משק כנפי ההוליסטיות – חלק א'

"שרלוק הולמס אמר בשעתו, שברגע שהוצאת מכלל אפשרות את הבלתי-אפשרי, הרי מה שנשאר, ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה, חייב להיות התשובה. אני, על כל פנים, לא אוהב להוציא מכלל אפשרות את הבלתי אפשרי. כעת, בוא נלך" (עמ' 151, מתוך: "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי")

במילים אלו מפריד עצמו דירק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי הנודע ביותר בעולם, מהמסורת המהוללת ארוכת השנים של הבלשים הבריטיים הבדיוניים. אין הוא כמו שרלוק הולמס, פוארו (שהינו בלגי למעשה, אך נכתב ע"י בריטית) או הגברת מרפל. הוא גם אינו דומה לצוות המפואר של חוקרי ה-CSI העוסקים בפן הפרוצדוראלי יותר של הפשיעה, או בעל המשאבים הטכנולוגיים והחוקיים של ה- FBI, או בעל חיבה להתעסקות מורבידית בשאריות אדם כמו אי אלו חוקרים ספרותיים/טלוויזיונים אחרים שמבלים את עיקר זמנם בבדיקת גולגולות, אפר, חרקים רוחשים ושלל דברים נחמדים כאלו. הו לא, דירק ג'נטלי מתעניין בדבר אחד בלבד – בהכל. שכן, כל דבר ביקום הזה, קטן ככל שיהיה, קשור למשנהו בצורות שנשגבות מבינתם של מרבית בני האדם מלבד דירק. דירק האקסצנטרי הוא בלש יוצא דופן שכן הוא מתמקד בקשר הבסיסי המהותי בין כל הדברים באשר הם, או במילים אחרות – לדידו של דירק, משק כנפי פרפר בברזיל בהחלט עלול לגרום לביטולה של סדרת טלוויזיה מוצלחת במיוחד, שכמוה לא יהיו עוד.

אתם בטח תוהים מדוע הגעתי לכתוב פוסט ארוך במיוחד (עימכם הסליחה, אבל האמת ניתנת להיאמר שכבר הזהרתי מראש לגביי זה בפוסט הפתיחה) על ספר שיצא אי שם בסוף שנות ה- 80 (!!) ועל סרט טלוויזיה המבוסס עליו באופן רופף שיצא בסוף 2010 (!!). ובכן, ההסבר אינו כה פשוט אז bear with me.

התחלתי לקרוא את "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" בתקופת קריאה קשה במיוחד עבורי, ותקופה לא קלה בחיים באופן כללי. החלפתי שורה ארוכה של ספרים שבהם קראתי מספר עמודים לפני שזרקתי אותם מידיי והחלטתי נחרצות שלא זה הספר המתאים לי לקריאה כרגע. נואשת, החלטתי שעליי להפקיד את ההחלטה בדבר הספר שעליי לקרוא כעת בידיי אלי הגורל. אך משום שהמעצבנים הללו אינם מפרסמים את כתובת המייל שלהם בשום מקום, יצא שפניתי לתחליף הזמין ההגיוני היחיד – מנוע רנדומלי לבחירת מספרים. כן, כן, יש כאלו, ולאחרונה אני משמישה אותם הרבה כשאני צריכה להגיע להחלטות מכריעות בחיים. חוסך המון התלבטויות וכאב ראש. היות שאני מתחזקת רשימת אקסל מעודכנת של כל הספרים בספרייתי, כל שהייתי צריכה לעשות זה להגדיר מהו הגבול העליון המספרי של הספרים בה, ולתת לאלים לעשות את שלהם ולשלוף מספר שיציין מהו הספר הנבחר מבין טווח המספרים. החלטתי לבחור מבין שלושת התוצאות הראשונות שייצאו לי. השתיים הראשונות לא מצאו חן בעיניי, אך המספר השלישי שעלה בגורל הוביל אותי אל "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" – הספר השני בסדרת דירק ג'נטלי שכתב דאגלס אדמס, האיש והאגדה. נזכרתי שקראתי את הספר לפני זמן רב והבנתי שאינני זוכרת ממנו דבר מלבד ירידות על מופרכותם על שדות תעופה ומשהו שקשור לאלים הנורדיים. ובכן, היה ברור לי לגמרי שלא אקרא את הספר שוב בלי סיבה טובה ממש. ואז ישר הבליחה במוחי המחשבה שלאחרונה יצא עיבוד טלוויזיוני לספר הראשון בסדרה, ואיזו סיבה יותר טובה מזה יש להיזכר באירועי הספר? אך או אז הבנתי שאני מעולם לא הצלחתי לצלוח את עמוד הפתיחה של הספר הראשון. אחוזת אשמה, פתחתי מחדש את הספר שחיכה לי על המדפים מזה שנים רבות מאוד, וצללתי לתוך עולם מופלא מעבר לכל מה שיכולתי לחזות.

מה שסיפרתי זה עתה הוא סיפור אמיתי בתכלית, אך ייתכן שחלקים ממנו אינם ידועים לי. ייתכן למשל שרינת העתידית של עוד שלושים שנה החליטה שאני חייבת לקרוא את הספר וכך החליטה לשתול באג באותו מנוע מספרים רנדומלי שיוביל אותי היישר אליו, בדרכים עקלקלות. לא רק זאת, אלא שאני העתידית ידעה היטב שאסור לי בתכלית לקרוא את הספר זמן קצר אחרי קנייתו בשנות ה-90 (אני משערת) מהסיבה הפשוטה שאז לא אוכל לעצור בתדהמה במהלך הקריאה ולהכריז: "היי, זה ממש מזכיר את דוקטור הו!". גם לא הייתה בשעתו הוויקיפדיה שיכלה לבשר לי שאני צודקת בתחושת הבטן שלי ולמעשה חלקים שלמים מהספר ודמות מרכזית מתוכו שאובים מרעיונות שכתב אדמס בתחילה עבור פרקים של דוקטור הו. הייתי מפספסת את ההתענגות על התגלית שאדמס היה גם משדך מדופלם, ששידך בין הסופר ריצ'ארד דוקינס לבין אשתו השלישית, ששיחקה את רומאנה בסדרה. היא שיחקה גם בפרק המבוסס על מה שאדמס כתב שהתגלגל אחר כך בצורה כלשהי לדירק ג'נטלי, הספר. הייתי מתקשה להעריך עובדות אלו בתקופה התמימה הזו שבה עוד האמנתי שכל הדוקטורים בעולם הם אלו המצויים בקופות חולים המקומיות ובבתי החולים. בוודאי לא העליתי על דעתי שיש דוקטורים שנוסעים בזמן ובמרחב, ברחבי גלקסיות רחוקות, בקופסת משטרה כחולה, פשוט כי הם צריכים להציל את החיים, היקום וכל השאר.

בכל מקרה, הפור נפל, האלים דיברו, ואני החלטתי שאקרא את סוכנות הבילוש. באש ובמים. ואכן יש צורך בנחישות ברזל מעיין זו שכן הספר איננו קל לקריאה. הפתיחה שלו היא ערב רב של אירועים סוריאליסטיים, תלושים מהמציאות המוכרת לנו, הנראים לכאורה לא קשורים בינם לבין עצמם. עם הזמן, במידה ומגלים סבלנות, חוטים קטנטנים, מרפרפים, שקופים למחצה מתחילים להיקשר בין הדמויות. אם שמים את מבטחנו בו, דאגלס אדמס מושיע אותנו וטווה את כל החוטים לאריג יפייפה שהוא מלאכת מחשבת הקושרת בין שירה, פיסיקה, מוסיקה, טכנולוגיה, דת, אהבה, ומה לא. אבל בשביל כך צריך אמונה רבה שקשה לעיתים לגייס, אבל אל דאגה, בשביל כך יש את הנזיר החשמלי. אה? נזיר חשמלי? כן, זוהי דמות מאוד מהותית לספר.

מלבד הנזיר החשמלי ניתן למצוא בספר תיאור של טכנולוגיות המחשב האישי בראשית דרכן, בחור היוצר מוסיקה באמצעות מספרים אבל לא מצליח לפתור את בעיית הספה התקועה בכניסה לביתו, את המשורר המסומם קולדרידג' ושיריו הדגולים "קובלא ח'אן" ו"שירת הספן הישיש", את אוניברסיטת קיימברידג' במלוא תפארתה וקרתנותה, פרופסור הזוי הסובל מבעיות זכרון, ואת היחסים המורכבים בין בלש ומזכירתו. וכמובן, כמו בכל ספר בלשי ראוי לשמו, יש גם רצח. שלא כמו כל ספר בלשי ראוי לשמו, הרצח הזה הוא רק הטריגר המאיץ את סגירת ההקשרים ההולכים ונרקמים בין הדמויות. אה, וגם יש סוס. באמבטיה.

אני מקווה שסקרנתי אתכם מספיק עד כה כדי לרוץ לספרייה, לחנות הספרים הקרובה לביתכם, או אפילו לחנות מקוונת ולרכוש עותק של הספר.

ומה בנוגע לעיבוד הטלוויזיוני? האם הוא עומד בסטנדרטים הגבוהים שהציב הספר? ובכן, זוהי סוגייה לא קלה לפתרון, אבל בתור פתיח קליל אתם מוזמנים לצפות בטריילר שלו:

ניתן בהחלט לצפות בסרט הקצר בן השעה מבלי לקרוא את הספר מקודם, ולהיפך. שניהם מתכתבים זה עם זה בצורות מורכבות שאפרט עליהן יותר בחלק הבא, אבל נניח לזה לעת עתה. את הסרט יצר האוורד אוברמן, התסריטאי של סדרת מתבגרי-העל Misfits הנפלאה, שהיה מעורב גם בכתיבה לסדרת הבלשים הקשישים החביבה עליי עד מאוד – New Tricks (תורגמה בארץ ל-"סדר חדש"/"תחבולות חדשות"), שאין לי ספק שעוד אכתוב עליה פוסט מתישהו. את דמותו של דירק מגלם בחן ובכשרון רב סטיבן מנגן שמוכר מהרבה סדרות אבל כרגע מככב בטלוויזיה בארץ בסדרה "אפיסודס" בתפקיד ראשי. את תפקידה של סוזן, בת זוגתו הבלתי נלאית של ריצ'ארד, מגלמת הלן בקסנדייל, אף היא שחקנית מוערכת ומוכרת. את שניהם לא הכרתי כשחקנים קודם, אבל דווקא את דארן בויד שמגלם את ריצ'ארד בסרט (ואף דומה לדמות בספר דמיון פיזי מובהק) אני מכירה משלל תפקידים. הוא שיחק בקומדית/דרמת היחסים הבריטית המקסימה Imagine me & you, בתור חבר של הבעל הנבגד על ידי אשתו שמגלה את משיכתה למוכרת פרחים. הוא שיחק בתפקיד קטנטן ומופרע בפרק בסדרה "מרק האהבה" ששודרה כאן אין ספור פעמים בערוץ 23. הוא היה בתפקיד קבוע בסדרת המד"ב הקנדית Regenesis שהייתי צופה נלהבת שלה עד לשלב מסוים. ולמרות שלא הצלחתי למצוא אישוש לזה שזה הוא, ניתן לראות אותו כאן בפרסומת לסגוויי שעליהם רוכבים אבירים. כן, אבירים. אה, וגם הבלש ג'ילקס מוכר לי מהסדרה "כמעט אנושיים" שם הוא משחק תפקיד של ערפד לא סימפטי במיוחד (יש גם סוגים אחרים, מסתבר). אני מקווה שבקרוב יס או הוט (אבל זה הרבה יותר הסטייל של יס לרכוש דבר כזה) ירכשו את הסרט, ואת הפרקים הבאים שכבר דובר עליהם, וכולם יוכלו ליהנות מהצפייה בהם בלי מאמץ מיוחד.

אתם בטח שואלים את עצמכם: היא כבר כתבה כל כך הרבה, מה עוד יש לכתוב בנוגע לספר אחד ולסרט אחד? ובכן, החלק הבא שיעלה כאן בעוד מספר ימים, מיועד לאותם אנשים נבחרים שכבר קראו את הספר וצפו בסרט. מטרתי בחלק הבא היא להתחקות לפרטי פרטים (ועד לתיאור סופן של היצירות) אחר ההקשרים הסמויים בין הספר לסרט. מרתקות ככל שיהיו שתי יצירות הללו – הספרותית והטלוויזיונית – מה שמעניין אותי באמת זה לחקור כיצד אלמנטים מרכזים מחיינו (טכנולוגיה, דת, מערכות יחסים ובעלי חיים) מתבטאים בהן בדרכים שונות הן בשל המדיום האחר והן בשל מרחק של כ-20 שנה המפריד ביניהן. כך שאם לא קראתם את הספר, ולא ראיתם את העיבוד הטלוויזיוני, אני מציעה שאו שתלכו לעשות זאת ותחזרו הנה לקריאת החלק השני של הפוסט עם סיום הקריאה והצפייה, או שתיקחו את מכונת הזמן מהמחסן ותדלגו לעתיד שבו אתם אחרי חוויות אלו ותמשיכו את הקריאה כעת.

אבל בכל זאת נסיים את הפוסט עם עוד טעימה מהספר. בקטע הזה מסביר ריצ'ארד את הקשר הבלתי ניתן להפרדה שהוא מוצא בין המוסיקה השזורה בכל אספקט של חיינו לבין המתמטיקה:

"הדברים המעוררים את רגשותינו – צורה של פרח או כד יווני, התפתחותו של תינוק, משב רוח על הפנים, תנועת העננים בשמים, צורתם, ריצוד האור על המים, איוושת הנרקיסים ברוח הקלה, תנועת ראשו של אדם אהוב, תזוזת שערו בעקבות ראשו, העקומה שמתווה האקורד האחרון, הגווע, של יצירה מוסיקאלית – כל אלה יכולים להיות מובעים באמצעות זרימה מורכבת של מספרים" (עמ' 123)

אותם חומרים קסומים שמהם עשויים חיינו ושגורמים לדמנו לבעבע ולהתרגש, הם אלו העומדים במרכז הספר והסרט. קריאה וצפייה נעימה שיהיו לכם 🙂

כדי להמשיך לחלק הבא, לחצו כאן

מודעות פרסומת

5 comments

  1. שי פררו · אפריל 24, 2011

    מחכה בקוצר-רוח לפוסט הבא 🙂

    אהבתי

  2. שחר · אפריל 25, 2011

    מצטרף לשי!

    אהבתי

  3. inforails · אפריל 25, 2011

    תודה חברים!:-) כיף לשמוע.

    רינת

    אהבתי

  4. יעל ר. · מאי 16, 2011

    מעניין, לא ידעתי על הקשר בין הספר לדוקטור. טוב, אני כן קראתי אותו בתקופה שלא ידעתי על קיומן של טארדיסיות ואדוני זמן…

    והחלק עם הטרוניות על שדות תעופה הוא הקטע הטוב ביותר ב"שעת התה הארוכה" – אבל אולי זו רק אני ושנאתי היוקדת לשדות תעופה.

    אהבתי

    • inforails · מאי 16, 2011

      לו רק אדמס היה זוכה לחיות ולראות את הגלגול הפוסט-מודרני של הדוקטורים (מאקלסטון ואילך)…הייתי שמחה מאוד לראות אותו תורם איזה פרק-שניים כמו שגיימן עשה למשל.

      החלק עם שדות התעופה נראה לי נמצא ממש בהתחלה, לא? אני ממש צריכה לקרוא אותו מחדש מתישהו. אבל כרגע החלטתי לקרוא את אקסטרו של אלפרד בסטר סוף סוף.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s