חזיונות ויזואליים לנפש – מהדורת אפריל, 2013

מסתמן שסוג הפוסטים הזה ("חזיונות") הפך להיות הדבר הכי קרוב ליומן אישי שיש לי בבלוג הנוכחי. הוא גם הפך להיות סוג הפוסטים הקודר ביותר מבין הפוסטים בבלוג, והפוסט הזה לא שונה בכך. למעשה, הוא מתעלה אפילו על פוסט "חזיונות" הקודם ומסתמן שהוא הפוסט המורבידי והמקאברי ביותר שיצא לי לכתוב עד כה. בהתחשב בזה שאני מתכננת יום אחד להכין גרסת "לאבקראפט ואימה" בפורמט הזה, כדאי לא לטפח תקוות שהחזיונות הללו יהפכו מעודדים יותר בזמן הקרוב. אבל אין צורך לחשוש. הפוסט הנוכחי איננו מעיד על דיכאון חמור או אובססיה לא בריאה (לא יותר מידי לפחות :-)), אלא רק על הצורך שלי לפרוק כמה מחשבות ורגשות שהצטברו אצלי בתקופה האחרונה.

כידוע לחלק מקוראי הבלוג, אימי נפטרה בגיל 62 לפני כחודשיים וקצת כתוצאה מבעיות בריאותיות. כאשר חווים אובדן מהסוג הזה עוברים שורה של שלבים מתועדים היטב של אבל וניסיון להבין ולעכל את השינוי המר בחיים. יש ניסיון לעכל שדמות שהייתה כל כך מרכזית בחייך, מאז שאת קיימת, איננה עוד. לפתע כל דבר קטן וגדול מזכיר את האובדן – שירים באיטלקית ובצרפתית ובספרדית שרק היא הייתה שומעת בבית צפים ברדיו, תוכניות טלוויזיה שהיינו רואות ביחד מתעקשות לחזור לעונה חדשה, אוכל שאהבה להכין, מזג אוויר שהייתה נהנית ממנו… זה לא נגמר. ההבנה מחלחלת בהדרגה וחוצבת לה דרך בעמל על מנת להפוך להיות חקוקה בלב. אבל עדיין…יש רגעים שחושבים בהיסח דעת שבא להתקשר ולדבר איתה ואז בצריבה פתאומית נזכרים שזה לא אפשרי (למעט אופציות של סיאנסים וכדומה). מבינים שאין צ'אנס שני לממש את כל המשימות שקשורות לאימא שרשמת לעצמך בתקווה שתפני להן זמן יום אחד. שיום אחד תכיני לה את המיקסטייפ של שירים שחשבת שהיא תאהב, שיום אחד תושיבי אותה לסשן ארוך של בירורים על ההיסטוריה של המשפחה, ושאולי יום אחד תמצאי דרך לגרום לה להבין אותך יותר ולהשלים עם הבחירות שלך. בהיותי האדם הפלספן שאני, כמובן שנטיתי לעוד מסורת ארוכת שנים שמתרחשת אחרי אובדן – הרהורים נוגים על מוות ועל סופיות החיים.

קשה שלא להגות בנושא הזה כאשר חוזים במה שעד כה היה אדם חם, נושם, אוהב, ומחבק ועתה הוא גופה שמונחת לפנייך. כאשר נדרשים לענות לשאלות המשטרה על איך זה קרה מבלי שיודעים בדיוק מה לענות. כאשר מתמודדים עם ההוצאה של חברה קדישא את אימך בכיסא גלגלים אל עבר בית הקברות, עטופה מרגל ועד ראש בסדין, כאילו הייתה מוצר שדורש העברה. ההבנה שברגע אחד אנחנו עוברים מלהיות אדם בעל הזכות להיות אנושי על כל המשתמע מכך ואז הופכים למאכל לתולעים…אין הרבה דברים שמקבילים לידיעה הזאת. התרבות האנושית פיתחה עם השנים הרבה טקסים שקשורים במוות, והרבה סימבולים הכרוכים בכך, והם בהחלט עוזרים. להיות מוקפים באנשים תוססים בזמן השבעה זה רעיון נפלא וגאוני של היהדות אבל אחריה נותרים לבד והמחשבות מצליפות בנו.

על מה חשבתי ? על העיסוק האינסופי של התרבות שלנו עם המוות ומה שבא או לא בא אחריו. בהיותי אדם שמאז ומתמיד פנה אל תרבות ומדיה כדי לראות את עצמי וחיי משתקפים בהם ולמצוא רמזים וסימנים לנתיבים ולמשעולים הנכונים בחיים, חשבתי על הייצוגים של מוות ואובדן במדיה מהרגע הראשון כמעט, אחרי שההלם הראשוני חלף. חשבתי למשל על עד כמה העיסוק במוות שכיח במרבית הסדרות שאני רואה ומעולם לא חשבתי על כך לעומק. לפתע כל מיני רגעי מוות ואובדן קריטיים בסדרות אהובות צפו בזיכרון שלי והפכו יותר מובנים ועוקצניים ברגשות החזקים שעוררו בי. חשבתי על כך שאני חובבת מושבעת של ז'אנר המתח והבילוש שמחייב לרוב גופה על מנת שהתעלומה והמרדף אחר הפושע יהיו מספיק טרגיים ו-"גדולים מהחיים" כך שבאמת נתרגש מהם ונישאב אל הסיפור. חתול שהולך לאיבוד הוא לרוב לא פתיחה טובה ומעוררת עניין של שום סיפור בלשי, אלא אם מדובר בדירק ג'נטלי. חשבתי על כך שהסדרה הבלשית היחידה שראיתי (לפחות לאחרונה) שעסקה בהלם הטוטאלי, בתחושה שהחיים נקרעו לגזרים, ובהתפרקות המשפחה עקב מוות הייתה The Killing שצופים רבים קטלו ללא רחמים. קל הרבה יותר להתמודד עם תעלומה בעלת פתרון ברור מאשר עם ההשלכות הנפשיות והרגשיות שלה. אני צפיתי בסדרה במלואה על שתי עונותיה וגם אני תהיתי למה לא עוזבים אותנו בשקט ונותנים לנו ליהנות מתעלומה בלשית מסממת חושים רגילה שלא מצריכה להתעמת עם הכאבים הנוראיים שמשפחת הקורבן חווה. בדיעבד, גם הסדרה הזאת וגם הזכרונות על עשרות ומאות סדרות אחרות צפו במחשבותיי לפתע ותהיתי איך לכל הרוחות מתמודדים עם מוות בלתי רגיל, שקדמו לו סבל וכאב, כאשר ההתמודדות עם מוות "רגיל" היא כל כך קשה ונוראית ומאתגרת. לא היו לי תשובות וגם לא זמן להתחיל במסע מחקר עמוק אל תוך המדיום האהוב עליי בחיפוש אחר צורות התמודדות עם מוות ואובדן, אז פניתי למדיום שנקלט בשנייה ומאפשר חוויה רגשית אינטנסיבית מיידית יותר – תמונות.

התחלתי מלעבור על אוספי התמונות ששמרתי עבור מטרות שונות וראיתי מי מהן עוסקת בתחום. המשכתי אל מקבצי תמונות ברשת – בלוגים, טמבלרים, גלריות וכדומה – וחיפשתי מילות חיפוש כגון death, grief, loss, pain, grave, skull, murder וכדומה וכדומה וכדומה. אני לא יודעת בעצמי בדיוק למה, מעבר למה שהסברתי. כנראה שהיה לי צורך לראות כיצד ההתמודדות עם הנושא הכל כך אוניברסלי הזה נפרט ליצירות אינדווידואליות רבות. רציתי לראות איך אנשים אחרים חווים את זה, לא במילים, אלא בעוצמה ויזואלית שלא מאפשרת להעלות את ההגנות לפני שרואים את התמונות. הממצאים שלי אינם כה מרשימים, למען האמת. מרבית התמונות שאעלה כאן אינן בהכרח מדברות על חווייה דומה לשלי של אובדן אם, אלא על סוגים שונים של מוות ושל סימבולוגיה שמקושרת למוות. בסופו של דבר על אף המשותף בחוויית האובדן, קשר בין שני אנשים הוא דבר סופר ייחודי המורכב ממיליארדים של רבדים ואינו ניתן להחלפה או להשוואה. בטח ובטח כשמדובר בקשר בין אם ובת. אבל הן כן כולן תמונות שהכריחו אותי להשתהות עליהן יותר משנייה אחת, והזעיקו רגש כלשהו ממעמקי ליבי, וזה בהחלט סייע.

לפני שנפנה לתמונות ולניתוחן, הגיע הזמן למקטע המוזיקלי של הפוסט (עוד מסורת שאני מבקשת להנהיג במסגרת "חזיונות"). יש עוד משהו שמתרחש בעקבות אובדן וזה המחשבות על הסופיות שלך עצמך. על המגבלות של האנושיות שלנו. ז'ורז' ברסנס בחר להתמודד עם זה בשיר "להוליך שולל" (את המוות, במקרה הזה), שמבצע שלומי שבן המוכשר, לפי תרגומו של דורי מנור המופלא. מומלץ לקרוא את המילים.

אגב, בעוד אנשים אחרים מתמודדים עם המוות על ידי ההחלטה להותיר מאחוריהם משהו בדמות יצירות או ילדים, אני החלטתי שהמורשת שלי תהיה אחרת. לצערי, אין לי כשרון ליצירתיות מהסוג שבורא דברים יש מאין, אבל אני רוצה להאמין שיש לי כשרון לקשר בין אנשים לבין פיסות יופי ורעיונות שלא עלו על נתיביהם קודם לכן. אז אפרופו זה, הגיע הזמן לפנות לאומנות היפייפיה והעוכרת שלווה שלפנינו.

צמד התמונות הראשונות עוסק ברצח – האחת, ברצח מאוד ריאליסטי, מעולמנו אנו, והשנייה ברצח בעולם עתידני.

התמונה הקרויה Crimes in Argentina נוצרה כחלק מסדרת תמונות בשם "Faces and Masks" המתארת את היסטוריית הפשעים בארגנטינה, המדינה ממנה מגיע האמן, Giacobino. בתמונה אנחנו רואים אסופת גברים המתכנסת סביב מה שנראה כגופת גבר, עטויה בכיסוי כלשהו. לפי היוצר, צורת הכיסוי יוצרת במתארה את צורתה של ארגנטינה על גבי המפה. ניתן לחשוב שההתכנסות של כל הדמויות הנראות לעין ואלו שאובדות בערפל היא לצורך התבוננות במותה של המדינה עצמה.

מעניין לראות כמה דימיון יש בין שתי התמונות: בשתיהן ניכר גשם שוטף שתורם לאפלוליות הסצינה, בשתיהן נראה שוטר אחד שמטפל בגופה ושוטר(ים) שעסוקים בשרבוט רשימות, ובשתיהן ניכרת התקהלות סביב המחזה. בעוד שהתמונה הקודמת מתארת מרחב סגור, מחניק אפילו, של גברים שמקיפים את הגופה, ללא קו ברור של הפרדה בינם לבין זירת הרצח, הרי שבתמונה הזאת יש קו הפרדה בולט ותחושה של מרחב ושל עיר עתידנית של גורדי שחקים תאגידיים וטכנולוגיות מתקדמות שעוטפת את המחזה. סייברפאנקי משהו. אבל כמובן ההבדל המאוד מהותי בין שתי התמונות היא העובדה שבתמונה השנייה יש חוצנים, ואחד מהם הוא החשוד בפשע שנאזק ע"י השוטרים, ונראה כי גם הקורבן הוא לא בן אנוש אם כי מגזע חייזירי אחר (אין לו את הפרצוף המוארך עד מאוד של החשוד). סוגים אחרים של חוצנים ניכרים מסביב לזירת הפשע (מומלץ ללחוץ על התמונה ולבחון את כל פרטיה בגרסתה המוגדלת). לפחות בעולם העתידני עדיין יש להם דקלים.

צמד התמונות הבאות עוסקות בהתמודדות של יוצריהן עם אובדן של אנשים קרובים. התמונה קורעת הלב הראשונה (אולי קצת יותר מידי) נקראת "Drowning in Blood and Tears" והיא של אמן בשם Kode Logic. הוא מספר שיצר את התמונה בעקבות הידיעה הטרגית שקיבל על כך שבן דודו הצעיר נורה. את כל רגשות הזעם והכעס שלו על אובדן האפשרויות שהיו טמונות בחייו של בן דודו, ועל כך שלא יזכה ליהנות מכל הדברים הרגילים שילדים נהנים מהם, הוא זיקק לתוך התמונה הזאת.

Kathy Murysina התמודדה עם האובדנים שלה בצורה יותר מעודנת ומרומזת אבל בהחלט גם סוערת. בקיץ אחד היא איבדה גם את סבתה האהובה וחודש לאחר מכן, חברה טובה שהייתה רק בת 25. גם היא, כמוני, נגררה למחשבות על הפיזיות של המוות ועל מה קורה לגוף אחרי שהלב מפסיק לפעום. תוצאת כל הרגשות והמחשבות המתגוששים הללו הייתה התמונה הזאת.

צמד היצירות הבאות עוסק ספציפית באובדן של בני זוג, אובדן קשה ביותר לכל הדיעות. היצירה הראשונה, דווקא בשל העדינות העצובה שבה וחוסר הפומפוזיות, נגעה במיוחד לליבי.

אנחנו רואים גבר עצוב, אוחז בנייר על ליבו, מוקף בתמונות של נשים חסרות פנים. לא ברור אם מדובר בנשים שונות שאיבד או שמא אותה אישה בתקופות שונות בחייה. לנוכח ההסבר של היוצר לתמונה, קרוב לוודאי שמדובר באופציה השנייה. הציור הוא מחווה לקטע מהספר A Grief Observed של ק. ס. לואיס שנכתב בעקבות האבל העמוק שלו על מות אשתו. ג'וי דיווידמן הייתה אישה אמריקאית צעירה, שהייתה שונה מלואיס בהמון מובנים. ארבע שנים לאחר נישואיהם היא נפטרה מסרטן בגיל 45. סיפורם מתועד בסרט הנפלא "ארץ הצללים". סר אנתוני הופקינס גילם שם את לואיס, ודברה ווינגר הנשכחת (וחבל שכך) את אשתו. מיכאל מוריס יצר את התמונה כחלק מאסופת ציורים שיצר בהשראתו של ק.ס.לואיס שכידוע הוא היוצר של הסדרה המפורסמת "דברי ימי נרניה" בנוסף להיותו תיאורטיקן נוצרי. היכנסו לכאן כדי לראות את יתרת הציורים מהאסופה הזו.

היצירה הבאה מראה זוג אוהבים – אחת על פני האדמה והשני בתוכה, אבל פרח דמי היוצא היישר מליבו של הגבר מצליח לפרוץ החוצה ולגעת באישה. הסגנון הזכיר לי קצת את ציוריה של פרידה קאלו אבל הצייר Evan B. Harris הוא בכלל מאורגון, ארה"ב. הוא הצליח ללכוד בצורה יפייפיה את הקושי להינתק, את הצער והכאב העמומים אך הכואבים שמשתקפים על פני האוהבים, ואת העובדה שהעולם מסביב, "החי", נראה חדגוני וחסר צבעים לעומת הקשר והחיבור הצבעוניים שעדיין קושרים ביניהם. תמונות יפות אחרות של האמן ניתן לראות כאן.

שלושת התמונות האחרונות הן תמונות שאני מכנה בשם החיבה WTF. תמונות שלאו דווקא ברור מה עבר בראשם של האמנים שיצרו אותם אבל אנחנו מלאי הערכה והפתעה בכל זאת.

נתחיל בציור של גברת לורי ליפטון. ללורי יש חיבה עזה לציורים סוריאליסטיים, מטרידים ובעיקר – מרובי שלדים וגולגולות. הציור הזה מכונה בשם המקסים וההולם Family Reunion.

אנחנו רואים בתמונה משפחה עניפה, מפוארת ומכובדת של שלדים עומדת סביב ארון הקבורה של יוצאת הדופן היחידה, הכבשה השחורה של המשפחה, מי שעדיין קיימת בדמות בשר ודם (לא לעוד הרבה זמן). נראה שהם שמחים על הצטרפותה המאוחדת לחיק המשפחה, בדרך בה אלוהים ברא אותם. זאת לפחות הייתה הפרשנות הצינית שלי לתמונה. יש רבות אחרות.

יש טרנד שלם באומנות שבו תמונה מציגה לכאורה דבר אחד אבל בהסתכלות מעט אחרת היא מציגה דבר אחר, לרוב קודר ואפל יותר. מצאתי כמות אדירה של תמונות שהציגו סצינה תמימה לחלוטין אך למעשה שיקפו גולגולת. ראו למשל הדגמה בפוסט הזה. אחת מתמונות קרצה לי במיוחד לנוכח צבעיה, האווירה הג'אזית שהיא הצליחה להעביר בחיות, והרמיזה הכרוכה בשמה.

25kartinok כינה את התמונה הזאת בשם The Detective. יש בה הרבה אלמנטים המרמזים על עלילת סיפור של בלש בסגנון פילם נואר: תמונה של אישה יפה, מחברת ועפרון שנועדו לשרבט את רשמיו ומחשבותיו, חתולים שחורים מוזרים כי…הם תמיד תורמים לאווירה הדרושה בסרטים כאלו, להקת נגנים על רקע עיר בלילה. שם התמונה מרמז על כך שגם הצופה כמו הבלש צריך לשים לב לפרטים הקטנים אבל גם לתמונה הגדולה שנוצרת בהסתכלות מזווית מעט אחרת. אני התאהבתי בתמונה הזאת ושמחתי לגלות שגם יתר יצירותיו של האמן נוטות לסוריאליזם צבעוני ולגלגני.

גם התמונה של Fred Einaudi עוסקת בגולגולות. חופן מהן למעשה. חופן מהן מוגשות בצירוף חיוך נוצץ של עקרת בית אמריקאית קלאסית משנות ה-50, אם להיות מדוייקים. לא סתם כינה את הציור בשם הציני Patriot. רמיזה להקרבה של אימהות את ילדיהן על מזבח הפטריוטיזם? לא יודעת. אני רק יודעת שהתמונה קריפית בצורה מעוררת מחשבה.

אם עדיין לא נמאס לכם לגמרי מהתכנים המדכאים הללו, הרשו לי להמליץ על מספר קישורים מרתקים שנתקלתי בהם בעת המחקר לפוסט הזה. Death: A Self Portrait היא תערוכה שנוצרה מאוספו הפרטי של אספן האומנות ריצ'ארד האריס. הוא עשה משהו דומה למה שניסיתי לעשות בפוסט הזה רק במימדים הרבה יותר מרשימים ובעולם האמיתי. הוא אסף תמונות, גלויות, חפצים ויצירות שונות שעוסקות במוות. ניתן לקרוא רשמים ולצפות בדוגמאות מהאוסף בקישורים הבאים: כאן, פה ושם. בדומה לכך, הטמבלר מלא החיים, The Morthouse, אוסף בקפדנות ראויה לפחד יצירות שונות שעוסקות במוות על כל היבטיו וחלקיו: גולגולות, גוויות, חניטות, קבורות וכדומה…בין אם מדובר במוות כתוצאה מפשע, התאבדות, מחלה או מלחמה. הסיפור המצוייר La morte & la madre  מראה מה קורה כאשר המוות נתקל באם לילדים קטנים.

כדי לסיים בנימה קצת פחות קודרת, בחרתי בציור המשעשע הזה: Life and Death של OtisFrampton. אם שרדתם עד לסוף הפוסט, כל הכבוד. אשמח מאוד לשמוע פרשנויות שלכם על היצירות שהובאו כאן ו/או המלצות על יצירות אומנות שעוסקות במוות ובאובדן.

חזיונות ויזואליים לנפש – מהדורת פברואר, 2012

מצחיק. גם הפוסט הקודם שנכתב ביולי 2011 מתחיל בהתנצלויות והסברים על העדרות ממושכת מהבלוג. גם הפוסט הזה יתחיל בסקירה מקוצרת של האירועים שחוויתי לאחרונה בחיי. זה בכלל לא היה אמור להיות בלוג אישי אבל מה לעשות…יש הפתעות בחיים. והפתעות הוא גם נושא הפוסט הזה. אותן הפתעות שזורעות הד פיצוץ הרסני באוזניים, משתקות את היכולת לקלוט ולעכל, מעכבות את היכולת לספוג את העולם. חוויתי אחת כזאת לאחרונה. לא הראשונה בחיי, בטח גם לא האחרונה. הייתה לי תאונת דרכים. מסתורית משהו. עד לרגע זה סיבותיה לא ברורות לי דיין. רגע אחד אני נוסעת לי בדרכי לעבודה במכוניתי ז"ל, עליה השלום – רנט – ורגע אחר אני צופה, כמו בסרט, במכונית מתדרדרת במורד גבעה ונכנסת בקיר. לא אלאה אתכם בכל האירועים המרובים שעברו עליי מרגע זה והלאה. רנט הלכה לה לגן העדן האלקטרוני שאליו מגיעים רכבים כדי לנוח. אותה מכונית שנקראה בחיבה על שם דמותה של מאדאם דה פומפידו שכיכבה בפרק מיוחד של דוקטור הו ("הנערה באח", עונה 2 של הגלגול המחודש) כבר לא תלווה אותי בחרישתי את כבישי ישראל ובמיוחד את איילון. תקציר האירועים הוא שסבלתי לתקופה מסוימת מכאבי גב מפלחים אבל עכשיו אני בסדר. בערך כזה. כמו שאמרה הפיזיותרפיסטית שלי בסשן האחרון – לוקח שנה להתאושש מאירוע כזה – פיזיולוגית ופסיכולוגית. והייתי שמחה מאוד להגיד שהעניינים חזרו לרגיל אבל..משהו קורה לי, אין ספק בכך. בשבועות האחרונים חוויתי מחדש את תענוגות התחבורה הציבורית של ישראל, בדיוק במקביל לשביתות ולשיבושים המסתוריים בקרב האוטובוסים והרכבת. הספקתי לעבור הטרדונת קטנה בתחנה המרכזית ומתקפה של חרק אימתני באוטובוס. מחקתי משחק פייסבוק אליו התמכרתי, מחקתי אנשים רבים מרשימת "החברים" באותה מדיה חברתית שואבת, מחקתי את חשבון קורא ה- RSS שלי, שלא היה בוקר שהתחלתי בלי מעבר עליו…אני מנסה במקום מסוים להתנתק, להתכנס, לתת לעצמי יותר מרחב במקום לתת לעומס המידע שמקיף אותי מכל עבר להציף אותי. וצריך להבין שעומס המידע הוא אולי אחד מהדברים האהובים עליי יותר מכל. קשה לי, אני מודה. אני מרגישה שהורחקתי מהרבה דברים שאני אוהבת בשל היעדר העצמאות שטמונה ברכב. אבל…כמו בהרבה חוויות קשות עד ייאוש שחוויתי בעבר, אני רואה הרבה צמיחה שמתרחשת אצלי בד בבד. הרבה החלטות חשובות נפלו בתקופה הזאת, שיחות כנות עד כאב שהיו צריכות להיעשות ממזמן…תהליך איטי אבל אולי יותר מואץ ממה שהיה מתרחש אילולא האירוע המשברי. חלק בי מצר על כך שככה דברים קורים אצלי. במבט לאחור לא מעט מההתקדמויות הגדולות של השנים האחרונות התרחשו על רקע של משברים אימתניים. אולי זאת הקארמה שלי, אולי זה עדיף מכלום, אולי אני פשוט צריכה ללמוד להתקדם אחרת.

בכל התקופה שישר אחרי התאונה, בביה"ח בהמתנה לתוצאות הבדיקות, בבית של ההורים שלי בהמתנה להתאוששות, בכל השיחות המודאגות עם חברים ועמיתים לעבודה…שוב ושוב קפץ למוחי אותו סרט מוזיקלי. "שירי אהבה". ראיתי אותו ממזמן ואני אפילו לא זוכרת את כל פרטיו אבל אני זוכרת את היטב את ההלם שנגרם לי בערך במחציתו. לא אהרוס את הסרט לכל אלו שלא צפו בו אבל אותה תחושה שהייתה לי בסרט באותו רגע, זו התחושה שהייתה לי אחרי התאונה. ההכרה הזאת, ההבנה, שבשנייה כל החיים שלך יכולים להשתנות. ששום דבר איננו קבוע. שאי אפשר לסמוך על שום דבר שיישאר איתך לנצח. השורה המסיימת של הטריילר – "Love me less, but love me a long time" – ליוותה אותי והדהדה בראש ובלב שלי שוב ושוב, כאובססיה. כל כך הבנתי את הגיבור הראשי של הסרט, ישמעאל, כשהוא מפטיר את המילים הנואשות האלו. אני זוכרת שלא הייתי בטוחה עד כמה האהבה החדשה שנכנסה לחייו אמיתית כמו ההזדקקות הגולמית, העזה, לקביעות, ליציבות, לחוסר רעד, לשיווי משקל. אגב, ניסיתי לשווא לתרגם את השורה המופתית הזאת מצרפתית (“aime-moi moins, mais aime-moi longtemps”) ואנגלית לעברית, אבל משהו בה פשוט לא מתגלגל על הלשון היטב בעברית. הכי טוב שהגעתי אליו היה – "אהוב אותי פחות אך במשך שנים ארוכות". הפסקול של הטריילר הזה גם הוא התנגן בראשי בסוג של המחזה מוסיקלית של התקופה האחרונה – מהשקט המלגלג על החיים של ההתחלה, ההתהפכות, והדרמטיות המצמררת של הכינורות המסכמים. אבל החיים שלי אינם סרט, אין דמיון אמיתי בין אירועי הסרט למה שחוויתי אבל עדיין אנחנו צופים בכל מדיה, אני מניחה, בשביל אותם רגעים שעוברים בנו, בכל הגוף, של הזדהות, של תחושה שהסרט/סדרה/ספר/משחק/קומיקס משדרים לנו מסר מסוים שרלוונטי גם לנו. אני יודעת שזו הסיבה שאני דבקה במרחבים הדיגיטליים והמודפסים האלו, לפחות. ולפני שנעבור לתמונות שהכנתי עבורכם ועבורי הפעם, אני מפצירה בכם לצפות בפסקול הזה של חיי לאחרונה – גם בטריילר:

וגם בשיר שהכי מייצג את רגעי ההזדהות שלי עם הסרט:

התמונה בראש הפוסט כנראה הייתה הראשונה שהציתה בי את הרצון לאגד יחדיו תמונות שעניינן הפתעה – הפתעה שעוד שנייה תתרגש על הדמויות בציור או הפתעה שחווים הצופים בהן כאשר התמונות אינן מתיישבות עם הרגיל והמוכר עד אימה. אני מודה ומתוודה שחלק מהתמונות כאן היו אמורות להיות באיזה פוסט "חזיונות" עתידי שאני מתכננת על לאבקרפט ואימה, כך שאם הן אפלוליות, קודרות ומלנכוליות יותר מהצפוי אז…אל תתפלאו:-) בוא נגיד שגם קיבלתם הקדמה הולמת שמסבירה איך מצב הרוח שלי לאחרונה מתיישב עם התמונות האלו. לא הצלחתי לגלות פרטים רבים על התמונות הללו, משמעותן העמוקה בעיניי יוצרן והסביבה, והנסיבות ליצירתן. אבל אולי טוב שכך. אני מבלה הרבה מזמני בפענוח תעלומות החיים ובמילוי פערי מידע. יש משהו מספק בלהסתפק מידי פעם בפרשנויות ראשוניות ולפנות את הבמה לפרשנויות מהיציע, כלומר, אתם. אתם מוזמנים ללחוץ על כל תמונה, היא תפתח בצד במלוא הדרה ותוכלו לשקוע בפרשנויות משלכם ובתקווה לשתף אותן עימי. ולכן, לא אצרף מילים רבות לכל תמונה אף שניתן להתחפר ולשאת נאומי ניתוח אומנות ארוכים על כל אחת מהן. התמונה למעלה שמתארת איש בחליפה המפנה אקדחו לצד ואינו מודע לסכנה האורבת לו, האקדח שמופנה לכיוונו מתוך ציור. הסגנון האומנותי הוא בפירוש כזה שנהג לפאר מגזינים וספרים מז'אנר ה- Pulp, הספרות הזולה. לא פלא, אם כן, למצוא את התמונה כמפארת מגזינים העוסקים בספרות מרגלים ובלשים בסגנון אותה תקופה – למשל, כאן וכאן. תוכלו למצוא עוד כריכות Pulp בסגנון בבלוגים הנפלאים The Sinister Street Lamp ו – Pulp Covers. אם הייתי חוקרת את התמונה הזאת כמו שחוקרים זירות רצח הייתי ניגשת למשימה של זיהוי האקדחים כדי לדעת באיזו תקופה מדובר, זיהוי הגנרל האמריקאי בבירור שמופיע בתמונה, ומנסה להבין למה לכל הרוחות לטרוח ליצור ספריה אם היא סגורה באיקסים מעץ.

נעבור הלאה. את התמונה הזאת ראיתי ממזמן וייחלתי מאוד לרגע שייצא לי לשתף אותה בבלוג (מומלץ כאמור ללחוץ על התמונה וליהנות משלל פרטיה המחרידים) :

מקרה קלאסי של תמונה שהופכת את זווית הראייה הרגילה שלנו כך שנחווה את הצד השני. בד"כ עושים תעלול כזה בניסיון להגן על קבוצה שזוכה לקלס או לעוול כלשהו. כך למשל אני זוכרת שנתקלתי לאחרונה בתמונה שמראה תרנגול הודו דוחף מילוי לתוך תינוק, במיטב מסורת חג ה"תינוקות" אצל תרנגולות ההודו (פרסים למוצא הישר של התמונה). האם המטרה כאן הייתה להגן על האוכלוסייה האומללה של המתנות? זאת לא נדע לעולם. מה שכן התמונה בעיניי היא אחת מהמוצלחות שנתקלתי בה ברשת לאחרונה בגלל תשומת הלב לפרטים. השילוב בין העליזות והצבעוניות והתיאור המדויק של ליל חג במשפחה נוצרית טובה. הדקויות: התמונה המשפחתית על הקיר המתארת את אבא מתנה, אימא מתנה, והילדוניים המתנתיים המתוקים. הרגליים הכרותות המצמררות מעל לאח, הגוף המפולח עמוס התפרים של הילדים עם תוויות הרכישה עוד עליהם, ועד לספל שמצהיר על אימא מתנה כאימא הכי טובה בעולם…אין ספק שלרוב שרידן יש את "זה". והוא מחבב מאוד להפוך את זווית הראייה הרגילה של הצופים על העולם ועל סיטואציות מוכרות. להפוך את המפלצתי לשולט ולרגיל ואת בני האדם לקורבנות. למה אני אומרת את זה? רק תסתכלו ביתר תמונותיו באסופות תמונות כאן.

מכל התמונות שאני מציגה בפניכם היום זו התמונה שאותה חקרתי הכי הרבה. הרגשתי שיש בה הכי הרבה רמזים בנוגע למשמעותה המסתורית:

ראשית כל, השם שהעניק לה יוצרה, טום באגשו : Reliquary. משמעות המילה לפי מורפיקס הוא: "מְכָל של שרידים קדושים (עצמות או פרטי ביגוד של קדושים נוצריים, או חפצים אחרים שקשורים לקדושים)". אבל עוד לפני כן, מה אנחנו רואים בתמונה? גבר, אישה, ילדה. שגרתי, לא? רק שהגבר המלומד, החנוט בחליפה, אוחז ביד אחת בצלב מהודר, ובידו השנייה בקלף הטארוט: השטן. האישה היפייפיה שלצידו לבושה בבגד פחות מצנוע, בכובע אימתני, ועל לוח חזה מתרחש משהו שלא ברור אם הוא אלרגיה מטרידה במיוחד, סימן המסמן את שייכותה לגזע חייזרי מפותח או כל הסבר יצירתי אחר שתמצאו. רק כאשר מצאתי ברשת תמונת תקריב של הקטע הזה בציור הבנתי שמדובר בקעקוע המפאר את שמו של הציור. מה זה אומר? לשטן פתרונים. אך כמובן שהחלק המטריד באמת ביצירה, החלק העל טבעי בבירור, זו הילדה בעלת המחושים והיצורונים המרחפים הקטנים סביבה. בתו של קתולהו, כפי שאני מכנה אותה בחיבה, לבושה בהידור היאה לאחת מבנותיו של פיליפ הרביעי. היא נראית כשלווה וטהורה בלבן העוטף אותו על רקע שחור לבושם של הוריה. איך הכל קשור? וואלה…לא יודעת. מה שבטוח זה שלטום יש חיבה ליצירת דמויות נשיות חזקות במיוחד, אפלות, דתיות, עם חיבה לכל מה שמיסטי וקשור למוות.

בנוגע לשתי היצירות הבאות יש לי מעט מאוד להגיד. הראשונה, של מיכאל מרסיאנו, די מדברת בעד עצמה ובעיקר גורמת לי להרגיש שלא הייתי רוצה לפגוש את מיכאל הזה לבד בלילה אפל. Tickle The Keys היא נקראת. הוממ…

השנייה של וילהלם סטאהל (Wilhelm Staehle) לקוחה מתוך אוסף יצירותיו העונה לשם Silhouette Masterpiece Theatre. היא פחות קודרת מיתר התמונות כאן אבל קינקית לא פחות (למרות שהקודמת שוברת שיאים). תיאטרון הצלליות של וילהלם (dude, the victorian times are over) סטאהל שלנו הוא ציני ומדוקדק, אכזרי ומצחיק, מודרני ובעל ניחוחות עתיקים. קשה להסביר, צריך לראות.

ובאותה רוח מבודחת – כי באמת צריך קצת הומור בין כל הקדרות הזאת – אני מציגה בפניכם את התמונה הבאה:

הו תראו, יש פיל בחדר! אבל על אמת! איאן, או בשמו הוירטואלי Seriykotik1970, יצר סדרת תמונות המוקדשות לבחור הרציני יתר על המידה, האמן הידוע מקס ארנסט (ראו ערך The Importance of Being Earnest). מעבר לסגנון המקסים של התמונה אפשר לומר שיש אנשים ששום דבר לא יפריע להם להתמזמז ויפה להם על כך.

ונסיים בתמונה האופטימית ביותר מבין אלו שהבאתי. במקומות מסוימים היא קרויה Society, באחרות Bigger Fish Eat The Little Ones, ואולי בעצם זה אותו הדבר. האמן הרוסי אנטון סמנוב צייר פרצוף זועק המורכב מהמוני אנשים לבנים. לי כמובן זה מזכיר את הצעקה המפורסמת של מונק. אנטון מכנה את עצמו בשם הוירטואלי ~Gloom82. הולם, אתם לא חושבים?:-) אם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי חושבת שזה קומנטרי על הפייסבוק של יאיר לפיד. אבל היות שאני יודעת יותר טוב אני חושבת שזה פשוט מבטא מצב רוח נורא, כזה כמו שיש לכולנו מידי פעם, שעובר עם הזמן. או משל על המצב הפוליטי המקומי והגלובלי. מי יודע.

מקווה שנהניתם ממסענו המוזיקלי והויזואלי. מחכה לשמוע את הפרשנויות שלכם. למדתי שצריך להיזהר מהבטחות בבלוגים ולכן לא אסיים באחת כזאת, רק אומר שאני מקווה שנתראה בבלוג בקרוב.

חזיונות ויזואליים לנפש – מהדורת יולי, 2011

אז זמן מה הייתי בחזקת נעלמת מהבלוג. ירדתי ממסילות המידע והלכתי לטייל קצת במשעולי החיים. הספקתי בשבועות האחרונים להתחיל עבודה אחת, לעבוד בה שבועיים, להקשיב להדהודי הנפש שלי ולהבין שזו לא העבודה שמתאימה לי כרגע, ולהתחיל עבודה חדשה שמתאימה לי ככפפה ליד. באמצע הספקתי גם לעבור סדנת התפתחות אישית מאתגרת, מעמתת, מרוממת ואינטנסיבית עד מאוד – פיסית, נפשית, רגשית ויש שיאמרו – גם רוחנית. לכן על אף שהבלוג היה שרוי בליבי בכל הזמן הזה, לא ממש התפניתי אליו. על מנת לכתוב את הפוסטים שמתרוצצים לי בראש יידרש עוד זמן מה, ולכן בנתיים אצ'פר אתכם בפוסט נטול מלל כמעט, שיש בו בעיקר חזיונות ויזואליים עבור הנפש. אתם מוזמנים לכתוב לי בתגובות מה התמונות העלו בכם, איזה סיפור טוויתם בראשכם בהקשר אליהן, אילו אסוציאציות צפו מתוכן, ואפילו לחפור ולחקור אודות יוצריהם. זהו תרגיל עבורי ביצירה מסוג שונה כי כי כפי שלא קשה להבין, אני אוהבת לכתוב והרבה. המון. עד להתפקע. אולי הגיע הזמן שאתרגל כתיבה זנית (מלשון Zen), טוויטרית, נקייה מביאורים עד לפרט האחרון. אז הנה, כאן, ברגע מרגש זה, אני פוצחת בעוד מסורת בבלוג, חודשית הפעם. מומלץ בחום ללחוץ על התמונות על מנת שיפתחו בחלון חדש ותוכלו לחזות בהן במלוא הדרן ויופיין. מאחלת לכם מסע מהנה בין האימאג'ים.

אבל אי אפשר בלי קצת מוסיקה ברקע בזמן שמשוטטים במחוזות מופלאים מעיין אלו, אז השיר של המהדורה הוא לא אחר מאשר Todas las Palabras של הפרוייקט של עידן רייכל. מודה, לא הכרתי את השיר עד יום שישי האחרון. נסעתי לי בדרכי חזרה מרמת השרון אל ביתי הרחוק כאשר מקריות קסומה גרמה לי לרפרף אל הרדיו אל תחנת 88FM (בד"כ אני שומעת דיסקים או את הקלטות של תוכנית הרדיו "ציפורי לילה מתפייטות"). נפלתי על תוכנית משובחת בשם קפה 88 של השדרנית איריס לביא, ותוך זמן קצר בקע מהמערכת שלי קול נשי ענוג כמפל, וסחב את נפשי אל מחוזות אחרים: זכים, חושניים, ועשירים ברגש. אז הנה השיר בפניכם ללוותכם במסע:

נתחיל מהתמונה מעוררת ההשראה של היום עם הכיתוב המסתתר בה: "Invite everyone who cared to work on what's possible". אם זה לא שיקוף של מה שמתרחש במדינה כרגע, אני לא יודעת מה כן. אני גאה בעם הזה על ההתעוררות מתרדמת הייאוש והאפטיות, והכניסה למצב של איכפתיות, זעקה, פעלתנות ועשייה. אני סבורה שזה כבר מניב פירות של כנות, פרגון, ואהבה הדדית.

תמונה שמשקפת היטב את תחלואי הקפיטליזם הדורסני שנגדו מוחים ומתאגדים כל מיני מאבקים במדינתו כעת היא הפרסומת הזאת של חברת המכוניות פולקסווגן (כן, אירוני משהו). הפרשנות על אחריותכם:

כמעט כל מי שמכיר אותי יודע שאני מכורה קשות לאומה האירית, אז מפעם לפעם יהיה ייצוג ויזואלי לכך ב"חזיונות". והפעם – על איזה מאפיין משותף עומדת התרבות האירית? לנו אולי קל לענות, אבל מסתבר שלאירים קשה להתמודד עם האמת המרה (והם מעדיפים נגיד לחשוב על היצירה המקומית המפוארת או תחושת תיעוב כלפיי תפוחי אדמה):

אחרי שפתחתי בנימה מרגשת ומשתפכת משהו אני אתדרדר לציניות הבאה ואציג בפניכם את התמונה הצינית של היום. אני בטוחה למדי שאין כל צורך בהסברים.

תמונת הוינטג' של היום היא תמונה שאני בוהה בה הרבה ותוהה מי היו האנשים הללו: מדוע הבחור נראה כעסוק ומתעניין יותר באישה המבוגרת והלא יפה במיוחד לצידו במקום בבחורה הצעירה והיפה? מה פשר המבט הנוקב ששולחת אותה בחורה צעירה ויפה אל הצלם המסתורי שהפר את שלוות בית העץ? ומה שותה האישה המבוגרת שמעניין אותה הרבה יותר מכל סביבתה? ולמה לכל הרוחות והשדים לתלות ציור על קיר חיצוני של בית ובתוך בית מעץ? המון שאלות. אני מניחה שתוכלו לחשוב על עוד כמה גם כן (כמו: היכן מסתתרים החייזרים בתמונה? איך אני מעיזה להעלות אימאג' כלשהו שאינו כולל ערפדים או זומבים? ואיך זה הגיוני שנראה שהם מעשנים סיגריות רגילות בלבד?)

ואיך אפשר מבלי תמונת WTF ססגונית שתפאר את הפוסט. פרס בצורת הערכתי האינסופית יינתן למוצא הישר של הסיבה לקיומו של הפסל הסביבתי התמוה הזה:

אגב, אם חפצה נפשכם בעוד תמונות משובבות, אתם מוזמנים לעיין באסופת הקישורים והתמונות הנהדרת העונה לשם "מגזין הקישורים הסמויים מן העין" שמחבר בקביעות מורי ורבי עמי סלנט.

בכך תמה מהדורת יולי של חזיונות, נתראה באוגוסט: