ביקורת במשיכת קולמוס: "מיטב סיפורי המדע הבדיוני" – דיוויד ג' הארטוול

אני לא חובבת גדולה של סיפורים קצרים. הפורמט הזה שבמקרה הטוב מציג רעיון נפלא, דמויות זכירות ואהודות, וסיפור מרתק רק בשביל לתלוש אותם מדימיוננו באכזריות זמן קצר אחר כך כי הסיפור נגמר, לא ממש עובד טוב בשבילי. אני מעדיפה המשכיות וללוות את הדמויות דרך העולם הבדיוני של הסופר לאורך זמן. לכן אני מתייחסת לסיפורים קצרים כסוג של טריילרים או הצהרה שיווקית מטעם הסופר – בעצם, זו הוכחת יכולותיו של הסופר וההזדמנות שלו לשכנע אותי ששווה לי לרכוש את הספרים באורך מלא שלו. זה כמובן שזה רלוונטי רק במקרה של סופרים שכותבים גם ספרים ארוכים, שלא כמו צ'יאנג למשל (נגיע אליו עוד מעט).

אבל קרה המקרה שהספר "מיטב סיפורי המדע הבדיוני" נחת לידיי בתקופה בה לא ממש הייתה לי אלטרנטיבה טובה אחרת וקראתי אותו מתחילתו עד סופו בשבוע (אני קוראת מאוד מאוד לאט, אז עבורי זה נחשב קריאה מהירה ועצם העובדה שהצלחתי לסיים אותו היא הישג :-)). הסקירה הזאת מיועדת רק לאנשים שכבר קראו את הסיפורים כי אני מתכוונת לספיילר בלי חשבון עד לסוף הסיפורים. מי שרוצה לקרוא סקירות לא מספיילרות של הספר, יכול לקרוא את הביקורת בוויינט.

התרגום של רחביה ברמן בסדר גמור. ההגהה בעייתית מאוד ונכתב על זה בהרחבה במקומות אחרים אז לא אוסיף. רק אומר שלא הרבה תרגומים לעברית גרמו לי להרים בזעם טוש שחור ולהתחיל למחוק אותיות שגויות שהשתרבבו למילים…

אז בוא נתחיל עם הסקירה:

ההקדמה של הארטוול – ממפה יותר את כתבי העת בתחום המד"ב של אותה תקופה יותר ממה שהיא תורמת תובנות בנוגע למוטיבים חוזרים בסיפורים הקצרים או משהו משמעותי אחר מהסוג הזה. אגב, בהקדמות לסיפורים עצמם יש פה ושם תובנות לגביי הסיפורים אבל בעיקר תיאור ביוגרפי של הסופרים.

"דוח שיווק" – אלכסנדר יאלוקוב – אני חיבבתי את הרעיון הכללי של הסיפור והיו בו כמה רגעים נוגעים ללב על יחסי הורים-ילדים. זה נכון שמדובר בסיפור ארוך מידי עבור הרעיונות המוצגים בו ולוקח הרבה זמן להבין מה הוא רוצה מחיינו. הוא גם בונה תחושת התרגשות הדרגתית לקראת חשיפת סוד גדול ואפל שבסוף מתברר כמשהו די מגוחך. הנה מה שהצלחתי להבין: המספר הוא בן להורים שעימם הוא לא בדיוק מסתדר שמגיע לביקור אחרי שנישואיו מתפרקים. אנחנו מגלים עם הזמן שהוריו היו חלק מקהילה מקוונת של חובבי העידן הפליאוליתי ויצירה מחדש של יצורים שנכחדו שהפכה לשכונה פרברית שמסתירה את המכנה המשותף של התושבים. רק שהמספר בחר בתור מקצוע להיות איש שיווק שמטרתו לחשוף קהילות מסוג זה באמצעות הרכישות המקוונות שלהם  ומידע אחר ולהציע להם מוצרים על סמך זה. אשתו לשעבר, שאותה לימד כל מה שהוא יודע, מוצגת כאיום על חייהם השלווים של תושבי השכונה ולכן הוא מחליט בסוף הסיפור לבצע הטעייה מכוונת ולגרום לכך שאשתו ושותפיה ירדפו אחר קהילה לא קיימת של אנשים שחיים בהתאם ל- "מכונת הזמן" של ה.ג'.וולס.

קטעים שאהבתי:

–          " כל חיי הנישואים של ההורים שלי היו תקופת ארגון מחדש. אני הייתי רק מיזם ביניים שנהפך איכשהו קבוע. אני נשבע שבכל בוקר, לאורך כל ילדותי, הם הופתעו מחדש לראות אותי יורד במדרגות לאכול ארוחת בוקר. אפילו עכשיו אבי התבונן בי כאילו אינו בטוח לגמרי מי אני"

–          אתה לא מקשיב לאמביינט, אבא. אתה מניח לזה לשטוף אותך. דרכך. כל העניין בחיים המודרניים הוא לעולם לא להקדיש את מלוא תשומת הלב שלך לדבר אחד. זה נעשה משעמם. אז אתה שם את התירס על מחליף התקליטורים, את צלילי החול סחוף-הרוח השוחק את הספינקס, את השלג הנופל על מדף הקרס רוס, את הקרקוש המרוחק והמרגיע של כלבי ים מכים בסנפיריהם באוקיאנוס, פותח את המחשב הנייד שלך כדי לעבוד על כמה טפסים, ומציץ במשחק פוטבול בטלוויזיה הענקית. אתה תמצא את עצמך נהפך לאחד עם הכול צ'יק-צ'ק".

–          "ככל שהביצים המקושקשות שהכינה אמי היו קלות ואווריריות יותר, כך היה המצב גרוע – חוק קלאסי. הבוקר הזה, כשהאור התמים גלש דרך חלונות המטבח, הן היו כמו עננים"

בקיצור פה ושם היו קטעי כתיבה מבריקים חבל שהם קצת הולכים לאיבוד בסיפור בגלל כל מה שכבר ציינתי.

"שנת העכבר" – נורמן ספינראד – די חיבבתי את הסיפור למרות שהוא סיפור פואנטה בלי הרבה ערך מוסף מעבר. הפואנטה ניתנת לסיכום במשפט הראשון של הסיפור "לא תתעסק עם העכבר". במילים אחרות, הקרב התרבותי בין סין העממית לבין תאגיד וולט דיסני מסתיים בנצחון של האחרון. כמה מפתיע.

קטעים שאהבתי:

–          "תתחבר למציאות, שיאן", ייעץ לו אותו אדם. "הרעיון שהסכנה הצהובה תסתער על חופי אורלנדו חלפה יחד עם רונלד רייגן. מה תעשו, תפציצו את פירטים בקאריביים בטילים אטומיים?"

–          "הילדים שעליהם הרצנו את מבחני השיווק אהבו את זה בטירוף. מאו טסה טונג הולך להיות פופולרי פי עשרה כבובת פנדה מכפי שהיה בשר ודם."

–          "ומה זה משנה אם הספר האדום הקטן של היו"ר מאו הפנדה לקח את המכתם מקונפוציוס או לאו צה או בודהה עצמו, אם מילותיו של היו"ר מאו הפנדה נשאו צליל של אמת? החכם מצליח בעשותו טוב. זה הספיק כדי להשאיר את החיוך על פניו של שיאן באי כל הדרך אל הבנק."

"היום לפני שהם באו" – מארי סון לי – באמת שאין לי הרבה מה לומר על הסיפור הזה. סיפור שמשחק על בניית הצפייה שלנו לקראת מה יקרה שהחייזרים יבואו ולא מפרט בסופו של דבר מה קורה אלא מתרכז בחיים הרגילים של אם ובנה. הדבר החמוד היחיד בסיפור הוא תיאור נעלי הבינה המלאכותית שניתן להתאים ללקוח. נגיד עבור ילד הנעליים יכולות להיות חינוכיות ולשאול שאלות מתמטיות. אני הייתי זורקת אותן לפח בהזדמנות הראשונה.

קטע שאהבתי:

"היא סירבה לתריסר ההצעות הבאות. תוכנת השוטרים-וגנבים שעשעה אותה, אבל היא שמעה את ג'סטין ואת אדם משוחחים על כך שמשחקי משטרה היו מיושנים. בסופו של דבר היא החליטה על תוכנה בלי גימיקים. הנעל השמאלית והימנית פשוט פטפטו כאילו היו ילדים. הנעל השמאלית, ברטי, הייתה שתלטנית מעט. הימנית, אלכס, נשמעה ביישנית יותר".

"סיפור חייך" – טד צ'יאנג – עכשיו אני עומדת לעורר עליי את זעמם של אנשים רבים אבל לא אהבתי את הסיפור. כן, אני יודעת, הרבה חושבים שהוא יצירת מופת וסיפור יוצא דופן ומדהים וכל זה, אבל מה לעשות, לא אהבתי אותו. למה? כי אני לא אוהבת בלשנות ולא אוהבת פיזיקה ונראה שהסופר כל כך רצה להרשים בכמה שהוא מסוגל לטוות סיפור אמין שמתאר את מאמציהם של בלשנית ופיזיקאי להבין את שפתם ודרך מחשבתם של חייזרים שהוא שכח קצת שלא את כולם זה מעניין. החלקים שנוגעים להתמודדות של הבלשנית עם מות ביתה והשינוי המחשבתי שהיא עוברת בעקבות הקשר שלה עם החייזרים בנוגע לכך, הם החלקים המוצלחים של הסיפור, אבל זה בערך חצי ממנו…מבחינתי הקריאה הייתה בחלקה הקטן מהנה, וברובה מתסכלת ומשעממת מאוד. גם החלקים שעוסקים בחיי המשפחה של הבלשנית ובהיווצרותם הם לא רעים וכתובים היטב אבל לא מתארים שום דבר יוצא דופן או מיוחד. ברור שהייחוד של הספר אמור להיות בפרשנות שהבלשנית יוצקת לסיפורה האישי לנוכח ההבנה שהיא רוכשת את תפיסתם ותודעתם של החייזרים.

בכל זאת, קטעים שאהבתי:

–          "כשתלמדי ללכת אקבל הדגמות יומיות של היעדר הסימטריה במערכת היחסים שלנו. את כל הזמן תרוצי לאנשהו, ובכל פעם שתיתקלי בדלת או שתשפשפי את הברך, הכאב הוא כאילו שלי. זה יהיה כמו להצמיח גף סוררת, הארכה של עצמי שעצבי החישה שלה מדווחים על כאב בלי שום בעיה, אבל עצבי התנועה שלה כלל לא מעבירים פקודות. זה כל-כך לא הוגן. אני הולכת ללדת בובת וודו מונפשת של עצמי. לא ראיתי את זה בחוזה כשחתמתי. ההיה זה חלק מהעסקה?"

–          "המילה "עולל" באנגלית מקורה במילה הלטינית שפירושה "אינו יכול לדבר", אבל את בהחלט תהיי מסוגלת לומר דבר אחד: "אני סובלת", ואת תעשי זאת ללא לאות וללא היסוס. אני חייבת להעריץ את מחויבותך הגמורה להצהרה הזו. כשתבכי, תיהפכי להתרעמות בהתגלמותה, כל נים בגופך מגויס לשירות הבעתו של הרגש הזה. זה מצחיק: כשאת שלווה, נדמה יהיה שאת קורנת אור. אילו היה מנסה מישהו לצייר דיוקן שלך במצב זה, הייתי עומדת על כך שיכלול את ההילה. אבל כשאינך מרוצה, את תיהפכי לצופר, שנבנה במטרה להקרין צליל. דיוקן שלך במצב זה יכול להיות פשוט פעמון של רכב כיבוי."

"דלתות בוהקות" – מייקל סוואנוויק – בעיניי מדובר ביהלום שבכתר של אסופת הסיפורים. סיפור קשה ומצמרר על פליטים שנוהרים מהעתיד אל העבר כאשר הם בורחים מהתעללויות ועינויים יצירתיים במיוחד. המספרת היא אחת מאלו המטפלים בפליטים במסגרת המחנות שנוצרו ונדרשת לתעד את סיפוריהם המזוויעים . אני מניחה שהסיפור מעלה את השאלה של איך מתמודדים עם עדויות קשות כל כך בנוגע לרוע האנושי והאם המפתח לעצירת עתיד שכזה הוא חסימת הטכנולוגיות המאפשרות? ואיך מתמודדים עם העובדה שגם הפליטים הפכו פחות בעלי חמלה עקב מה שנעשה להם בעתיד ואולי גם בהווה המתואר בסיפור? המסקנה העגומה בסיפור היא שעתיד כזה הוא בלתי נמנע ושתמיד יהיו אנשים שיירצו להתקדם לקראתו, אפילו אנשים שלא חושדים בהם לראשונה…בקיצור, מדכא עד אפר אבל חזק מאוד.

 אגב, לא היה אמור לצאת תרגום של "בתו של דרקון הברזל" מתישהו? קטעים ש"אהבתי" (במובן של הערכה ולא במובן שנהניתי ממה שמתואר שם :-)):

–          "זה לא יעזור", אמר שרייבר. "כל הסיפורים האלה פשוט מקהים את התחושה. יש אפלו מונח לזה. זה נקרא תשישות החמלה. בנקודה מסוימת את מתחילה להאשים את הקרבן על שהוא מכריח אותך לשמוע על זה".

–          "זו התאוריה שלי, בכל מקרה. או ליתר דיוק, אחת מהן. יש לי מיליון: היפר-אוטומציה. התקשות קיבוצית של המצפון האנושי. דטרמיניזם מעגלי. טבעם התוקפני המובנה של מערכים הירארכיים. תשישות החמלה. הבנאליות של הרוע. אולי אנשים הם פשוט זבל. זה מה ששרייבר היה אומר"

–          "בדכאו, כשהם פתחו את תאי הגזים, הם היו מוצאים פירמידה של גופות אנושיות על יד הדלת", אמר לי פעם שרייבר. "בזמן שהגז החל לפעול, היהודים נכנסו לפאניקה וטיפסו זה מעל זה, בניסיון שווא לברוח. זה היה מכוון. זה תוכנן לתוך המערכת. הנאצים לא רצו רק שהם ימותו – הם רצו להיות מסוגלים להרגיש נעלים על קרבנותיהם מבחינה מוסרית".

–          "האם באמת רציתי שהממשלה תשים את ידיה על משהו שיכול להכריח אנשים לפעול כנגד רצונם? האם באמת בטחתי בהם שלא יהפכו עצמם מיד לכל מה שניסינו כביכול להילחם כדי למנוע אותו?"

"החבר שלי קלאנקי" – רון גולארט – אחד מהסיפורים שהכי אהבתי באסופה. פשוט כי הוא כייפי מאוד ושנון. במשפט אחד ניתן לסכמו כך: "הכלב קם על יוצרו". בעולם המתואר "כלבוטים" הם עניין שבשגרה ואפילו יש תוכניות בידור לילדים שמורכבות מהצגה משותפת של אדם וכלבו הרובוטי. גיבורינו הוא כוכב עבר של תוכנית מהסוג הזה שמקבל הזדמנות חוזרת לשחזר את תהילתו אבל מתקשה לאתר את הכלב הרובוטי שכיכב לצידו. כאשר הוא מאתר אותו הוא מגלה שהכלב שובב יותר ממה שתיאר לעצמו…קצת קשה לספק קטעים מייצגים מהסיפור הזה שילכדו את ההומור שבו. מי שקרא, מבין.

"החיים על הקצה" – דיוויד ברין – הנה עוד סיפור שמאוד אהבתי באסופה. כל כך אהבתי שהחלטתי להשיג תוך זמן קצר את סדרת הרימום שהסיפור הזה הוא פריקוול שלה. בקצרה, בעולם שבו עשירים משועממים מתנסים בכל מיני תחביבים מוזרים כדוגמת טיסה בטיל אל הכוכבים, משהו משתבש. ספציפית, משהו משתמש אצל עשיר משועמם בשם האקר טורי בטיסה מסוג זה. זה מוביל אותו להיכרות עם קבוצת דולפינים חביבה. עד מהרה הוא מבין שמשהו נעשה לדולפינים האלו שירומם אותם מעל לאינטליגנציה הגבוהה שיש להם ממילא (לא יותר מעכברים לבנים, אבל היי, אי אפשר לקבל את הכל. הדולפינים קיבלו את החמודיות). הוא מבין שהיה זה ניסוי שעצר עקב מכשולים משפטיים אבל לא יודע מי עשה זאת, למה ויתרה מזה – איך אפשר להמשיך עם כך. בקיצור, העשיר המשועמם מצא תחביב חדש או בעצם תכלית חדשה לחיים. זה נשמע אולי קצת מטופש אבל באמת שזה מוצלח.

קטעים שאהבתי:

–          "אני עלול להיות גוש פחם עשיר מאוד בכל רגע. ההבנה הוסיפה ממד חדש שלא היה שם במהלך טיסות המסלול החובבניות הקודמות שלו. חלק אחד בהאקר ממש התענג, כך נדמה, על התחושה החדשה, המשפשפת כל עצב ועצב ביללה המחליקה על פני המוות."

–          "זו הסיבה שבגללה אנחנו צוללים לתוך העולמות הפרטיים שלנו. עשרת אלפים תחביבים. מיליון דרכים להיות שונה, כל אדם מתאמץ להפוך למומחה באמנות עלומה כלשהי…כמו טיסה לחלל בטיל. הפסיכולוגים ראו את זה בעין יפה, באומרם שחובבנות קדחתנית הייתה תגובה בריאה בהרבה מן החלופה הסבירה ביותר – מלחמה. הם קראו לזה המאה של החובבים, זמן שבו ממשלות ואגודות מקצועיות לא יכלו עוד להדביק את קצב המומחיות הפרטית, שפשטה במהירות הברק על פני הרשת העולמית. רנסאנס, שחסר רק תחושת יעד ברורה. האפשרות להצטרף בקרוב מחדש לאותה תרבות מילאה את האקר היסוס. מה הטעם בכל-כך הרבה פעילות כפייתית, אלא אם היא מובילה למשהו ראוי?"

"משחק של תוצאות" – דיוויד לנגפורד – עוד סיפור שלא אהבתי במיוחד. סיפור שמעביר את המסר השחוק שלניסויים ולהתפתחויות מדעיות עלולות להיות תוצאות הרסניות, דרך זכרונות הילדות של מדענית. פה ושם יש כתיבה טובה אבל הסיפור בכללותו היה מעיק בעיני. לא מצאתי קטע כתיבה יפה לציטוט…

"מצב טבעי" – ננסי קרס – זה סיפור שהציב אותי בפניי דילמה: מצד אחד אני מעריכה את הייצוג הלהט"בי המורכב שהוא מציג,  אבל מצד שני הוא עושה מציג את המסר שלו על רגל אחת בצורה שהיא דורסנית משהו, שקופה ומטיפנית יתר על המידה, ובעצם יוצרת התנגדות למסר שלו. הסיפור לקוח מאסופת הסיפורים הלהט"ביים Bending the Landscape: Science Fiction. קראתי את כל הספר, ועוד כשקראתי את הסיפור הזה מתוכו באנגלית, לא התחברתי אליו. תאמינו לי שיש שם סיפורים מוצלחים יותר, ואני מקווה לתרגם אחד מהם בקרוב. בקיצור, הסיפור בעצמו מציג דילמה – האם ה"אחר" שבחברה צריך לחיות חיים שמורים, מוגנים ומבודדים הרחק מההמון או שמא להילחם ולהיאבק כך שגם בחיים הרגילים, בחיים בקרב ה"המון", יוכל לחיות חיים טובים ונוחים? הסיפור מציג על קצה המזלג שתי אקסיות, שאיבדו את הבת המשותפת שלהן בתקרית הומופובית אלימה, שהאחת דוגלת בגישה אחת וחיה במגדל מבודד, והשנייה דוגלת במאבק לשינוי המצב הקיים. קטע שאהבתי (כי הוא תיאור תמציתי של המסר של הסיפור):

"את יודעת עם מי עליתי במעלית? שני טיפוסי מנהלים שחורים, גבר ואישה, שמן הסתם עובדים בדנבר אבל לא היו חולמים לחיות בין שחורים עניים שעלולים לבקש מהם כסף או זמן או הגנה. אישה היספאנית עם מעיל מעצבים של חמשת אלפים דולר, שנראתה מבועתת עד שהצליחה לברוח לתוך הדירה שלה ולנעול אותה אחריה. שני גברים שהחזיקו ידיים והתווכחו על מה לראות בטלוויזיה היום, ושלושה בני-עשרה שנראו כמו הבעלים של העולם כולו וכל הפיונים שבתוכו. ואם חושבים על זה, הם מן הסתם צודקים. שמוקים יהירים בני חמש-עשרה שלעולם, לעולם אינם מרגישים כמו חלק מהמין האנושי העצום שם בחוץ, שנאבק וגוורע ומנסה נואשות להישאר בחיים. מבודדים, כולכם כאן. עילית חסינה מפגע".

"מאנקי נקו" – ברוס סטרלינג – אני בוחרת לראות דווקא את הצד האופטימי של הסיפור הזה. בעתיד שמתאר הסיפור, החיבור של אנשים רבים ברשת ה-"פוקיקונים" (משהו כמו סמארט-פונים) מאפשר "כלכלת מתנות" שבאמצעותה אנשים זרים עוזרים זה לזה. באמצע הסיפור, הסיפור נהיה משהו בין סיפור אימה לסיפור הומוריסטי. סוכנת אמריקאית משוכנעת שהפוקיקונים האלו חוברים נגדה ומתעקשים להקשות על חייה באמצעים מתוחכמים ומזכירים לה זאת באמצעות הסמל של ה-"מאנקי נקו". הקטע הבא מבהיר זאת היטב:

"לואיז הרימה את המאנקי נקו, אוחזת בו כאילו היה צלופח חי. "חתולי הוודו היפניים הקטנים האלו. מאנקי נקו, נכון? הם החלו להופיע בכל מקום שאליו הלכתי. יש חתול חרסינה בארנק שלי. יש שלושה חתול חרסינה במשרד. לפתע הם מוצגים בחלון הראווה של כל חנות עתיקות בפרובידנס. הרדיו במכונית שלי התחיל לעשות לי מיאו". אני תוהה מה הייתה חושבת על תרבות החתולים ברשת היום…

עוד כמה קטעים מוצלחים ומשעשעים ביותר:

–          "היא זקרה אצבע לעברו. "הא! אתה משלם בכלל מסים על אלה? אתה מצהיר על ההכנסה מההטבות האלה? כל משלוחי החינם מארצות אחרות! העוגיות הביתיות הקטנות, והעטים והעפרונות ומדבקות הרכב שאתה מקבל חינם, והאופניים המשומשים, והידיעות המועילות על מכירות חיסול…אתה משתמט מס! אתה חי על שוחד ושלמונים! ופרוטקציות! וכל מיני עסקאות מושחתות מתחת לשולחן!"

–          "האסלות שלי לא מדיחות", אמרה לואיז. "המכתבים שלי הולכים לאיבוד בדואר. כשאני עוברת על יד מכוניות, האזעקות שלהן מתחילות לפעול. וזרים נועצים בי עיניים. זה תמיד דברים קטנים. המון דברים קטנטנים, אבל הם לעולם, לעולם לא פוסקים. אני עומדת מול משהו גדול מאוד וסבלני מאוד. והוא יודע עליי הכול. ויש לו מיליון זרועות ורגליים, וכל הזרועות והרגליים האלו הן אנשים".

בשורה התחתונה רואים באסופת הסיפורים הזאת הרבה חרדה ופחד מתאגידים גדולים, כוח הביג-דאטה והפלישה לפרטיות באמצעים טכנולוגיים, ועוד…במילים אחרות, בדיוק מה שאכן מתרחש בשנים האחרונות וימשיך להתקדם בכל עשור עד שישעמם לנו מזה ונמציא דרך אחרת להרוס לאנשים את החיים ולעזור להם בו-זמנית עם אותה טכנולוגיה. לפחות תרחישי הזוועות בכל הנוגע לחייזרים ולמסעות בזמן כנראה לא קרובים להתגשם בימי חיינו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s