קרייזי בולד ארפ: הסדרות הפמיניסטיות שזרחו על המסך שלי לאחרונה

לאחרונה אני חווה סוג של משבר גיל ה-40 (למרות שאני לא שם עדיין אבל מתקרבת). במשך מרבית מהחיים שלי הייתי כרוכה אחרי סדרות טלוויזיה ונטיתי לייחס להן חשיבות תהומית. ספציפית בכל הקשור לייצוגים של אוכלוסיות שונות על גבי המסך של כולנו – ייצוגים נשיים, להט"ביים, אתניים, של אנשים בעלי מוגבלויות, ספרניות, גיקים וכך הלאה והלאה. האמנתי באמת ובתמים שזאת מטרה שחשוב להילחם עבורה, שאנשים מושפעים עמוקות, ברמה המודעת או הלא-מודעת, מהנראות (visibility) של ייצוגים אלו. שהייצוגים האלו משפיעים על התקדמויות או אי-התקדמויות בנושאים חברתיים, כלכליים, משפטיים וכו' בחיים האמיתיים. שחשוב לכתוב ולהתריע על חוסר-נראות של קהילות מסוימות על המסך או על ייצוג בעייתי שלהן.

אני מוצאת את עצמי לאחרונה קצת מפקפקת בעניין. אולי זה יזעזע את חלקכם שמכירים אותי אבל אני מרגישה קצת…"משבר אמונה" ואולי אפילו קצת בושה על זה שבגילי המופלג אני עדיין נפעמת כל כך מדברים האלו שההשפעה שלהם המציאות אינה כה ברורה. אני רואה הרבה יותר ייצוגים חיוביים של אוכלוסיות מודרות או חלשות (ובאופן עגום גם נשים שהם יותר מחצי מאוכלוסיית העולם נופלות בקטגוריה הזאת) בטלוויזיה כיום מאשר בשנות ההתבגרות שלי. בזמנו זינה, באפי, איבנובה, ורוניקה מארס ואחרות מילאו את המסך שלי בנוכחות נשית פעילה, נחרצת, נחושה, אסרטיבית ושימחו את לבבי. אבל הן הרגישו כיוצאות דופן בים של סדרות שבהן שלטו גברים שהציגו תכונות אופי דומות בלי לעפעף ובלי שזה יהיה מאמץ מיוחד מצד היוצרים והרשתות. היום אני מרגישה שזה עדיין לא כזה נפוץ אבל יותר נפוץ. והנה, האם זה השפיע על משהו? האם זה עזר לזה שנשיא ארה"ב לא יהיה שוביניסט ומטרידן מיני סדרתי? לא. זה עזר לזה שכמות ההטרדות המיניות בהוליווד ובכל מקום אחר בעולם תרד? לא. זה עצר את הסחר בנשים ובילדות וההתעללות בנשים בזמני מלחמה? לא. זה שינה את דעתם של כל הגברים האלו שאנחנו רואות שמגיבים בפייסבוק על סוגיות מגדריות שונות בצורה אגרסיבית, משפילה, דורסנית ולא חומלת? לא. אז מה עשיתי בזה? במה השקעתי את רוב חיי והרבה משיח הפנימי שלי ומהכתיבה שלי? אלו שאלות שמציקות לי לא מעט לאחרונה.

ועדיין…אני מכירה בכך שמשהו בי כמה באופן העמוק ביותר לראות דברים נעימים על המסך שלי. ובנעים אני מתכוונת לייצוגים שמתכתבים עם הערכים והעקרונות שלי. לכן גם קשה לי לראות סדרות כמו "סיפורה של שפחה" שאומנם מפנים זרקור ענק על התסריט הכי גרוע ומסויט שיכול להיות עבור נשים, ואולי מציירים קו בין ההווה הבעייתי שלנו אל עבר מה שהוא עלול להוביל אליו, אבל עושים זאת תוך כדי המחשה ברוטלית של התעללות בנשים. כנ"ל לגביי סדרות כמו משחקי הכס שאומנם בסופו של דבר הציבו נשים בעמדות המפתח הכי חזקות של ווסטרוז אבל עשו זאת תוך כדי לא מעט סצינות אונס והתעללות בנשים וכמובן הצגת עירום נשי שלא תורם לעלילה אבל כן תורם לרייטינג.

היום נראה שדווקא הוליווד עומדת על רגליה האחוריות ובועטת בממסד השוביניסטי השמרני והפוגעני כלפי נשים. קמפיין metoo# הראה לעולם עד כמה תופעת ההטרדות המיניות וניצול עמדות כוח של גברים בתעשייה היא דבר ששחקניות רבות סובלות ממנו. נראה גם שהוליווד התאגדה נגד טראמפ ועמדותיו והחליטה דווקא לשים במרכז נשים ו-people of color. נזכיר רק את "מאחורי המספרים" שהתרכז בסיפורן של שלוש נשים שחורות שעבדו בתוכנית מרקורי של נאס"א בשנות ה-60 השמרניות. הוא קיבל 3 מועמדויות לאוסקר ו-2 לגולדן גלובס. "אור ירח", סיפורו של גבר הומו שחור בשלוש תקופות בחייו, זכה ב-3 פרסי אוסקר, כולל בפרס הגדול מכולם – הסרט הטוב ביותר (לאחר תקרית מביכה מפורסמת) וקיבל לא מעט מועמדויות אחרות לפרסים. שני הסרטים יצאו בשנת 2016 והצלחתם בטקסי הפרסים היא אולי גם בעקבות הביקורת הרבה שהייתה על טקס האוסקר 2015 שבו מרבית המועמדים היו לבנים. הסערה שחלה בעקבות אוסקר 2015 הובילה לשינויים בהרכב השופטים בטקס האוסקר ולהעלאת המודעות לנושא. ככה זה – גלים על גבי גלים של שמרנות, שינוי, backlash וחוזר חלילה. ריקוד מטורף שבו מרגישים שאנחנו הולכים צעד קדימה ושלושה אחורה. בכל מקרה, אפשר לראות את האג'נדה האנטי-טראמפית וכל מה שהוא מייצג בנאומה המדהים של מריל סטריפ בטקס הגולדן גלובס 2017. לא משנה כמה פעמים אראה אותו, הוא תמיד יגרום לדמעות לעלות בעיניי. היא מדגישה שם את תפקיד האומנים והוליווד בלהמשיך לספק מראה לעולם לכך שיש עוד אנשים מלבד גברים לבנים וסטרייטים בעולם ושהקול שלהם וסיפורי החיים שלהם צריכים לקבל מקום על המסכים שלנו:

אז אחרי כל זה, אני תמיד מגיעה לאותו מסקנה, לא משנה כמה לופים מחשבתיים מיואשים ואולי נוזפים רצים לי בראש, אני *צריכה* את זה. זה חשוב לי וזה משנה *לי* לראות נשים כמוני על המסך. אולי זה לא משנה את העולם האמיתי אבל זה מפעים משהו בלב שלי שנותן לי את הכוח להרגיש שגם אני מסוגלת להתמודד עם דברים שנראים לי קשים מידי, מפחידים מידי, לא-נעימים מידי. נותן לי את הכוח לנשום עמוק ולעשות.

הייתה לי שנה לא מאוד מוצלחת מבחינת סדרות. יחסית ל-2016 שבה סיימתי לצפות ב-19 עונות, ב-2017 עד כה לא ראיתי המון עונות (10 עד כה) בגלל היעדר זמן ואולי ריכוז. אפילו התמכרתי לסדרת ריאליטי/ספורט מחוסר capcity לריכוז ולהשקעה רגשית בדמויות (אמריקן נינג'ה ווריור, אם זה מעניין מישהו). כך שמתי שכן צפו סדרות ששבו את ליבי הרגשתי צורך לכתוב עליהן. אגב, יש סדרה חשובה מאוד שלצערי לא אכנס אליה לעומק בכתבה אבל היא דורשת אזכור שצפיתי בה והיא "הטובות לקרב" (The Good Fight). אין ספק שגם לה שמור מקום עצום של כבוד מבחינת ייצוגים נשיים ולהטביים חיוביים. אולי מתישהו אגיע לכתוב עליה.

אני אציג לכן עכשיו 3 סדרות שראיתי לאחרונה ששימחו אותי מבחינת הייצוגים הפמיניסטיים שלהן (וגם ייצוגים להט"ביים, אתניים ועוד). לאחר מכן, אדון בנקודות הדימיון והשוני ביניהן, cause that's how I do things. קחו בחשבון שקשה לדון בסדרות לעומק מבלי לספק ספויילרים. אם אתן לא רוצות לדעת כלום ושום דבר על הסדרות לפני הצפייה, אל תקראו או רק תרפרפו ופשוט תלכו לראות את The Bold Type, Wynonna Earp ו- Crazy Ex-Girlfriend. אם אתן מוכנות לספויילרים קלים – תקראו עד החלקים שבהם אכריז על ספויילרים כבדים יותר.

דיסקליימר: המטרה הבלתי-מתנצלת שלי בפוסט הזה היא קודם כל לדבר על סדרות שאני אוהבת אהבה עזה ושמעסיקות את מוחי שעות לא-מועטות בתקופה האחרונה. המטרה השנייה היא לשכנע אתכן (ואתכם) להכניס אותן גם לחייכן. אז כמו כל הפוסטים שלי, עד שאני כותבת משהו, זה הולך להיות פוסט ארוך במיוחד. אלו שזה לא מתאים להם – סבבה. יש טוויטר בעולם או וואלה או כתבות אחרות שאינן long form. זה הבלוג שלי ואני אכתוב בו how fucking long I want to 🙂 זהו, סיימנו עם ההקדמות. בואו נעבור לעולם של הסוג האמיץ.

דה בולד טייפ

הכל התחיל מכתבה באתר Autostraddle שסקרה את הסדרות עם הייצוג הלסבי והביסקסואלי המוצלח ביותר של הקיץ של  2017. התחלתי לקרוא וקלטתי לאט לאט שכמעט כולן מזכירות את The Bold Type שעליה לא שמעתי מעודי (חברה טוענת שהיא סיפרה לי עליה אבל אני מכחישה את בעיות הזיכרון שלי שגרמו לכך ששכחתי את זה). כמות ההתפעלות שם הייתה כה חזקה שאמרתי לעצמי שאני חייבת לעזוב את הכל ולרוץ לראות את זה. זה היה נשמע לי מוזר קצת: 3 חברות שעובדות במגזין לנשים שעוסק באופנה ואיפור וכו'? באמת? זאת הסדרה שאתן מתעקשות להמליץ לי עליה?. אבל למרות הסקפטיות התחלתי לצפות ודי מהר התמכרתי ביג טיים. כפי שכתבתי בפייסבוק שלי: "טוב, שלושה פרקים לתוך The Bold Type ואני לגמרי sold. פמיניזם, ייצוגים אתניים מגוונים, ציטוטים מהמילטון, strange של LP ו-עלילת משנה לסבית? Yes, please :-)".

The Bold Type כאמור מתמקדת בסיפורן של שלוש חברות – ג'יין, קאט וסאטון – שעובדות במגזין הנשים Scarlet. כל אחת מהן עובדת בתפקיד שונה – ג'יין היא כתבת, קאט היא אחראית המדיה החברתית וסייטון היא עוזרת אישית שמתעניינת באופנה. לכל אחת מהן כמובן יש חיים רומנטיים מורכבים – ג'יין העצורה-קלות מתחילה רומן עם כותב טור הסקס של עיתון אחר המכונה Pinstripe guy, סאטון מנהלת רומן סודי עם בכיר בחברה, עו"ד שעובד עם הדירקטוריון, בשם ריצ'ארד וקאט…קאט פוגשת צלמת מוסלמית פמיניסטית שלראשונה בחייה גורמת לה למחשבות כפירה בסטרייטיות שלה.

ויש את ז'קלין – ז'קלין היא המנהיגה העשויה ללא חת של המגזין. היא לא דמות בדיונית לחלוטין. היא מבוססת על עורכת מגזין קוסמופוליטן האגדית ג'ואנה קולס. ז'קלין היא גם אחת מהסיבות העיקריות שאני אוהבת את הסדרה. היא מסוג הבוסיות שכולנו שואפים להן בליבנו (אני לפחות). היא אישה חזקה אבל לא דורסנית. היא דורשת הרבה מהעובדים שלה במטרה לקדם ולפתח אותם ולגרום להם לפרוץ את גבולות הנוחות שלהם אבל דורשת מעצמה לא פחות. איכפת לה באמת ובתמים מהעובדים שלה וגם מחייהם הפרטיים. היא רוצה שיביאו מעצמם, מהחוזקות שלהם, מהרגשות האמיתיים והכנים שלהם. היא יודעת להקשיב להם. במילים אחרות, הדמות שלה חותרת תחת כל Trope שלילי שהיה אי פעם על אישה בוסית והיו הרבה. היא לא הבוסית הביצ'ית של "השטן לובשת פראדה", היא לא אשת קרח חסרת רגשות ואמפתיה, היא לא השתמשה במיניות שלה כדי להגיע למעמד שלה והיא לא זקוקה לגברים כדי להצליח ולעמוד על שלה.  אם נראה לכם ש-Trope כזה לא משפיע בעולם האמיתי, רק תראו את כל התגובות שהיו על הילארי קלינטון כאשר התמודדה על נשיאות ארה"ב.

החברות בין שלושת הנשים שעומדות במרכז הסדרה היא סיבה מרכזית נוספת שהתאהבתי בה. נגה כהן חסכה לי את תיאור ה-Trope הישן נושן של נשים כשק של נחשים – כלומר, נשים שנאבקות זו בזו, דוקרות אחת את השנייה בגב ולרוב בשביל להתחרות על איזושהו בחור. כפי שנגה מתארת במאמר, בשנים האחרונות אנחנו רואות התפתחות ושינוי של המגמה לכיוון הצגת חברויות נשיות קרובות ומעצימות. The Bold Type מצטרפת למגמה החיובית הזאת. אפשר להיות מעט ציניים ולומר שזה עוזר שהן לא מתחרות על אותם תפקידים או בחורים ולכן הסוגיה התחרותית לא עולה בכלל אבל זאת גם החלטה תסריטאית מכוונת לדעתי. בפועל מה שאנחנו רואות זה 3 חברות קרובות שחולקות אחת עם השנייה את כל מה שקורה איתן, בין בלגן תעסוקתי אחד לשני, מקבלות ומכילות ומעודדות ומעצימות. יש להן נקודת מפגש קבועה באמצע הבלגן של העבודה – The Scarlet Closet – כמה הולם. אני מאוד אוהבת את הדרך בה ג'יין וסאטון מקבלות את קאט אפילו כאשר נראה שהיא לא סטרייטית כפי שתמיד סברו שהיא. הן לא נכנסות איתה לדיוני "את בטוחה?", "באמת כדאי לך להיכנס לזה?". לא נראה שהן מרגישות פחות נוח איתה פיזית כתוצאה מזה. החברות שלהן לא מתערערת לנוכח שום גילוי.

הסיבה השלישית דורשת לא מעט ספויילרים אז מקסימום תדלגו הלאה. עדיין כאן? וול, באופן לא מפתיע מדובר במערכת היחסים בין קאט לעדינה. בעיניי הדרך העדינה והאנושית כל כך שבה הוצגה התפתחות מערכת היחסים ביניהן היא מופלאה. קאט מלכתחילה אינה טיפוס שמרני או הומופובי אבל מרגישה שאין מצב שתתגבר על האלמנט הפיזי של להיות בקשר רומנטי עם אישה. היא מגלה מהר מאוד שבעצם הלב שלה מרגיש אחרת. אבל יש הבדלים רבים אחרים ביניהן – בתור התחלה – עדינה בזוגיות בעוד שקאט לא. עדינה היא טיפוס הרפתקאני, מנוסה, שראה עולם וחווה כבר זוגיות לסבית וקשיים שנובעים משונות ומחיים תחת משטר שמרני/דורסני/שוביניסטי. קאט היא די ילדה בהמון מובנים. היא לא חוותה מערכות יחסים רציניות או הרפתקאות מחוץ לניו-יורק. זה נפלא כמה שהיא, יותר מג'יין או סאטן, סופר בטוחה בעצמה ופתוחה להתנסויות. לא סתם היא מגיעה לעמדה ניהולית בגיל צעיר לעומת שתי חברותיה. להיות אחראית מדיה חברתית במגזין לנשים זאת עמדת כוח והשפעה די מרשימה. אני הרגשתי שהקשר ביניהן הועבר על כל הניואנסים העדינים של קשר חדש ושברירי בין שתי נשים עם כל כך הרבה שונויות בצורה נפלאה ומדויקת. הרבה מזה קשור למשחק המעולה של שתי השחקניות ובעיקר איישה דיי (Aisha Dee) שמגלמת את קאט. הרבה מאוד נשים כתבו על כמה שהיה חשוב להן לראות דמות של אישה לסבית מוסלמית מורכבת ולא חד-מימדית על גביי המסך ולאו דווקא בהקשר פוליטיים-בטחוניים. היא הסדרה הנכונה בזמן הנכון בהקשר הזה (ויש אפילו פרק שלם שסוג של לועג לטראמפ או "that man" כפי שז'קלין אומרת בבוז)

היריעה קצרה מלתאר את שאר הדברים באריכות אבל אני יכולה להזכיר את העובדה שלסדרה יש פסקול נהדר, שהיא מתארת דילמות מקצועיות וקרייריסטיות שחוות נשים צעירות, שהיא תאווה לעיניים בכל הצבעוניות המקסימה שלה, שהיא מציגה חברויות בצורה אמינה ועוד. אבל זה ברור לי שפרק 10 (הפרק האחרון לעונה) שם את הסדרה בקליבר אחר לגמרי. הוא הראה שהסדרה יכולה לעסוק גם בנושאים סופר טעונים ורגישים בצורה מכבדת ומקדמת. האמת? מבחינתי הוא הרגיש כמו חוויה רוחנית כמעט. היה בו משהו כל כך חזק ומעצים. אני רק אתן כאן את מילת הקוד והמבינות יבינו: מאזניים. גם פרק קודם יותר עסק בסוגיה נשית חשובה – סרטן השד – בצורה מאוד מדויקת. בתור מישהי שמתקשה בעצמה להתמודד עם ההשלכות של סוגיות גנטיות כאלו ואחרות ולפעמים מעדיפה להדחיק ולא לחשוב על זה, הזדהיתי עמוקות עם התהליך שתואר בפרק.

גמעתי את עשרת הפרקים של העונה הראשונה במהירות ואז כססתי ציפורניים בעודי ממתינה להודעה בנוגע לקיומה של עונה שנייה. הרייטינג לצערנו היה די נמוך וחשבתי שאם הסדרה תבוטל זה יהיה כזה פספוס נוראי. למרבה השמחה בשלב כלשהו הגיעה הידיעה שלא רק שהסדרה תקבל עונה שנייה אלא גם שלישית! There was much rejoicing. אני מחכה להן בקוצר רוח.

איפה לראות: עקרונית אם הייתן גרות בארה"ב, הייתן יכולות לראות את כל הפרקים באתר של Freeform, הרשת שמפיקה את הסדרה. כאן תוכלו לצפות בסדרה בצפייה ישירה. ותמיד יש את אמאזון ואת שאר האופציות שזמינות באינטרנטים הקרובים לביתיכם 🙂

איפה אפשר להתפנגרל: אין עדיין קבוצת פייסבוק בעברית שמוקדשת לסדרה (כולי תקווה שתהיה מתישהו). באנגלית יש שתי קבוצות קטנות יחסית: The Bold Type Fans (כ-400 חברות) ו – The Bold Type (כ-200 חברות). קייטי סטיבנס פעילה מאוד באינסטגרם אבל זה בעיקר כדי להעלות תמונות של עצמה בסוגי איפור שונים. ניקול בושרי גם (בעיקר מעלה דברים שקשורים לבן זוג שלה לאחרונה). יש כמה וכמה קבוצות באינסטגרם שמוקדשות לסדרה.

ווינונה ארפ

אחח, ווינונה. מאיפה להתחיל? מניחה שדרך קלה להתחיל תהיה "באפי פוגשת את המערב הפרוע". רק שבאפי הציגה כתיבה הרבה יותר מתוחכמת ומורכבת ו-ווינונה היא לא ממש סדרת המערב הפרוע, רק שואבת אלמנטים מועטים ממנו. מה שיותר מדויק לומר שזאת סדרה שעוסקת בנשים חזקות, במערכות יחסים מורכבות, שהיא מפתיעה בהומור השנון שלה ושמרגישים מאוד את היחסים הקרובים בין צוות השחקנים מאחורי הקלעים ואת ההנחייה המופלאה של היוצרת, אמלי אנדרס של כל הבלגן המופלא הזה. הסדרה מאוד מודעת ומתחשבת בקהל המעריצים שלה. בכמה סדרות שראיתן שדמות מהסדרה התייחסה לזוג מסויים ב-Ship Name שהודבק לה?

טוב, קפצתי יותר מידי קדימה. ווינונה ארפ היא בחורה מתוסבכת עם אטיטיוד. היא גם הנינה של הנינה של איש החוק הנודע והאמיתי לחלוטין ווייאט ארפ, איש חוק שחי במאה ה-19. ווינונה מחליטה לחזור לעיירת הולדתה Purgatory (אם זה לא שם ספויילרי, אני לא יודעת מה כן) שהוא חלק מה-Ghost River Triangle (כנ"ל). מהר מאוד היא מגלה שיש לה כוח-על מוזר ביותר – רק היא מסוגלת להרוג את ה-Revenants, שדים שחזרו מהשאול שאליו שלח אותם אותו ווייאט ארפ, באמצעות רובה מיוחד שהשתייך אליו בעל השם הציני-משהו Peacemaker. כשהתחלתי לראות את הסדרה לא הבנתי מה רוצים מחיי. זה היה נראה כמו b-movie מוזר ולא הבנתי מה המטרה ומה כוח-העל ולמה ווינונה מעווה את פניה בערך 100 פעמים בדקה (אח"כ התאהבתי לגמרי בפיצ'ר הזה של מלאני סקרופנו). לקח לי זמן להיכנס אליה ואני הראשונה שתודה שהיא לא הגיונית במיוחד או מבריקה במיוחד והיא לא מתאימה לכולם. אבל מי שנופל בקסמה, נופל קשה. ואני מתכוונת לקשה – יש כמה כנסי מעריצים שמוקדשים לסדרה, קבוצות פייסבוק, מרצ'נדייז וכו' וכולה היו שתי עונות בנתיים. היות שהסדרה מבוססת על סדרת קומיקס, יש גם עוד משהו להתאבסס עליו.

אבל שוב קפצתי קדימה. סביב ווינונה מתאגדת כמובן חבורת scoobies מגוונת למדי הכוללת את אחותה חובבת ההיסטוריה והמחקר ווייברלי, הסוכן הקשוח דולז המשתייך לסוכנות סודית (הן תמיד סודיות ומפוקפקות איכשהו) Black Badge division, דוק הולידי שהיה הבסטי של ווייאט (כן, אותו ווייאט ארפ) וסגנית השריף ניקול הוט (כן, זה Haught ועל כן השם שהודבק לה ולווייברלי – WayHaught. תודו שזה אחד משמות השיפים הכי מוצלחים ever). בהתחלה זה Revenant-of-the-week ואח"כ מגיעים בהדרגה להרחבת העולם העל-טבעי ולסיבוכים שונים ומשונים שהופכים את הסדרה ליותר מעניינת.

הפמיניזם של הסדרה מתבטא בהמון רבדים – כמעט כל הדמויות הראשיות הן נשים – ווינונה היא badass chick with a gun, ווייברלי היא חכמה ונחושה, ניקול אמיצה ומלאת בטחון עצמי והפתעה – יש כמה וכמה נבליות ששאינן חד-מימדיות (ספויילרים בשורות הבאות). בין אם זה הבוסית של דולז שכועסת עליו על שהוא שרד ובעלה מת אבל מוצגת כאישה עם אינטרסים משלה ורצון להגן על הקריירה שלה, בין אם זה האחיות-העכבישיות שכל מטרתן היא להחזיר את הבעל שלהן לחיים ונראה שבעצמן לא מרוצות מהפוליגמיה הזאת וכמובן דמות שמפתיעה בכך שהיא villan אך אני לפחות לא הצלחתי לשנוא אותה בגלל שהבנתי את המניעים שלה.

