקרא monks street, שזהו רמז לנזיר החשמלי. ויותר חשוב מכך – כאשר ריצ'ארד מבקר את דירק במשרדו לראשונה, ניתן לראות על הלוח לזמן קצר (לפני שדירק מוחק זאת בצבע), את כל פרטי העלילה של הספר (קולג' סיינט סד, נזיר חשמלי, תעלומת הכד, הסוס המשועמם באמבטיה, קובלא ח'אן, וונטון-ויקס). כאילו עלילת הספר הייתה בעצם תעלומה קודמת שפתר דירק של הסרט.

מסיבה זאת ומרבות אחרות, יהיה מעניין לראות את המשך עלילותיו של דירק ג'נטלי בפורמט הטלוויזיוני. במיוחד מעניין לראות לאן ייקחו יוצרי הסדרה את העלילה ומערכות היחסים כאשר יסתיימו להם התכנים שכתב אדמס (הספר הראשון, השני והקטעים שפורסמו לאחר מותו ב"סלמון הספק"). כבר פורסם שיהיו שלושה פרקי המשך לסרט, ואני מקווה שנראה עוד רבים אחרים.

ובכל זאת, למה אנחנו כאן? אם יוצרי הסרט התכוונו לקחת רק אלמנטים מועטים מהספר, מה הטעם בכלל להשוות ביניהם? ובכן, ראשית כל, כתוב בבירור בפתיח של הסרט שהוא מבוסס על הספר, מבלי מתן סייגים לכך שזה עיבוד רופף או לא מדויק מבחינת העלילה. זה כבר אומר משהו. בהמשך אראה לכם כיצד הרבה מאוד אלמנטים השתמרו בסרט, גם אם נעשה בהם שימוש מתוחכם שחורג לגמרי מהצורה המקורית בה הופיעו בספר. לכן, מעניין לראות מה הושמט, מה נוסף, ולנסות לנחש מדוע נעשו בחירות אלו.

אפשר היה לכתוב פוסט שלם על ההקשרים בין השירים לספר ולסרט ועל האמירות החכמות בנוגע למוסיקה בספר, אבל אני בחרתי להתמקד בהשוואת הספר והסרט מבחינת 4 אלמנטים עיקריים: טכנולוגיה, דת, מערכות יחסים ובעלי חיים. בפוסטים הבאים אפרט בנוגע לכל אחד מאלמנטים אלו.

על מנת להקל על הקריאה ועיבוד הטקסט הארוך, פיצלתי את הפוסט בהתאם לנושאים השונים שהוא עוסק בהם, ואפרסם אותם במהלך השבוע, כל פוסט ביום נפרד.  אתם יכולים לחכות עד לסוף השבוע ולקרוא את כל החלקים יחדיו, או לקרוא כל פוסט ביום הפרסום. תהנו מהקריאה, ואל תשכחו להביע את דעתכם בנושאים המוזכרים בתיבת התגובות שלמטה.

ולסיום, הבלוג מבקש להודות לליטל פסקר על עזרתה המיומנת בעריכת הטקסט.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן