ביקורת במשיכת קולמוס: מת ברובו

"To fear love is to fear life, and those who fear life are already three parts dead"
(Bertrand Russell – Marriage and Morals (1929

Heb_Cover

לטארה אברנתי לא היו חיים קלים. היא נולדה בכפר נידח שבו הכוהן ידע לבצע רק כשפי תיאולוגיה יישומית מהסוג הנחות ביותר. היא נקטפה משם לבתי הספר הנעלמים שבהם לומדים "האומנות" – הקסם של העולם הזה. היא הושלכה משם באופן המילולי ביותר דרך העננים אל האדמה הקשה וכמעט שלא שרדה את התהליך. ביקור קצר בעיירת הולדתה הוכיח שאפשר לעקור את האישה מעולם האומנות אבל לא את הדחף המבעבע לפתור בעיות באמצעותה. טארה נקטפת שוב ע"י גברת איליין קווריאן, מהפירמה הנחשבת קלתרס, אלברכט ואאו. היא הופכת לעוזרת ולשולייה שלה בתקווה להתקבל להיות שותפה-זוטרה. כמו שאתם מבינים, בעולם של "רצף האומנות" שיצר מקס גלדסטון בו מתרחש "מת ברובו", עורכי דין הם גם מכשפים ונקרומנסים. הם הבינו שביכולתם להשתלט על כוחות אלוהיים והחליטו לגרש את האלים ממקומם הכל-יכול ולחסל אותם. הם הצליחו תוך כדי הרס משמעותי לעולם שמסביב. עם זאת, נשארו מספר אלים בעלי כוח ומשמעות. טארה וגברת קווריאן מזומנות לעיר האדירה אלט קולומב במטרה לחקור רצח בעל השלכות קטסרופליות – רצח של אל. במקרה זה מדובר בקוס שלהבת- התמיד שהוא האל המניע של העיר שמספק את כל מה שדרוש עבור המשך פעילותה התקין. מפה לשם הן נתקלות במפלצות שונות, בכוח משטרתי יוצא דופן, באינטריגות כנסייתיות וביריב יהיר ונחוש. בדרך הן אוספות סיידקיקס לא צפויים. כל הדמויות בספר הן עגולות, פגומות ומרתקות וניתן לומר שרובן מכורות למשהו.

כשקראתי את הספר עצרתי מידי פעם להתפעל מעוד רעיון יצירתי שמקס גלדסטון זורק לעבר הקוראים בקצב מסחרר.  גם הכתיבה הפיוטית והחושנית היממה אותי. העולם עצמו, על האור, הכוכבים, האדמה והטבע שלו, הוא חלק ממכניקת הקסם ביחד המשלבת בתוכה גם חלקים מנשמות בני האדם. בעולם הזה אנחנו רואים את גלגלי השיניים, את חלקי המכונה הגדולה שמרכיבה את סך חלקיו. הרבה דברים הם פיזיים, נראים לעין. אלים הם ישות מוחשית והגיהינום הוא מקום שאפשר לבקר בו בחופשה. לא לחינם נאמר שגלדסטון המציא כאן תת-ז'אנר חדש בשם Faithpunk, שכמובן מתכתב עם התת-ז'אנר המוכר יותר, סטימפאנק. כאנשים פוסט-מודרניים אנחנו לרוב לא יודעים איזה רכיבים בדיוק גורמים לקסם הסמאפרטפון בכיסנו לפעול. מהנדסים וקוסמי קוד שיודעים לברוא מציאות טכנולוגית חדשה שולטים בעולמנו. עולמות בדיוניים בסגנון הסטימפאנק מאפשרים לנו לחוות עולם מסתורי פחות מבחינות מסוימות ויותר מבחינות אחרות. השם Faithpunk בעיניי לא הולם את מידת המורכבות של העולם של גלדסטון כי לא רק אמונה היא זאת שעומדת בבסיס הפעילות השוקקת של ערים ומדינות אלא גם גורמים אחרים.

היה נהדר ללוות דמות ראשית שהיא גם אישה וגם שחורה אבל היא לא token. היא דמות עגולה בעלת אמביציות חזקות, שכל חריף, יכולות אומנות מרשימות אבל גם לב במקום הנכון (עם סכין שמוחבא בו). היא גם לא הדמות הנשית החזקה היחידה. יש עוד כמה וכמה והן לא משלמות מחיר על עצם זה שהן נשים חזקות. אם כבר, הייתי אומרת שדמויות הגברים מוצגות באור שלילי יחסית בספר – כחלשות או ערמומיות/חורשות רע. גלדסטון מספר בראיונות שנשבע לעצמו שהדמויות בסדרה לא יהיו זהות לו כגבר סיסג'נדר לבן וסטרייט. יש עוד נשים במרכז הבמה בהמשך הסדרה וגם דמות של טרנסג'נדרית. נכון שיש הרבה דיבור על החשיבות של שונות וגיוון בדמויות שאנחנו רואים בספרות מדע בדיוני ופנטסיה אבל צריך להעריך כל יצירה שעושה את זה טוב ולא רק לצאת מידי חובה. בנוסף, לנוכח ה-backlash הנוראי שאנחנו רואים בזמן האחרון והחרדה של גורמים מסוימים מכך שדמויות מגוונות פולשות לתחומים האהובים שלהם (ראה ערך שערוריות ההוגו וגיימרגייט) – אני שמחה לקרוא ספרים כאלו.

לאלו מכם שמסוקרנים לגביי איך הגיע גלדסטון לרעיון המגניב וההזוי של שילוב עריכת דין עם נקרומנסיה, וכשף, אל דאגה, עשיתי את המחקר במקומכם 🙂 אז גלדסטון חזר לארה"ב אחרי שהות בסין היישר אל המשבר הכלכלי הקשה של שנת 2008. אשתו התחילה ללמוד משפטים וחמותו היא עו"ד לענייני פשיטת רגל. לפתע הוא הבין את הדימיון בין שני העיסוקים. שניהם למשל כרוכים בקריאה של כרכים עבי-קרס ומלמול דברים בלטינית, שניהם מקצועות היררכיים שבהם מטפסים במעלה סולם הדרגות, שניהם דורשים התמסרות, נחישות והשתקעות בעולם שהרבה פעמים שואב את כל כולך אל אותו מסלול אפל של כוח וכסף.

גלדסטון הוא טיפוס מגניב ביותר בפניי עצמו ונראה כמו גיק חמוד ורב ידע בכל הראיונות איתו. הוא למד היסטוריה ושירה סינית באוניבסיטת ייל. טייל ברחבי אסיה ואירופה. נזרק מגבו של סוס בערבות מונגוליה. עבד כמורה, מדריך טיולים, מתרגם, אנליסט, עורך וחוקר. בנוסף להכל הוא גם אמן לחימה וסייף וכנר. איכשהו הוא גם מצא זמן ליצור שני משחקי מובייל מונעי טקסט על עולם הסדרה.

הספר יצא בהוצאת נובה בניהולו של דידי חנוך. תרמתי לקמפיין מימון ההמונים שסייע להקמת ההוצאה ואני שמחה מאוד על כך. שני הספרים הראשונים של ההוצאה קלעו בדיוק לטעמי. ידעתי שבחירות הספרים של דידי יבטיחו שאראה ספרות מדב"פ ששמה דגש על diversity. הספר הראשון שיצא בהוצאה – "חייו של טאו" מאת ווסלי צ'ו הציג דמות של מתכנת אסייאתי לא יוצלח במיוחד שמתגלגל למלחמת חורמה בין שני גזעים חייזריים שבמהלכה הם ניווטו את ההיסטוריה האנושית. זה ספר כייפי וזורם ומעניין. הוא לא מעמיק בעיניי כמו "מת ברובו" אבל הוא בהחלט מומלץ. זה המקום גם להזכיר את הכריכה המקסימה של שעיצבה אור רוזנשטיין שחושפת רמזים לדמותה של טארה אבל משאירה המון מקום לדימיון של הקוראים לעצב אותה בראשנו איך שנרצה. זאת בניגוד לכריכת הספר באנגלית שאני אוהבת מאוד אבל מודה שיש משהו בעייתי בכך שדמיינתי את טארה בדיוק ככה במהלך הספר מבלי שקיבלתי הזדמנות לברוא את דמותה בעצמי.

Eng_Cover.jpg

לרכישת הספר:
אתר הוצאת נובה

לקריאה נוספת:
ביקורת אחרת בעברית שכתבה קרולין זרעוני באתר של נוריתה (ביקורת מעולה)

מספר ראיונות מעניינים עם גלדסטון:
באז מאג
קווילרי
מגזין לוקוס
בוקניר

ניחושים בנוגע למקור השמות:
אבלרד
אלט קולומב
דנובו

ואיך אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי:

** גילוי נאות: דידי חנוך אור רוזנשטיין הם חברים יקרים אבל ההמלצה כאן היא באמת פרי התלהבותי הכנה ולא מחמאות ריקות מתוכן.

המדריך לאובדים בקיטור או: "שוב שכחתי את כובע הצילינדר שלי בצפלין"

כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לפענח לעצמי תעלומה מוזרה הכלואה בנבכי נפשי ודי נכשלת בכך. כיצד יכול להיות שמצד אחד אני מסונוורת לנוכח ההבטחות הקסומות הגלומות בעתיד שאחרי נקודת הסינגולריות בעידן הפוסט אנושי ומצד שני מגלה משיכה עזה לז'אנר הסטימפאנק הטבול במשקעי העבר, ופורצת בצחקוקי אושר ילדותיים כל אימת שאני נתקלת ברשת במשהו שמזכיר אותו רק במעט. ובוא לא נדבר על מה קורה לי כאשר אני מזהה יצירות עם ניחוח וינטג'י כלשהו בכל צורת מדיה שהיא. האומנם מדובר רק בדחף בלתי נשלט לברוח מההווה? ובכן, אם נכון הדבר, הרי שמדריכי המדיטציה שלי בעבר ובעתיד בהחלט לא יהיו מאושרים כלל וכלל מכך שכשלתי בהפנמת מסריהם. בכל זאת, זה נשמע הגיוני שבאמת מדובר אך ורק ברצון הקודח להסיח את דעתי מגאות האלימות המתגברת ברחובות ובבתים, ומהשפל המוסרי שאנחנו נחשפים אליו בחדשות ובקרב בחירי הציבור שלנו מידי יום. אולי. ואולי זה פשוט משום ששני הקצוות האלו – העתיד המבריק, המנצנץ בשלל הבטחותיו לעולם טוב יותר שבו נתעלה מעל מגבלותינו האנושיות (והתפיסות השגויות שלנו לגביהן) והעבר הוויקטוריאני המשולב עם ההמצאות המופלאות של ההווה – הם פשוט סקסיים. כן, לא מדובר בהסבר מדעי במיוחד אבל בהחלט מדויק. הם פשוט מגניבים בטירוף ומצטלמים בדמיוננו ועל גבי מסכים ודפים שונים ממש ממש טוב.

לטרנס-הומניזם והסינגולריות שמור מקום של כבוד בקרב תחומי העניין שלי ויום אחד אני מתכוונת להגיע ללכתוב עליהם אבל לעת עתה בכל זאת אני מתפתה לחקור את סוגיית המשיכה לסטימפאנק יותר לעומק. אתם מבינים, לא מדובר רק בי. רחוק מכך. מאז שנוצר אי שם בשנות ה80-90 שסייעו לנו לקפוץ לשנות האלפיים, הז'אנר רק הולך וצובר תאוצה ומעריצים ברחבי העולם. מה לא יצרו באמצעות הסממנים האופייניים לז'אנר? ניתן למצוא אותו באופנה, ארכיטקטורה, ספרות, אומנות, טלוויזיה, קולנוע קומיקס, משחקי מחשב, משחקי תפקידים, משחקי שולחן ועוד. ת'כלס, אם זו צורת יצירה ואומנות כלשהי, ניתן להפוך אותה לסטימאפנק אם תתקעו בה מעט צפלינים וכדורים פורחים, קמצוץ כובעי צילינדר ומקטורנים מהודרים,  זרזיף גלגלי שיניים, אוטומטונים (בובות מכניות) בשביל התפאורה,  משקפי מגן ומסיכות אב"כ (אל תשאלו, נגיע לזה אח"כ:-)) ועוד מספר דברים שעליהם נעמוד מאוחר יותר. כמובן שחשוב שהאריזה לכל אלו תהיה ויקטוריאנית ומלווה בטכנולוגיית קיטור אבל אני מקדימה את המאוחר. הרשו לי רק לצטט את ג'ף ונדרמיר (אחד מאושיות הז'אנר) שמסביר כי במהלך העשור הראשון של שנות ה- 2000, הסטימפאנק הפך מתנועה ספרותית לדרך חיים ואסתטיקה, לחלק מתרבות הפופ, ולמכניזם המאפשר לנו להתבונן בביקורתיות על רעיון הקידמה. זאת גם ההזדמנות להמליץ בחום ומקרב לב על המצגת האטרקטיבית והאינפורמטיבית שיצר על ז'אנר הסטימפאנק המתארת אותו מראשיתו ואבותיו הלא מכוונים ועד לעתידו הבלתי נודע.

נחזור להתחלה ונספק הגדרה רשמית יותר לז'אנר הסטימפאנק השאובה מהאינציקלופדיה הכה רשמית – וויקיפדיה*:

סטימפאנק הוא ז'אנר שראשיתו בשנות ה-80 ושנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-20, המשלב בתוכו אלמנטים של מדע בדיוני, פנטסיה, היסטוריה חלופית, אימה וספרות ספקולטיבית. המסגרת הסיפורית הבסיסית של יצירות סטימפאנק מניחה כי טכנולוגיית הקיטור עדיין נמצאת בשימוש נרחב בעולם המתואר בין אם מדובר בתיאור היסטוריה חלופית של התקופה הויקטוריאנית בבריטניה, של המערב הפרוע בארה"ב או של עידן פוסט-אפוקליפטי המכיל אלמנטים של מדע בדיוני או פנטסיה. יצירות סטימפאנק מתאפיינות לרוב בטכנולוגיה אנכרוניסטית או בהמצאות עתידניות כפי שהויקטוריאנים חזו אותן, בהתבסס על התפיסות הויקטוריאניות על אופנה, תרבות, סגנונות אדריכלות ואומנות. טכנולוגיה כזו כוללת מכונות דמיונות כגון אלו שניתן למצוא ביצירות של ה.ג. וולס וז'ול וורן או אצל סופרים מודרניים כגון פיליפ פולמן, סקוט וסטרפלד וצ'יינה מייוויל (*עימכם הסליחה אם התרגום שלי חוטא למקור באנגלית). אבל במקום כל המילים הללו, פשוט תעיפו מבט בתמונה המייצגת הזאת:

במאמר המרתק, "המקטורן במראה", שהתפרסם ב-2007 בעיתון המימד העשירי ובאתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה מתאר דותן דימט את שורשיו של הסטימפאנק הספרותי וכמה מהיצירות הספרותיות החשובות בו בעבר ובהווה. הוא מציב זרקור מעל לסיבות שבעטיין אנחנו מרותקים לז'אנר ומהי התועלת בו עבור אנשים מודרנים או פוסט מודרניים שכמותנו: "מכאן ואילך בולט השימוש שנעשה בז'אנר הסטימפאנק בכדי לבחון תופעות ונושאים מרכזיים בעולם המודרני דרך התמקדות בשורשיהם שבמאה ה-‏19: המדע, התמורות החברתיות והפוליטיות שגררה ראיית העולם המדעית, הקולונאליזם שהוליד את הגלובליזציה והחברה הרב-תרבותית המודרנית, האדרת הטכנולוגיה והקפיטליזם, והתערערות הצביעות החברתית. הסטימפנק נותן לנו נקודת מבט מרוחקת ממנה אנו רואים את התפיסות התרבותיות שלנו באור חדש וראשוני. פעמים רבות מה שהסטימפאנק מציג בפנינו הוא מעין קריקטורה גרוטסקית של עצמנו, המדגישה את הפער בין הידע המדעי והכוח הטכנולוגי האדיר שבידינו לבין הטבע הברברי של המין האנושי." הייתי מוסיפה לכך שיש משהו מנחם מאוד בז'אנר בעל גבולות מוגדרים ונוסטלגיים המאפשר לנו להתרחק לזמן מה מהשצף קצף היומיומי של אירועים והתרחשויות טכנולוגיים או כאלו המוזרמים לידיעתנו באמצעות הטכנולוגיה המפוארת של ימינו. במילים אחרות, אם המצאה טכנולוגית עכשוויות כלשהן ימצאו את דרכן אל יצירות סטימפאנק, מי ייתן שזה לא יהיה פייסבוק (עם כל האובססיה שלי אליו, ואולי בגללה). מעבר לכיף האדיר שיש בספינות אוויר ורכבות וכל יתר סממני הז'אנר, אולי ההנאה האמיתית שבו היא דווקא הטכנולוגיות שאין בו, שהן חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו, לטובה ולרעה.

אני ממליצה לכם לעיין במספר מקורות נהדרים שמגדירים בצורה נפלאה את הז'אנר, מקורותיו, סוגיו וביטוייו באופן שקטונתי לעשות על מנת שאוכל להתפנות לדבר המהנה האמיתי שלשמו אנחנו כאן: דוגמאות!

אבל ראשית אומר שפוסט זה מבחינתי הוא בגדר הקדמה קצרה ובסיסית בלבד לסדרת פוסטים ארוכה ובלתי נגמרת (בתקווה) על הז'אנר שבכל פעם תביא מספר דוגמאות לנפלאותו ולאפשרויות הגלומות בו. אולי כדאי גם להזכיר שבשנת 2011 התקיים מושב הרצאות בנושא סטימפאנק במסגרת כנס בדיון, והקלטתי את כולו. מתישהו אני מתכננת גם לשתף אתכם בתובנות ורעיונות שעלו במהלכו.

כאשר אתר פינטרסט קם וכבש את עולם האינטרנט בסערה בתור "הדבר הבא" אחרי טוויטר, פייסבוק, הבלוגים וכו' או בעצם התחליף להם, היה ברור לי לחלוטין שהוא יהפוך לגן עדן לחובבי סטימפאנק. פינטרסט מאפשר לנו להתפטר מהררי המלל המאיימים להטביע את הרשת העולמית ואת מוחנו ולצלול לחדווה הויזואלית התמציתית והלא דורשנית. חובבי האסתטיקה הסטימפאנקית מבחינת אופנה, לבוש, תכשיטים וכו' אימצו את המרחב המקוון הזה לליבם מהר מאוד, ואחרים – חובבי אומנות סטימפאנקית לסוגיה השונים, מיהרו להצטרף אליהם. וכך קיבלנו כל מיני לוחות שהם באמת תאווה ממכרת לעיניים כגון: Steampunk dreams and Victoriana, Steampunk Inspiration, steampunk dreams, SteamPunk Art ולרוב פשוט סתם Steampunk. אני זוממת ליצור אחד כזה בעצמי. בוא נגיד ששיטוט קצר בלוחות הללו יבהיר לכם היטב מה טבע הז'אנר ואיך הוא צובע מעריצים בני ימינו בצבעי רטרו עסיסיים.

דרך אחרת להתוודע לויזואליזציה של הז'אנר היא באמצעות סרטון ה- CGI הקצר והמקסים הזה, A Gentlemen's Duel, שנוצר ב- 2006 ע"י סטודנט מביה"ס לקולנוע בוונקובר. הוא מתאר את מאבקם של שני ג'נטלמנים על ליבה השופע של אישה אמידה באמצעות רובוטים מונעי קיטור. כי כמובן שזו הדרך ההגיונית לעשות דברים, ואם לא, זו בהחלט הדרך המגניבה! אני בטוחה שרובכם כבר ראיתם אותו כי הוא התרוצץ לא מעט ברחבי הרשת בזמנו אבל תמיד נחמד להיזכר, ואם לא ראיתם אותו – רוצו לראות!

ומשני הג'נטלמנים חסרי המודעות הסביבתית נעבור לליגה אחרת, ליתר דיוק, אל ליגת הגיבורים המכונה – The Union of Superlative Heroes. תארו לעצמכם עולם סטימפאנקי שבו יכולתם לקרוא לעזרה לגיבורים עם שמות כגון: Marquis Le Bat, Stupendous Gent, Empress Amazonia, Arachno Kid, Prince Aqueous, Lord Wolverton ועוד…האמן צ'אט פיליפס יצר סדרת קלפים המתארת את ה- Union הלא קדוש אך היעיל הזה כולל פורטרטים מקסימים וביוגרפיות קצרות. כאן אפשר לקנות את כולם (אם כי במחירים מופקעים). הוממ…היומהולדת שלי מתקרב, אגב:-)

זוכרים שהבטחתי להסביר קצת על מסיכות אב"כ והקשר שלהם לסטימפאנק? טוב, זה יצטרך לחכות אבל בנתיים אתם מוזמנים להתבונן בהתפעלות ביצירותיו של האמן טום בנוול בבבלוג המעולה באופן כללי, מנת ההשראה היומית. בערך מאמצע הכתבה ניתן לראות אותו מתקיף את סוגיית מסיכות האב"כ הסטימפאנקיות בטונות של מגניבות וסגנון שיקי. כדאי להעיף מבט.

והפנינה האמיתית של הפוסט הזאת מגיעה ממש עכשיו: האתר Thrilling Tales of the Downright Unusual הוא אחד מהאתרים המסוגננים ביותר שיצא לי להיתקל בהם לאחרונה. בעצם מדובר באתר שמאגד סדרת סיפורים אינטראקטיביים שיצר Bradley W. Schenck, שעוסק באומנות השואבת במהסגנונות הפרה-רפאליטיים, אר-נובו והאומנות הקלטית (כל אחד מהם סגנון שחביב עליי עד מאוד בפניי עצמו) והיה מעורב גם ביצירת מספר משחקי מחשב. Thrilling Tales שואב מסגנון הסטימפאנק והרטרו-פיוצ'ריזם בהרחבה כדי ליצור חוויה ויזואלית מדהימה עבור חובבי הז'אנרים. ניתן לומר שזה סוג של ספר "בחר את ההרפתקאה שלך" על גבי אתר. ניתן לשמור את מיקומך בקריאת הספר וגם להוריד שומרי מסך וטפטים לשולחן העבודה מכאן. אני מודה ומתוודה שלא קראתי את הסיפורים עצמם ולכן אין לי מושג מה איכותם אבל השיטוט באתר עצמו הסב לי עונג פיוצ'ר-נוסטלגי (יש דבר כזה?) נפלא.

לסיום, הרשו לי להציג בפניכם את השיר האהוב עליי ביותר של להקת הסטימפאנק בהווה, להקה גותית/פאגאנית בעבר, Abney Park. השיר Stigmata Martyr הוא שיר שעוסק בדרך בה אנו ממליכים ומורידים מכסאם כל מיני אנשי שררה דתיים, גורואים ואפילו אלים. אני מניחה שזה שיר שמבקש להצביע על הכוח האדיר שיש בידינו, "האנשים הפשוטים", העם. אולי כדאי שניקח את הלקח הזה גם אל חיינו והתקופה הנוכחית, ולא רק נהנה להאזין לו במסגרת הגותית, האוריינטלית והאפילה של השיר הזה. ראיון קצר עם הלהקה ניתן למצוא באתר החביב Æther Emporium.

עד כאן להיום, אבל לאיפה פנינו מועדות מכאן והלאה? אה, זה ברור, Westward Ho במלוא הקיטור אל עבר חקר מחוזותיו הפחות מוכרים של הסטימפאנק! נתראה בתחנה הבאה!

*ותודה לתומר שי על הסיוע בבחירת השם לפוסט ועל החזקת ידי הוירטואלית בזמן יצירתו.