אחת מהסיבות הגדולות שווינונה היא סדרה פמיניסטית לא הייתה מכוונת בכלל אבל זה דורש ספויילר די גדול אז…נפריד אותו עם תמונה בהתחלה בתחילת הקטע וסרטון בסוף הקטע שמוכיח בדיוק כמה הכימיה והנינוחות והחיבה שבין קתרין ברל (ניקול הוט) ודומיניק פרובוסט-צ'לקלי (ווייברלי) עובדות מחוץ למסך, בחיים האמיתיים, כמו על המסך. בשיא הרצינות, אני רוצה למצוא מישהי שתסתכל עליי כמו שהן מסתכלות אחת על השנייה בחיים האמיתיים 🙂

או שפשוט תלחצו על הלינק הזה ותקפצו לחלק הלא-מספיילר.

לקראת העונה השנייה, אחרי שחלק לא קטן מהפרקים כבר נכתב, מלאני סקרופנו הודיעה בחשש רב לאמילי אנדרס שהיא בהיריון. לא רק שהיא בהיריון אלא שהיא תהיה בחודש השישי כשהם יתחילו את הצילומים ותלד בערך שנייה וחצי אחרי. או לפני. אמילי הייתה עסוקה בלחטוף התקף לב אבל כשהיא נרגעה היא נשמה עמוק והלכה לכל ה-executive (שהם כולם גברים לרוב) ומכרה להם את הרעיון ששילוב ההיריון בעלילה הוא הדבר הכי טוב עבור הסדרה ושהם יגרמו לזה לעבוד. וכך קיבלנו גיבורת-העל-אקשן-הריונית בעונה השנייה. זה לא קונספט חדש לחלוטין – קרה בעבר אבל ממש לא משהו שרואים הרבה על המסך ועוד במקרה של גיבורת אקשן שהיא מרכז הסדרה. מלאני מספרת שהיא ניסתה מאוד לא לקטר וגם התעקשה לעשות את מרבית הפעלולים והקרבות. היא אפילו עבדה עם מומחה אומנויות הלחימה של הסדרה על למצוא שיטת לחימה שתתאים לאישה הריונית.

עניין ההיריון האמיתי הפך את כל העונה השנייה לטעונה יותר רגשית מבחינה סיפורית וגם מבחינת השחקנים (זה מאוד מורגש). הסדרה שממילא מתעסקת הרבה ביחסים ומשפחה נעשתה מהודקת ואמינה יותר (טוב, הכל יחסי). אני מסכימה שזה עשה לסדרה רק טוב והפך אותה מיוחדת יותר. מלאני עשתה כמיטב יכולתה כדי להראות שהיריון הוא חלק מהחיים עבור שחקניות ושהיריון לא אומר ששחקנית ראשית בסדרה צריכה לעצור ולוותר על הקריירה שלה. נכון, זה בהחלט היה משהו שנעשה לא בהסכמה מול מנהלי הסדרה (וכנראה לא היה מתוכנן נקודה) ולא הגיע או התקבל בקלות אבל זה הצליח. זה אולי גם פילס דרך לאחרות. אבל במקום שאני אסביר את זה בצורתי הגמלונית, מלאני מסבירה את זה הכי טוב בפוסט הנעוץ בעמוד הטוויטר שלה:

שווה לקרוא את הראיון המלא עם מלאני ואמילי כאן. יש מלא ראיונות עם הקאסט שעוסקים בכל עניין ההיריון, למשל זה וזה וזה. אפשר לראות כמה הם עטפו את מלאני בתמיכה והכלה וניסו לעזור לה לצלוח את הצילומים, שבוא נודה על האמת, כנראה גם לא קלים לאישה שהיא לא בחודש שישי עד תשיעי.

אז לסיכום, we do need another hero ואם מידי פעם היא הריונית, בחיים ו/או על המסך, מה טוב. זה חלק מהחיים של כל אישה והגיע הזמן שהעולם הזה יקבל את העובדה המאוד ידועה הזאת.

וחזרנו!

ושלוש הערות אחרונות לגביי ווינונה:

1. בחודש ומשהו האחרונים אני חושבת שצפיתי בהמון המון המון סרטונים של ראיונות עם חברי הצוות – ביחד ולחוד – והשתכנעתי שבאמת ובתמים הם קרובים אחד לשני, מעריכים ומחבבים אחד את השני מאוד וזה מאוד ניכר על המסך. זה נכון אגב גם לשחקניות של The Bold Type שנראה שגם פיתחו חברות עזה וגם בצורה פחותה יותר בין השחקניות של Crazy Ex-Girlfriend (ספציפית רייצ'ל בלום ודונה-לי צ'פמן) אבל יש משהו אחר ברמה של הנינוחות התקשורתית והפיזית והחום שרואים בקשר בין השחקנים של ווינונה ארפ.

2. היחסים בין ווייברלי לניקול הם ממערכות היחסים הלסביות הכי טובות שראיתי על המסך. השחקניות והצוות בהתחלה לא היו מודעים לכל הסערה שפרצה סביב סוגיית ה-Bury your gays אבל כשגילו את העניין יצאו בהכרזה יוצאת דופן שווייברלי וניקול הולכות לשרוד את העונה השנייה מבלי למות. לאלו מכן שלא יודעות במה מדובר, אז הסבר על רגל אחת: יש נטייה משום מה ליוצרי טלוויזיה וקולנוע להרוג דמויות של לסביות וביסקסואליות. למה? אולי כי הן לא מספיק מרכזיות בעיניי היוצרים, אולי כי הן רק משמשות כמכשיר עלילתי, אולי כי מוות של דמות זאת דרך טובה לגרום לרגשות עזים אצל הצופים מבלי להתאמץ יותר מידי. אבל אחרי מוות של דמות לסבית אהובה בסדרה "The 100" קמה סערה בתקשורת ובקרב המעריצות שהרגישו ש-no more. הכנס ClexaCon שעוסק בדמויות לסביות/בי במדיה קם במחאה על הטרנד הזה ומתארחות בו הרבה שחקניות ויוצרות רלוונטיות מידי שנה. לא מאמינים לי וחושבים שאני מגזימה? הנשים מאחורי Autostraddle שהוזכר כאן קודם יצרו אינפוגרפיקה מועילה שמוכיחה את העניין וגם רשימה של 189 דמויות של לסביות/בי שמתו בסדרות טלוויזיה ואיך הן מתו. מורבידי אבל די ממחיש שזו לא רק הזייה פרנואידית של נשים מהקהילה. קתרין ודומיניק ואמילי מדברות המון על כמה שחשוב להן ליצור ייצוג אמין ומרגש עבור המעריצות של הסדרה. נראה שהן משקיעות בכך ובדמויות שלהן המון מחשבה וזה מקסים בעיניי. בכלל הן מקסימות וחסרות פוזה או התנשאות ואני בכלל לא מאוהבת בהן (*הכחשה*). מלאני בדרכה העוקצנית והמעט מתנשאת מאוד מזכירה מאוד את הדמות שלה (כולל הבעות הפנים והאטיטיוד) אבל קשה שלא להתאהב בה גם. וכן, גם השחקנים הגברים חמודים מאוד במיוחד טים רוזון שמגלם את דוק הולידיי ושיחק תפקיד קטן גם בלוסט גירל.

3. קחו בחשבון שבסדרה יש לא מעט gore כולל סצינה אחת שלא אשכח במהרה. אני לא מחובבות הז'אנר והסתדרתי אבל היא לפעמים חרגה ממה שציפיתי ממנו בסדרה שאינה סדרת אימה.

איפה לראות: נראה שניתן לצפות בה בנטפליקס. אין לי נטפליקס אז אשמח לשמוע ממישהו אם זה עובד היטב. אופציה אחרת לצפייה ישירה תמצאו כאן. אם אתם גרים בארה"ב ויש לכם חיבור למספקי שירותי טלוויזיה שונים יש אפשרות לראות את הפרקים דרך האתר של Syfy. גם כאן יש את האופציה של אמאזון.

איפה אפשר להתפנגרל: גם במקרה הזה אין עדיין קבוצה בעברית שמוקדשת לסדרה (שזה באמת לא תקין. אני צריכה לעשות את הכל כאן?:-)). לסדרה כבר יש קהל מעריצים אדוק אז רק תכתבו את שם הסדרה בפייסבוק ותקבלו מלא קבוצות. באופן לא מפתיע הקבוצות היותר פעילות וגדולות עוסקות ב-Wayhaught. הפיד שלי קלט את האובססיה האחרונה שלי ומקפיץ לי מלא דברים מקבוצת Wayhaught (Wynonna Earp) ובמידה פחותה יותר מ- Wynonna Earp/WayHaught. למרות שאלו קבוצות שמוקדשות לסדרה מפעם לפעם עולים בהם תכנים שגם קשורים לעניינים לסביים ואישיים באופן כללי. יש כמות מטורפת של הקלטות של פאנלים מכנסים, ראיונות עם השחקנים, מאחורי הקלעים, סרטוני מעריצים וכו' וכו' וכו'. אם התמכרתם כמוני, תמצאו את עצמכם מבלים את השעות המאוחרות של הלילה בצפייה אובססיבית בהכל. ראו הוזהרתם.

טוב, סיימתי לחפור על האובססיה הכי בוערת של התקופה האחרונה שלי. בוא נעבור לסדרה שיותר מוכרת ומוערכת משתיהן – זאת ששמה את ה"קרייזי" ב-"קרייזי בולד ארפ" ומזכירה לנו את הרבקה שבתוכנו.

קרייזי אקס-גירלפרנד

הייתי צריכה לכתוב את הקטע הזה כשרק ראיתי את העונה הראשונה של הסדרה והייתי ממש עמוק בתוך האובססיה לסדרה הזאת. למעשה, לא הפסקתי לדבר עליה ולנסות לשכנע אנשים לראות אותה – בפייסבוק ומחוץ לפייסבוק. רייצ'ל בלום כיכבה ביוטיוב שלי (do you see a pattern here?) וקצת בלב שלי והחלטתי שהיא צריכה להיות נשיאת ארה"ב במקום טראמפ. רציתי לכתוב פוסטים ארוכים על השירים האהובים עליי מהסדרה (כן, זה סוג של מיוזיקל). כל זה לא קרה. מה שקרה זה שהעונה השנייה עשתה לי את זה פחות – מבחינת העלילה והשירים – וההתלהבות קצת כבתה. התחילה עכשיו העונה השלישית והיות שלא רציתי שמשהו בהתהוות ישפיע על הכתיבה שלי נמנעתי מלראות אותה עד כה. אבל בוא נדבר על כל הדברים שאני כן אוהבת בסדרה ויש הרבה מהם.

