סיכום שנה במדיה – 2020

סדרות
2020 הייתה שנה קשה. כן, בוודאי לכולנו היו קצת רגעי חסד ודברים שהחזיקו אותנו מעל למים אבל בגדול היא כללה התמודדויות עם כמה מהדברים הכי קשים לבני אדם – איום בריאותי חריף, חרדות ומשברים כלכליים, בדידות וניתוק מקרבה וחום אנושיים, צפייה במנהיגי העולם שעושים שטויות מפגרות ומסוכנות ואוממ…טוב, הייתם שם. כאשר כה הרבה מהדברים שעושים לנו טוב נלקחו מאיתנו, הסדרות עדיין היו שם כעוגן ואספקיזם נדרשים ביותר. אם להתעלם מכל האימה שהייתה 2020, הייתה לי שנה מצויינת מבחינת סדרות טלוויזיה. צפיתי ב-37 עונות (בניגוד ל-24 ב-2019…שבה עוד היו לי חיים תוססים מחוץ לבית). אבל זאת לא רק הכמות אלא שהרבה מהן היו משובחות במיוחד. על חלקן כתבתי בפייסבוק וחלקן איכשהו התפספסו וזאת הזדמנות לתת להן את אור הזרקורים.

מה שאני בטוחה שלא פספסתם זה שהסדרה שנכנסה לי הכי עמוק ללב והייתה סדרת השנה שלי היא הפלייליסט של זואי. מה שנראה על פניו כקומדיה צבעונית ושמחה התגלה כסדרה שמשלבת באיזון מופתי בין נושאים כבדים כמו התמודדות עם אובדן מתמשך לבין נושאים קליליים יותר כמו משולש אהבה. למי שאיכשהו לא שמע את החפירות שלי עליה, הנה תיאור קצר: זואי, מתכנתת צעירה ומבריקה שמקודמת להיות מנהלת בחברת הסטארטאפ בה היא עובדת. במקביל היא מתמודדת עם דעיכתו הכאובה של אביה האהוב שסובל ממחלה ניוונית ועם מערכת יחסים מורכבת עם שני גברים בחייה. מה שלא בדיוק עוזר זה שמתי שהיא הולכת לעשות MRI כדי לבדוק את מקור כאבי הראש שמהם סובלת לאחרונה, מתרחשת רעידת אדמה וכשהיא מגיחה מהמכשיר היא מגלה שהיא מסוגלת לשמוע את המחשבות הפנימיות של האנשים מסביבה בצורת שירים וריקודים. לכאורה כוח על אבל בפועל פלישה לא רצונית לבעיות ולצרות של כל האנשים סביבה כולל כאלו שקרובים לליבה. היא מגלה שהיקום דוחף אותה לכיוון של לעזור לאנשים במצוקה שאליהם היא נחשפת ואת היתר אתן לכם לגלות לבד. מעבר לזה שאני חובבת מיוזיקלז, הסדרה הצליחה לעורר אצלי הזדהות עמוקה מהסוג שמעט סדרות מצליחות לעשות ואני רואה ברשת שהיא הייתה חוויה מזככת עבור הרבה אנשים שחוו אובדן. לשמחתי, 2021 כבר מתחילה טוב בכך שהעונה השנייה של זואי התחילה בדיוק לפני כמה ימים. אז הסדרה מומלצת בחום אבל קחו בחשבון שצריך לשים חבילת טישו בצד כי בדוק אתם הולכים לבכות (ולצחוק וליהנות אבל גם לבכות). זמינה ביס (או שתפנו אליי :-)).

סדרה מלאת לב נוספת שמשלבת יפה בין הומור לנושאים רציניים היא One day at a time שלצערי לא הספקתי לכתוב עליה עד כה. הסדרה שרדה 4 עונות ולצערי בוטלה ממש לאחרונה. שלושת העונות הראשונות זמינות בנטפליקס. הרביעית פחות טובה אבל נותנת קלוז'ר נדרש. מדובר בחידוש של סדרה משנות ה-70 ששודרגה כך שתציג נושאים שרלוונטיים לחברה של ימינו. זה סיטקום קלאסי ולכאורה שבלוני אבל אם תתנו לה צ'אנס תגלו עולם ומלואו. הסדרה מספרת את הסיפור של משפחת אלוורז, משפחה קובנית-אמריקאית שמכילה את האם חד-ההורית פנלופי אלוורז שהיא יוצאת צבא, הדיווה בצורת סבתא לידיה, ושני ילדיה של פנלופי – אלנה חובבת המאבקים החברתיים (שיוצאת מהארון במהלך הסדרה) ואלכס שעובר תהליך התבגרות במהלך הסדרה. הסדרה מצליחה להכניס נושאים כבדים כמו התמודדות עם פערים בין-תרבותיים, משברים משפחתיים, PTSD, התמכרויות, גזענות ודיעות קדומות כלפי מהגרים, להט"בפוביה ועוד. למרות זאת היא מרגישה כמו חיבוק חם ואוהב בזכות הקשרים המשפחתיים החזקים שמתכופפים אבל לא נשברים למרות כל הדברים שהחיים זורקים עליהם. זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה כשצפיתי בה – סדרה מספיק עמוקה וריאליסטית כך שלא תרגיש מנותקת מהמציאות אבל כן סדרה שמשלבת שמחת חיים, קלילות, חום, אהבה והומור שהם תכלס הדברים ששווה לחיות עבורם.

סדרה נוספת שלא הספקתי לכתוב עליה בזמן אמת היא שיטת קמינסקי. גם היא – נחשו מה – משלבת בין נושאים כבדים לבין הומור מאוד "יהודי" וציני. מייקל דאגלס מגלם שחקן ששיא הקריירה שלו מאחוריו שעבר להיות מורה מוצלח למדי למשחק. הוא וחברו הטוב והסוכן שלו בגילומו של אלן ארקין נאלצים להתמודד עם מה שהזיקנה מביאה איתה – מחלות, אובדן, שינויים בחיים, התמודדות עם ילדים שלא הלכו בתלם שהם רצו ועוד. אני כבר לא זוכרת מספיק את הפרטים אבל זוכרת שממש אהבתי. יש שם הבלחות נעימות בצורת ליסה אדלשטיין שמגלמת את ביתו מכורה ונגמלת סדרתית מכדורים של דמותו של אלן ארקין, ואת קתלין טרנר בדמות האקסית של דאגלס. יש בסדרה הזאת משהו מאוד "יהודי" בהתמודדות הצינית עם קשיי החיים שקשה לי לבטא במילים כרגע אבל בעיניי אם פספסתם את היהלום החבוי הזה – רוצו להשלים. העונה השלישית והאחרונה אושרה אבל לא ידוע כרגע מתי תעלה. שתי הראשונות זמינות בנטפליקס.

גם Dead to me משתייכת לז'אנר הזה שמסתבר שחביב עליי שמשלב בין סיפורים קשוחים לקלילות והומור רק שהיא אפילה יותר מכל אלו שהוזכרו עד כה. היא גם יותר מוכרת ולדעתי הרבה אנשים בפיד שלי צפו בה כבר אז לא אכביר במילים. ג'ן בגילומה המפתיע במצוינותו של כריסטינה אפלגייט היא אלמנה טרייה שבעלה נהרג בתאונת דרכים. היא אשת נדל"ן צינית ופצועה מהחיים. היא פוגשת בקבוצת תמיכה את ג'ודי (לינדה קרדליני), סוג של free spirit טובת לב ורוחניקית שכמו נשאבה במכונת זמן משנות ה-60 והן פוצחות באחת מהחברויות הנשיות הכי חזקות ומדהימות שראיתי על הטלוויזיה שלי. רק שלאט לאט מסתבר ששום דבר ממה שנאמר לנו אינו בדיוק נכון והטוויסטים הרבים וסחרחרת האירועים הלונה-פארקיים שעוברת על ג'ן וג'ודי רק מעמיקה את ההתדרדרות המשותפת שלהן למחוזות די מטרידים. הלב הפועם של הסדרה אבל הוא החברות הצומחת ביניהן והמשחק המעולה של שתי השחקניות האלו שאיכשהו פספסתי עד כה. יש עוד דמויות משנה ואת ג'יימס מרסדן אבל לא על זה שווה להכביר במילים. שתי העונות הראשונות קיימות בנטפליקס והשלישית והאחרונה בדרך.

אם להתרחק קצת מתימת הטרגי-קומי שמלווה כל הסדרות שתיארתי עד כה אז לקראת סוף השנה אירע משהו מאוד מפתיע. נפלתי שבויה בקסמה של סדרה שהמון אנשים שמכירה או שלא מכירה ממש קטלו – אני מדברת כמובן על סטאר טרק דיסקברי. גילוי נאות ראשית כל – יש לי gaping hole בהשכלה הגיקית שלי – לא ממש ראיתי את פרנצ'ייז סטאר טרק. צפיתי בוויאג'ר בתור מתבגרת לדעתי ואהבתי וקצת מחלל עמוק תשע (נו, בעיקר עניינה אותי דקס, באופן לא מפתיע:-)) ולאחרונה צפיתי עם חברים ונהניתי מפיקארד. ראיתי גם פה ושם את הסרטים. קרה לי משהו סופר מעניין עם הסדרה הזאת – חברים טובים (יעל, אסף ושי) החלו צפייה משותפת בעונה השלישית של דיסקברי והציעו לי בנחמדותם להצטרף. רק מה? לא צפיתי בשתיים הראשונות. כולם אמרו לי (למעט ענת) שמדובר בפספוס מזערי ולכן צפיתי בסיכומים של 10 דקות ביוטיוב וצללתי איתם לעונה השלישית בלי להבין הרבה ו…ממש התאהבתי. התאהבתי במידה כזאת שרציתי לחזור ולהבין ולהכיר את הדמויות הרבה יותר לעומק. אני אגיד כמה דברים: א. ניגשתי לסדרה "נקייה" בלי המטען ההשוואתי הכבד שלה לעומת סדרות טרק אחרות וכסדרת מד"ב היא מעולה. ב. אהבתי והערכתי כמובן את העובדה שהיא סופר מגוונת מבחינה אתנטית ומגדרית ומציגה הרבה נשים חזקות במרכז ואפילו זוג גאה ראשון ומוצלח ביותר. ג. אני לא עיוורת למגרעותיה – מאוד מוזר בעיניי שקפצו לעלילות של יקום מראה וכו' בפרק העשירי של העונה הראשונה לפני שפיתחו את דמויות המשנה שחלקן בכלל לא הכרנו בשם עד שלב מסוים. חוסר פיזור תשומת הלב על הדמויות היא באמת המגרעה הכי בעייתית שלה בעיניי ולא כמה מייקל בוכה (להיפך, אני מתה על האמפתיה והרגשות של הדמות הזאת ולא איכפת לי כמה תתלוננו שזה לא וולקני או משהו). ד. בכל סדרה שמשפיעה עליי עמוקות לרוב יש גרעין של הזדהות מצידי ובמקרה של דיסקברי מצאתי את עצמי מרותקת ממש מהתצוגות השונות והמסקרנות של מנהיגות בסדרה – מפיליפה, דרך לורקה וקפטן פייק המצויין ועד לסארו ומייקל. תאחלו לי שיהיה לי זמן וכוחות השנה לכתוב על זה את הפוסט הארוך שמגיע למחשבות שרצות לי בראש על זה.בקצרה לגביי דיסקברי – היא סדרת חלל אפילה למדי על התמודדויות של ספינה מיוחדת בעלת מנוע נבגים שמאפשר לה קפיצה מהירה ממקום למקום. היא גם עוסקת במורכבות של הפערים בין ציות לבין לעשות מה שנכון, בין לויאלות למרדנות, בסוגי מנהיגות שונים, בהתמודדות עם משברים ומלחמה ואובדן ומהפכים עצומים ובכניסה למנטליות של מי שהוצגו עד כה רק כ"אויבים". אני לא יודעת בדיוק לאן כל זה חותר כרגע אבל אני מרגישה שהסדרה לימדה אותי הרבה בצורה אישית והאמת…מוזר ככל שזה יישמע, מעבר לפאן, זאת הסיבה שאני רואה סדרות – כדי לשמש לי כשיקוף מלמד על החיים ועל עצמי.

אני לא הולכת להכביר במילים על יתר הסדרות כי החלק הזה גם ככה ארוך מידי אז אגיד בקצרה ש: Atypical היא סדרה מקסימה (אבל לא קלילה/הומוריסטית) על משפחה שמתמודדת עם ילד שנמצא על הרצף בתפקוד גבוה מה שגורר אחריו שלל אתגרים שונים. נטפליקס Upload היא פנינה מופלאה של אמזון פריים על בחור שמועלה לחיים דיגיטליים שלאחר המוות ומוצא אהבה מפתיעה אבל גם גל'יצים מטרידים. Mytic quest היא סדרה של Apple TV+ על חברת משחקים דיספונקציונליות שדרך התנהלותה אנחנו לומדים על כל מה שטוב והרבה פחות טוב בתעשיית המשחקים המודרנית. גם בה באופן מפתיע יש המון לב וחמלה כלפי הדמויות. פרק 5 חורג מקו העלילה הראשי ומביא סיפור טרגי של זוג שצומח בתעשייה הזאת והוא באמת משובח. גם פרק 10 שעוסק בקורונה מופלא והסיום שלו הם מהדברים הכי life affirming שראיתי על הטלוויזיה שלי השנה. Feel Good (או מיי וג'ורג' בתרגום לעברית) זאת סדרה בריטית שבה מיי מרטין הקומיקאית מציגה סיפור רומנטי ואישי שמבוסס על חייה שהוא מקסים ומכמיר לב ופשוט עשוי כל כך כל כך טוב. נטפליקס. עוד כמה סדרות שלא נכנסו לתמונה אבל אהבתי השנה היו: The L Word – Generation Q (המשך מעולה והרבה יותר מוצלח למקור המיתולוגי), Never have I ever, אקדמיית המטרייה (אהבתי יותר את העונה הראשונה), call my agent הצרפתית והמופלאה וטיטאנים (שהיה ממתק מוצלח אחרי תקופת מחסום צפייה).זהו לגביי סדרות 🙂 מוזמנים לספר לי מה חשבתם אתם על הסדרות שהוזכרו כאן ואיזה סדרות מאסט פספסתי וכו'…(למרות שרשימת הווישליסט לשנה הבאה ארוכה מאוד). בתגובות אשים לינקים לפוסטים שרשמתי על סדרות אלו ואחרות במהלך השנה.

משחקים
ב-2020 המשכתי במגמה של לשחק בעיקר משחקים שהיו קלים וטבעיים עבורי מכנית – AKA, קווסטים – שמתרכזים בסיפור ובדמויות. שיחקתי יחסית מעט ב-PS4 ויותר במחשב. מה שנקרא – נשארתי באיזורי הנוחות שלי וגם בזה נאשים את הקורונה כי למי היה כוח להתאמץ במיוחד כשלא חייבים בשנה הקודמת. עם זאת, שיחקתי ממש כמה משחקים נהדרים שממש חבל לי שאלו מכם שאינם משחקים לא ייהנו מהם אז אני מקווה שלכל הפחות תקראו את הפוסט הזה 🙂 (ותמיד אפשר גם לראות סרטוני יוטיוב של המשחק)

לא יפתיע אף אחד, אני חושבת, ש-Disco Elysium, אחד מהמשחקים המדוברים של השנה מככב ברשימה שלי. הוא אינו קווסט אלא משחק RPG מפצח גבולות וייחודי שהצליח להכניס חידושים לז'אנר שלא השתנה באופן מהותי כבר עידנים. המשחק שנוצר ע"י סטודיו אסטוני מכניס אותך לנעליו המבורדקות של…מישהו. אנחנו מתעוררים במוטל ללא כל זיכרון ועם האנגאובר קשה ומנסים להרכיב את חיינו בחזרה ובמקביל לפתור תעלומת רצח. העולם בו אנחנו פועלים הוא עולם של מהפיכות, אינטריגות, מאבקי כוח והרבה עצבות. הוא מרגיש מאוד "בריה"מ לשעבר". במקום המערכת הרגילה של עיצוב דמות שיש בכל משחק RPG, כאן אנחנו נדרשים לבחור את המינון של 24 תכונות אופי שונות שישפיעו על הדמות ואיך שנתקדם במשחק. יש למשחק הזה איכות של הזיית סמים/שיכרות/פסיכוזה מבחינת הדיאלוג הפנימי שאנחנו מנהלים עם מרכיבי האופי הפנימיים שלנו אבל מצד שני עולם סופר מורכב ורחב שכולל היסטוריה מפוארת. במשחק יש המוןןן דיאלוג והוא מרגיש יותר כמו קריאת ספר לפעמים. ואם כל זה לא הספיק, אנחנו יכולים לרכוש במהלך המשחק אידיאולוגיות שונות ששמורות ב-thought cabinet שלנו וזה גם נדבך בגילוי העולם והעצמי שלנו. במילים אחרות, זה אחד מהמשחקים הכי מעניינים מבחינת הסתכלות פסיכולוגית ופוליטית והיסטורית שנחשפתי אליהם. כנראה שהמשחק יקבל תוכן נוסף בעתיד וגם דיבוב מלא שהיה חסר מאוד בגרסא ששיחקתי, ואני לגמרי רואה את עצמי משחקת אותו שוב. יש עוד המון מה לומר עליו אבל זה כנראה יחכה לשלב שאשחק בו מחדש.

משחק מעולה נוסף ששיחקתי בו היה Gibbous – קווסט מחווה הומוריסטי ליצירותיו של ה.פ. לאבקרפט. חיכיתי ליציאתו של המשחק הזה בקוצר רוח ולא התאכזבתי. במשחק אתם יכולים לשחק את דמותו הגמלונית של ספרן, את דמותו הזועפת והפילם נוארית של בלש פרטי בשם Don R. Ketype ואת Kitteh החתולה השחורה המדברת. ביחד אתם מנסים למנוע מנפילת הנקרונומיקון לידיים הלא נכונות לגרום לסוף העולם. יש כתות מסתוריות, יש המון רפרנסים ללאבקראפט, אומנות מהממת ואפילו פאקינג ראפ באטל בין…וול, אני לא אגלה לכם אבל רק אומר שהסטודיו שיצר את המשחק הוא מטרנסילבניה 🙂 באמת תענוג של משחק וגם אותו בא לי לשחק שוב. המשחק ביחד עם עוד דברים (קריאת The Litany of Earth של רותאנה אמריס למשל) גרמו לי להיכנס עמוק לתקופת לאבקראפט וסוף סוף הגעתי ללקרוא את המקור. בין היתר שיחקתי קווסט חביב בשם Chronicle of Innsmouth שהסתבר שהוא שחזור כמעט מדויק של "הצל מעל אינסמאות'" שאני קוראת רק עכשיו. הוא לא מהמשחקים "הגדולים" ששיחקתי השנה אבל שווה אזכור.

משחק מוצלח למדי אחר ששיחקתי בהשראת לאבקראפט ואדגר אלן פו היה The Last Door. קווסט שמצליח להיות מוצלח ביותר באווירתו האימתית על אף היותו מפוקסל למוות. 4 חברים בפנימייה מנסים להבין מה מסתרר מאחורי the veil, להבין את האמת שמאחורי המציאות הרשמית שלנו ובדומה ליתר גיבוריו של לאבקראפט שמחפשים אמת/כוח/ידע, מגלים שזה לא רעיון טוב לפשפש בטנטקלז שלא שלך. בסופו של דבר הסיפור של המשחק לא מאוד מחזיק מים אבל זה קצת בדומה ללאבקאפט – המון בילד אפ ואווירה ואימה בדרך לשם ו-payoff לא כל כך מוצלח לרוב. כן בשני עונות המשחק הרבה רגעים מאוד מוצלחים אווירתית שאהבתי ולכן הוא נכנס לטופ של השנה.

אפרופו אוקולט ופרה-נורמל וכו', הרשו לי להציג לכם את The Darkside Detective. משחק ממש משובח שגם הוא משלב בין אימה/על-טבעי להומור. המשחק שפותח ע"י Spooky Doorway מספר את של פרנסיס מקווין, בלש משטרתי שהוא האאוטסיידר של המחלקה בעיר Twin Lakes. הוא מטפל בכל הפרשיות המוזרות העל-טבעיות שקשורות ל-Darkside בעזרתו של עוזרו הדבילי וחסר המוטיבציה. אני לא רוצה לספיילר הרבה אבל בוא נגיד שה-Darkside מקבל כאן הרבה איפיון והתייחסות, מעבר למה שהייתם מצפים. וכן, אתם לא טועים יש רפרנס מצחיק כל דקה. חשבתי שאחבב את המשחק אבל כשהגיעו הסצינות שבהם פוגשים רוחות של סופרים שונים בספרייה (כולל את רוחותיהם היריבות של ייטס וקרואלי, מה שאומר שהכותבים מכירים את היסטוריית האוקולט שלהם) – נפלתי שבי לגמרי. זה מצחיק וכתוב מעולה ואני לא יכולה לחכות כבר שתצא העונה השנייה שאמורה לצאת anyday now.

עוד קווסט מעולה שיצא לי לשחק בו הוא Lamplight City. כאן זה קצת מסתבך. כמעט לא שיחקתי בו כי ממש לא אהבתי את המשחק הקודם של היוצר אבל שאני אגיד לא לקווסט בלשי שמתרחש בארה"ב חלופית במאה ה-19 עם אלמנטים של סטימפאנק? אני לא כזאת חזקה 🙂 לשמחתי, במשחק הזה אנחנו מגלמים בלש לשעבר (כן, כן, אני מודה שאני חוזרת על עצמי) שמנסה לפענח סדרת רציחות ב- New Bretagne שהיא שילוב בין ניו אורלינס, ניו-יורק ולונדון. זאת לא יצירת מופת אבל כן משחק פשוט אפקטיבי לחובבי קווסטיים קלאסיים בסגנון גבריאל נייט.דווקא לקראת סוף השנה שיחקתי משחק שטיפה שונה מכנית מהקווסטים הרגילים שהיה יותר סייד סקרואלר עם מכניקות קלות של פלטפורמר אבל הדגש היה עדיין על הסיפור והדמויות. אני מדברת על Whispering Willows, משחק עם ארט יפייפה וייחודי שבו נכנסים לנעליה הקטנות של נערה שהולכת למצוא את אביה, מנהל משק הבית של אחוזה ובדרך מוצאת תיליון שנותן לה כוחות שאמאניים – היא יכולה לצאת מגופה, להפוך למעיין רוח וכך לעבור בין קירות וחרכים שונים. זה יוצר מכניקות משחק מאוד מעניינות וגם מתכתב עם הנושא העיקרי של המשחק – העוול שנעשה ל-native americans. אנחנו לומדים לאט לאט על הדמויות וה-lore של העולם דרך מכתבים ופתקים שמוצאים. למרות שהמשחק לא מאתגר מכנית, האווירה, המוסיקה, הארט והכל יוצרים חוויה מאוד אימרסיבית ומיוחדת.

בגדול שיחקתי 17 משחקים השנה, קצת פחות מבשנה הקודמת. היו כמה משחקים שהתאכזבתי מהם כמו Jenny Leclue ו – A Final Unity, היו משחקים חביבים שלא השאירו חותם עז כמו My Ex-Boyfriend the Space Tyrant וגם שיחקתי שוב בסדרת Broken Sword והרגשתי את עוקצה המר של פיית הבלעכס. ב-PS שיחקתי במשחקים האחרים של סדרת Uncharted אבל אף אחד מהם לא היה מוצלח כמו הרביעי שממנו התחלתי ולכן פחות נפלתי. מקווה ב-2021 להצליח כן לצאת קצת מאיזור הנוחות שלי ולהגיע לשחק גם בז'אנרים קצת יותר מגוונים.

ספרים
השנה התחילה עם טעם טוב. חברה השאילה לי את "תעלומת אנרי פיק" והכירה לי את עולם ספריו של דויד פואנקינוס. הוא מכיל הרבה רכיבים שאני מאוד אוהבת: תעלומה בלשית ועוד ספרותית, התייחסות עמוקה לכתיבה, ספרים, וספריות, הרהורים על הגשמה עצמית, דרמות משפחתיות ועוד. אני אגיד בכנות שהסוף שלו איכזב אותי אבל הדרך לשם הייתה כייפית מאוד. בפינת ספרייה נידחת בעיירה נידחת בברטאן שבצרפת אוגר ספרן תמהותי ספרים שלא מצאו להם בית בשום הוצאה לאור (הקונספט הזה מבוסס על ספריה אמיתית). עורכת מבטיחה שנמצאת בעיירה לביקור משפחתי, חושפת יצירת מופת חבויה במאגר ספרים הזה שלא הייתם חושבים שיכיל משהו מוצלח. אבל מי שחתום על הספר הוא לא פחות ממנהל הפיצריה המקומית שנפטר ולא נודע בתור אינטלקטואל, כותב או קורא. בעת שהספר מוזנק לראש העניין של עולם הספרות המקומית, מתחיל עיתונאי שעיקר תהילתו בעבר לפקפק במקור האמיתי של הספר. אני אגיד שזה מקרה קלאסי של mystery box בה התעלומה יותר מעניינת מההתרה אבל נשארתי עם הרבה מחשבות בעקבות הספר ואני כן ממליצה עליו בחום. גיליתי גם שעשו עליו סרט שבו משתתפת לא אחרת מאשר השחקנית שמשחקת את אנדריאה ברטל ב-Call my agent. זה בטו דו ליסט שלי לצפות בזה למרות שהוא קיבל ציון נמוך בימדב.

לא נמצא בקולאז' אבל עוד ספר מקסים שקראתי בתחילת השנה היה חנות ספרים על גלגלים מאת ג'ני קולגן. אנחנו כבר יודעים שספרים על חנויות ספרים על גלגלים (היי פרנסוס!) הם קסומים במיוחד ובאמת בספר הזה יש שילוב נהדר בין אהבה עמוקה לספרים, אהבה עמוקה לקוראים, הנוף המרהיב של סקוטלנד וגילוי עצמי הדרגתי של הגיבורה. באמצע יש גם רומן רומנטי שהוא קצת מופרך אבל די עובד בסה"כ. יש בו משהו טיפונת יותר מידי סטריאוטיפי בהנגדה בין עולם העיר המנוכר/עמוס/מלא בבלגן לבין האידיליה לכאורה של עולם הכפר הפשוט יחסית/פחות מעמיס/עם הרבה "אנשים טובים". היא כמובן כן מתייחסת ללא מעט בעיות שמתרחשות גם בכפר – אנשים שבורי לב וקשים, הזנחה וקושי כלכלי משפחתי וכו' אבל בוא נגיד שלנוכח כל הדברים הנוראיים שקראנו שמתרחשים בעיירות וכפרים – הכפר שם יחסית אידילי. זה ספר מעולה לחובבי ספרים שצריכים חופשה בדימיון וניקוי ראש.

על סופי האנה, הסופרת היחידה שקיבלה רשות רשמית להמשיך את ספריה של מלכת הרצח אגתה כריסטי, שמעתי ממזמן אבל לא הגעתי לקרוא את ספריה. הפעם החלטתי שהגיע הזמן וצללתי לעולמה ולא התאכזבתי. קראתי גם את "רצח בראשי תיבות" וגם את "ארון סגור" שתרגמה לא אחרת מיעל אכמון המופלאה. הראשון ביניהם היה מוצלח יותר מהשני בעיניי אבל שניהם היו ממש מהנים ויצרו תחושה ששוגרנו בחזרה היישר לתעלומותיו של הרקול פוארו המקורי. חבל לי מאוד שלא תורגמו עוד ספרים שלה. ב"רצח בראשי תיבות" פוארו האומלל מנסה ליהנות מארוחה בבית קפה כשאישה מפוחדת מתוודה בפניו שהיא מפחדת להירצח. מפה לשם הוא מגלה ששלושה גופות נמצאו בבית מלון העירוני שבפי כל אחד מהם – חפת עם ראשי תיבות. את הסיפור אנחנו שומעים מפי הווטסון של פוארו שהוא שוטר מהסקוטלנד יארד בשם אדוארד קאצ'פול. צריך מישהו שיתעד ויתפעל ויכווין אותנו בכל הכיוונים הלא נכונים, לא? התעלומה ופענוחה נהדרים ומורכבים ומלאי פרטים. "ארון סגור" מזכיר מאוד את עלילת ה-סרט של שנת 2019 שלי "רצח כתוב היטב" אבל הוא כתוב פחות היטב בסופו של דבר. ליידי פלייפורד, סופרת מפורסמת של סדרה בלשית לילדים, מחליטה להודיע לבני משפחתה בארוחת ערב חגיגית שבכוונתה לשנות את צוואתה. גם פוארו וקאצ'פול מוזמנים לשם וגם שני עורכי דין. את הירושה אמור לקבל המטפל שלה. גם כאן התעלומה ופתרונה נפתלים וערמומיים אבל משהו פחות עובד. ביקורות אחרות הצביעו על זה שהדמויות יותר מידי מוגזמות וארכיטיפיות ויש בזה משהו. זה לא שלא נהניתי אבל היה לי קצת טעם מר בפה שליווה את הסיפור. עם זאת, האמת, כשאני נזכרת בספרים בא לי נורא לקרוא אותם שוב אז כנראה שזה אומר משהו 🙂

קראתי גם את שני ספריה הבלשיים של אורנה קזין "גוזל" ו"פולשת". היה נחמד מאוד לראות סוף סוף בלשית לסבית בעברית ולראות מה זאת הגירסא הפילם-נוארית להרסניות העצמית אצל דמות כזאת. הגיבורה, שהיא חוקרת ציפורים במקצועה, מתגלגלת איכשהו לעולם החקירות הפרטיות. בספר הראשון זה כדי לעזור לחברה, בספר השני זה כבר עזרה ללקוחה ושם זה כבר נעשה קצת יותר מידי לא אמין או לא נוח המידה שהגיבורה מחבלת בעצמה ועושה דברים לא אחראיים. כן ממליצה לקריאה אבל נהניתי מהספר השני הרבה פחות.

זוכרים את הבדיחה הזאת שכולם בתל-אביב בתקופת הסגר התחילו להכין מחמצות ביתיות? אז הגיבורה של ספרו של רובין סלואן "המחמצת מרחוב קלמנט" גם הלכה באותו נתיב ו-got more than she bargained for. הספר הקודם של רובין סלואן – חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה – הוא אחד מהחביבים עליי ואני מודה שקצת התאכזבתי מהמחמצת. יש שם שילוב מעורר תיאבון בין עולם הסטארטאפים, אוכל, שוק מחתרתי, רמיזות למשהו על-טבעי מרושע אבל בסופו של דבר הפייאוף לא מדהים. זה בעיקר סוג של ריאליזם מאגי מוזר כזה שבו אנחנו מקבלים את העולם שלנו עם הרבה דברים מוזרים שהם בורדרליין על-טבעיים אבל לא בהכרח. סלואן הוא סופר רעיונות מעולה אבל הוא תמיד פחות מוצלח בלייצר דמויות ייחודיות עם אופי מאוד מוצק ואמין. כאן זה הרגיש אפילו פחות מוצלח מאשר ב"חנות". אבל…אין מצב שאפסיק לקרוא אותו כי הרעיונות שלו אכן מגניבים. אם ב"חנות" הוא התייחס למתח בין עולם ספרי הדפוס לעולם הדיגיטל, כאן הוא נכנס לעולם ה-foodtech. אני מסוקרנת מה יבוא בהמשך 🙂

להצית את האש זה ספר ניהול שכתוב קצת כמו ספר מתח למנהלים. החלק הראשון הוא היותר עלילתי וההדגמתי בעוד שבחלק השני מפורטים עיקרי התיאוריה של לנציוני. בתחילת הספר אנחנו מתוודעים לקתרין פטרסן, מנכ"לית חדשה בחברה שנראה שהיו לה את כל הסיכויים להצליח בענק אבל שנתיים אחרי היווסדה נמצאת בבלגן מוחלט. קתרין נכנסת לתפקיד, לומדת ומקשיבה ומכירה את האנשים ואז מתחילה להכניס סדר בבלגן ולבצע שינויים דרמטיים. למרות שהתחושה היא שמדובר בארגון מאוד אמריקאי שבו אנשים פשוט מתכנסים בזעם וזעף בשתיקה בישיבות במקום לצעוק אחד על השני עדיין הספר מרגיש די אמין ומכוון בכיוונים הנכונים. אני למדתי ממנו המון ובהחלט ממליצה עליו כחומר קריאה חובה למנהלים מתחילים ובכלל.

ועכשיו הגענו לפרוייקט הקריאה החביב עליי ביותר השנה – סדרת פרידיין 🙂 היה לי זכרון ילדות של כריכות הספרים אבל כנראה שלא באמת קראתי אותם ועדיין הייתה לי אליהם איזו נוסטלגיה מוזרה. זאת סדרה שקהל היעד שלה הוא ילדים וזה מורגש היטב מצד אחד ומצד שני יש שם הרבה רגעים לא קלים וגם מסע לגיבוש והיכרות עם העצמי שבא לשיאו בספר האהוב עליי ביותר בסדרה "טרן הנודד". היה לי כיף מאוד לשקוע בעולם הפנטזיה הזה עם הרשעים הכה קיצוניים והטובים הכה תמימים בתקופה שבה העולם הלך לעזאזל. במקביל לזה צפיתי בכל סדרת שר הטבעות שוב בטלוויזיה וזה היה אסקפיזם ממש נדרש. האמת שהפתיעה אותי עוצמת הנוסטלגיה והרגשות העזים ששמעתי מכל עבר כשפרסמתי שאני קוראת אותה. אין ספק שהיא סדרה שיש לה מקום מאוד יקר בלב של כל האנשים שאכן קראו אותה בילדות וזה היה מחמם את הלב להיווכח בכך. עוד לא הצלחתי להביא את עצמי לסיים את הצפייה בסרט דיסני שנוצר בעקבות הסרט (שבו הילדותיות עוד יותר מועצמת וניכרת) אבל זה כנראה יקרה השנה.

ונסיים עם משהו שאני לא מאמינה שאני מודה בו בפומבי אבל אין מה לעשות, זה היה חלק משמעותי בחוויית הקריאה שלי השנה והגיע הזמן לצאת מהארון. אני מאמינה גדולה בכך שלא צריך להפריד בין אמן והיצירה שלו. כשגיליתי שאורסון סקוט קארד הוא מורמוני שמרני והומופובי, הפסקתי לקנות ולקרוא את הספרים שלו, למשל. לא רק זה אלא שבאופן כללי הקשר בין האמן ליצירה סופר מרתק אותי. אז אין לי הסבר ממש טוב ללמה החלטתי שאני חייבת לקרוא את ספרי הבילוש של ג.ק.רולינג שידועה בטרנסופוביה שלה. אני רק יודעת שנתקלתי בספר קריאת הקוקייה בעברית, קראתי את התקציר, הבנתי שמדובר ברולינג, ולא הצלחתי שלא לקנות ולקרוא אותו ואת שאר הסדרה (למעט החמישי שטרם תורגם). אולי חלק מזה קשור לאיזו סקרנות לגביה. להבין איך המוח שלה עובד ואיך זה מתבטא בספר שאינו ספר לילדים. לשם הבהרה אומר שאני לא מסכימה עם הטענות שלה בכלל. אני גם מרגישה בחדות (ולא היחידה בכך) שהיא מאוד מאוד מאוד מאוד מצולקת לגביי גברים מסדרת סטרייק. די קשה להתעלם מזה. בכל הטענות שלה אני רואה הרבה מאוד מהצילוק הזה. אז כן, קניתי את הסדרה וקראתי אותה בבינג' רציני. היא כתובה היטב ומרתקת. האספקט הבלשי יותר חזק בספר הראשון ובספר הרביעי וחלש ובכל הסדרה יש את אספקט ה-will they won't they של מערכת היחסים בין סטרייק לרובין שכתוב ברובו די טוב למרות שבא כבר לחנוק מישהו כדי שהם כבר יילכו על זה. אני אגיד בקצרה שבעיניי הספר הראשון הוא השילוב הכי טוב בין התעלומה לחייו האישיים של סטרייק, הספר השני מכיל הרבה ביזאר ובעיקר הוא עקיצה לעולם המו"לות, הספר השלישי פשוט אומר בהרבה מילים "גברים הם חארות מרושעים" והספר הרביעי חוזר להצלחתו של הספר הראשון וכל החלק הסופי שלו פשוט נהדר. אז להגיד לכם שאני סופר שלמה עם זה שעברתי על החוק של עצמי של לא להשקיע בסופרים שאני לא מסכימה עם עמדותיהם? לא ממש. אבל לי ברור שקריאת הספרים האלו לא אומרת שמבחינתי מעשיה מקובלים עליי. אולי זה אומר שצריכה לעצב מחדש את החוק שלי? ימים יגידו.לקראת סוף השנה נכנסתי עמוק לקריאת חומרים מקוריים של לאבקראפט וחומרים על לאבקראפט כחלק מניסיונותיי להשלים השכלה נדרשת (עוד אמן שאמונותיו האישיות היו סופר בעייתיות). לא סיימתי לקרוא את "התוהו המזדחל" ואת הספרון לאבקראפט של הוצאת פרדס אז צפו לסיכום על זה בשנה הבאה 🙂

פודקאסטים, מיוזיקלז ועוד
בפרק המסכם של סיכום שנת 2020 אתייחס לפודקאסטים, מיוזיקלז ועוד…עד כה דיברנו על סדרות, משחקים וספרים ואתם בטח תוהים מה לכל הרוחות קרה לתחום הסרטים השנה. אז האמת שבמסגרת ההשלכות הלא מדהימות של הקורונה גם היכולת שלי לקלוט סרטים חדשים הלכה לה לטיול רחוק רחוק ובתקווה תחזור מתישהו. בעיקר צפיתי שבסרטים שראיתי בעבר כמו טרילוגיית שר הטבעות (אין כמו חופשה מנטלית בנופים נפלאים על רקע של צרות נוראיות של עולם אחר עם מנהיגים נוראיים אחרים שאנשים אחרים צריכים לטפל בהם), ג'ומנג'י, בריטני רצה מרתון, טרילוגיית פיץ' פרפקט, האמן הגדול מכולם וכו'. יצא לי לראות כמה סרטים טובים השנה שלא ראיתי בעבר כמו אנולה הולמס (חמוד ופמיניסטי מאוד), The Old Guard (שרליז תרון בכיף אקשני פמיניסטי ומגוון, מה רע?), מוטי וולקנברוך מתעורר לחיים (סרט מצחיק ונוגע ללב על בחור שחוזר בשאלה), Mean girls (שראיתי פעם ראשונה בחיים ואהבתי כמובן) ו – Death to 2020 (מצחיק ועצוב והייתי צריכה לבדוק שחלק מהאירועים ההזויים שם אכן קרו). אז לא שנה מצטיינת מבחינת סרטים אבל זה מה שהייתי זקוקה לו.השנה שמתי יותר דגש על הפורמט המנחם של פודקאסטים שמאפשר לך לשמוע קולות אנושיים נעימים באוזן ובמקביל לשחק בסלולרי או לעשות דברים פרודוקטיביים (הדבר השני קרה הרבה פחות, למקרה שלא הבנתם:-)).

חזרתי לשמיעה חוזרת של Heavyweight שבו ג'ונתן גולדשטיין עוזר לאנשים לפצח ולהתגבר על אירועים משמעותיים ומטרידים מעברם. ג'ונתן משמש כסוג של פסיכולוג/בלש/נוסע בזמן בעודו מפרק בהדרגה ובחצי-עדינות (הוא בכל זאת קומיקאי בחייו הרגילים) את המקומות הנפיצים האלו ומנסה לגשש איך להתיר את הסבך הרגשי שנוצר שם. בפרק הראשון הוא מסייע לאביו לנסות להגיע לפיוס עם אחיו המנוכר, בפרק אחר הוא עוזר לחבר להגיע לקבור את אפרו של אביו במגרש הגולף האהוב עליו, בפרק סופר נוגע ללב ומטלטל הוא מתחקה אחרי ילדה שראה בסרטון שבו אביה הביולוגי שהיא/הוא אינטרסקס מספר.ת על חייו/ה. (אוף, העברית ממש מקשה לספר את הסיפור הזה), בפרק יפייפה ופיוטי הוא פוגש את אהבתו הראשונה ומנסה להבין איך מערכת היחסים שלהם השתבשה. הפודקאסט כפי ששמו מרמז יכול להגיע למקומות רגשיים לא קלים ומצד שני להגיע למקומות של הומור דבילי פה ושם. עדיין, הוא אחד מהפודקאסטים הכי מלאי לב ש"פגשתי" בימי חיי וסופר ממליצה עליו.

פודקאסט אחר שתפס הרבה מזמני הוא "האחיות" גרים של שתי המופלאות נועה מנהיים ואיילת טריאסט. זה פודקאסט שלוקח כל פעם נושא אחר – בין אם יצורים מיתולוגיים שונים כמו חדי קרן, מכשפות ודרקונים, ז'אנרים שונים כמו ז'אנר הבלש ועד לתימות נצחיות כמו גן עדן וגיהינום, שינה, שגעון, שפה וקדושה – ומפרק אותם למרכיביהם ולהופעות שלהם ביצירות תרבות ומדיה שונות. זה פשוט תענוג של פודקאסט ותאמינו לי שזה מרתק וסופר ממכר! ההגשה של שתי המנחות היא כה נעימה ומעניינת שקשה להפסיק להקשיב. אז למרות החשש להתמכרות והבעיה הקטנה שזה מוסיף לרשימה האינסופית של היצירות שצריך עוד לקרוא/לראות, אני עדיין ממליצה בחום וגם על הקבוצה האחיות גרים שבה איילת ונועה מפרסמות חידוני טריוויה וסיפורים משעשעים שקשורים לפרקים.הפודקאסט האחרון שאזכיר כאן שגם הקשבתי לו באובססיביות בשנה האחרון הוא הפודקאסט המלווה את קהילת Managers 4 Managers – קהילת המנהלים המופלאה של קרין עזגד וטלי דגני-שפירא המסורות והמדהימות. בפודקאסט טלי מראיינת מנהלים שונים מהקהילה שחולקים התמודדויות עם דילמות ניהוליות שונות. בעיניי זאת אחת מהדרכים הכי מרתקות ללמוד ולהתפתח כמנהלת – ללמוד מדוגמאות אמיתיות מהשטח וממקרים לא פשוטים ומהדרך שבה נפתרו. אם אתם מנהלים – זה ממש פודקאסט חובה!

נמשיך עם עוד מאורע היסטורי מוניומנטלי שקרה השנה – ההגעה של המיוזיקל האהוב עליי ביותר אל הקהל הרחב. גם עבורי זאת הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בהקלטה איכותית (ולא על הבמה/בוטלג) של המיוזיקל והתרגשתי עד כדי דמעות. אני לא יכולה לומר שההקלטה הזאת הייתה הגרסא הכי טובה שראיתי של המילטון – לאלבום המוקלט יש ביצועים קוליים טובים יותר של חלק מהמשתתפים, הבוטלג מציג ביצועים טובים יותר של מירנדה ואודום וגרוף (והרבה פחות רוק), לראות את זה על הבמה בלייב זאת כמובן לא חוויה שניתן לשחזר אבל עצם זה שהמיוזיקל הגאוני הזה הגיע לכל כך הרבה אנשים חדשים שיכלו להבין סוף סוף את האובססיה שלי – זה היה אירוע מרגש ביותר. אני עשיתי הקרנה ביתית צנועה עם שתי חברות וזה היה מרגש לא פחות מהיום שבו ראיתי את המיוזיקל על הבמה בלונדון ב-2018.

ואפרופו המילטון, עוד רגע טלוויזיוני מאוד מרגש השנה היה הפרק שהוקדש לאחד מהשירים האהובים עליי ביותר במיוזיקל – Wait for it – בפודקאסט שהפך סדרה – Song Exploder. בפרק, לין מנואל מירנדה ושותפיו ליצירה משחזרים כיצד יצרו את הקסם שהוא השיר הזה וכיצד הוא התגבש. צפיתי בפרק פעמיים ובכל פעמיים הצטערתי שהוא לא כפול באורכו ושלא ראיינו את לסלי אודום, המבצע המקורי של השיר, וזה שהפיח בו המון חיים ואמת. עדיין, זה פרק נהדר וממליצה בחום גם על הפרק הנפלא על Losing my religion מאותה עונה של Song Exploder.

אחרון חביב ארצה להתייחס למיוזיקל הראפ המפורסם "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי" – אני לא אגיד שזה המיוזיקל הכי מדהים ומהמם שראיתי אבל זאת הייתה כן חוויה מיוחדת לראות מיוזיקל כל כך ישראלי עם ערכי הפקה גבוהים ומסרים נוקבים. לא חפרתי אח"כ על השירים או משהו כזה אבל זה בעיקר הראה לי שיש כאן הרבה פוטנציאל לא מנוצל בתת-ז'אנר הזה של היצירה הישראלית ואני אשמח לראות עוד יצירות כאלו.

זהו, עד כאן סיכום מדיה 2020. מאחלת לכולנו שנת מדיה טובה יותר מקודמתה ובכלל שנה הרבה הרבה הרבה יותר מוצלחת באופן כללי כי מגיע לנו 🙂 נתראה בסיכום שנה הבאה!

3 תגובות

  1. יעל ר. · ינואר 31

    איזה כיף שחזרת לסכם גם פה לטובת אחרוני נטולי הרשתות החברתיות (:
    אשתמש בחלק מהמלצות הספרים להזמנות הבאות מהספרייה. גם אני קראתי השנה את "המחמצת", כיף של ספר קליל ולעתים קל להזדהות, אבל אכן הסוף קצת מאכזב. זמן מה אחר כך גם אני ניסיתי את עניין המחמצת בפועל (כבר שנים אופה לחמים עם שמרים), ושום דבר מעניין לא קרה בחיי, ויחסיי איתה היו בעיקר "גם צריך להוציא אותה, להאכיל אותה, לעסות לה מסאז', ובסוף גם אין לה פרווה ללטף? בשביל מה זה טוב?".
    סיכום הקווסטים הזכיר לי שבסיכום של לפני שנתיים כתבתי לך שעוד אבקש המלצות לקווסטים חינמיים לניסיון לכשאשוב לארץ, ואיכשהו זה לא קרה, אבל עם המשך הקורונה כנראה יגיע בקרוב… ואגב, ממש באותו הזמן היה לי קצרות נטפליקס בדירה של חבר ביפן, ובכל יום גשום חרשנו על העונה היחידה דאז של דיסקאברי שהפכה לפנינת קאלט בינינו (עדיין נובחים זה על זה מדי פעם "ט'קובמה!"), לצד קפיצות לפרקים ההזויים בדיעבד של הפרנצ'ייז המקורי, ועם יללות רקע של בר הקריוקי השכן. שמחתי לשמוע שהעונה השלישית טובה, לשנינו אין נטפליקס היום אבל זוממים יום אחד להתעלק למישהו על המנוי ולהשלים פערים לזכר הימים ההם.

    אהבתי

    • Rinat Korbet · פברואר 1

      שנה שעברה גם כתבתי סיכומים בפייסבוק והתעצלתי להעלות לבלוג. באסה. אני באמת שוכחת איכשהו שיש אנשים שאין להם פייסבוק 🙂 כן, למחמצת להערכתי היה יותר פוטנציאל ממה שהיה בפועל. לגביי קווסטים – אני מודה שאני בעיקר משחקת במשחקים שעולים כסף אבל באמת שזאת הוצאה זניחה. שווה מאוד להשלים את יתר דיסקברי. מוזמנים להתעלק על המנוי שלי – אני מתכננת צפייה מההתחלה לצורך כתיבת פוסט בקרוב.

      אהבתי

  2. tmak · פברואר 6

    סיכום שנה פנטסטי – בהחלט הולך לבדוק כמה מההמלצות -:)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s