חזיונות ויזואליים לנפש – מהדורת פברואר, 2012

מצחיק. גם הפוסט הקודם שנכתב ביולי 2011 מתחיל בהתנצלויות והסברים על העדרות ממושכת מהבלוג. גם הפוסט הזה יתחיל בסקירה מקוצרת של האירועים שחוויתי לאחרונה בחיי. זה בכלל לא היה אמור להיות בלוג אישי אבל מה לעשות…יש הפתעות בחיים. והפתעות הוא גם נושא הפוסט הזה. אותן הפתעות שזורעות הד פיצוץ הרסני באוזניים, משתקות את היכולת לקלוט ולעכל, מעכבות את היכולת לספוג את העולם. חוויתי אחת כזאת לאחרונה. לא הראשונה בחיי, בטח גם לא האחרונה. הייתה לי תאונת דרכים. מסתורית משהו. עד לרגע זה סיבותיה לא ברורות לי דיין. רגע אחד אני נוסעת לי בדרכי לעבודה במכוניתי ז"ל, עליה השלום – רנט – ורגע אחר אני צופה, כמו בסרט, במכונית מתדרדרת במורד גבעה ונכנסת בקיר. לא אלאה אתכם בכל האירועים המרובים שעברו עליי מרגע זה והלאה. רנט הלכה לה לגן העדן האלקטרוני שאליו מגיעים רכבים כדי לנוח. אותה מכונית שנקראה בחיבה על שם דמותה של מאדאם דה פומפידו שכיכבה בפרק מיוחד של דוקטור הו ("הנערה באח", עונה 2 של הגלגול המחודש) כבר לא תלווה אותי בחרישתי את כבישי ישראל ובמיוחד את איילון. תקציר האירועים הוא שסבלתי לתקופה מסוימת מכאבי גב מפלחים אבל עכשיו אני בסדר. בערך כזה. כמו שאמרה הפיזיותרפיסטית שלי בסשן האחרון – לוקח שנה להתאושש מאירוע כזה – פיזיולוגית ופסיכולוגית. והייתי שמחה מאוד להגיד שהעניינים חזרו לרגיל אבל..משהו קורה לי, אין ספק בכך. בשבועות האחרונים חוויתי מחדש את תענוגות התחבורה הציבורית של ישראל, בדיוק במקביל לשביתות ולשיבושים המסתוריים בקרב האוטובוסים והרכבת. הספקתי לעבור הטרדונת קטנה בתחנה המרכזית ומתקפה של חרק אימתני באוטובוס. מחקתי משחק פייסבוק אליו התמכרתי, מחקתי אנשים רבים מרשימת "החברים" באותה מדיה חברתית שואבת, מחקתי את חשבון קורא ה- RSS שלי, שלא היה בוקר שהתחלתי בלי מעבר עליו…אני מנסה במקום מסוים להתנתק, להתכנס, לתת לעצמי יותר מרחב במקום לתת לעומס המידע שמקיף אותי מכל עבר להציף אותי. וצריך להבין שעומס המידע הוא אולי אחד מהדברים האהובים עליי יותר מכל. קשה לי, אני מודה. אני מרגישה שהורחקתי מהרבה דברים שאני אוהבת בשל היעדר העצמאות שטמונה ברכב. אבל…כמו בהרבה חוויות קשות עד ייאוש שחוויתי בעבר, אני רואה הרבה צמיחה שמתרחשת אצלי בד בבד. הרבה החלטות חשובות נפלו בתקופה הזאת, שיחות כנות עד כאב שהיו צריכות להיעשות ממזמן…תהליך איטי אבל אולי יותר מואץ ממה שהיה מתרחש אילולא האירוע המשברי. חלק בי מצר על כך שככה דברים קורים אצלי. במבט לאחור לא מעט מההתקדמויות הגדולות של השנים האחרונות התרחשו על רקע של משברים אימתניים. אולי זאת הקארמה שלי, אולי זה עדיף מכלום, אולי אני פשוט צריכה ללמוד להתקדם אחרת.

בכל התקופה שישר אחרי התאונה, בביה"ח בהמתנה לתוצאות הבדיקות, בבית של ההורים שלי בהמתנה להתאוששות, בכל השיחות המודאגות עם חברים ועמיתים לעבודה…שוב ושוב קפץ למוחי אותו סרט מוזיקלי. "שירי אהבה". ראיתי אותו ממזמן ואני אפילו לא זוכרת את כל פרטיו אבל אני זוכרת את היטב את ההלם שנגרם לי בערך במחציתו. לא אהרוס את הסרט לכל אלו שלא צפו בו אבל אותה תחושה שהייתה לי בסרט באותו רגע, זו התחושה שהייתה לי אחרי התאונה. ההכרה הזאת, ההבנה, שבשנייה כל החיים שלך יכולים להשתנות. ששום דבר איננו קבוע. שאי אפשר לסמוך על שום דבר שיישאר איתך לנצח. השורה המסיימת של הטריילר – "Love me less, but love me a long time" – ליוותה אותי והדהדה בראש ובלב שלי שוב ושוב, כאובססיה. כל כך הבנתי את הגיבור הראשי של הסרט, ישמעאל, כשהוא מפטיר את המילים הנואשות האלו. אני זוכרת שלא הייתי בטוחה עד כמה האהבה החדשה שנכנסה לחייו אמיתית כמו ההזדקקות הגולמית, העזה, לקביעות, ליציבות, לחוסר רעד, לשיווי משקל. אגב, ניסיתי לשווא לתרגם את השורה המופתית הזאת מצרפתית (“aime-moi moins, mais aime-moi longtemps”) ואנגלית לעברית, אבל משהו בה פשוט לא מתגלגל על הלשון היטב בעברית. הכי טוב שהגעתי אליו היה – "אהוב אותי פחות אך במשך שנים ארוכות". הפסקול של הטריילר הזה גם הוא התנגן בראשי בסוג של המחזה מוסיקלית של התקופה האחרונה – מהשקט המלגלג על החיים של ההתחלה, ההתהפכות, והדרמטיות המצמררת של הכינורות המסכמים. אבל החיים שלי אינם סרט, אין דמיון אמיתי בין אירועי הסרט למה שחוויתי אבל עדיין אנחנו צופים בכל מדיה, אני מניחה, בשביל אותם רגעים שעוברים בנו, בכל הגוף, של הזדהות, של תחושה שהסרט/סדרה/ספר/משחק/קומיקס משדרים לנו מסר מסוים שרלוונטי גם לנו. אני יודעת שזו הסיבה שאני דבקה במרחבים הדיגיטליים והמודפסים האלו, לפחות. ולפני שנעבור לתמונות שהכנתי עבורכם ועבורי הפעם, אני מפצירה בכם לצפות בפסקול הזה של חיי לאחרונה – גם בטריילר:

וגם בשיר שהכי מייצג את רגעי ההזדהות שלי עם הסרט:

התמונה בראש הפוסט כנראה הייתה הראשונה שהציתה בי את הרצון לאגד יחדיו תמונות שעניינן הפתעה – הפתעה שעוד שנייה תתרגש על הדמויות בציור או הפתעה שחווים הצופים בהן כאשר התמונות אינן מתיישבות עם הרגיל והמוכר עד אימה. אני מודה ומתוודה שחלק מהתמונות כאן היו אמורות להיות באיזה פוסט "חזיונות" עתידי שאני מתכננת על לאבקרפט ואימה, כך שאם הן אפלוליות, קודרות ומלנכוליות יותר מהצפוי אז…אל תתפלאו:-) בוא נגיד שגם קיבלתם הקדמה הולמת שמסבירה איך מצב הרוח שלי לאחרונה מתיישב עם התמונות האלו. לא הצלחתי לגלות פרטים רבים על התמונות הללו, משמעותן העמוקה בעיניי יוצרן והסביבה, והנסיבות ליצירתן. אבל אולי טוב שכך. אני מבלה הרבה מזמני בפענוח תעלומות החיים ובמילוי פערי מידע. יש משהו מספק בלהסתפק מידי פעם בפרשנויות ראשוניות ולפנות את הבמה לפרשנויות מהיציע, כלומר, אתם. אתם מוזמנים ללחוץ על כל תמונה, היא תפתח בצד במלוא הדרה ותוכלו לשקוע בפרשנויות משלכם ובתקווה לשתף אותן עימי. ולכן, לא אצרף מילים רבות לכל תמונה אף שניתן להתחפר ולשאת נאומי ניתוח אומנות ארוכים על כל אחת מהן. התמונה למעלה שמתארת איש בחליפה המפנה אקדחו לצד ואינו מודע לסכנה האורבת לו, האקדח שמופנה לכיוונו מתוך ציור. הסגנון האומנותי הוא בפירוש כזה שנהג לפאר מגזינים וספרים מז'אנר ה- Pulp, הספרות הזולה. לא פלא, אם כן, למצוא את התמונה כמפארת מגזינים העוסקים בספרות מרגלים ובלשים בסגנון אותה תקופה – למשל, כאן וכאן. תוכלו למצוא עוד כריכות Pulp בסגנון בבלוגים הנפלאים The Sinister Street Lamp ו – Pulp Covers. אם הייתי חוקרת את התמונה הזאת כמו שחוקרים זירות רצח הייתי ניגשת למשימה של זיהוי האקדחים כדי לדעת באיזו תקופה מדובר, זיהוי הגנרל האמריקאי בבירור שמופיע בתמונה, ומנסה להבין למה לכל הרוחות לטרוח ליצור ספריה אם היא סגורה באיקסים מעץ.

נעבור הלאה. את התמונה הזאת ראיתי ממזמן וייחלתי מאוד לרגע שייצא לי לשתף אותה בבלוג (מומלץ כאמור ללחוץ על התמונה וליהנות משלל פרטיה המחרידים) :

מקרה קלאסי של תמונה שהופכת את זווית הראייה הרגילה שלנו כך שנחווה את הצד השני. בד"כ עושים תעלול כזה בניסיון להגן על קבוצה שזוכה לקלס או לעוול כלשהו. כך למשל אני זוכרת שנתקלתי לאחרונה בתמונה שמראה תרנגול הודו דוחף מילוי לתוך תינוק, במיטב מסורת חג ה"תינוקות" אצל תרנגולות ההודו (פרסים למוצא הישר של התמונה). האם המטרה כאן הייתה להגן על האוכלוסייה האומללה של המתנות? זאת לא נדע לעולם. מה שכן התמונה בעיניי היא אחת מהמוצלחות שנתקלתי בה ברשת לאחרונה בגלל תשומת הלב לפרטים. השילוב בין העליזות והצבעוניות והתיאור המדויק של ליל חג במשפחה נוצרית טובה. הדקויות: התמונה המשפחתית על הקיר המתארת את אבא מתנה, אימא מתנה, והילדוניים המתנתיים המתוקים. הרגליים הכרותות המצמררות מעל לאח, הגוף המפולח עמוס התפרים של הילדים עם תוויות הרכישה עוד עליהם, ועד לספל שמצהיר על אימא מתנה כאימא הכי טובה בעולם…אין ספק שלרוב שרידן יש את "זה". והוא מחבב מאוד להפוך את זווית הראייה הרגילה של הצופים על העולם ועל סיטואציות מוכרות. להפוך את המפלצתי לשולט ולרגיל ואת בני האדם לקורבנות. למה אני אומרת את זה? רק תסתכלו ביתר תמונותיו באסופות תמונות כאן.

מכל התמונות שאני מציגה בפניכם היום זו התמונה שאותה חקרתי הכי הרבה. הרגשתי שיש בה הכי הרבה רמזים בנוגע למשמעותה המסתורית:

ראשית כל, השם שהעניק לה יוצרה, טום באגשו : Reliquary. משמעות המילה לפי מורפיקס הוא: "מְכָל של שרידים קדושים (עצמות או פרטי ביגוד של קדושים נוצריים, או חפצים אחרים שקשורים לקדושים)". אבל עוד לפני כן, מה אנחנו רואים בתמונה? גבר, אישה, ילדה. שגרתי, לא? רק שהגבר המלומד, החנוט בחליפה, אוחז ביד אחת בצלב מהודר, ובידו השנייה בקלף הטארוט: השטן. האישה היפייפיה שלצידו לבושה בבגד פחות מצנוע, בכובע אימתני, ועל לוח חזה מתרחש משהו שלא ברור אם הוא אלרגיה מטרידה במיוחד, סימן המסמן את שייכותה לגזע חייזרי מפותח או כל הסבר יצירתי אחר שתמצאו. רק כאשר מצאתי ברשת תמונת תקריב של הקטע הזה בציור הבנתי שמדובר בקעקוע המפאר את שמו של הציור. מה זה אומר? לשטן פתרונים. אך כמובן שהחלק המטריד באמת ביצירה, החלק העל טבעי בבירור, זו הילדה בעלת המחושים והיצורונים המרחפים הקטנים סביבה. בתו של קתולהו, כפי שאני מכנה אותה בחיבה, לבושה בהידור היאה לאחת מבנותיו של פיליפ הרביעי. היא נראית כשלווה וטהורה בלבן העוטף אותו על רקע שחור לבושם של הוריה. איך הכל קשור? וואלה…לא יודעת. מה שבטוח זה שלטום יש חיבה ליצירת דמויות נשיות חזקות במיוחד, אפלות, דתיות, עם חיבה לכל מה שמיסטי וקשור למוות.

בנוגע לשתי היצירות הבאות יש לי מעט מאוד להגיד. הראשונה, של מיכאל מרסיאנו, די מדברת בעד עצמה ובעיקר גורמת לי להרגיש שלא הייתי רוצה לפגוש את מיכאל הזה לבד בלילה אפל. Tickle The Keys היא נקראת. הוממ…

השנייה של וילהלם סטאהל (Wilhelm Staehle) לקוחה מתוך אוסף יצירותיו העונה לשם Silhouette Masterpiece Theatre. היא פחות קודרת מיתר התמונות כאן אבל קינקית לא פחות (למרות שהקודמת שוברת שיאים). תיאטרון הצלליות של וילהלם (dude, the victorian times are over) סטאהל שלנו הוא ציני ומדוקדק, אכזרי ומצחיק, מודרני ובעל ניחוחות עתיקים. קשה להסביר, צריך לראות.

ובאותה רוח מבודחת – כי באמת צריך קצת הומור בין כל הקדרות הזאת – אני מציגה בפניכם את התמונה הבאה:

הו תראו, יש פיל בחדר! אבל על אמת! איאן, או בשמו הוירטואלי Seriykotik1970, יצר סדרת תמונות המוקדשות לבחור הרציני יתר על המידה, האמן הידוע מקס ארנסט (ראו ערך The Importance of Being Earnest). מעבר לסגנון המקסים של התמונה אפשר לומר שיש אנשים ששום דבר לא יפריע להם להתמזמז ויפה להם על כך.

ונסיים בתמונה האופטימית ביותר מבין אלו שהבאתי. במקומות מסוימים היא קרויה Society, באחרות Bigger Fish Eat The Little Ones, ואולי בעצם זה אותו הדבר. האמן הרוסי אנטון סמנוב צייר פרצוף זועק המורכב מהמוני אנשים לבנים. לי כמובן זה מזכיר את הצעקה המפורסמת של מונק. אנטון מכנה את עצמו בשם הוירטואלי ~Gloom82. הולם, אתם לא חושבים?:-) אם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי חושבת שזה קומנטרי על הפייסבוק של יאיר לפיד. אבל היות שאני יודעת יותר טוב אני חושבת שזה פשוט מבטא מצב רוח נורא, כזה כמו שיש לכולנו מידי פעם, שעובר עם הזמן. או משל על המצב הפוליטי המקומי והגלובלי. מי יודע.

מקווה שנהניתם ממסענו המוזיקלי והויזואלי. מחכה לשמוע את הפרשנויות שלכם. למדתי שצריך להיזהר מהבטחות בבלוגים ולכן לא אסיים באחת כזאת, רק אומר שאני מקווה שנתראה בבלוג בקרוב.

מודעות פרסומת

19 comments

  1. nightlibrarian · פברואר 25, 2012

    אין ספק שאת אחד האנשים היותר מעניינים שהיה לי העונג לפגוש.

    אהבתי

    • רינת ק. · פברואר 25, 2012

      אני מניחה שזה אומר שחיבבת את הפוסט?:-)

      אהבתי

      • nightlibrarian · פברואר 25, 2012

        את הפוסט, כן, גם אם את הרגשות והאירועים המתוארים בתחילתו קצת פחות.

        אהבתי

  2. jm · פברואר 25, 2012

    אגב, השורה המסיימת של הטריילר (המבולגן להפליא) היא גם השורה המסיימת של הסרט 🙂
    וגם אני מוצאת אותה קסומה 🙂

    אהבתי

    • רינת ק. · פברואר 25, 2012

      טוב, הצהרתי שאני לא זוכרת את הסרט עצמו במדויק:-) אני כבר שבועות אוזרת אומץ לראות אותו שוב. והעובדה שהטריילר מבולגן מהמון בחינות, בעיקר רגשית, מוצאת חן בעיניי. זה משקף את הבלגן של החיים. וכן, בהחלט קסומה.

      אהבתי

  3. הר הקסמים · פברואר 26, 2012

    גם אצלי אסונות מובילים לצמיחה. אין מה לעשות, כשנופל עליך משהו רע באמת הוא יוצר סדק בחומות ההגנה שלנו וזה בדרך כלל לטובה.

    כרגיל נהניתי נורא מהעבודות שאת מביאה, הכרתי רק את הצלליות ואת העבודה האחרונה

    אהבתי

    • רינת ק. · פברואר 26, 2012

      תודה יקירתי:-) כן, אני מזדהה עם התהליך שאת מתארת. שמחתי לחדש:-) יש מצב שתפרסמי אצלך את הפוסט? נראה לי שיש אצלך הרבה חובבי אומנות שעלולים ליהנות ממנו:-)

      אהבתי

  4. missbojarsky · פברואר 27, 2012

    אל תהיי כה קשה עם עצמך יקירה, לרוב שינויים צומחים מתוך מקום של משבר. אנחנו לא יצורים חובבי שינויים מטבענו. אני מקווה שבסוף הכל יהיה לטובה.
    הסרט נראה מקסים והתמונות מאד מעניינות.

    אהבתי

    • רינת ק. · פברואר 27, 2012

      אני חושבת שהיית אוהבת את הסרט. זוכרת כמה דיברנו עליו?:-) תודה רבה, מותק, גם על העידוד וגם על המחמאות:-)

      אהבתי

  5. דנה · פברואר 28, 2012

    מרתק ועוצמתי.
    תודה.

    אהבתי

  6. יעל ר. · אפריל 16, 2012

    "תענוגות התחבורה הציבורית"?! היוכלו מילים אלו ללכת יחד אם בלתי נועדו?

    (הכוונה ב"ללכת" = לעמוד, בצפיפות, באוטובוס ישן שחלקו מחוזק בסלוטייפ ואיחר בחצי שעה)

    אהבתי

    • רינת ק. · אפריל 16, 2012

      "תענוגות התחבורה הציבורית" = כבר עדיף ללכת ברגל.

      אהבתי

  7. nzeldes · מאי 13, 2012

    תענוג לקרוא!

    הערת מהנדס: נראה לי שהתמונה המופלאה של חג המולד איננה מציגה את משפחת המתנות אלא את משפחת *אריזות* המתנה. לו הן היו מתנות לא היה מקום לבקר את ביתורן והוצאת קרביהן בעולם שלנו – אחרי הכל זה היעוד הנעלה ביותר של מתנה. הבקורת (והאנלוגיה בעולם ההפוך) עוסקת בזה שמשתמשים באריזה לאחסון אוביקטים זרים במקום להניחה שלמה; ואז קורעים אותה בזלזול כדי לשלוף את החפץ הזר…

    אהבתי

    • רינת ק. · מאי 13, 2012

      נתן היקר, הערה משובחת! טוב שדקדקת וגם הגדרת יפה את הביקורת בבסיס התמונה. חוץ מזה, שמחה שנהנית מהקריאה גם בפוסט די קודר שלי 🙂

      אהבתי

  8. פינגבאק: מגזין הקישורים הסמויים מן העין, הפלגה מס’ 138 , 5 לאפריל , 2012 | עמי סלנט
  9. מעיין · יוני 2, 2012

    הבחורה שמחזיקה את התינוק החייזרי לא לובשת כובע כי אם שיער שאסוף בצורה מנופחת לדעתי.. 🙂

    אהבתי

    • רינת ק. · יוני 2, 2012

      וואלה, בהסתכלות יותר מעמיקה, אני חושבת שאת צודקת:-) תודה על תשומת הלב. אני מודה שזה הופך את התמונה לאפילו יותר מטרידה בעיניי…

      אהבתי

  10. פינגבאק: מגזין הקישורים הסמויים מן העין, הפלגה מס' 138 , 5 לאפריל , 2012 | עמי סלנט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s