קרייזי אקס-גירלפרנד הוא סיפורה של רבקה באנץ' (כן, זה לא במקרה שאלו ראשי התיבות של השחקנית הראשית ואחת משתי היוצרות המרכזיות – רייצ'ל בלום). אישה שהייתה עורכת דין מצליחה בדרכה לקריירה סופר מוצלחת ומחוסרת חיים והנאה אשר לפתע נתקלת בבחור שיצאה איתו לשתי דקות בתיכון – ג'וש צ'אן – ומחליטה בספונטניות לעבור לצד האחר של אמריקה לעיר הנידחת שאליה הוא עבר – ווסט קובינה. יש ויכוח מסוים על כמה העיר הזאת קרובה לים (יש שאומרים שעתיים, יש שאומרים ארבע ויש שמרהיבים עוז וטוענים בתוקף ששלוש) אבל דבר אחד ברור – הרבה לא קורה בה. רייצ'ל מצליחה איכשהו להתברג למרקם החברתי שם ולמשרד עורכי דין די כושל ונוצצת בכל הדרה האובססיבי, המשוגע והפמיניסטי. זאת לכאורה סדרה על אישה שנוטשת את הקריירה שלה עבור בחור אבל למעשה היא מהווה ביקורת חריפה בדיוק על זה. ביקורת על הדרך בה החברה, התרבות והמדיה משפיעות על נשים מגיל קטן לשים גברים במרכז חייהן ולחלום על חייהן המושלמים עם prince charming. הוא אמור להיות המטרה ומרכז החיים שלהן. Crazy Ex-Girlfriend אומנם מראה בדיוק כמה רבקה היא בעייתית אבל גם עוקבת אחרי מסלול ההתפתחות שלה והדרך בה היא בכל זאת מנסה ליצור לעצמה זהות מעצמה (למרות שזה לרוב מתבטא בצעד אחד קדימה, שניים אחורה). היא רוכשת לעצמה קבוצת חברות נאמנה בהדרגה שבמרכזה עומדת פולה, שותפתה-לפשע (ליטרלי לפעמים) ולאובססיה כלפי ג'וש ואחרות. גם דריל, הבוס שלה, תומך בה ורוצה בקרבתה וכך גם הת'ר, שכנתה המגניבה וה-too-cool-to-care. וכמובן יש את גרג, הבחור הציני והמריר-כלפי-עצמו שהוא די מהרגע הראשון האנטיתזה המתוחכמת לג'וש שהוא די man-child מעצבן שלכולם ברור (טוב, חוץ מלפולה) שאין לו ולרבקה כמעט שום דבר במשותף חוץ מחיבה לטפיוקה. אבל ממילא נראה שכולם בעולם הזה פשוט מלבישים אחד על השני את חוסר הבטחון והפנטזיות שלהם מהעולם הפנימי שאין לו קשר למה שקורה בעולם האמיתי. לכן גם לא מפתיע שהרבה פעמים הם פוצחים בשירים שמבטאים את כל החששות, השאיפות, המכאובים והרצונות שמתרחשים בלב ובנפש שלהם.

אז הגענו לשירים והנה המקום שהסדרה הזה מבריקה וגאונית במיוחד. הסדרה הייתה מעולה ומעניינת גם בלעדיהם אבל השירים מעלים אותה לדרגה אחרת. שמעתי את הפלייליסט שלי של שירי הסדרה אינספור פעמים ואני אף פעם לא מפסיקה להתפעל מההומור המושחז, הבוטה, המפתיע, המילולי והכה-מקדם-את-העלילה של השירים. השירים האלו שוברים את הקיר הרביעי לא פעם וכך בשיר אחד רבקה תוהה אם היא למעשה הרשע של הסדרה ומנחה את ולנסיה לגלם את סוג הרשעית שהן סיכמו עליו ובשיר אחר היא מציינת שההפקה המושקעת של המחווה ללמונייד של ביונסה גזלה להם את כל התקציב לעונה ועכשיו דריל יגולם על ידי מטאטא. השירים שואבים ממגוון רחב מאוד של השראות וסגנונות מוזיקליים משירי נשף של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, שירי מחזות ברוודווי, רוק שנות ה-70, ראפ, שירי דיסני ובוי בנדז.

בהרבה מהשירים יש ביקורת פמיניסטית כמו למשל על כמה שנשים משקיעות טונות של מאמץ בטיפוח עצמי לפני דייטים ובמערכות יחסים מבלי שזה בהכרח הרצון שלהן, על היריבות המיותרת בין נשים, על כך שמקצועות "נשיים" זוכים למשכורת ולתדמית פחותה יותר בהרבה מאלו שנחשבים "גבריים", על המקום המוגזם של שדיים בתרבות שלנו וכמה שזה לא נעים פעמים רבות לנשים עם חזה גדול ועוד ועוד ועוד. שירים אחרים עוסקים בחששות שנלווים לסקס רנדומלי, להתפתחות של מערכות יחסים, לכעסים שנובעים מאכזבות וכשלונות חברתיים, להתמודדות עם פחדים וכדומה.

קרייזי אקס-גירלפרנד מאוד טובה בלשלב ביקורת פמיניסטית בין השורות וב-one-liners פתאומיים שרבקה זורקת וכאמור בשירים. היא לא עושה את זה בצורה כבדה מידי אבל נראה לי שכל מי שרואה את הסדרה מבין מהר מאוד את האג'נדה הפמיניסטית המסווית בקושי שלה (ואני אומרת את זה לחיוב כמובן). בין היתר, הסדרה גם מאוד סקס-פוזיטיב ומעלה על השטח נושאים שלאו דווקא מדברים עליהם בסדרות אחרות. הדגש על החברות הנשית האמיצה בעונה השנייה מוריד קצת את המועקה מהעיסוק האובססיבי של רבקה בגברים שאיתם יש להם מערכת יחסים סבוכה. נקודה נוספת לזכותה של הסדרה היא הייצוג הנפלא של ביסקסואליות שכמוהו לא רואים הרבה וגם הייצוג הלא-נוזף ומקבל של נושא ההפלה. בקיצור, יש בה הרבה דברים נפלאים ואני ממליצה בחום למרות התחושה שהעונה הראשונה הייתה סוג של קסם מושלם חד-פעמי.

איפה לראות: כאן למרבה השמחה לא צריך להתאמץ הרבה היות שהסדרה משודרת בישראל במסגרת ערוצי הסדרות של Yes. נראה שהיא נמצאת גם בנטפליקס ובאמאזון.

איפה אפשר להתפנגרל: במקרה הזה  אני שמחה לבשר שיש קבוצות פייסבוק בעברית שמוקדשות לסדרה – קרייזי אקס פאנגירלז כבר תופסת תאוצה ומראה על פעילות די שוקקת בעוד ש-"האקסית המטורפת" היא קבוצה קטנה יותר אבל שגם היו בה דיונים מעניינים. אני מודה שאני פחות מכירה קבוצות בחו"ל כתוצאה מזה שאני מקבלת את הדיונים שלי בקבוצות שהזכרתי.

לסיכום: מי זוכה במדד קורבט?

אז בעצם כשחשבתי על הפוסט הזה מה שעניין אותי הייתה ההשוואה בין הסדרות אבל הבנתי שאני חייבת להציג אותן ואת הייחודיות שלהן קודם כל וכמו שאתן רואות, זה לקח מעט זמן 🙂 אז without further ado הנה איך שהסדרות האלו עומדות במדד קורבט – שהוא שכלול של כל הנקודות המיוחדות של סדרות שהולמות את הערכים והתפיסות שלי. זה לא אומר כלום על איכות העלילה, השחקנים וכו'. אני חושבת שעל זה פירטתי מספיק.

כפי שניתן לראות בטבלה, Crazy Ex-Girlfriend מנצחת ולו כי היא מצטיינת (בקטנה) באחד מהדברים שממש לא רואים בטלוויזיה היום וזה נשים בעלות עודף משקל שאינן הפוגה קומית בלבד (ראו ערך מליסה מקארתי).  האמת שהיא גם מדהימה בהתייחסות שלה לזהויות אתניות יותר משתי הסדרות האחרות. בעוד אצל שתי האחרות זהו non-issue שלא מדובר, בקרייזי יש התייחסות לג'וש שהוא אמריקאי ממוצא פיליפיני בתור ה-default בעוד חברו מכונה "ג'וש הלבן" ויש התייחסות די נרחבת לתרבות הפיליפינית ולזהות היהודית של רבקה.

אני מקווה שהצלחתי להוכיח לכן שכל אחת מהסדרות הללו מוצלחת בפניי עצמה, מעלה סוגיות פמיניסטיות ומציגה שלל של דמויות שאינן הגבר הלבן הסטרייט הטיפוסי שמככב ביותר מידי סדרות וסרטים. עד כאן לבנתיים. מחכה לשמוע מכן (ומכם) תגובות לאחר הצפייה!

מודעות פרסומת

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': בעלי חיים

לפי הדרך בה כותב אדמס על בעלי חיים בספר, ניתן לחוש עד כמה נושא זה חשוב לו וכמה הוא אוהב את הטבע ובעלי החיים באופן העמוק ביותר. במובנים מסוימים, הוא מגלה כלפי בעלי חיים הרבה יותר חמלה ואהדה מאשר כלפי בני האדם האנוכיים, הקטנוניים והמניפולטיביים המתוארים בספר. דבר זה אינו מפתיע כל כך, שכן  אדמס היה פעיל נלהב בתחומי איכות הסביבה והגנה על בעלי חיים, ואפילו כתב ספר שלם המתעד את מסעו בעקבות בעלי חיים בסכנת הכחדה: "הזדמנות אחרונה לראות". טרם קראתי את הספר, אבל אין ספק שלנוכח התיאורים בספר הזה ארוץ לעשות זאת בהזדמנות הראשונה.

בעלי החיים מתוארים בספר כבעלי אופי ייחודי, שאיפות, רצונות ומאוויים ולרוב בני האדם רק עומדים בדרכם להנאה מהחיים. הסוס המשועמם שעליו רוכב הנזיר החשמלי היה מעדיף לרוץ ממקום למקום, ללחך עשב וליהנות מהאוויר הצח, אך במקום זאת נאלץ לשרת את הקפריזות של הנזיר המאמין בכל דבר חולף. במשפט מאוד אופייני לו, אדמס מחווה דעה על הקשר החד-צדדי והנצלני בין בני האדם ובעלי החיים: "קשה להניח שיצור כלשהו ישב עליו, על הסוס, במשך כל היום, יום אחר יום, בלי שהוא, הסוס, יגבש לו דעה על אותו יצור. מצד שני, בהחלט אפשר לשבת כל היום, יום אחר יום, על גבו של יצור אחר ולא לחשוב עליו כלל" (עמ' 10). מי שקרא את סדרת המדריך הטרמפיסט לגלקסיה זוכר כי גם שם מגלה אדמס את אותה רגישות והערכה לבעלי חיים, ומדגיש את מקומם החשוב ביקום לצד בני האדם, אם לא את מקומם הנעלה יותר.

בסרט די התעלמו מאספקט זה בכללותו, ורק נתנו מקום קריטי בעלילה לחתולים למיניהם (ג'ורג'/הנרי, ברניס מ-"החתול של שרדינגר" – המופיעה גם בספר). למה? ובכן, האובססיה של גיקים עם חתולים היא דבר ידוע ונזכיר כאן שוב את עניין התקציב והעלמת גורמים עלילתיים מהספר כמו הנזיר החשמלי וסוסו. במובן זה, אולי לא נמצאה דרך להעביר את רוח גישה האוהבת והמעריכה של אדמס לבעלי חיים אל הסרט. ועכשיו לציטוט נוסף:

"אני בא רק כדי להביט", אמר רג' בקול שכמעט לא נשמע. דירק הביט בו ובא במבוכה למראה הדמעות שנקוו בעיניו של הזקן, דמעות שמיהר למחותן.

"באמת, אני לא צריך להתערב – "

ריצ'ארד בא אליהם במרוצה, מתנשם ומתנשף.

"האם היה זה דודו?" קרא.

"כן", אמר רג', "אחד מן השלושה ששרדו באותה תקופה. השנה היא 1676. בתוך ארבע שנים לא תשרוד אפילו דודו אחת, ואחר כך לא יראה אותן איש לעולם. בואו", אמר. "נלך". (עמ' 177-178)

הדודו, כידוע, הוא זן של  ציפור שנכחדה לחלוטין במהלך המאה ה- 17. יש משהו בקטע הזה שלגמרי שבה אותי וגרם לי לחוש בחזקה, לרגע אחד, את עוצמת האובדן והעצב על יצור מופלא וייחודי שהיה קיים בטבע ואיננו עוד. לא פריט אחד בזן של בעלי חיים, אלא צורת חיים שלמה שפשוט נעלמה מן העולם, על כל מה שהייתה וכל מה שהביאה אליו. כמעט אפשר להרגיש שהדמעות שרג' מזיל על הדודו, הן דמעותיו של אדמס בעצמו. האמת? אני בעצמי כמעט בכיתי בקטע הזה, והוא בעיניי אחד מן הקטעים המרגשים ביותר בספר.

דאגלס אדמס עצמו היה יצור מסוג כזה, ייחודי, שאין עוד כמוהו, שאבד לנו בטרם עת. אני מקדישה פוסט זה לזכרו.

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': מערכות יחסים

עם כל הברדק הקוסמי המתרחש בספר, קצת קשה לשים לב לעובדה מטרידה: הוא מתאר עולם בו מערכות היחסים מתאפיינות בבדידות איומה ובמניפולטיביות; הדמויות בספר מתמקדות בצרכיהן, ומנסות לתמרן אחרים לשרת צרכים אלו. רוב האנשים בספר לא חולקים את חייהם ואהבותיהם עם אנשים אחרים, לא באמת, והתקשורת ביניהם מתבססת על שקרים ותמרונים מילוליים.

גורדון, למשל, עוסק בתקשורת מילולית כל הזמן אבל לא באמת יוצר קשר; הוא זקוק לדיבורים על מנת לחשוב ולתעד את התהליכים המחשבתיים והיצירתיים שעוברים בראשו, אבל הוא לא באמת יוצר תקשורת דו-כיוונית. הוא לא מקשיב לצד השני של השיחה, ולכן הטכנולוגיה של המזכירה האלקטרונית יכולה בקלות להחליף את האוזן האנושית.

ריצ'ארד נמצא במערכת יחסים עם סוזן, אחותו של גורדון, אבל למעשה מבלה את מרבית זמנם ביחד כשהוא עסוק בדברים שבאמת מעניינים אותו: מוסיקה, מחשבים, החיבור ביניהם, ותעלומת הספה התקועה – אהבות שסוזן לא באמת חולקת איתו, או מגלה כלפיהן סבלנות רבה. כשהוא אינו עסוק בדברים האלו, הוא מוטרד בפיוסה של סוזן לגביי שלל התחמקותיו מפגישות עימה – המכוונות והלא מכוונות. אפרופו מניפולטיביות, ריצ'ארד שעבר כמה וכמה עבודות לפני שהגיע לעבוד אצל גורדון מספר כי פוטר מעבודתו כמטאטא רחוב כי טאטא את כל הלכלוך לחלקתו של מטאטא רחוב אחר!

מייקל וונטון-ויקס הוא דמות שכל מטרתה היא ללגלג על אנשים מיוחסים, ומפונקים החסרים כל תוחלת או אופי אמיתי משל עצמם- בדומה לאקדמאים התקועים בזמן ובקפריזות שלהם בקיימברידג'; הוא יוצא לארוחות צהריים עם אנשים שהוא מעוניין להתחנף אליהם, אבל לא מוצגת בפנינו אף מערכת יחסים טובה באמת בחייו (אביו נתן לו לעשות שטויות כעולה על רוחו מבלי לשים לב למה הוא באמת עושה, אימו העמידה אותו במקומו והעבירה את ניהול העיתון לידי מישהו אחר בלי הרבה סנטימנטים). זהו גם המקרה של רג', שנראה שמסתובב בקמפוס של קיימברידג' בפיזור דעת, ואף אחד אפילו לא שם לב שהוא מתגורר שם כבר מאות שנים!

למעשה, מערכת היחסים היחידה העשירה בניואנסים ומלאת חיבה מוסווית, היא מערכת היחסים המוזרה בין דירק למזכירתו; נראה כמעט כאילו מדובר במערכת יחסים רומנטית, שכן היא מאופיינת בתלות הדדית. ג'אניס פירס, מזכירתו של דירק, איננה מסוגלת לעזוב אותו על אף שאינו משלם לה, והוא אינו מסוגל לעכל את העובדה שהיא עלולה לעזוב אותו. היא גם מפעילה עליו מניפולציות מהסוג שניתן למצוא במערכות יחסים רומנטיות, כמו לעזוב ולחזור רק כדי שישים לב שעזבה.

אדמס מתאר כל זאת באמצעות חוש ההומור המלגלג, הדק ומלא החמלה שלו. הוא מניח זרקור על האבסורדיות והגיחוך הקיימים במעשיהם של בני האדם, המתרוצצים מפה ולשם במאמציהם הנואשים להגיע לשלוות נפש והגשמה. יחד עם זאת, הוא כותב מתוך חיבה והערכה למאמצים אלו, ואולי אפילו מתוך רצון כמוס שיגיעו ליעדם.

בסרט לעומת זאת אנחנו רואים תמונה שונה למדי: רג' ומייקל וונטון-ויקס אינם מופיעים בסרט, שדווקא מתמקד באלמנט של מערכות היחסים במידה ניכרת ובונה אותן בצורה שימשיכו לשעשע ולהתפתח לאורך זמן. מערכות היחסים העיקריות המופיעות בסרט הן אלו שבין דירק וריצ'ארד, וריצ'ארד וסוזן. ואגב, אנקדוטה: מערכת היחסים בין סוזן וגורדון הפכה ממערכת יחסים של אח ואחות בספר למערכת יחסים של אקס ואקסית בסרט – קריפי.

נתחיל דווקא בקשר שבין ריצ'ארד וסוזן: לכאורה, הקשר ביניהם בסרט לא הגיוני בעליל; בספר ריצ'ארד הוא עובד חשוב בחברה של גורדון, אחיה של סוזן. בסרט, לעומת זאת, הוא לוזר חסר בטחון עצמי שאינו עובד כבר חצי שנה. בספר סוזן היא צ'לנית קלאסית ולפיכך אהבתו העמוקה של ריצ'ארד למוסיקה מחברת ביניהם באופן הגיוני. בסרט סוזן היא רופאה מצליחה ומתוחכמת, דבר שאין שום לו קשר לעולמו הפנימי של ריצ'ארד. אבל, בכל זאת, דווקא משום שסוזן של הסרט היא דמות יותר עמוקה ומעניינת מסוזן של הספר, מערכת היחסים בסרט עובדת ונראית אמינה יותר. אגב, ייאמר לזכות הסרט שהליהוק של ריצא'רד מדוייק לחלוטין – הוא מתואר כאיש צעיר, גבוה, רזה וזוויתי, ודארן בויד עונה על הגדרות אלו בדיוק.

ריצ'ארד של הסרט יוצא שמוק אמיתי בכל הקשור להתייחסות שלו אל סוזן (בספר לפחות יש לו את התירוץ של השתלטות הרוח עליו בחלק מהזמן): הוא כותב לה מכתב פרידה זועם, חושד בה שהיא בוגדת בו, ואינו משקיע בה או בעצמו מאמצים; אבל בכל זאת, סוזן המתוחכמת והרגישה של הסרט אומרת לו באחד מהקטעים היפים של הסרט שלא איכפת לה אם איננו מועסק, יוצא מהבית או אפילו מתרחץ; היא אוהבת אותו בכל מקרה, ומקבלת אותו כפי שהוא. אולי ניתן לבקר את זה שסרט מתקופתינו בוחר להציג מערכת יחסים אנכרוניסטית משהו שבה האישה היא התומכת והמבינה והמקבלת והגבר יכול לעשות מה שעולה על רוחו, אבל איכשהו זה עובד ואפילו מאוד רומנטי, הרבה בזכות המשחק המוצלח של הלן בקסנדייל.

הקשר בין דירק לריצ'ארד הוא המקום בו הסרט באמת מתבלט; אני מקטלגת את הקשר ביניהם כשייך לסוג של חברות גברית חדשה (bromance) שאותה ניתן לראות היום בטלוויזיה הבריטית והאמריקאית וגם בקולנוע. דוגמא ברורה לכך היא מערכת היחסים בין שרלוק ו-ווטסון כפי שהיא מוצגת בעיבוד המחודש של סטיבן מופאט.

דירק של הסרט הוא עדיין ממזר מניפולטיבי (אפילו יותר מאשר בספר), שמשתמש במיני תחבולות שונות ומשונות במטרה להוציא כסף מריצ'ארד; הוא נראה שונה בתכלית מהדמות בעלת המותניים העבים, העור הרופף והאדום, המשקפיים עבי המסגרת וחוש הביגוד הביזארי והלא-מתואם לחלוטין המתוארת בספר. בסרט דירק לבוש מעיל רוח קלאסי של בלשים, מסמורטט משהו, וביגוד די קלאסי ואנכרוניסטי. הוא רזה, עם שיער פרוע, בעל זיק פרוע בעיניים, נלהבות ויכולת ורבלית מדהימה אבל הדימיון בין דירק של הספר ודירק של הסרט נשאר בדברים החשובים ביותר – האקסצנטריות, ההתלהבות המדבקת, והיכולת לגרום לשטויות שהוא פולט להישמע הגיוניות לחלוטין.

מערכת היחסים בין דירק וריצ'ארד בסרט מתאפיינת בסוג של מודעות בלתי נינוחה לאפשרות של קשר רומנטי בין שני גברים. זה מתחיל בשפה הבלתי מילולית המבטאת את הקשר ביניהם: הם נוטים להיכנס יחדיו דרך דלתות, להיתקע זה בזה ולהיחלץ לא בלי מאמץ. דירק אף מבקש מריצ'ארד שיעזור לו לפשוט את סרבל העבודה שהוא לובש, דבר שריצ'ארד עושה בחוסר נוחות מודעת. זה ממשיך בכך שאחרי הפיצוץ בתחילת הסרט, ריצ'ארד מניח את ידו ליד גופו של דירק, לכאורה בלי משים, ודירק מתגלגל עליה, ורק לאחר זמן מה (קצר, אבל המון במונחי סרט), ריצ'ארד מוציא את ידו מתחת לדירק. גברים – בחיים האמיתיים ובמדיה – לרוב מודעים לקירבה הפיזית ביניהם ומנסים לשמור על מרחק מגע ההולם את התרבות שממנה הגיעו. ריצ'ארד ודירק של הסרט נוהגים בפירוש באופן החורג מגבולות נורמות הקירבה הפיזית המקובלות בתרבות הבריטית/אמריקאית. לכך נוספות גם ההצהרות בע"פ:  דירק הטורח לציין שאיננו יודע האם גורדון מעורב עם הנרי החתול שכן הוא אינו יודע כלום על נטיותיו המינית של גורדון – מבחינת חתולים או מבחינות אחרות. אולי זה מצחיק לומר את זה בהקשר זה, אבל זה נראה לי גם כרמז לכך שסטרייטיות אינה הדרך היחידה בחיים.

ההתייחסות המובהקת ביותר לעניין עולה כאשר דירק אומר לריצ'ארד שבתור הטרוסקסואל מוכח (דבר שרוב הגברים לא טורחים לציין בד"כ), הוא חייב לומר שגורדון הוא גבר מושך ביותר (עוד משהו שגברים אינם נוהגים לציין). כל זאת מוביל למסקנה שאם פעם  הומוסקסואליות הייתה בגדר נעלם מהמסך, דבר שלא מדברים או מתייחסים לקיומו, הרי שכיום בטלוויזיה הבריטית מתייחסים להיעדרה או לחוסר קיומה במערכות יחסים בין גברים. בנוסף, מעניין לציין כי מערכת היחסים בינם מתאפיינת בורבליות רבה, בניגוד למיתוס הקלאסי על הבלשים המסתוריים והשתקניים של העבר.

אני מניחה שמטרת חוסר התעסוקה של ריצ'ארד בסרט היא ליצור את הרקע לשותפות בלשית בינו לבין דירק, ובכך לאפשר את המשכיות הקשר ביניהם לאורך זמן, כפי שנדרש עבור סדרה. זאת בניגוד לספר, בו ריצ'ארד מופיע רק בספר הראשון בסדרה. יהיה מעניין לראות כיצד מערכת היחסים העסקית ביניהם תוסיף לרבדים שהופיעו בסרט הזה, שהוא למעשה סוג של פיילוט לסדרה.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': דת

אין ספק שהאמונה הדתית היא תימה מרכזית בספר. אדמס נוקט בגישה אתאיסטית ברורה ומלגלג על הדת והאמונה הדתית בכל הזדמנות שנקרית בדרכו. עם זאת, הוא מציג מציאות שבה הכל קשור זה לזה באופן שיכול להישמע דומה לתיאוריות ניו-אייג'יות בנות זמננו. לא רק זאת, אלא שבספר מופיעים אלמנטים על-טבעיים ורוחניים רבים: כוחותיו של דירק יש בהם מן המופלא והבלתי מובן, הנזיר החשמלי המאמין בכל דבר (ולפעמים אמונתו גם משתלמת), היפנוזה ורוחות הרפאים. שלא לדבר על העובדה שהספר מוכיח מעל לכל ספק שיש קשר בסיסי מורכב בין כל ההתרחשויות, על אף שאיננו ברור מההתחלה. כך שעל אף שאדמס נראה כמלגלג על רוחניות, הוא עצמו אינו מתאפק ושוזר המון אלמנטים כאלו בספר.

בואו נסתכל לרגע על מספר ציטוטים מהספר הקשורים לנזיר החשמלי:

"נזירים חשמליים מאמינים בעבורך בדברים, ובכך הם חוסכים ממך את המלאכה שהפכה מכבידה יותר ויותר – להאמין בכל הדברים שהעולם מצפה שתאמין בהם" (עמ' 9)

"מצד שני, אם ילך לערוך ביקור נימוסין אצל הדלת והיא לא תהייה שם…מה אז? […] הוא ימשיך להאמין בה, ויהיו העובדות אשר יהיו. שכן איזו משמעות אחרת יש לאמונה?" (עמ' 32, הנזיר מאמין בכל ליבו שמחכה לו דלת מעבר לפינה, ותוהה מה יקרה אם לא תהיה שם, אבל היא אכן שם בסופו של דבר)

"הנזיר הביט משותק מחמת יראת הכבוד. האיש – כך האמין בקלות מיידית, שהייתה מרשימה אפילו סיינטולוג – הוא בוודאי איזשהו אל, אם הוא מצליח לעורר התלהבות שכזו" (עמ' 150, הנזיר החשמלי מתבונן בהערצה בשוטר בן כדור הארץ)

 אדמס כותב על יכולתה של טכנולוגיה להוות תחליף להרבה פונקציות שפעם נדרשנו למלא בעצמנו, כולל הצורך המעייף באמונה עיוורת בדברים. בעולמנו הציני נדרש כוח רצון אמיתי לקוות ולהאמין במשהו. אמונתו השרירותית של הנזיר מהווה, ללא ספק, לעג חזק לדת ולחוסר ההיגיון שבאמונה.

יכולותיו של דירק בתחום ניבוי העתיד מהווים אף הם סימן ברור לעל-טבעי. דירק של הספר נראה נוכל חסר מזל, בעוד שלמעשה הוא אדם בעל יכולות מופלאות ובלתי מוסברות. על אף שלנו כקוראים נראה כי מאז ומעולם ניצל אנשים, דירק איננו נוכל נצלני במלוא מובן המילה: בתור סטודנט היה חסר מזל במובהק וגורש מקיימברידג', ובתור בלש אף פעם איננו זוכה לקבל תגמול כספי על מאמציו (לטענתו). מסתבר שככל שנבואותיו היו מעורפלות יותר כך משאלות ליבם של אנשים גישרו על פערי האמינות במידה רבה יותר, לפיכך חלק מהאשמה תלוי בהם. גם כאן מלגלג אדמס על כל אותם מנבאי עתידות בתשלום, ומראה כיצד תכונות בלתי קסומות בעליל יכולות להביא לתובנות הנראות כמו חיזוי עתיד. דירק נשען על אותם אלמנטים המאפשרים לשרלטנים לרמות: תחקיר, ידע, הבנה, אינסטינקטים טובים וניחושים קולעים עם גישושים פה ושם כדי לקבל עוד קצת רמזים וכך לקלוע פה ולהחטיא שם אבל להשאיר את הספק חי ובועט אצל אנשים.

"למעשה הוא עשה תמיד את המחקר המינימאלי הנדרש כדי לבסס את המיתוסים האלה. הוא עצמו היה עצלן, ובעיקרו של דבר לא עשה דבר – אלא הניח לנטייתם –הנלהבת-של- אנשים-להאמין לעשות את המלאכה בעבורו" (עמ' 37)

מצד שני, מעניין לציין כי כאן אדמס נוקט עמדה ברורה: הניחושים של דירק במבחן הסופי באוני' היו נכונים מילה במילה;  דירק אומנם טוען שמדובר בצירוף מקרים מסוכן, אבל מדובר באדם הטוען כי יש קשר בין כל הדברים, ושלפיכך יש הסבר וסיבה לכל דבר ושום דבר איננו שרירותי. במילים אחרות, אדמס יוצר את דירק כדמות שבכוחות העל טבעיים שהוא מפגין יש מן האמת. לא רק זאת, אלא שדירק של הספר מוצג כבעל כוחות תקשור מובהקים: הוא מבין במהירות שישנה רוח כלשהי (של גורדון, במקרה הזה) המנסה לשכון בתוכו, מכיוון שהוא מבין כי הוא פועל בצורה שהסיבה לה אינה ברורה לו די הצורך. כך הוא מצליח לשכנע את הרוח "לצאת" ממנו תוך כדי הבטחה שינסה לסייע לה אם תפסיק לנסות להשתלט עליו.

בניגוד לאלמנטים אחרים שעוותו לצרכי העלילה החדשה בסרט, נושא הדת והאמונה הדתית נעלמו כמעט לגמרי מהסרט. האם זהו עוד אחד מסימני הזמן? רק ההתלבטויות בנוגע לאמיתות יכולותיו של דירק ולמכונת הזמן נשארו בסרט. למעשה ה"אמונה" בטכנולוגיה קסומה היא הדבר היחיד שנשאר; כל האספקטים המורכבים יותר, כמו הנזיר החשמלי ורוחות הרפאים (של גורדון ושל החייזר), נעלמו כליל. במקום מסוים, הסרט עושה משהו שאדמס עצמו כנראה היה מעריך בתור אתאיסט אדוק: הוא מעלים את הדת לגמרי מהתמונה! אומנם, דירק עדיין מוצג כבעל היכולת לבצע היפנוזה ובעל יכולת ראויה לציון להבנת המתרחש, אך האלמנט העל-טבעי מאוד מינורי בסרט.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': טכנולוגיה

ייתכן כי האלמנט הכי מעניין ומסקרן בספר הוא התייחסותו לטכנולוגיה. כבר בהקדמה מפרט אדמס (חובב טכנולוגיה מושבע, מראשוני המשתמשים באימייל ומעריץ של חברת אפל) באלו טכנולוגיות השתמש בעת כתיבתו. אך למרות חיבתו העזה לטכנולוגיה, הספר נוקט דווקא גישה ביקורתית ומלגלגת כלפיה. למעשה, הוא מפרט כיצד הטכנולוגיה עלולה לדרדר בני אדם לשאננות-יתר, לריפיון, התנוונות ותלות מוגזמת בה. נראה שאדמס מדגיש בספר דווקא את חשיבות כוח ההמצאה והדמיון האנושי ומעביר את המסר שלא ניתן להחליף את היכולות הללו בטכנולוגיה. אני תוהה כיצד היה מגיב אדמס לו היה חי היום, בתקופה בה טכנולוגיות-מייתרות-אדם שכיחות הרבה יותר מאשר בתקופתו?

התוכנות שריצ'ארד יוצר עבור החברה של גורדון (טכנולוגיות וויי-פורוורד) הן דוגמאות בולטות לכך: מטרת התוכנה הראשונה שריצ'ארד הגה – "היגיון" – הייתה להחליט דברים בעבור אנשים; היא מיינה וניתחה את כל העובדות הרלוונטיות והצביעה על ההחלטה הנכונה בשביל אותם אנשים שהתעצלו לחשוב בעצמם. התוכנה נכשלה משום שהיא הצביעה על החלטות נכונות שבני אדם לא היו מעוניינים בהן, אולי כי התעצלו מידי ליישמן. גורדון הצליח לחשוב על פתרון יצירתי לכך והכין תוכנה שבמסגרתה הלקוחות יגדירו מראש מהי ההחלטה הרצויה עבורם, והתוכנה תצטרך רק להרכיב את שורת הצעדים שיחברו בין העובדות לבין ההחלטה הזאת. התוכנה כולה נקנתה ע"י הפנטגון וחיל האוויר. תרחיש דמיוני זה מתאר בצורה מדויקת את הקושי של אנשים לראות את המציאות כפי שהיא והעדפתם להתנחם בהבנת המציאות בצורה שנוחה להם. הם עיוורים לאותן נקודות שמטרידות אותם או סותרות את תפיסותיהם ודעותיהם (עיוורון שרק ילדים – כפי שמצוטט בפתיחה – לא ניחנו בו לדעת דירק). היות שבני אדם הם היוצרים והמנחים של טכנולוגיות, הטיות אלו משתמרות בדרך כלל גם בהן, ומשקפות את "האמת" כפי שהם רואים אותה. בתור מישהי שמגיעה מתחום המודיעין התחרותי, אני חושבת שאדמס שיקף כאן מגמה שאיתה נאבקים עד היום.

התלות של גורדון וויי בטכנולוגיות היא דוגמא חזקה נוספת לסכנות שבטכנולוגיה. כך ריצ'ארד מספר עליו:

"מפני שהוא אחד מאותם אנשים שאינם מסוגלים לחשוב אלא כשהם מדברים. כשעולים בראשו רעיונות הוא חייב לספר אותם למישהו שמוכן להאזין לו. ואם אין כאלו, וזה קורה, לעיתים קרובות יותר ויותר, המזכירות האלקטרוניות שלהם ימלאו את מקומם בהצלחה." (עמ' 24). וכך גורדון הרוח חושב בעצמו: "כבר עכשיו ידע, בתחושה של אימה מחלחלת, שמכל הדברים שהותיר אחריו בארץ החיים – הטלפון הוא הדבר שיחסר לו יותר מכול" (עמ' 64)

גורדון לא יתגעגע לבני האדם שהיו חלק מחייו, אלא לטכנולוגיות שסייעו לו להבהיר ולתעד את מחשבותיו, שבלעדיהן למעשה לא יכול היה להגיע לתהליכים היצירתיים הנדרשים בעבודתו. באמירה מוסגרת אומר ששיטות ניהול זמן ידועות של ימינו כמו Getting Things Done של דיוויד אלן דוגלות אף הן בריקון ה- RAM האנושי (הזיכרון הפנימי. עוד תזכורת לכך שאנחנו שאנחנו כל הזמן משתמשים בטכנולוגיות כמטפורות עבור תפקודים אנושיים) באמצעות העברת תוכנו למשאבים טכנולוגיים. למעשה, גורדון מסוגל לעבור הלאה לעולם הבא רק כאשר הוא מצליח להשתמש בשנית, בתור רוח רפאים, במזכירה האלקטרונית ולהעביר הודעה מכריעה לסוזן. רוחו חסרת המנוחה והמתוסכלת מצליחה לעבור ממצב הביניים המעצבן אל המנוחה והנחלה רק לאחר שימוש נוסף ואחרון בטכנולוגיה.

הדוגמא הניצחת לתלות המוגזמת בטכנולוגיה מגיעה מסיפורו של החייזר-רוח הרפאים. החייזר היה חלק מקבוצת חייזרים שברחה מעולם אלים ובעייתי במטרה ליצור עולם יפה, הרמוני, שלו ומוסיקלי על פני כוכב לכת אחר. הם מוצאים את מותם משום שהמהנדס (הרוח בהווה) הסתמך על הנזיר החשמלי שיאמין בשבילו שהמראת חלליתם תהיה בטוחה, במקום לבדוק זאת בעצמו. הרוח מודה בפה מלא שהם נעשו תלויים מידי בטכנולוגיה. לא רק זאת, אלא שהמהנדס יצר את הבעיה באמצעות טכנולוגיה – הנזיר החשמלי – והוא מבקש לפתור אותה באמצעות טכנולוגיה – מכונת הזמן ותיקון חלליתם. הוא כושל במשימתו בגלל התערבותם של כושר ההמצאה, האלתור והדמיון של בני האדם. כאן שוב ניתן לזהות את אמונתו של אדמס בכך שיכולותיהם של בני האדם נעלות על אלו המצויות בידי הטכנולוגיה. מצד שני, לפי הגרסא הייחודית של ההיסטוריה בספר זה הטכנולוגיה למעשה קדמה ליצירת החיים על פני כדור הארץ, ובכך היא מהווה סוג של אלוהות בוראת.

אם כך, בספר ניתן לראות שהטכנולוגיה אומנם משתנה עם הזמן, אך השאלות הנוקבות בנוגע לקשר בין האנושי לטכנולוגי, גבולותיו הסבירים והנדרשים, ההבדל בין האדם למכונה וכדומה אינן משתנות, אלא רק נעשות קשות ומורכבות יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה מתפתחת.

עדויות לעיסוק בשאלות האלו ניתנות לזיהוי גם בסרט- אך הן מופיעות בצורה שונה, כמעט הפוכה.

זוכרים את התמונה של המשרד של דירק מהחלק הראשון? בדיקה בלשית של התמונה של המשרד של דירק מעלה כי לא נמצא בו מחשב. על אף שעשו מודרניזציה לחלק מהטכנולוגיה שמופיעה בספר (אימייל במקום מזכירה אלקטרונית, למשל), נראה כי דירק של הסרט אנכרוניסטי בגישתו לטכנולוגיה; במקום מחשב ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים הוא משתמש בעיקר בניירת (מחברות, קלסרים, פנקסים), רשמקול עתיק, מטרונום עם כפית, לוח קיר, תמונות וגזירי עיתונות לפתרון חידות בלשיות. זה מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לראות אצל חוקרים טלוויזיוניים אחרים. גם כאשר הוא זקוק להתערבות טכנולוגית מחשובית הוא נעזר בהאקר בן 11, לו הוא משלם באמצעות סיגריות. למרות שזה לא נאמר בצורה ברורה בסרט, הויזואליות שלו משתמשת בדרכים עקיפות על מנת להראות  שדירק אינו בוטח בטכנולוגיה, ומנסה לא להשתמש בה. כך, הוא למעשה מיישם בפועל את ההימנעות מתלות בטכנולוגיה לה מטיף אדמס בספר.

באמירה צינית אחרונה אעיר כי בספר מתגלה כי דירק הוא האיש האגדי מפורלוק– אותו איש לא ידוע שהפריע לקולדרידג' לסיים את מלאכת כתיבת קובלא ח'אן (שלפי עדותו עבר אליו בשלמותו כבמטה קסם בחלומו רווי האופיום), כשהסיח את דעתו כך שיתר השיר פרח מזכרונו. בימינו ניתן להגיד כי במובנים רבים, יישומים טכנולוגיים כמו פייסבוק ומיילים הם אלו שתפסו את מקומו של אותו איש מפורלוק. תחשבו על זה.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק ב': פתיחה

"אבל-אבל-אבל!" אמר דירק וטפח על השולחן, מתוסכל. "אינך מבינה שעלינו להיות ילדותיים כדי להבין? רק ילד רואה את הדברים בבהירות מושלמת, כי הוא עדיין לא פיתח כל אותם מסננים המונעים אותנו מלראות דברים שאיננו מצפים לראות!" – (עמ' 145, מתוך: "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי")

אה, כה נחמד לראות אתכם כאן. אני מקווה שתמצאו את התה עם החלב והביסקוויטים שלידכם ערבים לחיך. התרווחתם כבר בכורסא? יופי, אם כך אפשר להתחיל. כפי שהסברתי בחלק הראשון של הפוסט, החלק אותו אתם קוראים כעת יוקדש לסקירת אלמנטים מרכזיים בחיינו כפי שהם מתבטאים בשתי יצירות העוסקות בדירק ג'נטלי – הספרותית והטלוויזיונית. הוא מיועד רק לאנשים שכבר התענגו על קריאת הספר תוך כדי תחושת בלבול עזה וכבר צפו בשקיקה בסרט המגניב המבוסס-על-הספר-תוך-כדי-התעלמות-גורפת-מרובו. אז אם פניתם בפנייה הוירטואלית הלא נכונה, והגעתם הנה, אך אתם לא עונים על ההגדרה הזאת, אני מפנה אתכם לחלק הראשון שהיה מיועד בדיוק בשבילכם.

אחח, זהו, עכשיו כשזה רק אנחנו אפשר באמת להתחיל. ראשית כל, הבטחתי להסביר מה דעתי לגבי האופן בו מתמודד הסרט עם האתגר של לעמוד בסטנדרטים של הספר.

ובכן, הוא פשוט לא נכנס לתחרות מלכתחילה. כפי שהעיר דידי חנוך בפוסט שלו, ספק אם הייתה ביכולתם הכלכלית של היוצרים ליצור סרט מדויק לפי הספר – זה היה דורש יצירת אפקטים של ספינת חלל, שתי רוחות רפאים (אחת של חייזר!), נזיר חשמלי, שלא לדבר על צילומים בקיימברידג' וכדומה…לכן הם פשוט שאבו את הדמויות המרכזיות, ערבלו היטב את מערכות היחסים ביניהן (על כך בסעיף "מערכות יחסים"), שינו לחלוטין את העלילה ושימרו בעיקר את מרכיב המסע בזמן והחתולים (שלהם מקום קריטי בסרט כיאה לכל מוצר גיקי!). בנוסף, ומה שחשוב יותר – הם שיטחו את הסרט לחלוטין לדרגה שבה יהיה נהיר לכל אדם, כך שהבלבול לא ייארך זמן רב ויתבהר במהרה כיאה לחוסר הסבלנות של הדור הנוכחי. אם הספר לא עושה שום הנחות וקיצורי דרך לקוראים בנוגע למורכבות העלילה ולקושי להבין איך באמת הכל מתקשר להכל, הרי שבסרט הכל מונח על השולחן יפה ומסודר עבור הצופה.

שלא יתקבל הרושם שלא אהבתי את העיבוד. אהבתי אותו מאוד ונהניתי ממנו, אבל אחרי הצפייה השנייה בו, שהייתה ישר אחרי הקריאה השנייה בספר, הרגשתי בחריפות עד כמה הוא נופל במורכבותו מיצירת המופת של דאגלס אדמס. כך למשל, את מקומם הקריטי בעלילת הספר של שיריו של קולדרידג' – קובלא ח'אן ושירת הספן הישיש – תופס בסרט השיר Stay Another Day של להקת הבנים הנשכחת East 17. אני בטוחה שזה כוון כסוג של בדיחה וקריצת עין, אבל עדיין, התדרדרות הדור?  I'd say so.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי שום דבר בסרט איננו מקרי – מהשרבוטים על לוח הקיר ועד לכתובות הרחוב. כל פרט מהווה רמז לספר, ולדברים שלא יכלו להיכנס לסרט מפאת מגבלותיו הכלכליות או האחרות. לדוג', סוזן ואשת החתולים הקשישה גרות בסרט ברחוב הנקרא monks street, שזהו רמז לנזיר החשמלי. ויותר חשוב מכך – כאשר ריצ'ארד מבקר את דירק במשרדו לראשונה, ניתן לראות על הלוח לזמן קצר (לפני שדירק מוחק זאת בצבע), את כל פרטי העלילה של הספר (קולג' סיינט סד, נזיר חשמלי, תעלומת הכד, הסוס המשועמם באמבטיה, קובלא ח'אן, וונטון-ויקס). כאילו עלילת הספר הייתה בעצם תעלומה קודמת שפתר דירק של הסרט.

מסיבה זאת ומרבות אחרות, יהיה מעניין לראות את המשך עלילותיו של דירק ג'נטלי בפורמט הטלוויזיוני. במיוחד מעניין לראות לאן ייקחו יוצרי הסדרה את העלילה ומערכות היחסים כאשר יסתיימו להם התכנים שכתב אדמס (הספר הראשון, השני והקטעים שפורסמו לאחר מותו ב"סלמון הספק"). כבר פורסם שיהיו שלושה פרקי המשך לסרט, ואני מקווה שנראה עוד רבים אחרים.

ובכל זאת, למה אנחנו כאן? אם יוצרי הסרט התכוונו לקחת רק אלמנטים מועטים מהספר, מה הטעם בכלל להשוות ביניהם? ובכן, ראשית כל, כתוב בבירור בפתיח של הסרט שהוא מבוסס על הספר, מבלי מתן סייגים לכך שזה עיבוד רופף או לא מדויק מבחינת העלילה. זה כבר אומר משהו. בהמשך אראה לכם כיצד הרבה מאוד אלמנטים השתמרו בסרט, גם אם נעשה בהם שימוש מתוחכם שחורג לגמרי מהצורה המקורית בה הופיעו בספר. לכן, מעניין לראות מה הושמט, מה נוסף, ולנסות לנחש מדוע נעשו בחירות אלו.

אפשר היה לכתוב פוסט שלם על ההקשרים בין השירים לספר ולסרט ועל האמירות החכמות בנוגע למוסיקה בספר, אבל אני בחרתי להתמקד בהשוואת הספר והסרט מבחינת 4 אלמנטים עיקריים: טכנולוגיה, דת, מערכות יחסים ובעלי חיים. בפוסטים הבאים אפרט בנוגע לכל אחד מאלמנטים אלו.

על מנת להקל על הקריאה ועיבוד הטקסט הארוך, פיצלתי את הפוסט בהתאם לנושאים השונים שהוא עוסק בהם, ואפרסם אותם במהלך השבוע, כל פוסט ביום נפרד.  אתם יכולים לחכות עד לסוף השבוע ולקרוא את כל החלקים יחדיו, או לקרוא כל פוסט ביום הפרסום. תהנו מהקריאה, ואל תשכחו להביע את דעתכם בנושאים המוזכרים בתיבת התגובות שלמטה.

ולסיום, הבלוג מבקש להודות לליטל פסקר על עזרתה המיומנת בעריכת הטקסט.

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

משק כנפי ההוליסטיות – חלק א'

"שרלוק הולמס אמר בשעתו, שברגע שהוצאת מכלל אפשרות את הבלתי-אפשרי, הרי מה שנשאר, ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה, חייב להיות התשובה. אני, על כל פנים, לא אוהב להוציא מכלל אפשרות את הבלתי אפשרי. כעת, בוא נלך" (עמ' 151, מתוך: "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי")

במילים אלו מפריד עצמו דירק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי הנודע ביותר בעולם, מהמסורת המהוללת ארוכת השנים של הבלשים הבריטיים הבדיוניים. אין הוא כמו שרלוק הולמס, פוארו (שהינו בלגי למעשה, אך נכתב ע"י בריטית) או הגברת מרפל. הוא גם אינו דומה לצוות המפואר של חוקרי ה-CSI העוסקים בפן הפרוצדוראלי יותר של הפשיעה, או בעל המשאבים הטכנולוגיים והחוקיים של ה- FBI, או בעל חיבה להתעסקות מורבידית בשאריות אדם כמו אי אלו חוקרים ספרותיים/טלוויזיונים אחרים שמבלים את עיקר זמנם בבדיקת גולגולות, אפר, חרקים רוחשים ושלל דברים נחמדים כאלו. הו לא, דירק ג'נטלי מתעניין בדבר אחד בלבד – בהכל. שכן, כל דבר ביקום הזה, קטן ככל שיהיה, קשור למשנהו בצורות שנשגבות מבינתם של מרבית בני האדם מלבד דירק. דירק האקסצנטרי הוא בלש יוצא דופן שכן הוא מתמקד בקשר הבסיסי המהותי בין כל הדברים באשר הם, או במילים אחרות – לדידו של דירק, משק כנפי פרפר בברזיל בהחלט עלול לגרום לביטולה של סדרת טלוויזיה מוצלחת במיוחד, שכמוה לא יהיו עוד.

אתם בטח תוהים מדוע הגעתי לכתוב פוסט ארוך במיוחד (עימכם הסליחה, אבל האמת ניתנת להיאמר שכבר הזהרתי מראש לגביי זה בפוסט הפתיחה) על ספר שיצא אי שם בסוף שנות ה- 80 (!!) ועל סרט טלוויזיה המבוסס עליו באופן רופף שיצא בסוף 2010 (!!). ובכן, ההסבר אינו כה פשוט אז bear with me.

התחלתי לקרוא את "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" בתקופת קריאה קשה במיוחד עבורי, ותקופה לא קלה בחיים באופן כללי. החלפתי שורה ארוכה של ספרים שבהם קראתי מספר עמודים לפני שזרקתי אותם מידיי והחלטתי נחרצות שלא זה הספר המתאים לי לקריאה כרגע. נואשת, החלטתי שעליי להפקיד את ההחלטה בדבר הספר שעליי לקרוא כעת בידיי אלי הגורל. אך משום שהמעצבנים הללו אינם מפרסמים את כתובת המייל שלהם בשום מקום, יצא שפניתי לתחליף הזמין ההגיוני היחיד – מנוע רנדומלי לבחירת מספרים. כן, כן, יש כאלו, ולאחרונה אני משמישה אותם הרבה כשאני צריכה להגיע להחלטות מכריעות בחיים. חוסך המון התלבטויות וכאב ראש. היות שאני מתחזקת רשימת אקסל מעודכנת של כל הספרים בספרייתי, כל שהייתי צריכה לעשות זה להגדיר מהו הגבול העליון המספרי של הספרים בה, ולתת לאלים לעשות את שלהם ולשלוף מספר שיציין מהו הספר הנבחר מבין טווח המספרים. החלטתי לבחור מבין שלושת התוצאות הראשונות שייצאו לי. השתיים הראשונות לא מצאו חן בעיניי, אך המספר השלישי שעלה בגורל הוביל אותי אל "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" – הספר השני בסדרת דירק ג'נטלי שכתב דאגלס אדמס, האיש והאגדה. נזכרתי שקראתי את הספר לפני זמן רב והבנתי שאינני זוכרת ממנו דבר מלבד ירידות על מופרכותם על שדות תעופה ומשהו שקשור לאלים הנורדיים. ובכן, היה ברור לי לגמרי שלא אקרא את הספר שוב בלי סיבה טובה ממש. ואז ישר הבליחה במוחי המחשבה שלאחרונה יצא עיבוד טלוויזיוני לספר הראשון בסדרה, ואיזו סיבה יותר טובה מזה יש להיזכר באירועי הספר? אך או אז הבנתי שאני מעולם לא הצלחתי לצלוח את עמוד הפתיחה של הספר הראשון. אחוזת אשמה, פתחתי מחדש את הספר שחיכה לי על המדפים מזה שנים רבות מאוד, וצללתי לתוך עולם מופלא מעבר לכל מה שיכולתי לחזות.

מה שסיפרתי זה עתה הוא סיפור אמיתי בתכלית, אך ייתכן שחלקים ממנו אינם ידועים לי. ייתכן למשל שרינת העתידית של עוד שלושים שנה החליטה שאני חייבת לקרוא את הספר וכך החליטה לשתול באג באותו מנוע מספרים רנדומלי שיוביל אותי היישר אליו, בדרכים עקלקלות. לא רק זאת, אלא שאני העתידית ידעה היטב שאסור לי בתכלית לקרוא את הספר זמן קצר אחרי קנייתו בשנות ה-90 (אני משערת) מהסיבה הפשוטה שאז לא אוכל לעצור בתדהמה במהלך הקריאה ולהכריז: "היי, זה ממש מזכיר את דוקטור הו!". גם לא הייתה בשעתו הוויקיפדיה שיכלה לבשר לי שאני צודקת בתחושת הבטן שלי ולמעשה חלקים שלמים מהספר ודמות מרכזית מתוכו שאובים מרעיונות שכתב אדמס בתחילה עבור פרקים של דוקטור הו. הייתי מפספסת את ההתענגות על התגלית שאדמס היה גם משדך מדופלם, ששידך בין הסופר ריצ'ארד דוקינס לבין אשתו השלישית, ששיחקה את רומאנה בסדרה. היא שיחקה גם בפרק המבוסס על מה שאדמס כתב שהתגלגל אחר כך בצורה כלשהי לדירק ג'נטלי, הספר. הייתי מתקשה להעריך עובדות אלו בתקופה התמימה הזו שבה עוד האמנתי שכל הדוקטורים בעולם הם אלו המצויים בקופות חולים המקומיות ובבתי החולים. בוודאי לא העליתי על דעתי שיש דוקטורים שנוסעים בזמן ובמרחב, ברחבי גלקסיות רחוקות, בקופסת משטרה כחולה, פשוט כי הם צריכים להציל את החיים, היקום וכל השאר.

בכל מקרה, הפור נפל, האלים דיברו, ואני החלטתי שאקרא את סוכנות הבילוש. באש ובמים. ואכן יש צורך בנחישות ברזל מעיין זו שכן הספר איננו קל לקריאה. הפתיחה שלו היא ערב רב של אירועים סוריאליסטיים, תלושים מהמציאות המוכרת לנו, הנראים לכאורה לא קשורים בינם לבין עצמם. עם הזמן, במידה ומגלים סבלנות, חוטים קטנטנים, מרפרפים, שקופים למחצה מתחילים להיקשר בין הדמויות. אם שמים את מבטחנו בו, דאגלס אדמס מושיע אותנו וטווה את כל החוטים לאריג יפייפה שהוא מלאכת מחשבת הקושרת בין שירה, פיסיקה, מוסיקה, טכנולוגיה, דת, אהבה, ומה לא. אבל בשביל כך צריך אמונה רבה שקשה לעיתים לגייס, אבל אל דאגה, בשביל כך יש את הנזיר החשמלי. אה? נזיר חשמלי? כן, זוהי דמות מאוד מהותית לספר.

מלבד הנזיר החשמלי ניתן למצוא בספר תיאור של טכנולוגיות המחשב האישי בראשית דרכן, בחור היוצר מוסיקה באמצעות מספרים אבל לא מצליח לפתור את בעיית הספה התקועה בכניסה לביתו, את המשורר המסומם קולדרידג' ושיריו הדגולים "קובלא ח'אן" ו"שירת הספן הישיש", את אוניברסיטת קיימברידג' במלוא תפארתה וקרתנותה, פרופסור הזוי הסובל מבעיות זכרון, ואת היחסים המורכבים בין בלש ומזכירתו. וכמובן, כמו בכל ספר בלשי ראוי לשמו, יש גם רצח. שלא כמו כל ספר בלשי ראוי לשמו, הרצח הזה הוא רק הטריגר המאיץ את סגירת ההקשרים ההולכים ונרקמים בין הדמויות. אה, וגם יש סוס. באמבטיה.

אני מקווה שסקרנתי אתכם מספיק עד כה כדי לרוץ לספרייה, לחנות הספרים הקרובה לביתכם, או אפילו לחנות מקוונת ולרכוש עותק של הספר.

ומה בנוגע לעיבוד הטלוויזיוני? האם הוא עומד בסטנדרטים הגבוהים שהציב הספר? ובכן, זוהי סוגייה לא קלה לפתרון, אבל בתור פתיח קליל אתם מוזמנים לצפות בטריילר שלו:

ניתן בהחלט לצפות בסרט הקצר בן השעה מבלי לקרוא את הספר מקודם, ולהיפך. שניהם מתכתבים זה עם זה בצורות מורכבות שאפרט עליהן יותר בחלק הבא, אבל נניח לזה לעת עתה. את הסרט יצר האוורד אוברמן, התסריטאי של סדרת מתבגרי-העל Misfits הנפלאה, שהיה מעורב גם בכתיבה לסדרת הבלשים הקשישים החביבה עליי עד מאוד – New Tricks (תורגמה בארץ ל-"סדר חדש"/"תחבולות חדשות"), שאין לי ספק שעוד אכתוב עליה פוסט מתישהו. את דמותו של דירק מגלם בחן ובכשרון רב סטיבן מנגן שמוכר מהרבה סדרות אבל כרגע מככב בטלוויזיה בארץ בסדרה "אפיסודס" בתפקיד ראשי. את תפקידה של סוזן, בת זוגתו הבלתי נלאית של ריצ'ארד, מגלמת הלן בקסנדייל, אף היא שחקנית מוערכת ומוכרת. את שניהם לא הכרתי כשחקנים קודם, אבל דווקא את דארן בויד שמגלם את ריצ'ארד בסרט (ואף דומה לדמות בספר דמיון פיזי מובהק) אני מכירה משלל תפקידים. הוא שיחק בקומדית/דרמת היחסים הבריטית המקסימה Imagine me & you, בתור חבר של הבעל הנבגד על ידי אשתו שמגלה את משיכתה למוכרת פרחים. הוא שיחק בתפקיד קטנטן ומופרע בפרק בסדרה "מרק האהבה" ששודרה כאן אין ספור פעמים בערוץ 23. הוא היה בתפקיד קבוע בסדרת המד"ב הקנדית Regenesis שהייתי צופה נלהבת שלה עד לשלב מסוים. ולמרות שלא הצלחתי למצוא אישוש לזה שזה הוא, ניתן לראות אותו כאן בפרסומת לסגוויי שעליהם רוכבים אבירים. כן, אבירים. אה, וגם הבלש ג'ילקס מוכר לי מהסדרה "כמעט אנושיים" שם הוא משחק תפקיד של ערפד לא סימפטי במיוחד (יש גם סוגים אחרים, מסתבר). אני מקווה שבקרוב יס או הוט (אבל זה הרבה יותר הסטייל של יס לרכוש דבר כזה) ירכשו את הסרט, ואת הפרקים הבאים שכבר דובר עליהם, וכולם יוכלו ליהנות מהצפייה בהם בלי מאמץ מיוחד.

אתם בטח שואלים את עצמכם: היא כבר כתבה כל כך הרבה, מה עוד יש לכתוב בנוגע לספר אחד ולסרט אחד? ובכן, החלק הבא שיעלה כאן בעוד מספר ימים, מיועד לאותם אנשים נבחרים שכבר קראו את הספר וצפו בסרט. מטרתי בחלק הבא היא להתחקות לפרטי פרטים (ועד לתיאור סופן של היצירות) אחר ההקשרים הסמויים בין הספר לסרט. מרתקות ככל שיהיו שתי יצירות הללו – הספרותית והטלוויזיונית – מה שמעניין אותי באמת זה לחקור כיצד אלמנטים מרכזים מחיינו (טכנולוגיה, דת, מערכות יחסים ובעלי חיים) מתבטאים בהן בדרכים שונות הן בשל המדיום האחר והן בשל מרחק של כ-20 שנה המפריד ביניהן. כך שאם לא קראתם את הספר, ולא ראיתם את העיבוד הטלוויזיוני, אני מציעה שאו שתלכו לעשות זאת ותחזרו הנה לקריאת החלק השני של הפוסט עם סיום הקריאה והצפייה, או שתיקחו את מכונת הזמן מהמחסן ותדלגו לעתיד שבו אתם אחרי חוויות אלו ותמשיכו את הקריאה כעת.

אבל בכל זאת נסיים את הפוסט עם עוד טעימה מהספר. בקטע הזה מסביר ריצ'ארד את הקשר הבלתי ניתן להפרדה שהוא מוצא בין המוסיקה השזורה בכל אספקט של חיינו לבין המתמטיקה:

"הדברים המעוררים את רגשותינו – צורה של פרח או כד יווני, התפתחותו של תינוק, משב רוח על הפנים, תנועת העננים בשמים, צורתם, ריצוד האור על המים, איוושת הנרקיסים ברוח הקלה, תנועת ראשו של אדם אהוב, תזוזת שערו בעקבות ראשו, העקומה שמתווה האקורד האחרון, הגווע, של יצירה מוסיקאלית – כל אלה יכולים להיות מובעים באמצעות זרימה מורכבת של מספרים" (עמ' 123)

אותם חומרים קסומים שמהם עשויים חיינו ושגורמים לדמנו לבעבע ולהתרגש, הם אלו העומדים במרכז הספר והסרט. קריאה וצפייה נעימה שיהיו לכם 🙂

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן