במלוא הקיטור: או, אל המידע ובחזרה

זה לא קל לפתוח בלוג חדש בתקופה שבה נראה כאילו תור הזהב של הבלוגים תם ועבר לו. אומנם עדיין ישנם בלוגים רבים שנכתבים במרץ בארץ ובעולם ובכל זאת…עם הפייסבוק והטוויטר ויוטיוב ומה לא, נראה שעולם האינטרנט התפצל למיליון ואחד רבדים ולמי יש כוח להשקיע בקריאת פוסטים שארוכים יותר מ- 140 תווים? יש סיבה טובה מאוד לתפוצה האדירה של ז'אנר האינפוגרפיקה, לכך שזמני ההרצאות באירועים הולכים ומתקצרים עד אפילו לחמש דקות לכל דובר ולכך שגם ביקורות ספרים  וסרטים בימינו באינטרנט הם בגדר התקצירים של התקצירים. הסיבה הזאת נקראת בקצרה: עומס מידע.

אז יש לי חדשות טובות ורעות בנוגע לבלוג החדש הזה: החדשות הרעות עבורכם, אם אתם בעד המגמה הזאת שתקצרתי בפסקה הקודמת, היא שאני לא מאמינה גדולה בעומס המידע כדבר רע. אני רואה בו הזדמנות ואתגר, ולמעשה, אני לא יודעת לכתוב קצר. זהו, הוצאתי את האמת הנוראית הזאת על ההתחלה. אם אתם עדיין איתי, אז הנה החדשות הטובות: מידע הוא אחד מאהבותיי הגדולות ביותר, ואני מרגישה צורך עז להתעסק איתו, למולל אותו בראשי, לסנן אותו ולהחליט מה באמת ראוי לשיתוף עם יתר האנשים בחיי. ואחרי לא מעט זמן וכניעה לצו השעה של שיתוף מידע מתוקצר בפייסבוק החלטתי שהנה אני בשלה סוף סוף לחזור לכתוב באריכות על אותם נושאים אזוטריים יותר ופחות שמעניינים אותי, ועל הדרך לשתף עוד כמה אנשים חדשים בכך (אגב, שלא יווצר הרושם הלא נכון שאני לחלוטין נגד תקצור מידע וכל המגמה שתיארתי. אני גם נהנית ממנה, זה היה רק לשם האפקט הדרמטי 🙂 )

אולי אתם תוהים על פשר שם הבלוג. ובכן, גם התבנית שבחרתי לבלוג (העיצוב טרם נקבע סופית, אני יותר מאשמח לסיוע ועיצות בעניין. אני רק מתוודעת לוורדפרס.קום) וגם שמו ושם הפוסט הנוכחי שאובים מעולם הסטימפאנק. זהו ז'אנר שאני מתכוונת לכתוב עליו לפחות פוסט שלם אחד, אז בנתיים תסתפקו בכך שאני חובבת של האלמנטים הויזואליים והסגנוניים שנפוצים בז'אנר הזה המתרחש במציאות חלופית של התקופה הוויקטוריאנית שבה לרכבות ולמנוע הקיטור היה מקום קריטי בתרבות ובחברה.

זה נכון שלמסילות ולרכבות אין קונוטציה מיידית כל כך טובה בחברה הישראלית מכל מיני סיבות (ורק יעידו על כך כל תאונות הרכבות, השביתות וכדומה של התקופה האחרונה), אבל אני מציעה לחשוב עליהן כמטפורה לשאיפה להגעה ליעד מסוים, אולי טוב יותר. במקרה שלנו: אל המידע ובחזרה. רכבות, בדומה לטקסטים ארוכים, אינן כה פופולאריות כפי שהיו בעבר, כשלא היו אמצעי תחבורה טובים יותר/מהירים יותר/אישיים יותר, אבל היה להן סטייל, בכך אין ספק. אתם מוזמנים לראות את רצח באוריינט אקספרס כדי להבין על מה אני מדברת. ואני מבקשת לשמר משהו מהסטייל העתיק הזה בבלוג שלי ולנסות להוביל אתכם אל המידע שאני מוצאת מעניין, ובתקווה גם אתם. אני רוצה להודות לידידי היקר, שאולי א., על ההשראה לשם הבלוג.

אז על מה אני אוהבת לכתוב? הו, על הרבה דברים. כפי שכתבתי בדף האודות, יש לי אובססיה קלה לסוגי מדיה שונים כמו אינטרנט, טלוויזיה, ספרים, קולנוע, מוסיקה, קומיקס, משחקי מחשב ועוד…אני אוהבת לנתח את המתרחש בהם ולהפיק מכך תובנות שרלוונטיות לחיים האמיתיים. אני מהאנשים שנוטים לחשוב שלמדיה היום יש יותר השפעה על הדרך בה אנחנו חושבים ותופסים את העולם ואת האנשים שמסביבנו והחברה כולה מאשר להרבה כלים פוליטיים ישירים יותר. לכן מעניין אותי ספציפית איך קהילות מסוימות שאני מוצאת בהן עניין משתקפות בראי המדיה, ואיך זה בתורו משפיע על התפיסה החברתית בנוגע אליהן. אבל זו רק דוגמא אחת לסוג הדברים שאני רוצה לכתוב עליהם. אם סתם לזרוק בלי סדר מסוים כמה מהדברים שאני מקווה שאגיע לכתוב עליהם אז הנה רשימה קצרה: משחקי מציאות חלופית, וינטג' ורטרו-פיוצ'ריזם, ויקטוריאנה, עתידנות וסינגולריות, ספרים וספריות, סטימפאנק וז'אנר המדע בדיוני והפנטסיה בכללותו , וכנראה לא מעט טקסטים על הקהילות שמעניינות אותי שהן קהילת הספרנים, קהילת המאמינים הפאגאניים והקהילה הלהט"בית, to name a few. אני מאמינה שבלוגים לא צריכים להכיל רק שורות ארוכות של טקסט משעמם, אלא להיות חוויה שלמה שמפעילה כמה שיותר חושים שניתן, ואני מקווה שאצליח להגשים אמונה זאת בפוסטים העתידים לבוא.

אז מה מצפה לנו בפוסט הבא? אני מתכוונת לכתוב על הבלש הספרותי והקולנועי האחד והיחיד שמאמין בקשר הבסיסי המהותי בין כל הדברים, במימון חופשות יוקרתיות לצורך הצלחת חקירותיו על חשבון לקוחותיו, ובבלתי אפשרי. אז בואו נתקדם כבר, אל עבר המידע, במלוא הקיטור, Onwards and beyond!