שובל שיר – לילה אחד בבנגקוק

מקור: http://bit.ly/ZvEPly

שקט בתוך המכונית אך העיר הומה ברעשים מעיקים ומונוטוניים. הנפש מתנגדת לראות ולשמוע בפעם ה-"איבדנו-ממזמן-את-הספירה" את צפצוף המכוניות הנרגז, את האיש המתנודד בצומת שעוד שנייה יתקרב אליכם בבקשת כסף, את צלילי מכוניות המשטרה או האמבולנס המחרידים את שלוות האוזן והכביש בחשיבותם העצמית, את כל המולת הרחוב המבקש לחצות את דרככם לא-במעבר-חצייה דווקא כשהתחלתם להאיץ. הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות זה להשחיל דיסק אל המערכת שלכם ולהתמסר לגמרי לעולם שהוא בורא. לפתע עולמות וערים אחרות נפרשים למולכם, ומשליכים לעברכם את ריחותיהם, אורותיהם וצליליהם. משהו חדש, אקזוטי ומרגש מחלחל לשגרת הנסיעה. ברגעים כאלו, כשאתם אסירי תודה לשיר שלוקח אתכם הרחק מכאן ומספר לכם סיפור קסום, אתם מתחילים לתהות לפשר המילים שאתם כבר מדקלמים בשירה קלוקלת בחצי מודעות. הם כבר חלק מהשפה שלכם, ממנגנוני תת-המודע שלכם, אבל רגע, שנייה. איך כל חצאי המשפטים שאתם קולטים וזוכרים מתחברים לסיפור קוהרנטי כלשהו? איך הגיע השיר הזה דווקא אל הפלייליסט שלכם, במקום אחר? ואם אתם ממש פילוסופיים באותו רגע של ניתוק מהעיר והתרכזות בשיר אתם גם תוהים האם לשיר יש חשיבות כלשהי מעבר לכך שהוא מתנגן אצלכם ברגע זה?

אז הווידוי שלי הוא שרגע כזה בדיוק הוא שהוביל לכתיבת הפוסט הזה. יותר מכך, הוא תרם לפתיחת מסורת חדשה בבלוג! כן, כן, מפעם לפעם אפרסם כאן רשומות "שובל שיר" על שיר אזוטרי יותר או פחות, חדש או ישן, מוכר או לא מוכר, שנוא או אהוד. מטרתן תהיה לבחון מהו השובל שמשאירים אחריהם שירים מעבר לצירוף של המילים, הלחן, נגינתם של חברי הלהקה, הסגנון המוזיקלי או אפילו הוידיאו-קליפ שהוכן להם. לא, המטרה תהיה לראות מהי המורשת התרבותית של אותו שיר, כיצד הוא נגע בסוגייה כלשהי בחברה שלנו, שיקף אותה בחזרה אלינו בצלילות לכמה רגעים והותיר אחריו חותם שהדהד בחזרה אל החברה ושינה אותה או השפיע עליה בצורה כלשהי. ותתפלאו, גם שירים של הספייס גירלס עשו את זה. וגם שירים של להקות טובות פחות (ויש כאלו).

במוקד "שובל שיר" של היום – להיט המצעדים האחד והיחיד של הזמר מארי הד (Murray Head): לילה אחד בבנגקוק. אתם מבינים, מארי הד עשה מלא דברים במהלך הקריירה שלו: הוא היה שחקן, תסריטאי וזמר, הופיע במחזות זמר, בקולנוע ובטלוויזיה, אבל השיר הזה הוא הדבר היחיד שבזכותו מרבית האנשים אולי, במקרה, מכירים את שמו. במהלך התחקיר שלי עבור הפוסט גיליתי עובדה אחת לגביי מארי הד שהייתה שווה את כל הפוסט הזה: הוא אחיו המבוגר של אנטוני סטוארט הד, כלומר, ג'יילס, הספרן האהוב עד מאוד (עליי לפחות) מ-"באפי קוטלת הערפדים"!

אני בטוחה שרבים מכם נתקלו ב"לילה אחד בבנגקוק" במהלך השוטטות המשועממת בערוצי המוסיקה השונים, דרך הפלייליסט של ההורים או אפילו סתם דרך חברים עם אובססיה מוזרה לשירי אייטיז. אבל כמה מכם באמת יודעים מהו הסיפור המסתתר מאחורי השיר? אני בטוחה שלא רבים. ובכן, הסכיתו ושמעו:

השיר נכתב כחלק מאלבום קונספט שליווה את המחזמר הכושל-יחסית "שחמט". תאמינו או לא, אבל המוסיקה של המחזמר נכתבה על ידי הגברים של להקת אבבא, בני אנדרסון וביורן אולבאוס, שגם כתבו את כל שירי הלהקה. אנחנו כבר מודעים ליכולתם לחבר להיטים וגם במקרה של השיר הזה, הם לא פספסו ביצירת להיט מצעדים. את המילים של המחזמר חיבר טים רייס – אשר הרבה לשתף פעולה עם אנדרו לויד-וובר – בסיועו של אולבאוס. בפעם הראשונה שנתקלתי בקליפ של ביצוע השיר במחזמר, הייתי המומה לראות על גבי במה אחת הן את מארי הד המוכר לי מהקליפ הרגיל, והן את מרבית חברי להקת אבבא (למעט הבלונדה). זה לא ההלם היחיד שספגתי במהלך התחקיר לפוסט הזה, אבל נחזור לזה.

קשה להבין את מילותיו של השיר מבלי להבין את הרקע שלו השאוב מעלילת המחזמר. המחזמר מספר על משולש אהבים הכולל שני שחקני שחמט בכירים, אמריקאי ורוסי, על רקע תחרות שחמט בינלאומית, ואישה המנהלת אחד מהם (את האמריקאי) ומתאהבת בשני (ברוסי). היא עצמה ערקה כילדה מהונגריה הקומוניסטית בעקבות הפלישה הסובייטית של 1956. בנגקוק היא רק אחת מן הערים בהם מבקרים גיבורי המחזמר בדרכם להוכיח את עליונותם האינטלקטואלית. העיקר בשיר איננו הביקורת על בנגקוק עמוסת הפיתויים הגשמיים, אלא ניסיון למשוך את תשומת לב הגיבור והצופים בחזרה אל תחרות השחמט. אבל גם תחרות השחמט אינה המסר האמיתי של השיר והמחזמר, אלא המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, שהיא היא הרקע האמיתי ללחץ העז על אמני השחמט לנצח ולהכות במעצמה היריבה בדרך עקיפה וערמומית. גם המאבק הרומנטי לכאורה בין הגיבורים המשתייכים כל אחד לגוש מדינות משני צידי המתרס, וכל התככים שעוד יתערבבו במשולש הזה, קשורים קשר הדוק למלחמה זו. למרות שהמחזמר מדבר לכאורה על גיבורים בדיוניים ולא מוכרים, יש יותר מרמז אחד או שניים לכך שדמותו של האמריקאי מתבססת במידה רבה על אמן השחמט בובי פישר, ודמותו של הסובייטי מתבססת במידה רבה על השחקנים הסובייטים המפורסמים ויקטור קורצ'נוי ואנטולי קרפוב (כאן המקום להודות שמרבית המידע שלי בנוגע למחזמר שאוב מדודה וויקי, כך שאם יש אי אלו  דיוקים ואי הבנות, אז תרגישו חופשי לתקן אותי).

נחזור לאלבום ולמחזמר. האלבום הכפול יצא בסתיו של שנת 1984, לפני שעלו לאוויר העולם הפקות בימתיות כלשהן של המחזמר. טקטיקה זו שהוכיחה עצמה מוצלחת במקרה של מחזות הזמר הקודמים שהפיק רייס, ישו כוכב עליון ואוויטה, הוכיחה עצמה מוצלחת גם הפעם. "לילה אחד בבנגקוק" שהיה הסינגל הראשון מתוך האלבום, בילה 4 שבועות בראש המצעדים ואף זכה בפרס. במשך השנים עלו מספר לא קטן של הפקות המבוססות על עלילת המחזמר: מהווסט אנד של לונדון, לברוודווי, להפקות שוודית ואמריקאיות שונות ועד להוליווד. כל אחת מההפקות ערכה דרמטית את סדר האירועים, סדר השירים וגם את אופי ההפקה, המסרים והדגשים של המחזמר. מארי הד עצמו גילם את דמותו של האמריקאי, פרדריק (פרדי) טרומפר, בהפקה המקורית בווסט-אנד בלונדון שרצה במשך 3 שנים (זמן קצר יחסית להפקות מושקעות כאלו). בשלב מסוים כאשר נמאס לו, החליף אותו לא אחר מאשר אחיו – אנטוני סטיוארט הד!

אבל אנחנו כאן כדי לדבר על השיר, והשיר בפניי עצמו – מבחינת מילים, מוסיקה וביצוע כללי – הוא משובח. השילוב בין הדיבור לשירה, מנגינת הפתיחה המלכותית רבת העוצמה (שאינה מוסיקה תאילנדית מסורתית אבל בעלת מוטיבים מסוימים מתוכה), מורכבות המילים – כל אלו מצדיקים התייחסות מעמיקה. בהפקה הלונדונית של המחזמר, המקורית, שאליה אתייחס, הוא מופיע בתחילת המערכה השנייה. במערכה הראשונה, פרדי השחצן, המניפולטיבי והאגרסיבי מגיע לעיירת הנופש האיטלקית/גרמנית באלפים, מרנו, ביחד עם העוזרת שלו, פלורנס ווסי, במטרה להתחרות באנטולי הסובייטי. הוא מתקיף עיתונאי שמתחקר אותו על טיב יחסיו עם פלורנס. אנטולי צופה בכך בטלוויזיה בתערובת של זעזוע וגועל ביחד עם העוזר שלו, אלכסנדר (שהוא למעשה סוכן ק.ג.ב). תחרות השחמט בפירוש איננה מנותקת מהרקע הפוליטי הטעון, שכן דיפלומטים משני הצדדים מהמרים על כך ומתגאים בכך שהצד שלהם ינצח. אולם  פרדי יוצא בסערה מאולם התחרות, אחרי שהוא מטיח את לוח המשחק על הרצפה, בשל אמונתו כי הרוסים מחבלים במשחק ומשחקים בצורה לא הוגנת. דווקא בשל עזיבתו הדרמטית נוצרת ההזדמנות ופלורנס אוספת את הלוח והכלים שנזרקו בעזרתו של אנטולי, ומשהו רומנטי ניצת ביניהם ברגע זה. מסתבר בדיעבד כי כל התנהגותו של פרדי הייתה מתוכננת במטרה לקבל דיל יותר טוב מחברת טלוויזיה המסקרת את האירוע. שנה לאחר מכן, אנטולי מגיע אל בנגקוק במטרה להגן על התואר שלו כאלוף העולם. הוא ופלורנס הם כבר זוג, אך פרדי רוקם מזימה להפריע להם באמצעות הבאתה לזירה של סבטלנה, אשתו של אנטולי, שהגיעה כל הדרך מרוסיה. פרדי נמצא בעיר בתור איש חדשות המסקר את התחרות. בגרסא של ברודוויי אגב, התחרות בבנגקוק מתרחשת בין פרדי ואנטולי. קצת מוזר שזו לא הייתה העלילה מלכתחילה כי ב-"לילה אחד בבנגקוק" נשמע ממש כאילו פרדי מתראיין לטלוויזיה בעצמו (או בכל אופן, כאילו עונה לשאלות שאיננו שומעים בנוגע לבנגקוק ולשחמט) ומבקש להתרכז בתחרות השחמט במקום בקריאתה החושנית של בנגקוק שקוראת לו לצאת לחקור את חיי הלילה שלה. העלילה עוד מסתבכת ומסתעפת משם, אבל אם אתם רוצים לגלות את סופה, אתם יודעים מה עליכם לעשות.

אני רוצה לעצור כאן ולעשות זום-אין על השיר עצמו ועל שלושת רבדיו: בנגקוק בתור תפאורת הרקע המרהיבה והמפתה, תחרות השחמט, והמלחמה הקרה. מדהים למצוא שיר שמתגלמים בתוכו לא רק עיר אחת אלא עולם ומלואו של תימות: מלחמה ושלווה-למראית-עין, תענוגות הגוף ושכלתנות, נהנתנות ותחרותיות, מלאך מול שטן, מערב מול מזרח, חייל שחור מכה חייל לבן. אתייחס עכשיו לכל אחד מן הרבדים בנפרד.

בנגקוק – עיר המלאכים

בנגקוק מספקת תפאורה אוריינטלית לכל היצרים, התשוקות, המאוויים והמחשבות הרוחשים בשיר זה. שמה התאי "קרונג טפ" משמעו עיר המלאכים, וייתכן שזאת הסיבה לכך שהמקהלה רומזת לפרדי שמלאך ושטן מתחככים בו, לסירוגין, בעת שהוא מטייל בעיר. יול ברנר שמוזכר בשיר הוא זה ששיחק את מלך סיאם (שמה הקודם של תאילנד) בסרט "המלך ואני".

הפרוטגוניסט של השיר, פרדי האמריקאי, מתייחס לבנגקוק בזלזול, בהתנשאות ואפילו בפחד. הוא מצהיר כל הזמן שהוא מעדיף להתנתק מהנאות העיר החושניות והאקזוטיות ולהתמסר ללוגיקה הטהורה ולשליטה שיש במשחק השחמט. הוא מכנה את בנגקוק כנהר בוצי עתיק, שאם ראית עיר מסריחה, מזוהמת, וצפופה אחת בחייך, הרי שבהחלט אפשר לוותר על הסיור בה. ההתעמלות המוחית שמאפשר השחמט קורצת לו הרבה יותר מההתעמלות גופנית שניתן למצוא בקרב נשות העיר, המציעות תה ותענוגות בתשלום מהסוג האירוטי ("פניניהן" אינן ניתנות בחינם כפי שהשיר מבשר בעדינות). המקהלה מנסה למשוך את פרדי אל עבר ההנאות הבלתי גשמיות כגון המקדשים והמנזרים המוזהבים של העיר, ההיסטוריה העשירה שלה, הסיכוי לערבוב בין שמיים וארץ. אך כל זה אינו משפיע על פרדי ששוב ושוב מדגיש שהוא מעדיף את הנאותיו מעל לקו המותן. לא מעניין אותו אם עלול להתמזל מזלו לפגוש דווקא באלה ממין נקבה או לחזות בפסל הבודהה השוכב המפורסם, הוא בשלו. הוא שולח את המקהלה לחזור בעצמה אל הבארים, המקדשים וטרקליני המסאז' המרובים של העיר.

אני מודה שהחלק אותו אני מוצאת כמעניין ביותר בהתייחסות של האמריקאי לעיר הוא הרתיעה הרבה שלו מגמישות ההופעה המגדרית בבנגקוק. בעוד שהמקהלה טוענת ש:

"It's a drag, it's a bore, it's really such a pity
To be looking at the board, not looking at the city"

כלומר, שזה שעמום נורא ופספוס עצום להתבונן רק בלוח המשחק ולא בעיר, פרדי שלנו מתייחס לדראג מסוג אחר באחד ממשחקי המילים וכפלי המשמעות המרובים הקיימים בשיר. הוא פונה למקהלה בדברים הללו:

"I don't see you guys rating
The kind of mate I'm contemplating
I'd let you watch, I would invite you
But the queens we use would not excite you"

יש כאן שני משחקי מילים: המילה "mate" משמעה באנגלית הן מהלך השחמט "מט" והן מילה שמתייחסת לפרטנרים לזוגיות או לסקס. המילה "queens" משמעה באנגלית הן כלי שחמט מסוג "מלכה" והן כינוי נפוץ למלכות דראג. פרדי מצהיר כי עולמו בנוי על מלכות שחמט ומהלכי נצחון במשחק, בעוד עולמם של המקומיים בנוי על חיי הלילה הסוערים והלא-שגרתיים אולי עבור איש המערב בשנות ה- 80. שימו לב, לא רק שפרדי עסוק כל כולו בלנצח את אנטולי, ודרכו את כל הגוש הקומוניסטי, הוא גם על הדרך מתנשא מעל המזרח "הרקוב" עם ערכיו הרעועים, שמאפשרים דברים כאלו! זה לא אירוני בעיניכם שמילים אלו באות מתוך שיר ממחזמר שחיברו אבבא, שעומדים בראש אלו שביצועיהם מושרים ע"י מלכות דראג ברחבי העולם? אני באמת צריכה להזכיר למישהו מכם את "פרסיליה מלכת המדבר" ואת להקת Erasure? טוב לדעת שעולם המערב התקדם קצת מחשבתית משנות ה-90. טוב, לפחות קצת.

אבל התרחש מהלך היסטורי מעניין הרבה יותר, שחורג מעבר למילותיו הספציפיות של השיר ולעובדה שארגון תקשורת תאילנדי קרא להחרים אותו ב- 1985 בטענה שמילותיו מטעות ולא מביעות כבוד כלפיי הבודהיזם. השם של השיר הפך להיות מונח השגור בפי אנשים לתיאור חוויות הקשורות בבנגקוק ובאסיה כולה. במהלך חיפוש אחר מידע על השיר והמחזמר עבור הפוסט הזה, נתקלתי בעשרות רבות, אם לא במאות, פוסטים הקרויים "One night in Bangkok" שבהם אנשים מתארים בכתב את חוויותיהם בין אם בילו 4 לילות בבנגקוק, אם טסו בכלל לסין (אבל מה זה משנה, כל הדברים האוריינטליים אותו הדבר, לא?) או כתבו על מצב הקופים בטאג'יקיסטן. לא רק זאת, אלא שנתקלתי גם בפוסט שהשתמש במילים מן השיר בתור קישורים לאטרקציות תיירותיות בעיר.

אני אסביר לכם מה לטעמי אירע שאיפשר זאת: שירים הם כלי תרבותי רב עוצמה בעלי כוח דואלי. ביכולתם להעלות זיכרונות בראשינו אך גם ליצור ולברוא זיכרונות חדשים בתודעה הקולקטיבית שלנו. למה הכוונה? תחשבו על שירים קאנוניים כמו Losing my Religion של R.E.M או להיטים דביקים שלא זזו מראש המצעדים בתקופה שלא היו לנו הרבה אלטרנטיבות ל- MTV כמו Everything I do של בריאן אדמס. אפילו אם פיתחתם תיעוב עז כלפי השירים הללו, אם מתישהו ישמיעו אותם ברדיו או בטלוויזיה לא תוכלו שלא להיזכר, אינסטינקטיבית, בתקופה בה שמעתם אותם לראשונה או הרבה, בילדות או בנעורים, אולי אחרי הפרידה מההיא או ההוא, או במסיבת הסיום של הבית ספר. נו, הבנתם את כוונתי. אז זו הפונקציה מעלת הזכרונות של שירים, אבל כאמור יש גם שירים שמשתרשים בתרבות שלנו והופכים למשהו שמתקשר אוטומטית למשהו מסוים. "לילה אחד בבנגקוק" הוא שיר כזה שאיכשהו נחקק בזכרון הקולקטיבי שלנו כשיר הלוחש אלינו ניחוחות מסתוריים, אוריינטליים ועסיסיים, ולכן כאשר נבוא ליצור משהו חדש שאיכשהו מתקשר לכך, ייתכן שהוא יימצא את דרכו לשם, לתהליך היצירה, בין אם נבין זאת או לא.

שחמט – משחק המלכים

מקור: http://bit.ly/103lGyI

ובכן, כפי שהבנתם כבר, פרדי מסביר למקהלה שהוא עסוק אך ורק בלוגיקה. הוא לא יסתכן באובדן עשתונות, שליטה או עקרונותיו הפוריטניים. הוא מצהיר שהוא מודה לאלוהים (לאל היחיד ממין זכר שלו, בניגוד לאלים המרובים, שחלקם – אבוי – ממין נקבה, השורצים בתאילנד) על כך שהוא רק צופה במשחק, שולט בו, שכל מהלך שלו הוא שכלתני באופן טהור שאינו מזוהם ביצרים ומיצי גוף. המבחן האינסופי לכוח המוח והכלים על הלוח הם המרתקים את תשומת ליבו ולא חלילה הנשים בסוויטת סומרסט מוהם.

וזה גם מצחיק אותי, כי שחמט לעולם לא יהיה משחק שהוא אך ורק ספורט, אך ורק לוגיקה. במהלך ההיסטוריה המפוארת והעניפה של השחמט הוא היה מקור ורקע למזימות, תככים, תכסיסים, וכן – גם חלק ממאבקים אישיים ופוליטיים אינספור. כך שאל תספרו לי שמדובר במשחק המפעיל את הלוגיקה בלבד, ואני די משוכנעת שאפילו לדברים כמו אינטואיציה ומזל יש מקום חשוב בו. בכל מקרה, היות שבא לי לצ'פר אתכם בקישורים נחמדים בחלק זה הנה כמה ערכות שחמט מיוחדות: ערכה המבוססת על מיתוס קתולהו, ערכה המבוססת על בלייד ראנר, ושלל ערכות מגניבות אחרות.

המלחמה הקרה או החום שאבד

"One night in Bangkok makes a hard man humble
Not much between despair and ecstasy
One night in Bangkok and the tough guys tumble
Can't be too careful with your company
I can feel the devil walking next to me"

יש הטוענים כי המלחמה הקרה הובילה דווקא להרבה דברים טובים עבור האנושות. התחרות העזה בין המעצמות דירבנה את תושביהן להישגים יוצאי דופן בתחום המדע והטכנולוגיה. אפשר להזכיר למשל את המירוץ לחלל אבל ההישג החביב עליי הוא דווקא האינטרנט. אם לא ידעתם שורשיו של האינטרנט טמונים בפרוייקט אמריקאי שהתרחש במהלך המלחמה הקרה שמטרתו הייתה יצירת רשת תקשורת שתהיה חסינה בפניי מתקפה גרעינית. למה אני מציינת את זה? כי היא גם עשתה הרבה רע והרבה נזק לשני הצדדים, כמו כל המלחמות. במילים אחרות, במלחמה כל הצדדים מפסידים. כן, זאת קלישאה נוראית אבל מה לעשות שהיא נכונה. ומעניין לראות כי המחזמר "שחמט" בכללותו תומך במסקנה זו.

זוכרים את פתיחת הפוסט הקודם שלי? על ההבדלים בין שני צידי המוח – היצירתי והחושני (צד ימין) לעומת הלוגי והמדעי (צד שמאל)? אז כפי שאמרתי שם, לא ניתן להעדיף צד אחד על פני השני באופן תמידי, לוותר על אחד מהם. אנו זקוקים לשניהם כדי לצמוח, לברוא ולהתקיים בעולם הזה. האיחוד בין שני הצדדים מביא לעיתים ליצירות הטובות ביותר של האנושות. הדואליות הכפויה הזאת שמציג פרדי בשיר בין מזרח ומערב, ברית המועצות וארצות הברית, תשוקות הגוף ושכלתנות – היא אשלייה שסופה מפח נפש. והעובדה היא שבסופו של דבר פרדי מפסיד את הכל – הוא מפסיד בשחמט ומפסיד את האישה שהוא אוהב כי המיקוד שלו נמצא בלנצח את היריב באופן דורסני ולא מכבד. המפלה והכשלון שהוא נוחל קשורים דווקא לכך שעבורו הניצחון לא טמון רק בהנאה האינטלקטואלית מהמשחק ובכיבוד ההדדיות שבו, אלא רק בהפעלת מנגנונים לאו דווקא הגונים כדי לרמוס את היריב. לא רק זאת אלא שהוא סבור בטעות כי גם יריבו פועל באותה צורה בלתי הוגנת, כי זה כל מה שהוא מכיר. במקום לראות את כל התימות שהצגתי כאן בתור ניגודים משלימים שכולם דרושים עבור משחק החיים, הוא בוחר להתמקד בקוטביות, בדיכוטומיה בין הצדדים.

אבל אל תחושו רע כל כך עבור פרדי. אני סבורה כי דווקא בפזמון החוזר המצוטט בפתיחת קטע זה טמונים רמזים לכך שפרדי עוד יכול להשתנות, להיגאל. המקהלה בשיר, קצת כמו המקהלה היוונית הנודעת, בעצם מביעה את דיעותיהם של כותבי ומחברי המחזמר. בפזמון המצוטט בתחילת הקטע הזה ניתן לראות שהמקהלה רומזת לכך שאפילו אמריקאי עיקש, קשה, ושחצן כפרדי עלול "להישבר" ע"י העיר המפתה דווקא מתוך הרכות שבתוכה. הוא עלול להישבר ולמצוא את עצמו מתנסה דווקא בצדדים אחרים של אנושיותו שאינם לוגיים ושכלתניים, לגלות עולם ומלואו ואולי להגיע לנצחון פנימי.

יש עוד פרשנויות ומחשבות רבות שניתן לחלוק בנוגע לשיר, אבל אני חושבת שהסברתי את הצד שלי מספיק, ואשאיר לכם מקום לביטוי פרשנויות ודיעות משלכם בתגובות. לסיום, הנה הוידיאו קליפ של השיר שגם מאיר צדדים חדשים שלו. תהנו !