חזיונות ויזואליים לנפש – מהדורת אפריל, 2013

מסתמן שסוג הפוסטים הזה ("חזיונות") הפך להיות הדבר הכי קרוב ליומן אישי שיש לי בבלוג הנוכחי. הוא גם הפך להיות סוג הפוסטים הקודר ביותר מבין הפוסטים בבלוג, והפוסט הזה לא שונה בכך. למעשה, הוא מתעלה אפילו על פוסט "חזיונות" הקודם ומסתמן שהוא הפוסט המורבידי והמקאברי ביותר שיצא לי לכתוב עד כה. בהתחשב בזה שאני מתכננת יום אחד להכין גרסת "לאבקראפט ואימה" בפורמט הזה, כדאי לא לטפח תקוות שהחזיונות הללו יהפכו מעודדים יותר בזמן הקרוב. אבל אין צורך לחשוש. הפוסט הנוכחי איננו מעיד על דיכאון חמור או אובססיה לא בריאה (לא יותר מידי לפחות :-)), אלא רק על הצורך שלי לפרוק כמה מחשבות ורגשות שהצטברו אצלי בתקופה האחרונה.

כידוע לחלק מקוראי הבלוג, אימי נפטרה בגיל 62 לפני כחודשיים וקצת כתוצאה מבעיות בריאותיות. כאשר חווים אובדן מהסוג הזה עוברים שורה של שלבים מתועדים היטב של אבל וניסיון להבין ולעכל את השינוי המר בחיים. יש ניסיון לעכל שדמות שהייתה כל כך מרכזית בחייך, מאז שאת קיימת, איננה עוד. לפתע כל דבר קטן וגדול מזכיר את האובדן – שירים באיטלקית ובצרפתית ובספרדית שרק היא הייתה שומעת בבית צפים ברדיו, תוכניות טלוויזיה שהיינו רואות ביחד מתעקשות לחזור לעונה חדשה, אוכל שאהבה להכין, מזג אוויר שהייתה נהנית ממנו… זה לא נגמר. ההבנה מחלחלת בהדרגה וחוצבת לה דרך בעמל על מנת להפוך להיות חקוקה בלב. אבל עדיין…יש רגעים שחושבים בהיסח דעת שבא להתקשר ולדבר איתה ואז בצריבה פתאומית נזכרים שזה לא אפשרי (למעט אופציות של סיאנסים וכדומה). מבינים שאין צ'אנס שני לממש את כל המשימות שקשורות לאימא שרשמת לעצמך בתקווה שתפני להן זמן יום אחד. שיום אחד תכיני לה את המיקסטייפ של שירים שחשבת שהיא תאהב, שיום אחד תושיבי אותה לסשן ארוך של בירורים על ההיסטוריה של המשפחה, ושאולי יום אחד תמצאי דרך לגרום לה להבין אותך יותר ולהשלים עם הבחירות שלך. בהיותי האדם הפלספן שאני, כמובן שנטיתי לעוד מסורת ארוכת שנים שמתרחשת אחרי אובדן – הרהורים נוגים על מוות ועל סופיות החיים.

קשה שלא להגות בנושא הזה כאשר חוזים במה שעד כה היה אדם חם, נושם, אוהב, ומחבק ועתה הוא גופה שמונחת לפנייך. כאשר נדרשים לענות לשאלות המשטרה על איך זה קרה מבלי שיודעים בדיוק מה לענות. כאשר מתמודדים עם ההוצאה של חברה קדישא את אימך בכיסא גלגלים אל עבר בית הקברות, עטופה מרגל ועד ראש בסדין, כאילו הייתה מוצר שדורש העברה. ההבנה שברגע אחד אנחנו עוברים מלהיות אדם בעל הזכות להיות אנושי על כל המשתמע מכך ואז הופכים למאכל לתולעים…אין הרבה דברים שמקבילים לידיעה הזאת. התרבות האנושית פיתחה עם השנים הרבה טקסים שקשורים במוות, והרבה סימבולים הכרוכים בכך, והם בהחלט עוזרים. להיות מוקפים באנשים תוססים בזמן השבעה זה רעיון נפלא וגאוני של היהדות אבל אחריה נותרים לבד והמחשבות מצליפות בנו.

על מה חשבתי ? על העיסוק האינסופי של התרבות שלנו עם המוות ומה שבא או לא בא אחריו. בהיותי אדם שמאז ומתמיד פנה אל תרבות ומדיה כדי לראות את עצמי וחיי משתקפים בהם ולמצוא רמזים וסימנים לנתיבים ולמשעולים הנכונים בחיים, חשבתי על הייצוגים של מוות ואובדן במדיה מהרגע הראשון כמעט, אחרי שההלם הראשוני חלף. חשבתי למשל על עד כמה העיסוק במוות שכיח במרבית הסדרות שאני רואה ומעולם לא חשבתי על כך לעומק. לפתע כל מיני רגעי מוות ואובדן קריטיים בסדרות אהובות צפו בזיכרון שלי והפכו יותר מובנים ועוקצניים ברגשות החזקים שעוררו בי. חשבתי על כך שאני חובבת מושבעת של ז'אנר המתח והבילוש שמחייב לרוב גופה על מנת שהתעלומה והמרדף אחר הפושע יהיו מספיק טרגיים ו-"גדולים מהחיים" כך שבאמת נתרגש מהם ונישאב אל הסיפור. חתול שהולך לאיבוד הוא לרוב לא פתיחה טובה ומעוררת עניין של שום סיפור בלשי, אלא אם מדובר בדירק ג'נטלי. חשבתי על כך שהסדרה הבלשית היחידה שראיתי (לפחות לאחרונה) שעסקה בהלם הטוטאלי, בתחושה שהחיים נקרעו לגזרים, ובהתפרקות המשפחה עקב מוות הייתה The Killing שצופים רבים קטלו ללא רחמים. קל הרבה יותר להתמודד עם תעלומה בעלת פתרון ברור מאשר עם ההשלכות הנפשיות והרגשיות שלה. אני צפיתי בסדרה במלואה על שתי עונותיה וגם אני תהיתי למה לא עוזבים אותנו בשקט ונותנים לנו ליהנות מתעלומה בלשית מסממת חושים רגילה שלא מצריכה להתעמת עם הכאבים הנוראיים שמשפחת הקורבן חווה. בדיעבד, גם הסדרה הזאת וגם הזכרונות על עשרות ומאות סדרות אחרות צפו במחשבותיי לפתע ותהיתי איך לכל הרוחות מתמודדים עם מוות בלתי רגיל, שקדמו לו סבל וכאב, כאשר ההתמודדות עם מוות "רגיל" היא כל כך קשה ונוראית ומאתגרת. לא היו לי תשובות וגם לא זמן להתחיל במסע מחקר עמוק אל תוך המדיום האהוב עליי בחיפוש אחר צורות התמודדות עם מוות ואובדן, אז פניתי למדיום שנקלט בשנייה ומאפשר חוויה רגשית אינטנסיבית מיידית יותר – תמונות.

התחלתי מלעבור על אוספי התמונות ששמרתי עבור מטרות שונות וראיתי מי מהן עוסקת בתחום. המשכתי אל מקבצי תמונות ברשת – בלוגים, טמבלרים, גלריות וכדומה – וחיפשתי מילות חיפוש כגון death, grief, loss, pain, grave, skull, murder וכדומה וכדומה וכדומה. אני לא יודעת בעצמי בדיוק למה, מעבר למה שהסברתי. כנראה שהיה לי צורך לראות כיצד ההתמודדות עם הנושא הכל כך אוניברסלי הזה נפרט ליצירות אינדווידואליות רבות. רציתי לראות איך אנשים אחרים חווים את זה, לא במילים, אלא בעוצמה ויזואלית שלא מאפשרת להעלות את ההגנות לפני שרואים את התמונות. הממצאים שלי אינם כה מרשימים, למען האמת. מרבית התמונות שאעלה כאן אינן בהכרח מדברות על חווייה דומה לשלי של אובדן אם, אלא על סוגים שונים של מוות ושל סימבולוגיה שמקושרת למוות. בסופו של דבר על אף המשותף בחוויית האובדן, קשר בין שני אנשים הוא דבר סופר ייחודי המורכב ממיליארדים של רבדים ואינו ניתן להחלפה או להשוואה. בטח ובטח כשמדובר בקשר בין אם ובת. אבל הן כן כולן תמונות שהכריחו אותי להשתהות עליהן יותר משנייה אחת, והזעיקו רגש כלשהו ממעמקי ליבי, וזה בהחלט סייע.

לפני שנפנה לתמונות ולניתוחן, הגיע הזמן למקטע המוזיקלי של הפוסט (עוד מסורת שאני מבקשת להנהיג במסגרת "חזיונות"). יש עוד משהו שמתרחש בעקבות אובדן וזה המחשבות על הסופיות שלך עצמך. על המגבלות של האנושיות שלנו. ז'ורז' ברסנס בחר להתמודד עם זה בשיר "להוליך שולל" (את המוות, במקרה הזה), שמבצע שלומי שבן המוכשר, לפי תרגומו של דורי מנור המופלא. מומלץ לקרוא את המילים.

אגב, בעוד אנשים אחרים מתמודדים עם המוות על ידי ההחלטה להותיר מאחוריהם משהו בדמות יצירות או ילדים, אני החלטתי שהמורשת שלי תהיה אחרת. לצערי, אין לי כשרון ליצירתיות מהסוג שבורא דברים יש מאין, אבל אני רוצה להאמין שיש לי כשרון לקשר בין אנשים לבין פיסות יופי ורעיונות שלא עלו על נתיביהם קודם לכן. אז אפרופו זה, הגיע הזמן לפנות לאומנות היפייפיה והעוכרת שלווה שלפנינו.

צמד התמונות הראשונות עוסק ברצח – האחת, ברצח מאוד ריאליסטי, מעולמנו אנו, והשנייה ברצח בעולם עתידני.

התמונה הקרויה Crimes in Argentina נוצרה כחלק מסדרת תמונות בשם "Faces and Masks" המתארת את היסטוריית הפשעים בארגנטינה, המדינה ממנה מגיע האמן, Giacobino. בתמונה אנחנו רואים אסופת גברים המתכנסת סביב מה שנראה כגופת גבר, עטויה בכיסוי כלשהו. לפי היוצר, צורת הכיסוי יוצרת במתארה את צורתה של ארגנטינה על גבי המפה. ניתן לחשוב שההתכנסות של כל הדמויות הנראות לעין ואלו שאובדות בערפל היא לצורך התבוננות במותה של המדינה עצמה.

מעניין לראות כמה דימיון יש בין שתי התמונות: בשתיהן ניכר גשם שוטף שתורם לאפלוליות הסצינה, בשתיהן נראה שוטר אחד שמטפל בגופה ושוטר(ים) שעסוקים בשרבוט רשימות, ובשתיהן ניכרת התקהלות סביב המחזה. בעוד שהתמונה הקודמת מתארת מרחב סגור, מחניק אפילו, של גברים שמקיפים את הגופה, ללא קו ברור של הפרדה בינם לבין זירת הרצח, הרי שבתמונה הזאת יש קו הפרדה בולט ותחושה של מרחב ושל עיר עתידנית של גורדי שחקים תאגידיים וטכנולוגיות מתקדמות שעוטפת את המחזה. סייברפאנקי משהו. אבל כמובן ההבדל המאוד מהותי בין שתי התמונות היא העובדה שבתמונה השנייה יש חוצנים, ואחד מהם הוא החשוד בפשע שנאזק ע"י השוטרים, ונראה כי גם הקורבן הוא לא בן אנוש אם כי מגזע חייזירי אחר (אין לו את הפרצוף המוארך עד מאוד של החשוד). סוגים אחרים של חוצנים ניכרים מסביב לזירת הפשע (מומלץ ללחוץ על התמונה ולבחון את כל פרטיה בגרסתה המוגדלת). לפחות בעולם העתידני עדיין יש להם דקלים.

צמד התמונות הבאות עוסקות בהתמודדות של יוצריהן עם אובדן של אנשים קרובים. התמונה קורעת הלב הראשונה (אולי קצת יותר מידי) נקראת "Drowning in Blood and Tears" והיא של אמן בשם Kode Logic. הוא מספר שיצר את התמונה בעקבות הידיעה הטרגית שקיבל על כך שבן דודו הצעיר נורה. את כל רגשות הזעם והכעס שלו על אובדן האפשרויות שהיו טמונות בחייו של בן דודו, ועל כך שלא יזכה ליהנות מכל הדברים הרגילים שילדים נהנים מהם, הוא זיקק לתוך התמונה הזאת.

Kathy Murysina התמודדה עם האובדנים שלה בצורה יותר מעודנת ומרומזת אבל בהחלט גם סוערת. בקיץ אחד היא איבדה גם את סבתה האהובה וחודש לאחר מכן, חברה טובה שהייתה רק בת 25. גם היא, כמוני, נגררה למחשבות על הפיזיות של המוות ועל מה קורה לגוף אחרי שהלב מפסיק לפעום. תוצאת כל הרגשות והמחשבות המתגוששים הללו הייתה התמונה הזאת.

צמד היצירות הבאות עוסק ספציפית באובדן של בני זוג, אובדן קשה ביותר לכל הדיעות. היצירה הראשונה, דווקא בשל העדינות העצובה שבה וחוסר הפומפוזיות, נגעה במיוחד לליבי.

אנחנו רואים גבר עצוב, אוחז בנייר על ליבו, מוקף בתמונות של נשים חסרות פנים. לא ברור אם מדובר בנשים שונות שאיבד או שמא אותה אישה בתקופות שונות בחייה. לנוכח ההסבר של היוצר לתמונה, קרוב לוודאי שמדובר באופציה השנייה. הציור הוא מחווה לקטע מהספר A Grief Observed של ק. ס. לואיס שנכתב בעקבות האבל העמוק שלו על מות אשתו. ג'וי דיווידמן הייתה אישה אמריקאית צעירה, שהייתה שונה מלואיס בהמון מובנים. ארבע שנים לאחר נישואיהם היא נפטרה מסרטן בגיל 45. סיפורם מתועד בסרט הנפלא "ארץ הצללים". סר אנתוני הופקינס גילם שם את לואיס, ודברה ווינגר הנשכחת (וחבל שכך) את אשתו. מיכאל מוריס יצר את התמונה כחלק מאסופת ציורים שיצר בהשראתו של ק.ס.לואיס שכידוע הוא היוצר של הסדרה המפורסמת "דברי ימי נרניה" בנוסף להיותו תיאורטיקן נוצרי. היכנסו לכאן כדי לראות את יתרת הציורים מהאסופה הזו.

היצירה הבאה מראה זוג אוהבים – אחת על פני האדמה והשני בתוכה, אבל פרח דמי היוצא היישר מליבו של הגבר מצליח לפרוץ החוצה ולגעת באישה. הסגנון הזכיר לי קצת את ציוריה של פרידה קאלו אבל הצייר Evan B. Harris הוא בכלל מאורגון, ארה"ב. הוא הצליח ללכוד בצורה יפייפיה את הקושי להינתק, את הצער והכאב העמומים אך הכואבים שמשתקפים על פני האוהבים, ואת העובדה שהעולם מסביב, "החי", נראה חדגוני וחסר צבעים לעומת הקשר והחיבור הצבעוניים שעדיין קושרים ביניהם. תמונות יפות אחרות של האמן ניתן לראות כאן.

שלושת התמונות האחרונות הן תמונות שאני מכנה בשם החיבה WTF. תמונות שלאו דווקא ברור מה עבר בראשם של האמנים שיצרו אותם אבל אנחנו מלאי הערכה והפתעה בכל זאת.

נתחיל בציור של גברת לורי ליפטון. ללורי יש חיבה עזה לציורים סוריאליסטיים, מטרידים ובעיקר – מרובי שלדים וגולגולות. הציור הזה מכונה בשם המקסים וההולם Family Reunion.

אנחנו רואים בתמונה משפחה עניפה, מפוארת ומכובדת של שלדים עומדת סביב ארון הקבורה של יוצאת הדופן היחידה, הכבשה השחורה של המשפחה, מי שעדיין קיימת בדמות בשר ודם (לא לעוד הרבה זמן). נראה שהם שמחים על הצטרפותה המאוחדת לחיק המשפחה, בדרך בה אלוהים ברא אותם. זאת לפחות הייתה הפרשנות הצינית שלי לתמונה. יש רבות אחרות.

יש טרנד שלם באומנות שבו תמונה מציגה לכאורה דבר אחד אבל בהסתכלות מעט אחרת היא מציגה דבר אחר, לרוב קודר ואפל יותר. מצאתי כמות אדירה של תמונות שהציגו סצינה תמימה לחלוטין אך למעשה שיקפו גולגולת. ראו למשל הדגמה בפוסט הזה. אחת מתמונות קרצה לי במיוחד לנוכח צבעיה, האווירה הג'אזית שהיא הצליחה להעביר בחיות, והרמיזה הכרוכה בשמה.

25kartinok כינה את התמונה הזאת בשם The Detective. יש בה הרבה אלמנטים המרמזים על עלילת סיפור של בלש בסגנון פילם נואר: תמונה של אישה יפה, מחברת ועפרון שנועדו לשרבט את רשמיו ומחשבותיו, חתולים שחורים מוזרים כי…הם תמיד תורמים לאווירה הדרושה בסרטים כאלו, להקת נגנים על רקע עיר בלילה. שם התמונה מרמז על כך שגם הצופה כמו הבלש צריך לשים לב לפרטים הקטנים אבל גם לתמונה הגדולה שנוצרת בהסתכלות מזווית מעט אחרת. אני התאהבתי בתמונה הזאת ושמחתי לגלות שגם יתר יצירותיו של האמן נוטות לסוריאליזם צבעוני ולגלגני.

גם התמונה של Fred Einaudi עוסקת בגולגולות. חופן מהן למעשה. חופן מהן מוגשות בצירוף חיוך נוצץ של עקרת בית אמריקאית קלאסית משנות ה-50, אם להיות מדוייקים. לא סתם כינה את הציור בשם הציני Patriot. רמיזה להקרבה של אימהות את ילדיהן על מזבח הפטריוטיזם? לא יודעת. אני רק יודעת שהתמונה קריפית בצורה מעוררת מחשבה.

אם עדיין לא נמאס לכם לגמרי מהתכנים המדכאים הללו, הרשו לי להמליץ על מספר קישורים מרתקים שנתקלתי בהם בעת המחקר לפוסט הזה. Death: A Self Portrait היא תערוכה שנוצרה מאוספו הפרטי של אספן האומנות ריצ'ארד האריס. הוא עשה משהו דומה למה שניסיתי לעשות בפוסט הזה רק במימדים הרבה יותר מרשימים ובעולם האמיתי. הוא אסף תמונות, גלויות, חפצים ויצירות שונות שעוסקות במוות. ניתן לקרוא רשמים ולצפות בדוגמאות מהאוסף בקישורים הבאים: כאן, פה ושם. בדומה לכך, הטמבלר מלא החיים, The Morthouse, אוסף בקפדנות ראויה לפחד יצירות שונות שעוסקות במוות על כל היבטיו וחלקיו: גולגולות, גוויות, חניטות, קבורות וכדומה…בין אם מדובר במוות כתוצאה מפשע, התאבדות, מחלה או מלחמה. הסיפור המצוייר La morte & la madre  מראה מה קורה כאשר המוות נתקל באם לילדים קטנים.

כדי לסיים בנימה קצת פחות קודרת, בחרתי בציור המשעשע הזה: Life and Death של OtisFrampton. אם שרדתם עד לסוף הפוסט, כל הכבוד. אשמח מאוד לשמוע פרשנויות שלכם על היצירות שהובאו כאן ו/או המלצות על יצירות אומנות שעוסקות במוות ובאובדן.

מודעות פרסומת

10 comments

  1. חמוטל · אפריל 1, 2013

    פוסט מרתק. אהבתי הרבה מהיצירות שהבאת כאן.
    בקשר לציור של האישה עם הגולגלות, השמלה שלה ומשהו במראה הכללי שלה קצת מזכירים לי את דורותי מהסרט "הקוסם מארץ עוץ" ואני תוהה אם זה בכוונה תחילה.

    אהבתי

    • רינת ק. · אפריל 1, 2013

      תודה רבה, חמוטל! שמחה שמצאת כאן יצירות שאהבת. משהו בשמלה שלה בהחלט מרמז על הסגנון האמריקאי, בסגנון קנזס, שממנו דורותי מגיעה.

      אהבתי

  2. Smadar Tabenkin-Ezer · אפריל 1, 2013

    אהבתי מאד. במיוחד נגע ללבי הציור של C. S. Lewis. מעניין למה לאשה/נשים בתמונות אין תווי פנים (אולי הם בדף הריק שהוא מחזיק…).

    אהבתי

    • רינת ק. · אפריל 1, 2013

      האמת שגם עליי הוא אהוב במיוחד מהתמונות שהבאתי, מכל הסיבות שמניתי (עצבות מינורית ולא פומפוזית). זו שאלה טובה שאפשר להפנות רק לאמן עצמו. האמת היא שכתבתי מיילים בנוגע לפשר שתי התמונות הראשונות שהצגתי ליוצרים ולא נעניתי אז החלטתי לוותר על הרעיון…

      אהבתי

  3. ליאור · אפריל 2, 2013

    בהחלט פוסט מרתק על נושא לא קל.
    בתמונה של Family reunion יש גבר שעומד מאחורי עמוד שהראש שלו הוא ראש רגיל ולא גולגולת. זה מבחינתי נותן לתמונה תחושה של אובדן עמוק וגם קצת בדידות. מאוד אהבתי את התמונה הזו.

    אהבתי

    • רינת ק. · אפריל 2, 2013

      וואו, ליאור, לא קלטתי את זה עד עכשיו! כל הכבוד על חדות המבט. זה אכן נותן נופך עמוק יותר לתמונה והמבט על פניו אכן מעיד על הרגשות שתיארת.

      אהבתי

  4. ביילע · אפריל 2, 2013

    בתור יתומה בעצמי מאד התחברתי למה שכתבת בפוסט, הכל נכון ומדוייק. הסופיות של המוות בשבילי היה הכי קשה. שום דבר גם לא מכין אותנו למוות של הורה. בתור פולניה טובה אני כן אומרת את זה לילדים שלי, אבל אותם זה מצחיק ונותנת להם בעיקר עוד הצדקה לרדת על ה"פולניות" שלי. לדעתי היהדות מתמודדת בצורה טובה עם האבל, בעיקר השבעה. אני לא מסכימה איתך שאחרי השבעה אין כלום. יש את החודש הראשון בו יש מנהגי אבלות קפדניים ואחר כך כל השנה הראשונה של האבל עם מנהגי האבלות שלה. כמובן שאם אתה דתי ואתה אומר קדיש אז 3 פעמים ביום אתה מרגיש שאתה עושה משהו חיובי לעילוי נשמת הנפטר ויש את תמיכת הקהל שיודע שאתה אבל. אנסה לנחם אותך קצת, אחרי השנה הראשונה הכאב נהיה פחות חד, מצד שני הכאב אף פעם לא נגמר…

    לגבי האמנות, בתור בלגית גדלתי על ג'יימס אנסור ופול דלבאו, שאהבו את מוטיב המוות ושלדים, כדאי לך להסתכל על התמונות שלהם.

    אהבתי

    • רינת ק. · אפריל 2, 2013

      היי ביילע, תודה על התגובה המקסימה. האמת שאחת מהסיבות שפרסמתי את הפוסט היה רצון מסוים שלי לגשש ולראות אם עוד אנשים מרגישים כמוני אחרי אובדן. תודה שחלקת את החוויה שלך. לצערי, משום שאנחנו לא דתיים יותר מידי, לא שמרנו על אף מנהג אבלות אחרי השבעה. טוב לדעת שהם קיימים ואולי באמת היה מקום לפעול לפיהם. אני חושבת שלאבא שלי זה היה עוזר במיוחד. היה לו מאוד קשה להתמודד ולעכל את האובדן. הם היו נשואים כ-40 שנה…זה נצח מבחינתי. יותר שנים ממה שאני קיימת בעולם הזה. אני שמחה לשמוע שהכאב נעשה פחות חד. האמת שכבר שמעתי את זה מכמה אנשים אז זה מנחם. ברור לי שאין מצב שייעלם לגמרי אבל במקום מסוים אני לא רוצה שייעלם לגמרי כי זה אומר שייעלם גם הזיכרון והחיבור. אין אחד מבלי השני.
      מעניין מאוד לגביי ג'יימס אנסור ופול דלבאו – אבדוק את האומנות שלהם. תודה רבה על ההמלצה!

      אהבתי

  5. פשוט יעל · אפריל 2, 2013

    כ"כ קשה למצוא מה לומר על אובדן כזה, ולכן אני שמחה שכבר יצא לנו לדבר פנים אל פנים…

    אני לרוב לא כ"כ מתחברת לאמנות גותית/מורבידית, אבל הבחירות שלך כאן היו מעניינות. יצא לך במסגרת החיפושים שלך להתקל במקרה בפרויקט של skull a day?
    http://skulladay.blogspot.co.il/p/original-skulls-1-122.html
    (זה בעצם הפרויקט מתחילתו עד סופו – נראה שהבלוג ממשיך אח"כ עם כל מיני גולגולות ממקומות אחרים וכו'. אני יותר אוהבת את האוסף המקורי.)

    אהבתי

    • רינת ק. · אפריל 2, 2013

      אני שמחה שיצא לנו לבלות זמן כייפי ביחד, בלי שום קשר:-) אני עדיין חושבת על הסיפור שסיפרת לי כשישבנו בקינג' ג'ורג' (שחשבנו שהוא האונמי:-)) זה די קשור למחשבות שיש לי לאחרונה, ולמה שחשבתי בעקבות נערה עם קעקוע דרקון.

      גם אני לא מתחברת לאומנות הספציפית הזאת בימים כתיקונם אבל…את יודעת. לא הכרתי את הבלוג הזה. ראיתי הרבה בלוגים וטמבלרים דומים, אבל אותו ספציפית לא הכרתי. בכל מקרה, שמחה שאת חושבת שהבחירות היו מעניינות:-)

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s