קישורי דרך – 08.06.11: בואו נצא מחדר ההדהוד

"Two roads diverged in a wood, and I—
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference"

"The Road Not Taken" – Robert Frost

האמן הצרפתי אוליבר דרוטו (Derouetteau) מצליח ביצירתו הקסומה, הססגונית והסוריאליסטית להפיח חיים בציוריו, לשאוב אותנו אל תוך העולמות המצחיקים, המוזרים והמאיימים קמעה שהוא בורא, וכמו כל אמן מעולה באמת – לגרום לנו לשאול שאלות. הוא לא הצמיד את שני הציורים המופיעים למעלה זה לזה בעצמו, אבל בעיניי הדיכוטומיה ביניהם הזדקרה מיד, והרגשתי שאין כמוהם כדי להתחיל את הדיון שאני מעוניינת להעלות בפוסט הזה. הסתכלו בבקשה בקפידה על שני הציורים. דמיינו כי כל אחד מהם מציע אפשרות, מציאות אחרת בה יכולה להתקיים אותה ילדה קטנה בעלת הפטיש לתספורות הזויות. באילו מן המשעולים המתפתלים לפניה נרצה שתלך? האם עליה להיכנס אל הטירה הקודרת והמפחידה על צריחיה המחודדים, היכן שעלים אינם שורדים על עצים, קרח מקדיח את השממה, ויצורים מסתוריים שולחים את מחושיהם למשש ולגשש מיהם המעיזים להיכנס אל המתחם? או שמא נעדיף שהיא תצעד ביחד עם מקל ההליכה שלה אל עבר הקרקס הזוהר והצבעוני, עם הבטחותיו לבידור, חברת אדם, הומור, להטוטים, בלונים והנאה?

יש שיאמרו כי הבחירה ברורה: היא בכלל לא צריכה להסתובב לה בעולם, אלא לשבת בבית כמו כל הילדים בימינו, שקועה עמוק במחשב ובאינטרנט, במרחק בטוח מההורים. ואם לא, אז לכל הפחות שתבחר בקרקס המואר והמזמין. אבל אני מציעה הצעה אחרת: בואו נסתכל על הילדה הזאת לא בתור דמות בדיונית בציורים סוריאליסטיים אלא בתור ארכיטיפ של דמות ההרפתקאן, המטייל והחוקר את העולם, או בתור דמות השוטה המוכרת מקלפי הטארוט שהכל פתוח בפניו, כולל התהום. אתם יודעים מה? בעצם בואו נראה אותה כמייצגת כל אחד ואחד מאיתנו, ההולכים במשעולי החיים ואינם יודעים מה בדיוק נמצא היישר מעבר לפינה. מתוך ניסיון חיינו, נמהר להצביע על כך כי הילדה אולי איננה יודעת זאת, אבל לא כל המואר והמפתה באמת בטוח הוא, וקרקסים היו מאגר בלתי אכזב של סיפורי ניצול, אכזריות, כאב וסבל במהלך ההיסטוריה האנושית. אז אולי היא צריכה לפנות לעבר הטירה המאיימת? האם זו ההתחכמות שאני מנסה לכוון אליה? אולי. האמת שאני לא בטוחה שיש תשובה נכונה או לא נכונה. המטרה שלי היא פשוט שתחשבו בכנות לאן הייתם ממליצים לאדם שאתם חפצים ביקרו או לעצמכם לפנות במקום הילדה הזאת? אל הכיוון הבטוח והמוכר אשר כבר נבדק על ידי אנשים אחרים או שמא אל הכיוונים האפלים, המסתוריים, הלא מוכרים והבלתי נודעים של החיים?

בבסיס כל הדילמה הזאת נמצא הפחד, אותו רגש קמאי חזק, וההחלטה לאן לפנות תלויה במידה רבה בדרך בה נתמודד עימו. ניתן לכתוב המון רק על פחד, אבל הפוסט הזה מבקש להפנות את הזרקור דווקא לסוג מסוים של פחד: הפחד מתקשורת ושיח עם הצד השני, אותם אנשים חדשים, אחרים, לא מוכרים או שונים. לאחרונה חשבתי רבות על נושא זה בעקבות ההתעמקות בהרצאתם המדהימה של נד פוטר (המכונה בשם Wikiman) ולורה וודס. הם נשאו את ההרצאה הזאת בכנס של ארגון (SLA (Special Library Association בנובמבר 2010.

הטענה של נד ולורה פשוטה אך גאונית. הם משתמשים במטאפורה של חדר ההדהוד* (Echo Chamber) כדי להמחיש כיצד אנחנו כבני אדם או בעלי מקצוע נוטים לדבר על רעיונותינו ומחשבותינו בפניי אותם האנשים שוב ושוב, או בפניי אותן הקהילות אליהן אנחנו משתייכים, במקום בפניי הציבור הרחב, שאליו התפיסות הללו באמת צריכות להגיע. אבל רגע, מה זה חדר ההדהוד הזה שהם מדברים עליו? (*בזמנו חשבתי שחדר ההדהוד הוא התרגום הנכון ל-Echo Chamber אבל התרגום הנכון הוא דווקא "תיבת תהודה". בהקשר של הפוסט הנוכחי, "חדר" נשמע מתאים יותר מ"תיבה")

לא, אין הכוונה למתקן עינויים מתוחכם שהשתמר מימי הביניים אלא למרחב סגור שבו מרחפים צלילים ובעצם מקפצים מקיר לקיר באופן שיוצר אפקט הדהוד. כלומר, נוצרים הדים מתמשכים של גלי קול המגיעים באותה מידה מכל הכיוונים. ברמה המטאפורית, מה שנד ולורה מדברים עליו הוא רעיונות המשודרים ומועברים בתוך אותו מרחב סגור אשר אינם מגיעים מחוץ לגבולות אותו המרחב. האנשים בתוך המרחב יכולים להתלהב מרעיונות אלו עד בלי די, אבל הם לא מגיעים החוצה, אל אנשים נוספים שיכלו להפיק מהם תועלת. יש עוד מטאפורה אופיינית לחדר הדהוד שמדברת על חזרה על מידע שגוי כל כך הרבה פעמים עד שאנשים מתחילים להאמין בכך, מיותר לציין שאין זאת כוונת המשוררים.

נד ולורה מדברים כמובן על המצב העגום של ספריות בעולם בתקופה הנוכחית, אבל אני רואה את המטאפורה שלהם כאפקטיבית ובעלת עוצמה בנוגע לכל קהילה כלשהי, אולי אפילו בנוגע למהות של כל אדם כלשהו. בקישורים הבאים אראה לכם הדגמות לדרכים בהם אנשים בעלי תעוזה ואומץ יוצאי דופן פרצו את חדר ההדהוד והרהיבו עוז לדבר בגלוי ובכנות על מי שהם, ומה שהם, פחדיהם, חששותיהם, רעיונותיהם ותקוותיהם או שיקפו את כל אלו בנוגע לאנשים אחרים. זוהי תרומתי צנועה למאמצים הכנים שלהם לצאת מחדר הההדהוד. בגלל שהיה לי המון מה לומר ולספר, ושהנושאים האלו חשובים לי במיוחד, קישורי הדרך של הפעם ארוך יותר מהרגיל, אני מקווה שתגלו הבנה. בואו נתחיל:

1. זוכרים את חיילי הצעצוע הירוקים האלו מפלסטיק שאתם או חבריכם שיחקתם בהם בתור ילדים? אני לא יודעת עד כמה הצעצועים האלו פופולאריים בארץ לעומת חו"ל, אבל אני סבורה שהאימאג' הזה טבוע עמוק בתודעה של רובנו. קולקטיב האמנים הבריטי "דורותי" יצר סדרה של חיילי צעצוע מדכאים המדגימים מה אירע לחיילים האמריקאיים אחרי חזרתם הבייתה מהקרבות בעיראק ואפגניסטן. "Casualties of War" ממחיש כי לא רק משפחותיהם של אלו שנפלו בקרב צריכות להתמודד עם תחושות כאב ואובדן שלא יתוארו, אלא גם החיילים למודי-הקרבות והאנשים המקיפים אותם. ההתמודדות עם זיכרונות קשים של אלימות ומחסור, אובדנים גופניים ופגיעות נפשיות – כל אלו מתועדים בצורה מבריקה וכואבת באוסף החדש הזה של "חיילי צעצוע" שממש לא הייתי נותנת לילדים לשחק בהם. האוסף הושפע מכתבה שהתפרסמה ביולי 2009 שדיווחה כי חיילים אמריקאיים שחזרו הבייתה היו בסיכון גבוה לביצוע רציחות ואקטים אלימים או התאבדות, הרבה יותר מיתר בני גילם. אני מניחה שחלק גדול מהעניין הוא הדה-לגיטימציה בחברה שלנו בנוגע לביטוי רגשי של קשיים רגשיים ונפשיים מצד גברים. ולכן, אנחנו שומעים על הגיהינום הפנימי המתחולל בנפשם ובביתם של יוצאי המלחמות רק אחרי שמשבר נוראי כלשהו אירע בחייהם או רק בימים מסוימים בשנה.

2. אנחנו נשארים בפן המלחמתי אבל הפעם – סיפוריהן הבלתי ידועים של מרגלות בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית. מגזין סמית'סוניאן פרסם לאחרונה, לרגל 150 שנה למלחמת האזרחים, סדרה של כתבות מרתקות על אותן נשים. ביניהן ניתן למצוא את אליזבת ון-לאו שהייתה חלק מהאליטה של ריצ'מונד (ממדינות הדרום שדגלו בעבדות) אבל בחרה להפר את מוסכמות החברה סביבה ולהעביר סודות לאיחוד מדינות הצפון. היא שילמה על כך מחיר אישי וכלכלי יקר, ונחשבה כבוגדת על ידי סביבתה, אבל הייתה אחת מהמרגלות הכי אפקטיביות שהיו לאיחוד בקרב הדרום. אבל כדאי גם לקרוא את יתר הסיפורים של המרגלות משני צידי המתרס. אנחנו נוטים לשכוח שלא רק גברים יוצאים למלחמות ונושאים בעול הנפשי והגופני כתוצאה מכך. גם לנשים יש מקום חשוב ונשכח בהיסטוריה של מלחמות העולם. כאן ניתן לקרוא על 12 נשים אמיצות, מניפולטיביות וחזקות שהעזו להשפיע ולהכריע בתקופות שבהן לא ניתנה לנשים דריסת רגל רבה בפוליטיקה ובחברה. אז נכון שרבות מהן נאלצו לעשות זאת על ידי שימוש בכלים שניתנו להן – נישואים עם גברים עוצמתיים, אימהות לגברים בשלטון או סתם קסמיהן הנשיים והכריזמה שלהן – אבל עדיין, מדהים כמה הצליחו להשפיע לנוכח הנורמות המגבילות של תקופתן. התלונה היחידה שלי על המאמר היא שלא ברור לי כיצד בודיקה לא מככבת שם. טוב נו, אני מניחה שפשוט אאלץ לכתוב עליה פוסט בעצמי.

3. אוקיי, אפילו אם לא תפתחו קישור אחד מכל הפוסט הזה בבקשה אל תחמיצו את ההזדמנות לצפות באחת מהרצאות טד הטובות ביותר שראיתי. ברניי בראון היא בעלת שלושה תארים בעבודה סוציאלית המתמחה בנושאים הקלילים של בושה, פגיעות ואמפטיה. היא עצמה צוחקת לא מעט על כך שהיא בחרה בנושאים שאיש אינו מעוניין לדבר עליהם ביום-יום ולשמוע לעומק מעל כוס תה על עד כמה הם רלוונטיים ומשפיעים על חיינו. אחרי שנים ארוכות של חפירה בתחום, ראיונות עומק רבים מספור ואיסוף סיפורים העוסקים בנושאים אלו, ברניי הגיעה לתובנות מדהימות שלמרבה מזלנו היא חולקת עימנו. באמצעות חיוכה הזורח, החמימות הטקסנית, החמלה שהיא מפגינה, ובעיקר בזכות הכנות העצומה של סיפוריה היא מצליחה ללכוד פיסות אמת עמוקות מחיינו, ולשקף אותן בחזרה אלינו. היא באמת מספרת סיפורים בחסד, ואני מצטערת מאוד שלא הכרתי את עבודתה אי שם כשהייתי עובדת סוציאלית בתקופה מסוימת בחיי. אל תפספסו!

כדאי מאוד לצפות ביתר ההרצאות והראיונות עימה הזמינים ביוטיוב ובמיוחד ההרצאה הזאת והזאת.

4. ועכשיו אנחנו חוזרים לנד וללורה. בהרצאתם הם טוענים שספריות בשני צידי האטלנטיק נמצאות בצרות עמוקות ומהוות מטרה נוחה לקיצוצים. לא צריך להסתכל רחוק מידי כדי להבין שהם צודקים, ושזה רלוונטי גם לארץ וגם לחו"ל. הבעיה היא שאנשים אינם מבינים מהי חשיבות הספרייה. הם מנסים לכמת את חשיבותן בכסף, אך זה אינו התוצר של הספריות אלא ידע וקהילה. יש המון סקפטיות כלפי ספריות ותהיות לגביי האם יש להן עדיין מקום בעולם הדיגיטלי של ימינו שבו לכאורה כל הספרים וכל המידע באינטרנט, בחינם. ערוצי הסקפטיות הללו הרבה יותר בולטים ופומביים מאשר הערוצים של מגיני הספריות. מגיני הספריות כותבים פוסטים נזעמים בבלוגים שלהם על טענותיהם של הסקפטיים (שאף אחד לא קורא מלבד אחרים בקהילה הספרנית), או מדברים בכנסים של ספרנים ומומחי מידע על רעיונות ופרויקטים מעניינים וחדשניים שהם יוזמים או מדברים על זה בינם לבין עצמם. אבל כל אלו לא מגיעים לידיעת הציבור הרחב או לידיעתם של לקוחות פוטנציאליים של הספריות שיכלו להיעזר בהם. אם אנשים אינם יודעים כיצד ספרנים יכולים לסייע להם, הם לא יגיעו אליהם. ואם הספרנים לא ייפעלו בשביל עצמם, ישקיעו את הזמן והמאמץ בלהבטיח שכולם יודעים מה הספרייה יכולה לעשות בשבילם, אף אחד לא ייעשה את זה.

לפני שניכנס לעומק הדיון, אני רוצה דווקא לקפוץ להמלצות ולרעיונות של נד ולורה בנוגע לאיך לשנות את המצב. ראשית כל, הם ממליצים על הבלוג The M Word שעוסק בשיווק של הספריות ומציע דרכים בלתי שגרתיות ליישום העניין. שנית, הם מסבירים כי חשוב לדבר על מה הספריות יכולות להציע גם בעידן הדיגיטלי במרחבים מקוונים ומציאותיים כלליים, בפניי כלל האוכלוסיה, ועדיף – בשפה שלהם ולא בשפה שרק ספרנים יבינו. שלישית, הם מציעים מספר רב של רעיונות פרקטיים בנוגע לדרכים בהם ניתן להשפיע על הקהל הרחב. אני אתן רק מספר דוגמאות מתוך מה שהם מציעים:

– לעשות סקר משתמשים בספריות שבו רק הערות שליליות מותרות במטרה ללמוד ולהשתפר. לראות מה עובד, מה לא, מה היו משנים, ללמוד להיפתח ולהקשיב לביקורת כי בעצם ממנה לומדים הרבה יותר מאשר ממחמאות.

– להשתמש ב"אלופי הספריה" – הכוונה לאנשים שכבר מאוהבים בספריות ויכולים לסנגר עליהן ולהראות את יופיין וחשיבותן לעוד אנשים בסביבתם שהם מכירים, בעצם לשמש כסוג של שגרירי רצון טוב שלהן בעולם הרחב.

– לקרוא את דבריהם של אנשים מחוץ לקהילה המקצועית, ולדבר ולפרסם במרחבים מקוונים ואחרים בהם הם נמצאים.

– כידוע אנשים מגיעים לספריות בימינו בתור מוצא אחרון: משום שגוגל איכזב אותם, משום שהם לא הצליחו למצוא את התשובה אצל אנשים שהם מכירים או משאבים שהם מכירים ובעיקר כי הם מרגישים ייאוש. ואז הם מגיעים לספריה והספרנים מצליחים למצוא את התשובה עבורם. במקרים כאלו חשוב להזכיר כמה זמן ניתן לחסוך אם מגיעים לפני הכל אל הספריה.

– להתחבר לצייטגייסט העכשווי – להיות פרואקטיביים במאמצים להגיע לקהל חדש, כמו להגיע אל מתבגרים במקומות בהם הם מסתובבים (קניונים, מגרשי משחקים וכו'). להראות להם שאותם דברים שהם מתעניינים בהם זמינים בספריה ועוד.

מומלץ מאוד לראות את המצגת הנפלאה של נד ולורה בפרזי ואף לשמוע את הרצאתם (איכות אודיו לא מדהימה וקצת קשה להבין אותם, אבל שווה את ההשקעה).

5. דוגמא בולטת לדרך בה ספרנים נכשלו במאמצי ההסברה עד כה הוא מה שמכונה הפיאסקו של הפוסט המפורסם של סת' גודין אודות עתיד הספריות. סת' גודין הוא מומחה שיווק ואחד מהבלוגרים העסקיים הפופולאריים ביותר בעולם. הבלוג שלו נקרא על ידי מיליוני אנשים, כך שאתם יכולים לשער כיצד פוסט אחד שלו משפיע על העולם. בפוסט שלו על עתיד הספריות הוא שוטח את משנתו שלפיה ספריות כיום הן פשוט מחסנים גדולים של ספרים שמכילים ספרי דפוס שאף אחד אינו קורא יותר. למה לבזבז את כספי המיסים על קניית ספרים בדפוס, כאשר כל המידע והספרים זמינים בחינם ברשת? ספרנים כדוגמת פיל בראלי כתבו פוסטי תגובה נזעמים והסבירו כי זוהי אשליה. לא כל המידע נמצא ברשת בחינם, למעשה מספר רב של מאגרי מידע ועיתונים דורשים תשלום נכבד וספריות מנגישות אותם בחינם עבור כל שכבות האוכלוסיה. לא רק זאת אלא שהספרנים הם בעלי הידע והמיומנויות שנועדו כדי לסייע לאנשים למצוא את המידע שהם זקוקים לו בעידן עומס המידע. כמובן שהפוסטים האלו פורסמו בבלוגים של הספרנים שאיש אינו קורא מלבד הספרנים עצמם, ובפוסט של סת' לא ניתן להשאיר תגובות כך שקולם של הספרנים לא נשמע.

המסקנה מבחינתי היא ברורה – זה לא משנה אם אתם ספרנים, עובדים סוציאליים, מורים, שוטרים, רופאים או שייכים לכל קהילה אחרת – תמיד יהיה מי שלא יעריך מספיק את עבודתכם, את מי שאתם, את מה שאתם מביאים אל העולם ומביעים, את זכותכם להתקיים ולחיות כראות עיניכם, ועוד. אם אתם מאמינים במשהו בכל ליבכם ויודעים היטב שהעולם לא מבין אתכם, אל תטיפו למשוכנעים, אל תבזבזו זמן יקר בהרצאות נלהבות בכנסים שכל הבאים אליהם הם חברי הקהילה המקצועית או האישית שלכם. זה כיף, זה מחזק, זה מלהיב, זה ממצב אתכם כאנשים חשובים בקהילה, אבל זה לא מספיק. המקום הנכון לנאום הוא מחוץ לאזור הנוחות שלנו, במקום בו אנשים לאו דווקא רוצים לשמוע אתכם, במקום בו אתם צריכים להילחם כאריות, להראות אומץ אמיתי ולהיחשף. ושלא יתקבל הרושם הלא נכון, יש לי את כל הכוונות לעשות הרצאה בנושא בעצמי בכנס מקצועי כלשהו בעתיד, אבל שוב – אין לי כוונות להסתפק בכך.

6. ואיך אפשר בלי כמה קישורים שמדגימים את היופי של ספריות אחרי כל הדיבורים האלו? נתחיל מתמונות של הספריות המדהימות ביותר בעולם. תסבירו לי מי ירצה להחריב יופי שכזה? נמשיך בפוסט המציג קומיקס המתאר את הווי החיים בספריה הציבורית של סאן פרנסיסקו, ונסיים בפוסט של ידידי ניימן שגם מסביר למה הוא חושב שאין תחליף לספריות.

7. אני רוצה לספר לכם על דוגמא נהדרת ליציאה מחדר ההדהוד. אני נתקלת במעט מאוד ידיעות ברחבי הרשת אודות הקהילה הפאגאנית אשר אינן בגדר "בואו תראו במה האנשים המוזרים האלו מאמינים!". למעשה, רוב הזמן אין התייחסות אליהם כלל וכלל בעיתונות המקוונת ובבלוגספירה הכללית העולמית. וזאת על אף שלפי כל מיני עדויות ולפי האתר Adherents.com, מדובר בדת ה- 19 בגודלה בעולם המונה כמיליון מאמינים, אשר מרביתם נמצאים בבריטניה ובארה"ב. לכן סקרן אותי לגלות כי מתקיים דיון ציבורי רחב היקף, שאיננו מוגבל לאתרים ולבלוגספירה הפאגאנית בלבד, אשר אפשר לדיעות ניאו-פאגאניות להגיע אל מרכז הבמה. במה מדובר? ובכן, לאחרונה יצא לאקרנים הסרט ת'ור. הסרט הוא סרט גיבורי-על בו האל ת'ור אשר הוגלה מביתו מנסה להילחם באחיו לוקי. מספר מאמינים פאגאניים חשו כי הסרט אינו מתייחס בכבוד הראוי לאלים הנורדיים בהם הם מאמינים ובכלל לא לוקחים בחשבון כי עדיין קיימים בנמצא מאמינים דתיים הסוגדים להם. למרות שהכוהן הפאגאני הבכיר של איסלנד הסביר שהוא לגמרי בסדר עם הסרט, מספר פוסטים כעוסים נכתבו בבלוגספירה הפאגאנית והצליחו לשם שינוי לחלחל למדיה הכללית. כמובן שאין איזו חזית מונוליתית אחידה נגד הסרט ת'ור מצד המאמינים הפאגאניים, וחלק אפילו מברכים על ההזדמנות להציג את האלים הנורדיים בפניי אנשים. אבל אפשר לראות מהתגובות לידיעות האלו באתרים ובלוגים כלליים ברשת זלזול עצום בתחושותיהם של מאמינים פאגאניים שמסתייגים מהסרט, והרבה פעמים חוזר על עצמו הטיעון: "זה כולה סרט, אתם מגזימים!". אז הטיעון הזה פשוט לא נכון בעיניי. סרטים הם אבני הבניין של התרבות שלנו. במובן מסוים הם משפיעים בימינו הרבה יותר מדברים שאנשים לומדים בביה"ס ולא מקדישים להם חשיבות או זוכרים אותם. אנשים עדיין נדבקים למסך בכל שנה בעת הצפייה בטקס האוסקר המשעמם. יש סרטים שבנו והרסו תפיסות מהותיות לגביי קהילות, החברה והעולם. השאלה היותר מעניינת בעיניי היא האם סרטים צריכים להתחשב או לקחת בחשבון את קהילה דתית מסוימת בבואם ליצור סרטים המציגים אלמנטים מתוך דת זו. זוהי מבחינתי הסוגיה המרתקת יותר בדיון, אולי משום שלא ראיתי את ת'ור ולכן אינני יכולה לדעת אם יש משהו בטענותיהם של הצדדים בנוגע אליו. נעשו סרטים רבים אשר התייחסו לדת בפרשנות מסוימת שבוודאי לא נשאה חן בעיניי כל המאמינים, אבל ברוב המקרים הללו יוצרי הסרט לפחות לקחו בחשבון את התגובה הציבורית ואפילו התאימו את הסרט כך שלא ייפגע יותר מידי ברגשות הדתיים של מאמינים נוצריים, יהודיים ומוסלמים. אני מסוקרנת לשמוע מה אתם חושבים, במיוחד אלו מביניכם שכן ראו את הסרט. רק אנא, שמרו על הכבוד של כל הצדדים, ונסו לא להגיב מהמקום של פגיעות וחוסר נכונות להקשיב ולו במקצת לצד השני. אגב, באקט של שיווק עצמי אגרסיבי שאינו שכיח אצלי, אציין כי אני חושבת שעשיתי את שלי על מנת לסייע לקהילה הפאגאנית להישמע מעבר לחדר ההדהוד. אתם מוזמנים לקרוא את התיזה שלי בנושא הזמינה לקריאה במלואה כאן, וגם ראיונות שערכו עימי ב- nrg ובהארץ.

8. אם יש קהילה אחת שהצליחה בצורה יוצאת מן הכלל לצאת מחדר ההדהוד בשנים האחרונות, לפחות בחלק מאזורי העולם, זו הקהילה הגאה. לכבוד חודש הגאווה, אני רוצה להקדיש שני קישורים לאחיי, אחיותיי ולאלו שאינם מזדהים מגדרית מהקהילה. הקישור הראשון הוא הומוריסטי ואפילו פה ושם מכיל מעט הומור עצמי בריא שאני מציעה לא לקחת קשה. הטאמבלר Gay Captions לוקח איורים וציורים עתיקים, מתקופות שבהן כל נטייה מינית שונה הייתה בגדר דברים שהשתיקה יפה להם, ונותן להם ספין גאה בצורת כיתובים משעשעים. לא תמיד הכיתובים מצחיקים ממש אלא יותר מעוררים גיחוך, מחשבה ואפילו התרעמות על מידת האכזריות והציניות אבל זה טאמבלר מעניין שכדאי להכיר. הקישור השני הוא לתערוכה בשם Hide/Seek – Difference and Desire in American Portraiture. התערוכה מתמקדת בעיקר בתשוקה החד-מינית ומתייחסת ליצירות של אמנים מהקהילה העוסקים בפורטרטים מסוגים שונים. היא בוחנת תמות של אומנות, מיניות וזהות בצורה חדשה. ניתן למצוא בה יצירות אומנתיות בהתאם לתקופות חשובות בתולדות הקהילה – 1930 ואילך, לפני ואחרי סטונוול, השפעת האיידס, והתקופה האחרונה המכונה New Beginnings שהתמונה העיקרית בה היא של אלן דג'נרס כפי שמעולם לא ראיתם אותה. ותודה לערוץ האמנות בפייסבוק אשר בזכותו גיליתי על דבר קיומה של התערוכה.

זהו להיום. כמובן שארחיב לגביי חלק מהנושאים שהעליתי בפוסטים עתידיים. לעת עתה רק זכרו: "מה שאתה שומר לעצמך – מת. מה שאתה מוסר לאחרים, נותר לנצח!" (ציטוט ממאמר על מספרי סיפורים מתוך הירחון "חיים אחרים")

מודעות פרסומת

9 comments

  1. ערוץ האמנות · יוני 8, 2011

    הי, תודה. מאוד שמחנו לגלות את הבלוג המרתק ומרחיב הדעת שלך. כל הכבוד על ההשקעה ואנחנו חתשתיים שמים אותו במועדפים שלנו. נשמח לחזור, לבקר ולשתף אחרים.

    אגב, כדאי לך לבקר בבלוג של מרית בן ישראל, יש לי הרושם שתאהבי. גם היא חוקרת תופעות תרבות/אמנות ונוגעת לא פעם בנושאים שאת נגעת.

    http://maritbenisrael.wordpress.com/

    שוב, שאפו!

    אהבתי

    • רינת ק. · יוני 8, 2011

      לכבוד הוא לי, באמת. אני מוצאת את ערוץ האומנות כאחד מדפי הפייסבוק הכי מרתקים שנתקלתי בהם אי פעם, ואתם מחדשים לי כל הזמן. תודה רבה רבה על הנכונות לקרוא ולשתף!

      אני הולכת לחקור את הבלוג של מרית בן ישראל:-) תנקס.

      אהבתי

  2. Widsith · יוני 8, 2011

    כפגאני – זה נכון שזה טמטום חברתי לומר "אפשר לחשוב, כולה סרט", מכיוון שאותם אנשים יקפצו מזעם אם הסרט היה מציג בצורה עלילתית, שלאר לדבר על קומית, את הנביא מוחמד, ישו, או סיפורי התנ"ך.
    אבל יש כאן בעיה, ואת מתייחסת אל הפגאנים כמקשה אחת, דבר שהוא מאוד בעייתי. הזרם שאת מתכוונת אליו נקרא אאוסאטרו, המאמין באלים הנורדיים ומנסה לשחזר את האמונות הנורדיות העתיקות (יש כאלה המנסים לשחזר כמעט כל אמונה קדם נוצרית לצד מאמינים פגאניים מודרניים כגון השינטו, הינדים, קאפיריסטאנים, טנגריים, דתות אפריקאיות או אמריקאיות ילידיות, סאמי…). ישנם אחרים, כמוני, כמו מאמיני הוויקה, הנאו דרואידיות, וכיו"ב, שהם הרבה יותר אקלקטיים עם אמונות שונות לחלוטין.

    אהבתי

    • רינת ק. · יוני 8, 2011

      ווידסית' – קודם כל ברוך הבא לבלוג שלי ותודה על ההתייחסות שלך כפאגאני לסוגייה שהעליתי.
      אני מודעת היטב לרב-גווניות ולשונות העצומה שקיימת בקהילה הפאגאנית המודרנית. למעשה, גם במחקר מתייחסים לפאגאניזם המודרני כמטרייה של אמונות ודתות ולא כדת מונוליתית אחת. אם תשים לב גם רמזתי לעניין במשפט "כמובן שאין איזו חזית מונוליתית אחידה נגד הסרט ת'ור מצד המאמינים הפאגאניים". לצערי לא היה לי מקום בפוסט הממילא ארוך במיוחד הזה להיכנס לכל השונויות והמורכבות הזאת, כי הדגש היה כרגע על בכלל מודעות של אנשים לקונספט של פאגאניזם מודרני.
      אני מודעת לכך שיש אסטרוארים רבים שאינם מחשיבים את עצמם כחלק מהפאגאניזם המודרני, אלא כחלק מתנועת ההיתניזם. יש כאלו שיבדילו בין דתות הכישוף למיניהן כמו וויקה לבין דתות הקוממיות למיניהן כמו הניאו-דרואידיות. אני מקווה שתוכל להבין מדוע לא נכנסתי לכל המורכבות הזאת במסגרת הפוסט הזה (וגם הרבה רעיונות לפוסטים שאני מקווה שיהיו מעניינים). יש לי את כל הכוונות לכתוב פוסטים ארוכים ומפורטים בנושא לפאגאניזם, ושם לפרט את כל העניין לפי מיטב הבנתי וכמובן שתובנות מצד פאגאניים ישראליים בהחלט יעזרו להוסיף למידע שם. בתור התחלה קישרתי אל התיזה שלי ושם בפרק על פאגאניזם מודרני אני מסבירה את העניין יותר בהרחבה. אשמח אם תישאר בסביבה ותיתן את נקודת המבט שלך כפאגאני על פוסטים:-)

      אהבתי

  3. thewikiman · יוני 8, 2011

    Hi, I just wanted to say how much I enjoyed reading this fantastic post! Your analysis of mine and Laura's presentation is incredibly detailed and very interesting to read.

    I only hope Google Translate did it justice!

    Great stuff.

    – Ned

    אהבתי

    • רינת ק. · יוני 10, 2011

      Hi Ned,

      First of all, let me just say it is an honor that you spent time on reading my post on Google Translate. I was a bit shocked but overcome with joy to see your comment. Than I went to check the Google Translate version of my post in English and cringed. Than I laughed. Some of the mistakes were simply hilarious. For instance, poor Phil Bradley was turned in the translation to: "an elephant in Raleigh"! That's because the "elephant" in Hebrew is written like the name Phil. Also, I forgot a letter in "Bradley" and the translation went really weird…The order of the Sentences is also all wrong and complex messages simply didn't came across right. I hope you'll believe me that the actual post is far more eloquent than what you read, if I can say so myself:-) I hope I did your theory justice. I tried to convey it in the most accurate and elaborate manner as possible because I really believe in its power.

      BTW, hopefully one day I'll get around to writing an international blog in English, and would be very happy to forward you the link. Till than, I'll continue reading your insightful posts…

      Thanks again for your wonderful feedback,
      Rinat

      אהבתי

  4. Ned Potter · יוני 10, 2011

    Hi Rinat, the 'elephant in Raleigh' thing was indeed excellent! I think Phil quite enjoyed it…

    But don't worry, I got some important info from the post, you definitely conveyed the theory accurately (and expanded upon it), and I believe you that the original was even better. 🙂

    Your English is certainly good enough to write an international blog – when you do, be sure to send me that link.

    Cheers,

    Ned

    אהבתי

  5. לבנת · יוני 21, 2011

    כל פעם הנאה צרופה מחדש.
    לא משנה כמה מילים תכתבי זה תמיד יוצא לך חזק

    אהבתי

    • רינת ק. · יוני 21, 2011

      לבנת, ריגשת אותי מאוד בתגובתך:-)

      שמחה מאוד שאת קוראת ונהנית מהפוסטים שלי. מקווה שאמשיך לעמוד בסטנדרט של עצמי:-)

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s