ביקורת במשיכת קולמוס: מת ברובו

"To fear love is to fear life, and those who fear life are already three parts dead"
(Bertrand Russell – Marriage and Morals (1929

Heb_Cover

לטארה אברנתי לא היו חיים קלים. היא נולדה בכפר נידח שבו הכוהן ידע לבצע רק כשפי תיאולוגיה יישומית מהסוג הנחות ביותר. היא נקטפה משם לבתי הספר הנעלמים שבהם לומדים "האומנות" – הקסם של העולם הזה. היא הושלכה משם באופן המילולי ביותר דרך העננים אל האדמה הקשה וכמעט שלא שרדה את התהליך. ביקור קצר בעיירת הולדתה הוכיח שאפשר לעקור את האישה מעולם האומנות אבל לא את הדחף המבעבע לפתור בעיות באמצעותה. טארה נקטפת שוב ע"י גברת איליין קווריאן, מהפירמה הנחשבת קלתרס, אלברכט ואאו. היא הופכת לעוזרת ולשולייה שלה בתקווה להתקבל להיות שותפה-זוטרה. כמו שאתם מבינים, בעולם של "רצף האומנות" שיצר מקס גלדסטון בו מתרחש "מת ברובו", עורכי דין הם גם מכשפים ונקרומנסים. הם הבינו שביכולתם להשתלט על כוחות אלוהיים והחליטו לגרש את האלים ממקומם הכל-יכול ולחסל אותם. הם הצליחו תוך כדי הרס משמעותי לעולם שמסביב. עם זאת, נשארו מספר אלים בעלי כוח ומשמעות. טארה וגברת קווריאן מזומנות לעיר האדירה אלט קולומב במטרה לחקור רצח בעל השלכות קטסרופליות – רצח של אל. במקרה זה מדובר בקוס שלהבת- התמיד שהוא האל המניע של העיר שמספק את כל מה שדרוש עבור המשך פעילותה התקין. מפה לשם הן נתקלות במפלצות שונות, בכוח משטרתי יוצא דופן, באינטריגות כנסייתיות וביריב יהיר ונחוש. בדרך הן אוספות סיידקיקס לא צפויים. כל הדמויות בספר הן עגולות, פגומות ומרתקות וניתן לומר שרובן מכורות למשהו.

כשקראתי את הספר עצרתי מידי פעם להתפעל מעוד רעיון יצירתי שמקס גלדסטון זורק לעבר הקוראים בקצב מסחרר.  גם הכתיבה הפיוטית והחושנית היממה אותי. העולם עצמו, על האור, הכוכבים, האדמה והטבע שלו, הוא חלק ממכניקת הקסם ביחד המשלבת בתוכה גם חלקים מנשמות בני האדם. בעולם הזה אנחנו רואים את גלגלי השיניים, את חלקי המכונה הגדולה שמרכיבה את סך חלקיו. הרבה דברים הם פיזיים, נראים לעין. אלים הם ישות מוחשית והגיהינום הוא מקום שאפשר לבקר בו בחופשה. לא לחינם נאמר שגלדסטון המציא כאן תת-ז'אנר חדש בשם Faithpunk, שכמובן מתכתב עם התת-ז'אנר המוכר יותר, סטימפאנק. כאנשים פוסט-מודרניים אנחנו לרוב לא יודעים איזה רכיבים בדיוק גורמים לקסם הסמאפרטפון בכיסנו לפעול. מהנדסים וקוסמי קוד שיודעים לברוא מציאות טכנולוגית חדשה שולטים בעולמנו. עולמות בדיוניים בסגנון הסטימפאנק מאפשרים לנו לחוות עולם מסתורי פחות מבחינות מסוימות ויותר מבחינות אחרות. השם Faithpunk בעיניי לא הולם את מידת המורכבות של העולם של גלדסטון כי לא רק אמונה היא זאת שעומדת בבסיס הפעילות השוקקת של ערים ומדינות אלא גם גורמים אחרים.

היה נהדר ללוות דמות ראשית שהיא גם אישה וגם שחורה אבל היא לא token. היא דמות עגולה בעלת אמביציות חזקות, שכל חריף, יכולות אומנות מרשימות אבל גם לב במקום הנכון (עם סכין שמוחבא בו). היא גם לא הדמות הנשית החזקה היחידה. יש עוד כמה וכמה והן לא משלמות מחיר על עצם זה שהן נשים חזקות. אם כבר, הייתי אומרת שדמויות הגברים מוצגות באור שלילי יחסית בספר – כחלשות או ערמומיות/חורשות רע. גלדסטון מספר בראיונות שנשבע לעצמו שהדמויות בסדרה לא יהיו זהות לו כגבר סיסג'נדר לבן וסטרייט. יש עוד נשים במרכז הבמה בהמשך הסדרה וגם דמות של טרנסג'נדרית. נכון שיש הרבה דיבור על החשיבות של שונות וגיוון בדמויות שאנחנו רואים בספרות מדע בדיוני ופנטסיה אבל צריך להעריך כל יצירה שעושה את זה טוב ולא רק לצאת מידי חובה. בנוסף, לנוכח ה-backlash הנוראי שאנחנו רואים בזמן האחרון והחרדה של גורמים מסוימים מכך שדמויות מגוונות פולשות לתחומים האהובים שלהם (ראה ערך שערוריות ההוגו וגיימרגייט) – אני שמחה לקרוא ספרים כאלו.

לאלו מכם שמסוקרנים לגביי איך הגיע גלדסטון לרעיון המגניב וההזוי של שילוב עריכת דין עם נקרומנסיה, וכשף, אל דאגה, עשיתי את המחקר במקומכם 🙂 אז גלדסטון חזר לארה"ב אחרי שהות בסין היישר אל המשבר הכלכלי הקשה של שנת 2008. אשתו התחילה ללמוד משפטים וחמותו היא עו"ד לענייני פשיטת רגל. לפתע הוא הבין את הדימיון בין שני העיסוקים. שניהם למשל כרוכים בקריאה של כרכים עבי-קרס ומלמול דברים בלטינית, שניהם מקצועות היררכיים שבהם מטפסים במעלה סולם הדרגות, שניהם דורשים התמסרות, נחישות והשתקעות בעולם שהרבה פעמים שואב את כל כולך אל אותו מסלול אפל של כוח וכסף.

גלדסטון הוא טיפוס מגניב ביותר בפניי עצמו ונראה כמו גיק חמוד ורב ידע בכל הראיונות איתו. הוא למד היסטוריה ושירה סינית באוניבסיטת ייל. טייל ברחבי אסיה ואירופה. נזרק מגבו של סוס בערבות מונגוליה. עבד כמורה, מדריך טיולים, מתרגם, אנליסט, עורך וחוקר. בנוסף להכל הוא גם אמן לחימה וסייף וכנר. איכשהו הוא גם מצא זמן ליצור שני משחקי מובייל מונעי טקסט על עולם הסדרה.

הספר יצא בהוצאת נובה בניהולו של דידי חנוך. תרמתי לקמפיין מימון ההמונים שסייע להקמת ההוצאה ואני שמחה מאוד על כך. שני הספרים הראשונים של ההוצאה קלעו בדיוק לטעמי. ידעתי שבחירות הספרים של דידי יבטיחו שאראה ספרות מדב"פ ששמה דגש על diversity. הספר הראשון שיצא בהוצאה – "חייו של טאו" מאת ווסלי צ'ו הציג דמות של מתכנת אסייאתי לא יוצלח במיוחד שמתגלגל למלחמת חורמה בין שני גזעים חייזריים שבמהלכה הם ניווטו את ההיסטוריה האנושית. זה ספר כייפי וזורם ומעניין. הוא לא מעמיק בעיניי כמו "מת ברובו" אבל הוא בהחלט מומלץ. זה המקום גם להזכיר את הכריכה המקסימה של שעיצבה אור רוזנשטיין שחושפת רמזים לדמותה של טארה אבל משאירה המון מקום לדימיון של הקוראים לעצב אותה בראשנו איך שנרצה. זאת בניגוד לכריכת הספר באנגלית שאני אוהבת מאוד אבל מודה שיש משהו בעייתי בכך שדמיינתי את טארה בדיוק ככה במהלך הספר מבלי שקיבלתי הזדמנות לברוא את דמותה בעצמי.

Eng_Cover.jpg

לרכישת הספר:
אתר הוצאת נובה

לקריאה נוספת:
ביקורת אחרת בעברית שכתבה קרולין זרעוני באתר של נוריתה (ביקורת מעולה)

מספר ראיונות מעניינים עם גלדסטון:
באז מאג
קווילרי
מגזין לוקוס
בוקניר

ניחושים בנוגע למקור השמות:
אבלרד
אלט קולומב
דנובו

ואיך אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי:

** גילוי נאות: דידי חנוך אור רוזנשטיין הם חברים יקרים אבל ההמלצה כאן היא באמת פרי התלהבותי הכנה ולא מחמאות ריקות מתוכן.

ביקורת במשיכת קולמוס: אוסקר ויילד והרציחות לאור הנר

הספר המקסים שאת כריכתו אתם רואים כאן הוא סוג של מכתב אהבה למשורר והמחזאי הנודע, אוסקר וויילד. אוסקר מוצג בספר כסוג שרלוק הולמס "אמיתי". הסיפור מסופר מנקודת מבט של רוברט שררד, מי שהיה באמת הביוגרף הראשון שלו וחברו. במילים אחרות, שררד הוא ה-"ווטסון" של וויילד. בספר ניתקל בכל הטריקים המוכרים של שרלוק רק בביצועו של וויילד: דדוקציה מפרטים קטנים, הסתרת מידע מהקורא ומדמות המספר עד רקע הגילוי הקריטי וגם שימוש בנערי רחוב (ה-irregulars של הולמס שלטענת ווילד, הוא היה ההשראה לכך) בתור מרגלים.

כמובן שכל שרלוק צריך תעלומת רצח טובה וגם וויילד נתקל בכזאת. הסיפור מתחיל בשנת 1889 כאשר וויילד מגיע לפגישה בבית בעל מוניטין מפוקפק ומזועזע למצוא את גופתו של בילי ווד, זונה ממין זכר בן ה-16. זירת הרצח מעוצבת בצורה טקסית ופולחנית לאור נרות. וויילד נחוש בדעתי להבין מיהו הרוצח ומגייס לשם כך את עזרת חברו החדש, ארתור קונן דויל. למרות התקווה שדויל ישחק תפקיד נכבד יותר בספר, הוא מגיע בעיקר להופעות אורח בנקודות קריטיות. רוב הזמן אנחנו עדים לדרך בה שררד חווה ומתעד את וויילד על שלל תכונותיו המוכרות: שנינות חדה ועוקצנית, גנדרנות, הערצה עזה לנעורים וליופי ונהנתנות דקדנטית שאופיינית לרוח תקופת ה-Fin de siècle (סוף המאה). אנחנו גם מגלים שוויילד הוא חבר נאמן ומפרגן. הם פוגשים או מזכירים שלל דמויות מפורסמות מהתקופה ההיא: ויליאם בטלר ייטס (המשורר האהוב עליי), ג'ון אוורט מילייה מהאחווה הפרה-רפאליטית, וויליאם וורדסוורת', דיקנס וכמובן ג'ק המרטש. הספר גם מתרחש בתקופה בה כתב וויילד את יצירתו המפורסמת ביותר: "תמונתו של דוריאן גריי" והספר אף רומז להשראה לדמותו של גריי.

Selfie-Dorian-Grey

הספר לא מתעלם ומדבר בבירור על גורלו העגום של וויילד. במהלכו דמויות רבות מנסות לחלץ מוויילד ווידוי כלשהו בדבר נטייתו המינית אבל ללא הצלחה. שררד מדגיש בצורה ניכרת את חשיבות המשפחה וספציפית קונסטנס, אשתו של וויילד, בעיניו. כך שקשה להבין אם הסופר מביע ניסיון להדחיק את הנטייה המינית של וויילד ואפילו להתכחש או להמעיט אותה או שמדובר פשוט בעמדתו של שררד.

אם זה לא ברור עד עכשיו, אני התענגתי על הספר ואני ממליצה עליו לכל מי שאוהב את התקופה והסגנון ואת וויילד. הסופר בבירור מעריץ של הסופר והמשורר והמחזאי וחקר את קורות חייו בקפידה כדי לשלב את האמת עם הבידיון. המחקר לא מפתיע לנוכח העובדה שהסופר כתב בעיקר ביוגרפיות על משפחת האצולה הבריטית לפני כן. מי שיהנה ממנו יכול להמשיך ליתר חמשת הספרים בסדרה. אני מתכוונת לעשות את זה בשלב כלשהו.

oscar_wilde

הדבר היחיד שפגם מעט בהנאתי מהספר הוא שיכולתי לנחש בערך מאמצע הספר מיהו הרוצח. ועדיין הסוף הפתיע אותי ולא הצלחתי לנחש את כל הפרטים והשתלשלות העניינים.

אז יאללה, למה אתם מחכים? The game's afoot!

ביקורת במשיכת קולמוס: "כמו נוצה ברוח" – ג'קלין וינספיר

אפילו אם לא הייתי שבויה כבר בקסמה של החוקרת המוכשרת, מייזי דובס, הרי שהתקלות מקרית בספר "כמו נוצה ברוח" בחנות הייתה מובילה לרכישתו המיידית ולו רק בשל עטיפתו המופלאה. הספר הקודם בסדרה, שאף הוא מוצלח מאוד – "חוף מבטחים" – התהדר באיור מסוגנן של מייזי הלבושה כולה בבגדים אדומים ואוחזת במטרייה על רקע של כתב יד וענפי עץ. אך אין כמו תמונת שחור-לבן כדי להישאב בחזרה אל העבר, אל לונדון של פעם, אל רגע היסטורי שנלכד. לונדון של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה- 30, שבין שתי מלחמות עולם, משתקפת אלינו באמצעות רחוב מרכזי אחד, אשר נמצא בחזיתו של Bank of England. אנחנו עדים להמולה ולתנועה השוקקת והתוססת של כל מיני כלי רכב ואנשים מסוגים שונים: אנשי עסקים בחליפות הדורות הממהרים לעבודה, מנקה רחוב, איש המציג את מרכולתו על גבי אופניו, שוטר שכנראה אמור לכוון את התנועה, אוטובוס עם כרזת פרסומת לתה ליפטון, מכוניות שכיום הן פריטי אספנים יקרי ערך, עגלה רתומה לסוסים הנראית במרחק, משתרכת מאחורי הרכבים המכניים (סימבולי משהו) ועוד ועוד. ממש לפני הבנק ניצב לו בגאון פרש מפוסל, בוודאי גיבור מלחמה בריטי כלשהו.

אם כבר מדברים על מלחמה, הרי שזאת עומדת גם במרכזו של ספר זה בסדרה. אני מתייחסת כמובן ל-"מלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, המלחמה שהייתה כה נוראית עד שחשבו ששום מלחמה נוספת לא תידמה לה בהיקף ההרוגים והפצועים, בגוף ובנפש. הם חשבו שראו את המלחמה בצורתה ההרסנית והמזיקה ביותר…עד שהגיעה לה מלחמת העולם השנייה. במקום מסוים, ומבלי לחשוף יותר מידי, אני סבורה שמתחת למעטה של ספרים בלשיים תקופתייים "קלילים" ומהנים מסתתרת לה, בהסוואה קלושה משהו, ביקורת קשה על הדרך בה אלימות ומלחמה משפיעים על כל מי שנחשף אליה בעצמו או דרך יקיריו. אבל אני מקדימה את המאוחר…

דמותה של מייזי דובס היא דמות נשית יוצאת דופן בתקופה בה היא חיה. בת למשפחה מהמעמד הנמוך, היא מצליחה להתקבל לעבודה בתור משרתת באחוזת אביורי פלייס, השייכת למשפחת קומפטון, משפחת אצולה מרובת נכסים. ליידי רוואן, בעלת האחוזה, מבחינה עד מהרה שמייזי היא אישה מבריקה ובעלת יכולות ומחליטה לממן את לימודיה בקולג' גירטון לנשים שבקיימברידג'. כן, סיפור סינדרלה לא אמין במיוחד אבל בוא נגיד שאנחנו מאמינים שהיו גם בני אצולה משועממים ורבי חסד באותה תקופה (בכל זאת, גם היום עשירים הם חובבי פילנתרופיה). מייזי מוצאת את עצמה כבת טיפוחיו של ד"ר מוריס בלאנש, מומחה לרפואה משפטית, המעביר לה את כל הידע שצבר אודות התחום, ובסופו של דבר היא פותחת סוכנות בילוש פרטית משל עצמה. בתחילתו של הספר היא זוכה לקבל מקרה חדש מאיש עשיר כקורח, ג'וזף וייט, אשר גם הוא החל את חייו בתחתית הסולם החברתי וטיפס לעמדת בעל רשת חנויות לממכר מזון. הוא מבקש ממייזי שתאתר את בתו הסוררת ומשם מתחילה עלילה מסועפת ומרתקת יותר ממה שנשמע כאשר חושבים על בריחתה של בת אצילים מפונקת מביתה.

אני חייבת לציין שלא הצלחתי להתחמק מלתאר בראשי את דמותם הציורית של גיבורי הסדרה התקופתית "אחוזת דאונטאון" כאשר תוארו כל מיני רבי-משרתים, מנהלות משק הבית, מבשלות ואנשי אצולה שונים במהלך הספר. גם "אחוזת דאונטאון" מתרחשת אחרי מלחמת העולם הראשונה ולקראת השנייה ומתארת עולם חברתי דומה למדי בו  יש דגש על התככים והיחסים בין אנשי המעמד הגבוה לנמוך ובין אנשי כל מעמד לבין עצמם. לא הופתעתי יותר מידי כאשר גיליתי שהסופרת היא מעריצה של הסדרה, כפי שניתן לראות בפוסט בבלוגה.

באופן כללי, קראתי את הספר בנשימה עצורה ובמהירות לא אופיינית לי ונהניתי מכל רגע. לחובבי ספרות בלשית, וספציפית ספרות בלשית תקופתית, הספר הוא תענוג שמסתיים מהר מידי. אין צורך לקרוא את הספר הראשון בסדרה לפני כן משום שהספר השני עושה עבודה מצויינת בהעברת כל הפרטים הדרושים מבלי להכביד ולשעמם את אלו שכבר מודעים אליהם.

עד כאן הייתה הביקורת עבור אלו שטרם קראו את הספר, ועכשיו אני עוברת לביקורת שפונה לאלו אשר כן קראו את הספר עד סופו, ובעצם מטרתה להציג כמה מחשבות שבדיעבד ורגעים קסומים במיוחד ממנו. נו, על מי אני עובדת? המטרה היא בעיקר להזכיר לי את הקטעים שאהבתי במיוחד בספר משום שאני נוטה לשכוח את הפרטים הקטנים זמן מה אחרי הקריאה…הביקורת המספיילרת תופיע ישר אחרי התמונה המציגה את הכריכה באנגלית, אז אם לא קראתם, נא לדלג עד לתגובות!

רק אציין שבסדרת הספרים של מייזי דובס יש עשרה ספרים עד כה, כפי שכתוב באתרה של הסופרת, ואני מקווה מאוד שכולם יתורגמו לעברית באותה איכות של תרגום, עריכה וכריכה כמו שני הספרים שיצאו עד כה. הוצאת אריה ניר, לטיפולכם !

ניתן אולי לחשוב על "כמו נוצה ברוח" כעל רומן בלשי למשרתות בלי יותר מידי עומק, אך אין הדבר רחוק יותר מהאמת. בתום הקריאה, כאשר רפרפתי בספר, נדהמתי שוב מעושר ההתייחסויות והתובנות הפסיכולוגיות שהוא מציע באשר לרבדים השונים בחיים. הוא עוסק לא רק בפן המקצועי של חייה של מייזי אלא גם בנושאים כבדי משקל כדוגמת התמודדות עם בדידות, אובדן, התמכרויות, כאבים, משברים ועוד. אנחנו עדים לקשייה של מייזי בתור רווקה, יתומה, בת 32, אשר אינה משתייכת לגמרי לא למעמד הגבוה ולא למעמד הנמוך, וצריכה לדאוג הן לאביה שעובר תאונה במהלך הספר והן לעוזרה המסור, בילי ביל, שמכור למשככי כאבים לא חוקיים עקב פציעת מלחמה ישנה. הנה שני קטעים מהספר שמדגימים התמודדויות אלו היטב:

 "לאחר מכן, כשפקחה את עיניה במלואן, הכירה מייזי באמת שהתגלתה לה בדממה – האמת שבגללה התחמקה מביקור אצל אביה, שכן הוא היה מבחין בכך מיד. האמת שמייזי התחמקה ממנה זמן כה רב הייתה פשוטה: היא הייתה בודדה. וכשנותרה דוממת עוד רגע, תהתה אם גם בבסיס צערה של שרלוט וייט שכנה הבדידות."

ובהמשך הספר:

"וכשהשקיטה את לבה ורוחה, עלה בדעתה של מייזי לשאול את עצמה: אם לידיה פישר בחרה באלכוהול, ובילי בסמים כדי להדוף את התזכורות היומיומיות, מה עשתה היא כדי לעמעם את הכאב? וכששקלה את תשובתה, עלתה במוחה המחשבה האיומה שאולי עמלה קשה על בדידותה בנוסף לאופי התובעני של עבודתה. אולי עבדה קשה כל-כך עד שלא רק שהצליחה להתעלם מאי-נוחות גופנית, אלא הפכה את עצמה לאי המתרחק מקשרים אנושיים עמוקים יותר. היא התחלחלה."

עם זאת, הספר גורם לנו לחשוב שיש תקווה לכך שבעתיד מייזי לא תהיה כה בודדה. שני גברים בעלי שיעור קומה מחלחלים באופן הדרגתי אל חייה הפרטיים של מייזי ונראה כי הם מעוניינים בה מבחינה רומנטית: האחד, המפקח סטראטון והשני ד"ר אנדרו דין. בשלב כלשהו מתבהר שעל אף עניינו הרומנטי של סטראטון במייזי, הוא אינו רואה בה כשווה לו ונוטה לזלזל ביכולותיה ותבונתה. ד"ר אנדרו דין חולק עימה את תשומת הלב לפרטים ומתייחס אליה בצורה הוגנת ולא מתנשאת. לי היה ברור מאוד במי משניהם היא בחרה בסופו של דבר,  על אף שהדבר נשאר מעורפל בכוונה עם תום הספר.

חלק גדול מהעול הכבד שנושאת על כתפיה מייזי קשור לחוויותיה הקשות במהלך מלחמת העולם הראשונה, בתור אחות שטיפלה בפצועים, וגם בתור מי שאיבדה את אהובה הרופא סיימון שנפגע קשות בהפגזה של המרפאה בה עבדו והפך לצמח. כל מי שחווה אובדן, ובפרט אובדן הקשור למלחמה, יכול להזדהות עם הפסקה הזאת:

"עיניה של מייזי התמלאו דמעות כשאפף אותה הצער שהמשיך לתקוף ברגעים הכי פחות צפויים, כשהזיכרונות העזים והאיומים צפו בלי התראה. מייזי ידעה שהזיכרונות לא שייכים רק לה. נדמה שצער משותף השתהה לעיתים קרובות באוויר, אולי נישא ברוח קלילה הנושאת את שמו של אחד מאלה שאבדו, שם שנשמע בשיחה או הוזכר במפגש, וההבנה שאחד או שניים מאותה קבוצה אינם, וצחוקם לא יישמע עוד. נדמה שייסוריהם של כל גבר ואישה, שחיו בצל החשש או המציאות של אובדן אחד מאהוביהם במלחמה, יצרו תהום, ובכל יום היה עליהם להתמודד איתה מחדש".

אהבתי במיוחד את העובדה שמייזי אינה גיבורת-על כדוגמת שרלוק הולמס שניחן ביכולת הסקה מהירה ועמוקה, על-טבעית כמעט., היא מצליחה בחקירותיה באמצעות עבודה קשה ושימוש בטכניקות ייחודיות שלימד אותה ד"ר מוריס בלאנש. על אף שהגדרתה בתור פסיכולוגית מעט מקרטעת, היא בהחלט ניחנה בחוש טוב להבנה עמוקה של אנשים, רגשותיהם, מניעיהם וסודותיהם. היא מתמודדת עם החקירה לאט לאט ובנחישות תוך שהיא הופכת כל אבן ובוחנת כל פרט, ומתעדת כל זאת ב-"מפת החקירה" שלה המכילה פרטי ראיות, רעיונות, אפשרויות ותחזיות. מעניין לבחון מעט יותר מקרוב את הטכניקות בהן היא משתמשת: "מפת החקירה" שכבר הוזכרה, מדיטציות, "תקשור עם רוחות נרצחים", כניסה למוחם ולדמותם של האנשים המעורבים בפרשה ואף גילום שלהם במסגרת משחק תפקידים. נראה שחלק מהטכניקות האלו הן רוחניות במובהק, דבר שאינו אופייני למרבית הבלשים המוכרים מהז'אנר שנוטים לדבוק בשיטות שכלתניות, רציונליות ומדעיות בלבד. הנה למשל תיאור של הדרך בה מייזי נעזרת במדיטציה כדי להירגע ולהרהר:

"היא שאפה עמוק ארבע פעמים דרך אפה, כפי שלמדה לפני שנים כה רבות מקאן, המיסטיקן העיוור מציילון. מוריס הכיר לה אותו כדי שתלמד שהראייה אינה תלויה בהכרח אך ורק בעיניים. מאז שעשתה במחיצתו של קאן ולמדה את רזי המדיטציה העמוקה, הייתה מייזי מורגלת בסכנות הטבועות בשימוש בכלי כזה בעבודתה, וידעה שגם רוחה החזקה חשופה להילת הנפש המוטרדת."

טכניקה אחרת בה מייזי משתמשת היא לחקות את סגנון הדיבור, המבטא הייחודי והיציבה של בני שיחתה על מנת ליצור חיבור עמוק יותר, פתיחות ואמון:

"היא רכנה קדימה, וגם אם המשרתת לא הבחינה ביודעין בשום שינוי בדבריה, מייזי שינתה קלות את מבטאה כדי שתישמע קצת כמו הצעירה שמולה".

 באחד מהקטעים שוברי הלב ביותר בספר, מייזי מבקרת את ג'ון סדג'וויק, בעלה של אחת מהנרצחות, אשר מתקשה להשלים את מותה. תיאורו של מר. סדג'וויק הרגיש לי מאוד מדויק. כך בדיוק מתנהג אדם שאיבד את כל עולמו, שצריך להתמודד לא רק עם אובדן רעייתו היקרה והאהובה, אלא גם עם הידיעה שנרצחה באכזריות, ושהמשטרה ושכניו סבורים שהוא אשם בפשע הנורא. העובדה שלא היה לזוג ילדים רק מעצימה את הכאב. מייזי נעזרת בטכניקות שלמדה ממוריס כדי ליצור קשר אישי ואמון בינה לבין מר סדג'וויק:

"כאילו נדחק פנימה מרוב אי-נוחות, גחן סדג'וויק על קצה הכורסה בכתפיים שחוחות והחזיק במרפקיו. מייזי התחלחלה כשנזכרה בדבריו של מוריס בימים הראשונים של חניכותה: "התבונני בגוף, מייזי; ראי איך היציבה משקפת את הלך הרוח." ג'ון סדג'וויק לפת את גופו כאילו רצה להציל את עצמו מהתפרקות.

"מייזי הניחה לדממה לאפוף אותם. בזמן זה השקיטה את גופה, הסדירה את מחשבותיה וראתה בעיני רוחה את הקשר הנוצר בינה לבין האיש מולה. היא דמיינה זרם אור נובע ממרכז מצחה, בדיוק מעל אפה, חוט קורן שזרם לעבר האיש ושטף אותו בחום מואר. האיש שרצה שיפנו אליו באופן לא רשמי כג'ון ריפה אט-אט את כתפיו ושחרר את זרועותיו. הוא נשען אחורה."

כל כך אהבתי את העובדה שבסופה של החקירה, מייזי טורחת לבקר את מר. סדג'וויק ומגלה שהוא מתכוון לעקור לניו-זילנד, להתחיל חיים חדשים הרחק מהבית שמהווה תזכורת חזקה וכואבת לאשתו שאבדה. כפי שמייזי חושבת בהזדמנות אחרת, קשה להתמודד עם תזכורת יומיומית צורבת כזאת:

"מייזי נשענה לאחור על הכריות, וחשבה על הקו הדק בין זיכרון לתזכורת, ואיך תזכורות תכופות עלולות להוציא אדם מדעתו. עלולות לדחוף אדם לסמים או לאלכוהול, לכל דבר שמסלק את קצותיו החדים של העבר".

והנה דוגמא לדרך בה מייזי בוחנת את הזירה בה חיו הנרצחות ובעצם סוג של מעלה אותן באוב על מנת להבין אותן טוב יותר:

"עבודתה של מייזי עם מוריס בלאנש לימדה אותה שאדם אומר את דברו לא רק בקול, אלא באותם חפצים שהוא בוחר להקיף את עצמו בהם. מקובל שתמונות מספרות סיפור, אך גם הדרך בה מוצבים רהיטים בחדר מספרת משהו על הדייר; תוכן המזווה חושף תשוקה ואיפור, כפי שמגלה מפלס היין בבקבוק"

אני חייבת לציין שתרגום שם הספר לעברית הוא מעט תלוש ולא משקף כל כך את עלילתו. אולי הייתה הכוונה לכך ששלושת הנרצחות ושרלוק ווייט היו נטע זר, תלוש, בחברה בה חיו. באמצעות יחסו של מר. וייט אל ביתו אנחנו למדים על האפשרויות המוגבלות שהיו לבנות אצולה באותן ימים. היה עליהן להינשא לבעל הנכון, ולא מעבר לכך. פקפקו ביכולתן לבצע עבודה מועילה כלשהי וכלל לא הבינו את הצורך שיש להן בחיים מלאי משמעות רבה יותר. שם הספר באנגלית, Birds of a Feather, גם מרמז לדמיון בין ארבעת החברות, נשות החברה הגבוהה, שלא מצאו לעצמן תעסוקה הולמת ולכן נקשרו אל "מסדר הנוצה הלבנה", החלטה שייסרה אותן כל חייהן לאחר מכן. הן מצאו את מותן בדרך מזוויעה במיוחד. רק לחשוב על כך שהיו צריכות להיות עדות משותקות לזעמה ולכאבה של האם מלאת היגון ולהמתין לרגע בו הסכין תכה בהן…מצמרר ביותר. הדבר העצוב במיוחד היות שהן עצמן היכו על חטא וחיו חיים מלאי הענשה עצמית כל העת עוד בטרם קיבלו "עונש מוות" על חטאיהן…

לסיכום, למרות שהספר מתרחש במאה אחרת לגמרי מהנוכחית הוא מהווה תזכורת לדרך בה בני אדם נשארים בבסיסם אותו הדבר לאורך ההיסטוריה – הם כואבים, אוהבים, "נופלים" וצומחים מחדש באותן דרכים רגשיות.

היי שלום מייזי דובס, אני מחכה בקוצר רוח להתלוות אלייך בחקירתך הבאה!

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': בעלי חיים

לפי הדרך בה כותב אדמס על בעלי חיים בספר, ניתן לחוש עד כמה נושא זה חשוב לו וכמה הוא אוהב את הטבע ובעלי החיים באופן העמוק ביותר. במובנים מסוימים, הוא מגלה כלפי בעלי חיים הרבה יותר חמלה ואהדה מאשר כלפי בני האדם האנוכיים, הקטנוניים והמניפולטיביים המתוארים בספר. דבר זה אינו מפתיע כל כך, שכן  אדמס היה פעיל נלהב בתחומי איכות הסביבה והגנה על בעלי חיים, ואפילו כתב ספר שלם המתעד את מסעו בעקבות בעלי חיים בסכנת הכחדה: "הזדמנות אחרונה לראות". טרם קראתי את הספר, אבל אין ספק שלנוכח התיאורים בספר הזה ארוץ לעשות זאת בהזדמנות הראשונה.

בעלי החיים מתוארים בספר כבעלי אופי ייחודי, שאיפות, רצונות ומאוויים ולרוב בני האדם רק עומדים בדרכם להנאה מהחיים. הסוס המשועמם שעליו רוכב הנזיר החשמלי היה מעדיף לרוץ ממקום למקום, ללחך עשב וליהנות מהאוויר הצח, אך במקום זאת נאלץ לשרת את הקפריזות של הנזיר המאמין בכל דבר חולף. במשפט מאוד אופייני לו, אדמס מחווה דעה על הקשר החד-צדדי והנצלני בין בני האדם ובעלי החיים: "קשה להניח שיצור כלשהו ישב עליו, על הסוס, במשך כל היום, יום אחר יום, בלי שהוא, הסוס, יגבש לו דעה על אותו יצור. מצד שני, בהחלט אפשר לשבת כל היום, יום אחר יום, על גבו של יצור אחר ולא לחשוב עליו כלל" (עמ' 10). מי שקרא את סדרת המדריך הטרמפיסט לגלקסיה זוכר כי גם שם מגלה אדמס את אותה רגישות והערכה לבעלי חיים, ומדגיש את מקומם החשוב ביקום לצד בני האדם, אם לא את מקומם הנעלה יותר.

בסרט די התעלמו מאספקט זה בכללותו, ורק נתנו מקום קריטי בעלילה לחתולים למיניהם (ג'ורג'/הנרי, ברניס מ-"החתול של שרדינגר" – המופיעה גם בספר). למה? ובכן, האובססיה של גיקים עם חתולים היא דבר ידוע ונזכיר כאן שוב את עניין התקציב והעלמת גורמים עלילתיים מהספר כמו הנזיר החשמלי וסוסו. במובן זה, אולי לא נמצאה דרך להעביר את רוח גישה האוהבת והמעריכה של אדמס לבעלי חיים אל הסרט. ועכשיו לציטוט נוסף:

"אני בא רק כדי להביט", אמר רג' בקול שכמעט לא נשמע. דירק הביט בו ובא במבוכה למראה הדמעות שנקוו בעיניו של הזקן, דמעות שמיהר למחותן.

"באמת, אני לא צריך להתערב – "

ריצ'ארד בא אליהם במרוצה, מתנשם ומתנשף.

"האם היה זה דודו?" קרא.

"כן", אמר רג', "אחד מן השלושה ששרדו באותה תקופה. השנה היא 1676. בתוך ארבע שנים לא תשרוד אפילו דודו אחת, ואחר כך לא יראה אותן איש לעולם. בואו", אמר. "נלך". (עמ' 177-178)

הדודו, כידוע, הוא זן של  ציפור שנכחדה לחלוטין במהלך המאה ה- 17. יש משהו בקטע הזה שלגמרי שבה אותי וגרם לי לחוש בחזקה, לרגע אחד, את עוצמת האובדן והעצב על יצור מופלא וייחודי שהיה קיים בטבע ואיננו עוד. לא פריט אחד בזן של בעלי חיים, אלא צורת חיים שלמה שפשוט נעלמה מן העולם, על כל מה שהייתה וכל מה שהביאה אליו. כמעט אפשר להרגיש שהדמעות שרג' מזיל על הדודו, הן דמעותיו של אדמס בעצמו. האמת? אני בעצמי כמעט בכיתי בקטע הזה, והוא בעיניי אחד מן הקטעים המרגשים ביותר בספר.

דאגלס אדמס עצמו היה יצור מסוג כזה, ייחודי, שאין עוד כמוהו, שאבד לנו בטרם עת. אני מקדישה פוסט זה לזכרו.

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': מערכות יחסים

עם כל הברדק הקוסמי המתרחש בספר, קצת קשה לשים לב לעובדה מטרידה: הוא מתאר עולם בו מערכות היחסים מתאפיינות בבדידות איומה ובמניפולטיביות; הדמויות בספר מתמקדות בצרכיהן, ומנסות לתמרן אחרים לשרת צרכים אלו. רוב האנשים בספר לא חולקים את חייהם ואהבותיהם עם אנשים אחרים, לא באמת, והתקשורת ביניהם מתבססת על שקרים ותמרונים מילוליים.

גורדון, למשל, עוסק בתקשורת מילולית כל הזמן אבל לא באמת יוצר קשר; הוא זקוק לדיבורים על מנת לחשוב ולתעד את התהליכים המחשבתיים והיצירתיים שעוברים בראשו, אבל הוא לא באמת יוצר תקשורת דו-כיוונית. הוא לא מקשיב לצד השני של השיחה, ולכן הטכנולוגיה של המזכירה האלקטרונית יכולה בקלות להחליף את האוזן האנושית.

ריצ'ארד נמצא במערכת יחסים עם סוזן, אחותו של גורדון, אבל למעשה מבלה את מרבית זמנם ביחד כשהוא עסוק בדברים שבאמת מעניינים אותו: מוסיקה, מחשבים, החיבור ביניהם, ותעלומת הספה התקועה – אהבות שסוזן לא באמת חולקת איתו, או מגלה כלפיהן סבלנות רבה. כשהוא אינו עסוק בדברים האלו, הוא מוטרד בפיוסה של סוזן לגביי שלל התחמקותיו מפגישות עימה – המכוונות והלא מכוונות. אפרופו מניפולטיביות, ריצ'ארד שעבר כמה וכמה עבודות לפני שהגיע לעבוד אצל גורדון מספר כי פוטר מעבודתו כמטאטא רחוב כי טאטא את כל הלכלוך לחלקתו של מטאטא רחוב אחר!

מייקל וונטון-ויקס הוא דמות שכל מטרתה היא ללגלג על אנשים מיוחסים, ומפונקים החסרים כל תוחלת או אופי אמיתי משל עצמם- בדומה לאקדמאים התקועים בזמן ובקפריזות שלהם בקיימברידג'; הוא יוצא לארוחות צהריים עם אנשים שהוא מעוניין להתחנף אליהם, אבל לא מוצגת בפנינו אף מערכת יחסים טובה באמת בחייו (אביו נתן לו לעשות שטויות כעולה על רוחו מבלי לשים לב למה הוא באמת עושה, אימו העמידה אותו במקומו והעבירה את ניהול העיתון לידי מישהו אחר בלי הרבה סנטימנטים). זהו גם המקרה של רג', שנראה שמסתובב בקמפוס של קיימברידג' בפיזור דעת, ואף אחד אפילו לא שם לב שהוא מתגורר שם כבר מאות שנים!

למעשה, מערכת היחסים היחידה העשירה בניואנסים ומלאת חיבה מוסווית, היא מערכת היחסים המוזרה בין דירק למזכירתו; נראה כמעט כאילו מדובר במערכת יחסים רומנטית, שכן היא מאופיינת בתלות הדדית. ג'אניס פירס, מזכירתו של דירק, איננה מסוגלת לעזוב אותו על אף שאינו משלם לה, והוא אינו מסוגל לעכל את העובדה שהיא עלולה לעזוב אותו. היא גם מפעילה עליו מניפולציות מהסוג שניתן למצוא במערכות יחסים רומנטיות, כמו לעזוב ולחזור רק כדי שישים לב שעזבה.

אדמס מתאר כל זאת באמצעות חוש ההומור המלגלג, הדק ומלא החמלה שלו. הוא מניח זרקור על האבסורדיות והגיחוך הקיימים במעשיהם של בני האדם, המתרוצצים מפה ולשם במאמציהם הנואשים להגיע לשלוות נפש והגשמה. יחד עם זאת, הוא כותב מתוך חיבה והערכה למאמצים אלו, ואולי אפילו מתוך רצון כמוס שיגיעו ליעדם.

בסרט לעומת זאת אנחנו רואים תמונה שונה למדי: רג' ומייקל וונטון-ויקס אינם מופיעים בסרט, שדווקא מתמקד באלמנט של מערכות היחסים במידה ניכרת ובונה אותן בצורה שימשיכו לשעשע ולהתפתח לאורך זמן. מערכות היחסים העיקריות המופיעות בסרט הן אלו שבין דירק וריצ'ארד, וריצ'ארד וסוזן. ואגב, אנקדוטה: מערכת היחסים בין סוזן וגורדון הפכה ממערכת יחסים של אח ואחות בספר למערכת יחסים של אקס ואקסית בסרט – קריפי.

נתחיל דווקא בקשר שבין ריצ'ארד וסוזן: לכאורה, הקשר ביניהם בסרט לא הגיוני בעליל; בספר ריצ'ארד הוא עובד חשוב בחברה של גורדון, אחיה של סוזן. בסרט, לעומת זאת, הוא לוזר חסר בטחון עצמי שאינו עובד כבר חצי שנה. בספר סוזן היא צ'לנית קלאסית ולפיכך אהבתו העמוקה של ריצ'ארד למוסיקה מחברת ביניהם באופן הגיוני. בסרט סוזן היא רופאה מצליחה ומתוחכמת, דבר שאין שום לו קשר לעולמו הפנימי של ריצ'ארד. אבל, בכל זאת, דווקא משום שסוזן של הסרט היא דמות יותר עמוקה ומעניינת מסוזן של הספר, מערכת היחסים בסרט עובדת ונראית אמינה יותר. אגב, ייאמר לזכות הסרט שהליהוק של ריצא'רד מדוייק לחלוטין – הוא מתואר כאיש צעיר, גבוה, רזה וזוויתי, ודארן בויד עונה על הגדרות אלו בדיוק.

ריצ'ארד של הסרט יוצא שמוק אמיתי בכל הקשור להתייחסות שלו אל סוזן (בספר לפחות יש לו את התירוץ של השתלטות הרוח עליו בחלק מהזמן): הוא כותב לה מכתב פרידה זועם, חושד בה שהיא בוגדת בו, ואינו משקיע בה או בעצמו מאמצים; אבל בכל זאת, סוזן המתוחכמת והרגישה של הסרט אומרת לו באחד מהקטעים היפים של הסרט שלא איכפת לה אם איננו מועסק, יוצא מהבית או אפילו מתרחץ; היא אוהבת אותו בכל מקרה, ומקבלת אותו כפי שהוא. אולי ניתן לבקר את זה שסרט מתקופתינו בוחר להציג מערכת יחסים אנכרוניסטית משהו שבה האישה היא התומכת והמבינה והמקבלת והגבר יכול לעשות מה שעולה על רוחו, אבל איכשהו זה עובד ואפילו מאוד רומנטי, הרבה בזכות המשחק המוצלח של הלן בקסנדייל.

הקשר בין דירק לריצ'ארד הוא המקום בו הסרט באמת מתבלט; אני מקטלגת את הקשר ביניהם כשייך לסוג של חברות גברית חדשה (bromance) שאותה ניתן לראות היום בטלוויזיה הבריטית והאמריקאית וגם בקולנוע. דוגמא ברורה לכך היא מערכת היחסים בין שרלוק ו-ווטסון כפי שהיא מוצגת בעיבוד המחודש של סטיבן מופאט.

דירק של הסרט הוא עדיין ממזר מניפולטיבי (אפילו יותר מאשר בספר), שמשתמש במיני תחבולות שונות ומשונות במטרה להוציא כסף מריצ'ארד; הוא נראה שונה בתכלית מהדמות בעלת המותניים העבים, העור הרופף והאדום, המשקפיים עבי המסגרת וחוש הביגוד הביזארי והלא-מתואם לחלוטין המתוארת בספר. בסרט דירק לבוש מעיל רוח קלאסי של בלשים, מסמורטט משהו, וביגוד די קלאסי ואנכרוניסטי. הוא רזה, עם שיער פרוע, בעל זיק פרוע בעיניים, נלהבות ויכולת ורבלית מדהימה אבל הדימיון בין דירק של הספר ודירק של הסרט נשאר בדברים החשובים ביותר – האקסצנטריות, ההתלהבות המדבקת, והיכולת לגרום לשטויות שהוא פולט להישמע הגיוניות לחלוטין.

מערכת היחסים בין דירק וריצ'ארד בסרט מתאפיינת בסוג של מודעות בלתי נינוחה לאפשרות של קשר רומנטי בין שני גברים. זה מתחיל בשפה הבלתי מילולית המבטאת את הקשר ביניהם: הם נוטים להיכנס יחדיו דרך דלתות, להיתקע זה בזה ולהיחלץ לא בלי מאמץ. דירק אף מבקש מריצ'ארד שיעזור לו לפשוט את סרבל העבודה שהוא לובש, דבר שריצ'ארד עושה בחוסר נוחות מודעת. זה ממשיך בכך שאחרי הפיצוץ בתחילת הסרט, ריצ'ארד מניח את ידו ליד גופו של דירק, לכאורה בלי משים, ודירק מתגלגל עליה, ורק לאחר זמן מה (קצר, אבל המון במונחי סרט), ריצ'ארד מוציא את ידו מתחת לדירק. גברים – בחיים האמיתיים ובמדיה – לרוב מודעים לקירבה הפיזית ביניהם ומנסים לשמור על מרחק מגע ההולם את התרבות שממנה הגיעו. ריצ'ארד ודירק של הסרט נוהגים בפירוש באופן החורג מגבולות נורמות הקירבה הפיזית המקובלות בתרבות הבריטית/אמריקאית. לכך נוספות גם ההצהרות בע"פ:  דירק הטורח לציין שאיננו יודע האם גורדון מעורב עם הנרי החתול שכן הוא אינו יודע כלום על נטיותיו המינית של גורדון – מבחינת חתולים או מבחינות אחרות. אולי זה מצחיק לומר את זה בהקשר זה, אבל זה נראה לי גם כרמז לכך שסטרייטיות אינה הדרך היחידה בחיים.

ההתייחסות המובהקת ביותר לעניין עולה כאשר דירק אומר לריצ'ארד שבתור הטרוסקסואל מוכח (דבר שרוב הגברים לא טורחים לציין בד"כ), הוא חייב לומר שגורדון הוא גבר מושך ביותר (עוד משהו שגברים אינם נוהגים לציין). כל זאת מוביל למסקנה שאם פעם  הומוסקסואליות הייתה בגדר נעלם מהמסך, דבר שלא מדברים או מתייחסים לקיומו, הרי שכיום בטלוויזיה הבריטית מתייחסים להיעדרה או לחוסר קיומה במערכות יחסים בין גברים. בנוסף, מעניין לציין כי מערכת היחסים בינם מתאפיינת בורבליות רבה, בניגוד למיתוס הקלאסי על הבלשים המסתוריים והשתקניים של העבר.

אני מניחה שמטרת חוסר התעסוקה של ריצ'ארד בסרט היא ליצור את הרקע לשותפות בלשית בינו לבין דירק, ובכך לאפשר את המשכיות הקשר ביניהם לאורך זמן, כפי שנדרש עבור סדרה. זאת בניגוד לספר, בו ריצ'ארד מופיע רק בספר הראשון בסדרה. יהיה מעניין לראות כיצד מערכת היחסים העסקית ביניהם תוסיף לרבדים שהופיעו בסרט הזה, שהוא למעשה סוג של פיילוט לסדרה.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': דת

אין ספק שהאמונה הדתית היא תימה מרכזית בספר. אדמס נוקט בגישה אתאיסטית ברורה ומלגלג על הדת והאמונה הדתית בכל הזדמנות שנקרית בדרכו. עם זאת, הוא מציג מציאות שבה הכל קשור זה לזה באופן שיכול להישמע דומה לתיאוריות ניו-אייג'יות בנות זמננו. לא רק זאת, אלא שבספר מופיעים אלמנטים על-טבעיים ורוחניים רבים: כוחותיו של דירק יש בהם מן המופלא והבלתי מובן, הנזיר החשמלי המאמין בכל דבר (ולפעמים אמונתו גם משתלמת), היפנוזה ורוחות הרפאים. שלא לדבר על העובדה שהספר מוכיח מעל לכל ספק שיש קשר בסיסי מורכב בין כל ההתרחשויות, על אף שאיננו ברור מההתחלה. כך שעל אף שאדמס נראה כמלגלג על רוחניות, הוא עצמו אינו מתאפק ושוזר המון אלמנטים כאלו בספר.

בואו נסתכל לרגע על מספר ציטוטים מהספר הקשורים לנזיר החשמלי:

"נזירים חשמליים מאמינים בעבורך בדברים, ובכך הם חוסכים ממך את המלאכה שהפכה מכבידה יותר ויותר – להאמין בכל הדברים שהעולם מצפה שתאמין בהם" (עמ' 9)

"מצד שני, אם ילך לערוך ביקור נימוסין אצל הדלת והיא לא תהייה שם…מה אז? […] הוא ימשיך להאמין בה, ויהיו העובדות אשר יהיו. שכן איזו משמעות אחרת יש לאמונה?" (עמ' 32, הנזיר מאמין בכל ליבו שמחכה לו דלת מעבר לפינה, ותוהה מה יקרה אם לא תהיה שם, אבל היא אכן שם בסופו של דבר)

"הנזיר הביט משותק מחמת יראת הכבוד. האיש – כך האמין בקלות מיידית, שהייתה מרשימה אפילו סיינטולוג – הוא בוודאי איזשהו אל, אם הוא מצליח לעורר התלהבות שכזו" (עמ' 150, הנזיר החשמלי מתבונן בהערצה בשוטר בן כדור הארץ)

 אדמס כותב על יכולתה של טכנולוגיה להוות תחליף להרבה פונקציות שפעם נדרשנו למלא בעצמנו, כולל הצורך המעייף באמונה עיוורת בדברים. בעולמנו הציני נדרש כוח רצון אמיתי לקוות ולהאמין במשהו. אמונתו השרירותית של הנזיר מהווה, ללא ספק, לעג חזק לדת ולחוסר ההיגיון שבאמונה.

יכולותיו של דירק בתחום ניבוי העתיד מהווים אף הם סימן ברור לעל-טבעי. דירק של הספר נראה נוכל חסר מזל, בעוד שלמעשה הוא אדם בעל יכולות מופלאות ובלתי מוסברות. על אף שלנו כקוראים נראה כי מאז ומעולם ניצל אנשים, דירק איננו נוכל נצלני במלוא מובן המילה: בתור סטודנט היה חסר מזל במובהק וגורש מקיימברידג', ובתור בלש אף פעם איננו זוכה לקבל תגמול כספי על מאמציו (לטענתו). מסתבר שככל שנבואותיו היו מעורפלות יותר כך משאלות ליבם של אנשים גישרו על פערי האמינות במידה רבה יותר, לפיכך חלק מהאשמה תלוי בהם. גם כאן מלגלג אדמס על כל אותם מנבאי עתידות בתשלום, ומראה כיצד תכונות בלתי קסומות בעליל יכולות להביא לתובנות הנראות כמו חיזוי עתיד. דירק נשען על אותם אלמנטים המאפשרים לשרלטנים לרמות: תחקיר, ידע, הבנה, אינסטינקטים טובים וניחושים קולעים עם גישושים פה ושם כדי לקבל עוד קצת רמזים וכך לקלוע פה ולהחטיא שם אבל להשאיר את הספק חי ובועט אצל אנשים.

"למעשה הוא עשה תמיד את המחקר המינימאלי הנדרש כדי לבסס את המיתוסים האלה. הוא עצמו היה עצלן, ובעיקרו של דבר לא עשה דבר – אלא הניח לנטייתם –הנלהבת-של- אנשים-להאמין לעשות את המלאכה בעבורו" (עמ' 37)

מצד שני, מעניין לציין כי כאן אדמס נוקט עמדה ברורה: הניחושים של דירק במבחן הסופי באוני' היו נכונים מילה במילה;  דירק אומנם טוען שמדובר בצירוף מקרים מסוכן, אבל מדובר באדם הטוען כי יש קשר בין כל הדברים, ושלפיכך יש הסבר וסיבה לכל דבר ושום דבר איננו שרירותי. במילים אחרות, אדמס יוצר את דירק כדמות שבכוחות העל טבעיים שהוא מפגין יש מן האמת. לא רק זאת, אלא שדירק של הספר מוצג כבעל כוחות תקשור מובהקים: הוא מבין במהירות שישנה רוח כלשהי (של גורדון, במקרה הזה) המנסה לשכון בתוכו, מכיוון שהוא מבין כי הוא פועל בצורה שהסיבה לה אינה ברורה לו די הצורך. כך הוא מצליח לשכנע את הרוח "לצאת" ממנו תוך כדי הבטחה שינסה לסייע לה אם תפסיק לנסות להשתלט עליו.

בניגוד לאלמנטים אחרים שעוותו לצרכי העלילה החדשה בסרט, נושא הדת והאמונה הדתית נעלמו כמעט לגמרי מהסרט. האם זהו עוד אחד מסימני הזמן? רק ההתלבטויות בנוגע לאמיתות יכולותיו של דירק ולמכונת הזמן נשארו בסרט. למעשה ה"אמונה" בטכנולוגיה קסומה היא הדבר היחיד שנשאר; כל האספקטים המורכבים יותר, כמו הנזיר החשמלי ורוחות הרפאים (של גורדון ושל החייזר), נעלמו כליל. במקום מסוים, הסרט עושה משהו שאדמס עצמו כנראה היה מעריך בתור אתאיסט אדוק: הוא מעלים את הדת לגמרי מהתמונה! אומנם, דירק עדיין מוצג כבעל היכולת לבצע היפנוזה ובעל יכולת ראויה לציון להבנת המתרחש, אך האלמנט העל-טבעי מאוד מינורי בסרט.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': טכנולוגיה

ייתכן כי האלמנט הכי מעניין ומסקרן בספר הוא התייחסותו לטכנולוגיה. כבר בהקדמה מפרט אדמס (חובב טכנולוגיה מושבע, מראשוני המשתמשים באימייל ומעריץ של חברת אפל) באלו טכנולוגיות השתמש בעת כתיבתו. אך למרות חיבתו העזה לטכנולוגיה, הספר נוקט דווקא גישה ביקורתית ומלגלגת כלפיה. למעשה, הוא מפרט כיצד הטכנולוגיה עלולה לדרדר בני אדם לשאננות-יתר, לריפיון, התנוונות ותלות מוגזמת בה. נראה שאדמס מדגיש בספר דווקא את חשיבות כוח ההמצאה והדמיון האנושי ומעביר את המסר שלא ניתן להחליף את היכולות הללו בטכנולוגיה. אני תוהה כיצד היה מגיב אדמס לו היה חי היום, בתקופה בה טכנולוגיות-מייתרות-אדם שכיחות הרבה יותר מאשר בתקופתו?

התוכנות שריצ'ארד יוצר עבור החברה של גורדון (טכנולוגיות וויי-פורוורד) הן דוגמאות בולטות לכך: מטרת התוכנה הראשונה שריצ'ארד הגה – "היגיון" – הייתה להחליט דברים בעבור אנשים; היא מיינה וניתחה את כל העובדות הרלוונטיות והצביעה על ההחלטה הנכונה בשביל אותם אנשים שהתעצלו לחשוב בעצמם. התוכנה נכשלה משום שהיא הצביעה על החלטות נכונות שבני אדם לא היו מעוניינים בהן, אולי כי התעצלו מידי ליישמן. גורדון הצליח לחשוב על פתרון יצירתי לכך והכין תוכנה שבמסגרתה הלקוחות יגדירו מראש מהי ההחלטה הרצויה עבורם, והתוכנה תצטרך רק להרכיב את שורת הצעדים שיחברו בין העובדות לבין ההחלטה הזאת. התוכנה כולה נקנתה ע"י הפנטגון וחיל האוויר. תרחיש דמיוני זה מתאר בצורה מדויקת את הקושי של אנשים לראות את המציאות כפי שהיא והעדפתם להתנחם בהבנת המציאות בצורה שנוחה להם. הם עיוורים לאותן נקודות שמטרידות אותם או סותרות את תפיסותיהם ודעותיהם (עיוורון שרק ילדים – כפי שמצוטט בפתיחה – לא ניחנו בו לדעת דירק). היות שבני אדם הם היוצרים והמנחים של טכנולוגיות, הטיות אלו משתמרות בדרך כלל גם בהן, ומשקפות את "האמת" כפי שהם רואים אותה. בתור מישהי שמגיעה מתחום המודיעין התחרותי, אני חושבת שאדמס שיקף כאן מגמה שאיתה נאבקים עד היום.

התלות של גורדון וויי בטכנולוגיות היא דוגמא חזקה נוספת לסכנות שבטכנולוגיה. כך ריצ'ארד מספר עליו:

"מפני שהוא אחד מאותם אנשים שאינם מסוגלים לחשוב אלא כשהם מדברים. כשעולים בראשו רעיונות הוא חייב לספר אותם למישהו שמוכן להאזין לו. ואם אין כאלו, וזה קורה, לעיתים קרובות יותר ויותר, המזכירות האלקטרוניות שלהם ימלאו את מקומם בהצלחה." (עמ' 24). וכך גורדון הרוח חושב בעצמו: "כבר עכשיו ידע, בתחושה של אימה מחלחלת, שמכל הדברים שהותיר אחריו בארץ החיים – הטלפון הוא הדבר שיחסר לו יותר מכול" (עמ' 64)

גורדון לא יתגעגע לבני האדם שהיו חלק מחייו, אלא לטכנולוגיות שסייעו לו להבהיר ולתעד את מחשבותיו, שבלעדיהן למעשה לא יכול היה להגיע לתהליכים היצירתיים הנדרשים בעבודתו. באמירה מוסגרת אומר ששיטות ניהול זמן ידועות של ימינו כמו Getting Things Done של דיוויד אלן דוגלות אף הן בריקון ה- RAM האנושי (הזיכרון הפנימי. עוד תזכורת לכך שאנחנו שאנחנו כל הזמן משתמשים בטכנולוגיות כמטפורות עבור תפקודים אנושיים) באמצעות העברת תוכנו למשאבים טכנולוגיים. למעשה, גורדון מסוגל לעבור הלאה לעולם הבא רק כאשר הוא מצליח להשתמש בשנית, בתור רוח רפאים, במזכירה האלקטרונית ולהעביר הודעה מכריעה לסוזן. רוחו חסרת המנוחה והמתוסכלת מצליחה לעבור ממצב הביניים המעצבן אל המנוחה והנחלה רק לאחר שימוש נוסף ואחרון בטכנולוגיה.

הדוגמא הניצחת לתלות המוגזמת בטכנולוגיה מגיעה מסיפורו של החייזר-רוח הרפאים. החייזר היה חלק מקבוצת חייזרים שברחה מעולם אלים ובעייתי במטרה ליצור עולם יפה, הרמוני, שלו ומוסיקלי על פני כוכב לכת אחר. הם מוצאים את מותם משום שהמהנדס (הרוח בהווה) הסתמך על הנזיר החשמלי שיאמין בשבילו שהמראת חלליתם תהיה בטוחה, במקום לבדוק זאת בעצמו. הרוח מודה בפה מלא שהם נעשו תלויים מידי בטכנולוגיה. לא רק זאת, אלא שהמהנדס יצר את הבעיה באמצעות טכנולוגיה – הנזיר החשמלי – והוא מבקש לפתור אותה באמצעות טכנולוגיה – מכונת הזמן ותיקון חלליתם. הוא כושל במשימתו בגלל התערבותם של כושר ההמצאה, האלתור והדמיון של בני האדם. כאן שוב ניתן לזהות את אמונתו של אדמס בכך שיכולותיהם של בני האדם נעלות על אלו המצויות בידי הטכנולוגיה. מצד שני, לפי הגרסא הייחודית של ההיסטוריה בספר זה הטכנולוגיה למעשה קדמה ליצירת החיים על פני כדור הארץ, ובכך היא מהווה סוג של אלוהות בוראת.

אם כך, בספר ניתן לראות שהטכנולוגיה אומנם משתנה עם הזמן, אך השאלות הנוקבות בנוגע לקשר בין האנושי לטכנולוגי, גבולותיו הסבירים והנדרשים, ההבדל בין האדם למכונה וכדומה אינן משתנות, אלא רק נעשות קשות ומורכבות יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה מתפתחת.

עדויות לעיסוק בשאלות האלו ניתנות לזיהוי גם בסרט- אך הן מופיעות בצורה שונה, כמעט הפוכה.

זוכרים את התמונה של המשרד של דירק מהחלק הראשון? בדיקה בלשית של התמונה של המשרד של דירק מעלה כי לא נמצא בו מחשב. על אף שעשו מודרניזציה לחלק מהטכנולוגיה שמופיעה בספר (אימייל במקום מזכירה אלקטרונית, למשל), נראה כי דירק של הסרט אנכרוניסטי בגישתו לטכנולוגיה; במקום מחשב ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים הוא משתמש בעיקר בניירת (מחברות, קלסרים, פנקסים), רשמקול עתיק, מטרונום עם כפית, לוח קיר, תמונות וגזירי עיתונות לפתרון חידות בלשיות. זה מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לראות אצל חוקרים טלוויזיוניים אחרים. גם כאשר הוא זקוק להתערבות טכנולוגית מחשובית הוא נעזר בהאקר בן 11, לו הוא משלם באמצעות סיגריות. למרות שזה לא נאמר בצורה ברורה בסרט, הויזואליות שלו משתמשת בדרכים עקיפות על מנת להראות  שדירק אינו בוטח בטכנולוגיה, ומנסה לא להשתמש בה. כך, הוא למעשה מיישם בפועל את ההימנעות מתלות בטכנולוגיה לה מטיף אדמס בספר.

באמירה צינית אחרונה אעיר כי בספר מתגלה כי דירק הוא האיש האגדי מפורלוק– אותו איש לא ידוע שהפריע לקולדרידג' לסיים את מלאכת כתיבת קובלא ח'אן (שלפי עדותו עבר אליו בשלמותו כבמטה קסם בחלומו רווי האופיום), כשהסיח את דעתו כך שיתר השיר פרח מזכרונו. בימינו ניתן להגיד כי במובנים רבים, יישומים טכנולוגיים כמו פייסבוק ומיילים הם אלו שתפסו את מקומו של אותו איש מפורלוק. תחשבו על זה.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': פתיחה

"אבל-אבל-אבל!" אמר דירק וטפח על השולחן, מתוסכל. "אינך מבינה שעלינו להיות ילדותיים כדי להבין? רק ילד רואה את הדברים בבהירות מושלמת, כי הוא עדיין לא פיתח כל אותם מסננים המונעים אותנו מלראות דברים שאיננו מצפים לראות!" – (עמ' 145, מתוך: "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי")

אה, כה נחמד לראות אתכם כאן. אני מקווה שתמצאו את התה עם החלב והביסקוויטים שלידכם ערבים לחיך. התרווחתם כבר בכורסא? יופי, אם כך אפשר להתחיל. כפי שהסברתי בחלק הראשון של הפוסט, החלק אותו אתם קוראים כעת יוקדש לסקירת אלמנטים מרכזיים בחיינו כפי שהם מתבטאים בשתי יצירות העוסקות בדירק ג'נטלי – הספרותית והטלוויזיונית. הוא מיועד רק לאנשים שכבר התענגו על קריאת הספר תוך כדי תחושת בלבול עזה וכבר צפו בשקיקה בסרט המגניב המבוסס-על-הספר-תוך-כדי-התעלמות-גורפת-מרובו. אז אם פניתם בפנייה הוירטואלית הלא נכונה, והגעתם הנה, אך אתם לא עונים על ההגדרה הזאת, אני מפנה אתכם לחלק הראשון שהיה מיועד בדיוק בשבילכם.

אחח, זהו, עכשיו כשזה רק אנחנו אפשר באמת להתחיל. ראשית כל, הבטחתי להסביר מה דעתי לגבי האופן בו מתמודד הסרט עם האתגר של לעמוד בסטנדרטים של הספר.

ובכן, הוא פשוט לא נכנס לתחרות מלכתחילה. כפי שהעיר דידי חנוך בפוסט שלו, ספק אם הייתה ביכולתם הכלכלית של היוצרים ליצור סרט מדויק לפי הספר – זה היה דורש יצירת אפקטים של ספינת חלל, שתי רוחות רפאים (אחת של חייזר!), נזיר חשמלי, שלא לדבר על צילומים בקיימברידג' וכדומה…לכן הם פשוט שאבו את הדמויות המרכזיות, ערבלו היטב את מערכות היחסים ביניהן (על כך בסעיף "מערכות יחסים"), שינו לחלוטין את העלילה ושימרו בעיקר את מרכיב המסע בזמן והחתולים (שלהם מקום קריטי בסרט כיאה לכל מוצר גיקי!). בנוסף, ומה שחשוב יותר – הם שיטחו את הסרט לחלוטין לדרגה שבה יהיה נהיר לכל אדם, כך שהבלבול לא ייארך זמן רב ויתבהר במהרה כיאה לחוסר הסבלנות של הדור הנוכחי. אם הספר לא עושה שום הנחות וקיצורי דרך לקוראים בנוגע למורכבות העלילה ולקושי להבין איך באמת הכל מתקשר להכל, הרי שבסרט הכל מונח על השולחן יפה ומסודר עבור הצופה.

שלא יתקבל הרושם שלא אהבתי את העיבוד. אהבתי אותו מאוד ונהניתי ממנו, אבל אחרי הצפייה השנייה בו, שהייתה ישר אחרי הקריאה השנייה בספר, הרגשתי בחריפות עד כמה הוא נופל במורכבותו מיצירת המופת של דאגלס אדמס. כך למשל, את מקומם הקריטי בעלילת הספר של שיריו של קולדרידג' – קובלא ח'אן ושירת הספן הישיש – תופס בסרט השיר Stay Another Day של להקת הבנים הנשכחת East 17. אני בטוחה שזה כוון כסוג של בדיחה וקריצת עין, אבל עדיין, התדרדרות הדור?  I'd say so.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי שום דבר בסרט איננו מקרי – מהשרבוטים על לוח הקיר ועד לכתובות הרחוב. כל פרט מהווה רמז לספר, ולדברים שלא יכלו להיכנס לסרט מפאת מגבלותיו הכלכליות או האחרות. לדוג', סוזן ואשת החתולים הקשישה גרות בסרט ברחוב הנקרא monks street, שזהו רמז לנזיר החשמלי. ויותר חשוב מכך – כאשר ריצ'ארד מבקר את דירק במשרדו לראשונה, ניתן לראות על הלוח לזמן קצר (לפני שדירק מוחק זאת בצבע), את כל פרטי העלילה של הספר (קולג' סיינט סד, נזיר חשמלי, תעלומת הכד, הסוס המשועמם באמבטיה, קובלא ח'אן, וונטון-ויקס). כאילו עלילת הספר הייתה בעצם תעלומה קודמת שפתר דירק של הסרט.

מסיבה זאת ומרבות אחרות, יהיה מעניין לראות את המשך עלילותיו של דירק ג'נטלי בפורמט הטלוויזיוני. במיוחד מעניין לראות לאן ייקחו יוצרי הסדרה את העלילה ומערכות היחסים כאשר יסתיימו להם התכנים שכתב אדמס (הספר הראשון, השני והקטעים שפורסמו לאחר מותו ב"סלמון הספק"). כבר פורסם שיהיו שלושה פרקי המשך לסרט, ואני מקווה שנראה עוד רבים אחרים.

ובכל זאת, למה אנחנו כאן? אם יוצרי הסרט התכוונו לקחת רק אלמנטים מועטים מהספר, מה הטעם בכלל להשוות ביניהם? ובכן, ראשית כל, כתוב בבירור בפתיח של הסרט שהוא מבוסס על הספר, מבלי מתן סייגים לכך שזה עיבוד רופף או לא מדויק מבחינת העלילה. זה כבר אומר משהו. בהמשך אראה לכם כיצד הרבה מאוד אלמנטים השתמרו בסרט, גם אם נעשה בהם שימוש מתוחכם שחורג לגמרי מהצורה המקורית בה הופיעו בספר. לכן, מעניין לראות מה הושמט, מה נוסף, ולנסות לנחש מדוע נעשו בחירות אלו.

אפשר היה לכתוב פוסט שלם על ההקשרים בין השירים לספר ולסרט ועל האמירות החכמות בנוגע למוסיקה בספר, אבל אני בחרתי להתמקד בהשוואת הספר והסרט מבחינת 4 אלמנטים עיקריים: טכנולוגיה, דת, מערכות יחסים ובעלי חיים. בפוסטים הבאים אפרט בנוגע לכל אחד מאלמנטים אלו.

על מנת להקל על הקריאה ועיבוד הטקסט הארוך, פיצלתי את הפוסט בהתאם לנושאים השונים שהוא עוסק בהם, ואפרסם אותם במהלך השבוע, כל פוסט ביום נפרד.  אתם יכולים לחכות עד לסוף השבוע ולקרוא את כל החלקים יחדיו, או לקרוא כל פוסט ביום הפרסום. תהנו מהקריאה, ואל תשכחו להביע את דעתכם בנושאים המוזכרים בתיבת התגובות שלמטה.

ולסיום, הבלוג מבקש להודות לליטל פסקר על עזרתה המיומנת בעריכת הטקסט.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק א'

"שרלוק הולמס אמר בשעתו, שברגע שהוצאת מכלל אפשרות את הבלתי-אפשרי, הרי מה שנשאר, ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה, חייב להיות התשובה. אני, על כל פנים, לא אוהב להוציא מכלל אפשרות את הבלתי אפשרי. כעת, בוא נלך" (עמ' 151, מתוך: "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי")

במילים אלו מפריד עצמו דירק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי הנודע ביותר בעולם, מהמסורת המהוללת ארוכת השנים של הבלשים הבריטיים הבדיוניים. אין הוא כמו שרלוק הולמס, פוארו (שהינו בלגי למעשה, אך נכתב ע"י בריטית) או הגברת מרפל. הוא גם אינו דומה לצוות המפואר של חוקרי ה-CSI העוסקים בפן הפרוצדוראלי יותר של הפשיעה, או בעל המשאבים הטכנולוגיים והחוקיים של ה- FBI, או בעל חיבה להתעסקות מורבידית בשאריות אדם כמו אי אלו חוקרים ספרותיים/טלוויזיונים אחרים שמבלים את עיקר זמנם בבדיקת גולגולות, אפר, חרקים רוחשים ושלל דברים נחמדים כאלו. הו לא, דירק ג'נטלי מתעניין בדבר אחד בלבד – בהכל. שכן, כל דבר ביקום הזה, קטן ככל שיהיה, קשור למשנהו בצורות שנשגבות מבינתם של מרבית בני האדם מלבד דירק. דירק האקסצנטרי הוא בלש יוצא דופן שכן הוא מתמקד בקשר הבסיסי המהותי בין כל הדברים באשר הם, או במילים אחרות – לדידו של דירק, משק כנפי פרפר בברזיל בהחלט עלול לגרום לביטולה של סדרת טלוויזיה מוצלחת במיוחד, שכמוה לא יהיו עוד.

אתם בטח תוהים מדוע הגעתי לכתוב פוסט ארוך במיוחד (עימכם הסליחה, אבל האמת ניתנת להיאמר שכבר הזהרתי מראש לגביי זה בפוסט הפתיחה) על ספר שיצא אי שם בסוף שנות ה- 80 (!!) ועל סרט טלוויזיה המבוסס עליו באופן רופף שיצא בסוף 2010 (!!). ובכן, ההסבר אינו כה פשוט אז bear with me.

התחלתי לקרוא את "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" בתקופת קריאה קשה במיוחד עבורי, ותקופה לא קלה בחיים באופן כללי. החלפתי שורה ארוכה של ספרים שבהם קראתי מספר עמודים לפני שזרקתי אותם מידיי והחלטתי נחרצות שלא זה הספר המתאים לי לקריאה כרגע. נואשת, החלטתי שעליי להפקיד את ההחלטה בדבר הספר שעליי לקרוא כעת בידיי אלי הגורל. אך משום שהמעצבנים הללו אינם מפרסמים את כתובת המייל שלהם בשום מקום, יצא שפניתי לתחליף הזמין ההגיוני היחיד – מנוע רנדומלי לבחירת מספרים. כן, כן, יש כאלו, ולאחרונה אני משמישה אותם הרבה כשאני צריכה להגיע להחלטות מכריעות בחיים. חוסך המון התלבטויות וכאב ראש. היות שאני מתחזקת רשימת אקסל מעודכנת של כל הספרים בספרייתי, כל שהייתי צריכה לעשות זה להגדיר מהו הגבול העליון המספרי של הספרים בה, ולתת לאלים לעשות את שלהם ולשלוף מספר שיציין מהו הספר הנבחר מבין טווח המספרים. החלטתי לבחור מבין שלושת התוצאות הראשונות שייצאו לי. השתיים הראשונות לא מצאו חן בעיניי, אך המספר השלישי שעלה בגורל הוביל אותי אל "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" – הספר השני בסדרת דירק ג'נטלי שכתב דאגלס אדמס, האיש והאגדה. נזכרתי שקראתי את הספר לפני זמן רב והבנתי שאינני זוכרת ממנו דבר מלבד ירידות על מופרכותם על שדות תעופה ומשהו שקשור לאלים הנורדיים. ובכן, היה ברור לי לגמרי שלא אקרא את הספר שוב בלי סיבה טובה ממש. ואז ישר הבליחה במוחי המחשבה שלאחרונה יצא עיבוד טלוויזיוני לספר הראשון בסדרה, ואיזו סיבה יותר טובה מזה יש להיזכר באירועי הספר? אך או אז הבנתי שאני מעולם לא הצלחתי לצלוח את עמוד הפתיחה של הספר הראשון. אחוזת אשמה, פתחתי מחדש את הספר שחיכה לי על המדפים מזה שנים רבות מאוד, וצללתי לתוך עולם מופלא מעבר לכל מה שיכולתי לחזות.

מה שסיפרתי זה עתה הוא סיפור אמיתי בתכלית, אך ייתכן שחלקים ממנו אינם ידועים לי. ייתכן למשל שרינת העתידית של עוד שלושים שנה החליטה שאני חייבת לקרוא את הספר וכך החליטה לשתול באג באותו מנוע מספרים רנדומלי שיוביל אותי היישר אליו, בדרכים עקלקלות. לא רק זאת, אלא שאני העתידית ידעה היטב שאסור לי בתכלית לקרוא את הספר זמן קצר אחרי קנייתו בשנות ה-90 (אני משערת) מהסיבה הפשוטה שאז לא אוכל לעצור בתדהמה במהלך הקריאה ולהכריז: "היי, זה ממש מזכיר את דוקטור הו!". גם לא הייתה בשעתו הוויקיפדיה שיכלה לבשר לי שאני צודקת בתחושת הבטן שלי ולמעשה חלקים שלמים מהספר ודמות מרכזית מתוכו שאובים מרעיונות שכתב אדמס בתחילה עבור פרקים של דוקטור הו. הייתי מפספסת את ההתענגות על התגלית שאדמס היה גם משדך מדופלם, ששידך בין הסופר ריצ'ארד דוקינס לבין אשתו השלישית, ששיחקה את רומאנה בסדרה. היא שיחקה גם בפרק המבוסס על מה שאדמס כתב שהתגלגל אחר כך בצורה כלשהי לדירק ג'נטלי, הספר. הייתי מתקשה להעריך עובדות אלו בתקופה התמימה הזו שבה עוד האמנתי שכל הדוקטורים בעולם הם אלו המצויים בקופות חולים המקומיות ובבתי החולים. בוודאי לא העליתי על דעתי שיש דוקטורים שנוסעים בזמן ובמרחב, ברחבי גלקסיות רחוקות, בקופסת משטרה כחולה, פשוט כי הם צריכים להציל את החיים, היקום וכל השאר.

בכל מקרה, הפור נפל, האלים דיברו, ואני החלטתי שאקרא את סוכנות הבילוש. באש ובמים. ואכן יש צורך בנחישות ברזל מעיין זו שכן הספר איננו קל לקריאה. הפתיחה שלו היא ערב רב של אירועים סוריאליסטיים, תלושים מהמציאות המוכרת לנו, הנראים לכאורה לא קשורים בינם לבין עצמם. עם הזמן, במידה ומגלים סבלנות, חוטים קטנטנים, מרפרפים, שקופים למחצה מתחילים להיקשר בין הדמויות. אם שמים את מבטחנו בו, דאגלס אדמס מושיע אותנו וטווה את כל החוטים לאריג יפייפה שהוא מלאכת מחשבת הקושרת בין שירה, פיסיקה, מוסיקה, טכנולוגיה, דת, אהבה, ומה לא. אבל בשביל כך צריך אמונה רבה שקשה לעיתים לגייס, אבל אל דאגה, בשביל כך יש את הנזיר החשמלי. אה? נזיר חשמלי? כן, זוהי דמות מאוד מהותית לספר.

מלבד הנזיר החשמלי ניתן למצוא בספר תיאור של טכנולוגיות המחשב האישי בראשית דרכן, בחור היוצר מוסיקה באמצעות מספרים אבל לא מצליח לפתור את בעיית הספה התקועה בכניסה לביתו, את המשורר המסומם קולדרידג' ושיריו הדגולים "קובלא ח'אן" ו"שירת הספן הישיש", את אוניברסיטת קיימברידג' במלוא תפארתה וקרתנותה, פרופסור הזוי הסובל מבעיות זכרון, ואת היחסים המורכבים בין בלש ומזכירתו. וכמובן, כמו בכל ספר בלשי ראוי לשמו, יש גם רצח. שלא כמו כל ספר בלשי ראוי לשמו, הרצח הזה הוא רק הטריגר המאיץ את סגירת ההקשרים ההולכים ונרקמים בין הדמויות. אה, וגם יש סוס. באמבטיה.

אני מקווה שסקרנתי אתכם מספיק עד כה כדי לרוץ לספרייה, לחנות הספרים הקרובה לביתכם, או אפילו לחנות מקוונת ולרכוש עותק של הספר.

ומה בנוגע לעיבוד הטלוויזיוני? האם הוא עומד בסטנדרטים הגבוהים שהציב הספר? ובכן, זוהי סוגייה לא קלה לפתרון, אבל בתור פתיח קליל אתם מוזמנים לצפות בטריילר שלו:

ניתן בהחלט לצפות בסרט הקצר בן השעה מבלי לקרוא את הספר מקודם, ולהיפך. שניהם מתכתבים זה עם זה בצורות מורכבות שאפרט עליהן יותר בחלק הבא, אבל נניח לזה לעת עתה. את הסרט יצר האוורד אוברמן, התסריטאי של סדרת מתבגרי-העל Misfits הנפלאה, שהיה מעורב גם בכתיבה לסדרת הבלשים הקשישים החביבה עליי עד מאוד – New Tricks (תורגמה בארץ ל-"סדר חדש"/"תחבולות חדשות"), שאין לי ספק שעוד אכתוב עליה פוסט מתישהו. את דמותו של דירק מגלם בחן ובכשרון רב סטיבן מנגן שמוכר מהרבה סדרות אבל כרגע מככב בטלוויזיה בארץ בסדרה "אפיסודס" בתפקיד ראשי. את תפקידה של סוזן, בת זוגתו הבלתי נלאית של ריצ'ארד, מגלמת הלן בקסנדייל, אף היא שחקנית מוערכת ומוכרת. את שניהם לא הכרתי כשחקנים קודם, אבל דווקא את דארן בויד שמגלם את ריצ'ארד בסרט (ואף דומה לדמות בספר דמיון פיזי מובהק) אני מכירה משלל תפקידים. הוא שיחק בקומדית/דרמת היחסים הבריטית המקסימה Imagine me & you, בתור חבר של הבעל הנבגד על ידי אשתו שמגלה את משיכתה למוכרת פרחים. הוא שיחק בתפקיד קטנטן ומופרע בפרק בסדרה "מרק האהבה" ששודרה כאן אין ספור פעמים בערוץ 23. הוא היה בתפקיד קבוע בסדרת המד"ב הקנדית Regenesis שהייתי צופה נלהבת שלה עד לשלב מסוים. ולמרות שלא הצלחתי למצוא אישוש לזה שזה הוא, ניתן לראות אותו כאן בפרסומת לסגוויי שעליהם רוכבים אבירים. כן, אבירים. אה, וגם הבלש ג'ילקס מוכר לי מהסדרה "כמעט אנושיים" שם הוא משחק תפקיד של ערפד לא סימפטי במיוחד (יש גם סוגים אחרים, מסתבר). אני מקווה שבקרוב יס או הוט (אבל זה הרבה יותר הסטייל של יס לרכוש דבר כזה) ירכשו את הסרט, ואת הפרקים הבאים שכבר דובר עליהם, וכולם יוכלו ליהנות מהצפייה בהם בלי מאמץ מיוחד.

אתם בטח שואלים את עצמכם: היא כבר כתבה כל כך הרבה, מה עוד יש לכתוב בנוגע לספר אחד ולסרט אחד? ובכן, החלק הבא שיעלה כאן בעוד מספר ימים, מיועד לאותם אנשים נבחרים שכבר קראו את הספר וצפו בסרט. מטרתי בחלק הבא היא להתחקות לפרטי פרטים (ועד לתיאור סופן של היצירות) אחר ההקשרים הסמויים בין הספר לסרט. מרתקות ככל שיהיו שתי יצירות הללו – הספרותית והטלוויזיונית – מה שמעניין אותי באמת זה לחקור כיצד אלמנטים מרכזים מחיינו (טכנולוגיה, דת, מערכות יחסים ובעלי חיים) מתבטאים בהן בדרכים שונות הן בשל המדיום האחר והן בשל מרחק של כ-20 שנה המפריד ביניהן. כך שאם לא קראתם את הספר, ולא ראיתם את העיבוד הטלוויזיוני, אני מציעה שאו שתלכו לעשות זאת ותחזרו הנה לקריאת החלק השני של הפוסט עם סיום הקריאה והצפייה, או שתיקחו את מכונת הזמן מהמחסן ותדלגו לעתיד שבו אתם אחרי חוויות אלו ותמשיכו את הקריאה כעת.

אבל בכל זאת נסיים את הפוסט עם עוד טעימה מהספר. בקטע הזה מסביר ריצ'ארד את הקשר הבלתי ניתן להפרדה שהוא מוצא בין המוסיקה השזורה בכל אספקט של חיינו לבין המתמטיקה:

"הדברים המעוררים את רגשותינו – צורה של פרח או כד יווני, התפתחותו של תינוק, משב רוח על הפנים, תנועת העננים בשמים, צורתם, ריצוד האור על המים, איוושת הנרקיסים ברוח הקלה, תנועת ראשו של אדם אהוב, תזוזת שערו בעקבות ראשו, העקומה שמתווה האקורד האחרון, הגווע, של יצירה מוסיקאלית – כל אלה יכולים להיות מובעים באמצעות זרימה מורכבת של מספרים" (עמ' 123)

אותם חומרים קסומים שמהם עשויים חיינו ושגורמים לדמנו לבעבע ולהתרגש, הם אלו העומדים במרכז הספר והסרט. קריאה וצפייה נעימה שיהיו לכם 🙂

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן