ביקורת במשיכת קולמוס: מת ברובו

"To fear love is to fear life, and those who fear life are already three parts dead"
(Bertrand Russell – Marriage and Morals (1929

Heb_Cover

לטארה אברנתי לא היו חיים קלים. היא נולדה בכפר נידח שבו הכוהן ידע לבצע רק כשפי תיאולוגיה יישומית מהסוג הנחות ביותר. היא נקטפה משם לבתי הספר הנעלמים שבהם לומדים "האומנות" – הקסם של העולם הזה. היא הושלכה משם באופן המילולי ביותר דרך העננים אל האדמה הקשה וכמעט שלא שרדה את התהליך. ביקור קצר בעיירת הולדתה הוכיח שאפשר לעקור את האישה מעולם האומנות אבל לא את הדחף המבעבע לפתור בעיות באמצעותה. טארה נקטפת שוב ע"י גברת איליין קווריאן, מהפירמה הנחשבת קלתרס, אלברכט ואאו. היא הופכת לעוזרת ולשולייה שלה בתקווה להתקבל להיות שותפה-זוטרה. כמו שאתם מבינים, בעולם של "רצף האומנות" שיצר מקס גלדסטון בו מתרחש "מת ברובו", עורכי דין הם גם מכשפים ונקרומנסים. הם הבינו שביכולתם להשתלט על כוחות אלוהיים והחליטו לגרש את האלים ממקומם הכל-יכול ולחסל אותם. הם הצליחו תוך כדי הרס משמעותי לעולם שמסביב. עם זאת, נשארו מספר אלים בעלי כוח ומשמעות. טארה וגברת קווריאן מזומנות לעיר האדירה אלט קולומב במטרה לחקור רצח בעל השלכות קטסרופליות – רצח של אל. במקרה זה מדובר בקוס שלהבת- התמיד שהוא האל המניע של העיר שמספק את כל מה שדרוש עבור המשך פעילותה התקין. מפה לשם הן נתקלות במפלצות שונות, בכוח משטרתי יוצא דופן, באינטריגות כנסייתיות וביריב יהיר ונחוש. בדרך הן אוספות סיידקיקס לא צפויים. כל הדמויות בספר הן עגולות, פגומות ומרתקות וניתן לומר שרובן מכורות למשהו.

כשקראתי את הספר עצרתי מידי פעם להתפעל מעוד רעיון יצירתי שמקס גלדסטון זורק לעבר הקוראים בקצב מסחרר.  גם הכתיבה הפיוטית והחושנית היממה אותי. העולם עצמו, על האור, הכוכבים, האדמה והטבע שלו, הוא חלק ממכניקת הקסם ביחד המשלבת בתוכה גם חלקים מנשמות בני האדם. בעולם הזה אנחנו רואים את גלגלי השיניים, את חלקי המכונה הגדולה שמרכיבה את סך חלקיו. הרבה דברים הם פיזיים, נראים לעין. אלים הם ישות מוחשית והגיהינום הוא מקום שאפשר לבקר בו בחופשה. לא לחינם נאמר שגלדסטון המציא כאן תת-ז'אנר חדש בשם Faithpunk, שכמובן מתכתב עם התת-ז'אנר המוכר יותר, סטימפאנק. כאנשים פוסט-מודרניים אנחנו לרוב לא יודעים איזה רכיבים בדיוק גורמים לקסם הסמאפרטפון בכיסנו לפעול. מהנדסים וקוסמי קוד שיודעים לברוא מציאות טכנולוגית חדשה שולטים בעולמנו. עולמות בדיוניים בסגנון הסטימפאנק מאפשרים לנו לחוות עולם מסתורי פחות מבחינות מסוימות ויותר מבחינות אחרות. השם Faithpunk בעיניי לא הולם את מידת המורכבות של העולם של גלדסטון כי לא רק אמונה היא זאת שעומדת בבסיס הפעילות השוקקת של ערים ומדינות אלא גם גורמים אחרים.

היה נהדר ללוות דמות ראשית שהיא גם אישה וגם שחורה אבל היא לא token. היא דמות עגולה בעלת אמביציות חזקות, שכל חריף, יכולות אומנות מרשימות אבל גם לב במקום הנכון (עם סכין שמוחבא בו). היא גם לא הדמות הנשית החזקה היחידה. יש עוד כמה וכמה והן לא משלמות מחיר על עצם זה שהן נשים חזקות. אם כבר, הייתי אומרת שדמויות הגברים מוצגות באור שלילי יחסית בספר – כחלשות או ערמומיות/חורשות רע. גלדסטון מספר בראיונות שנשבע לעצמו שהדמויות בסדרה לא יהיו זהות לו כגבר סיסג'נדר לבן וסטרייט. יש עוד נשים במרכז הבמה בהמשך הסדרה וגם דמות של טרנסג'נדרית. נכון שיש הרבה דיבור על החשיבות של שונות וגיוון בדמויות שאנחנו רואים בספרות מדע בדיוני ופנטסיה אבל צריך להעריך כל יצירה שעושה את זה טוב ולא רק לצאת מידי חובה. בנוסף, לנוכח ה-backlash הנוראי שאנחנו רואים בזמן האחרון והחרדה של גורמים מסוימים מכך שדמויות מגוונות פולשות לתחומים האהובים שלהם (ראה ערך שערוריות ההוגו וגיימרגייט) – אני שמחה לקרוא ספרים כאלו.

לאלו מכם שמסוקרנים לגביי איך הגיע גלדסטון לרעיון המגניב וההזוי של שילוב עריכת דין עם נקרומנסיה, וכשף, אל דאגה, עשיתי את המחקר במקומכם🙂 אז גלדסטון חזר לארה"ב אחרי שהות בסין היישר אל המשבר הכלכלי הקשה של שנת 2008. אשתו התחילה ללמוד משפטים וחמותו היא עו"ד לענייני פשיטת רגל. לפתע הוא הבין את הדימיון בין שני העיסוקים. שניהם למשל כרוכים בקריאה של כרכים עבי-קרס ומלמול דברים בלטינית, שניהם מקצועות היררכיים שבהם מטפסים במעלה סולם הדרגות, שניהם דורשים התמסרות, נחישות והשתקעות בעולם שהרבה פעמים שואב את כל כולך אל אותו מסלול אפל של כוח וכסף.

גלדסטון הוא טיפוס מגניב ביותר בפניי עצמו ונראה כמו גיק חמוד ורב ידע בכל הראיונות איתו. הוא למד היסטוריה ושירה סינית באוניבסיטת ייל. טייל ברחבי אסיה ואירופה. נזרק מגבו של סוס בערבות מונגוליה. עבד כמורה, מדריך טיולים, מתרגם, אנליסט, עורך וחוקר. בנוסף להכל הוא גם אמן לחימה וסייף וכנר. איכשהו הוא גם מצא זמן ליצור שני משחקי מובייל מונעי טקסט על עולם הסדרה.

הספר יצא בהוצאת נובה בניהולו של דידי חנוך. תרמתי לקמפיין מימון ההמונים שסייע להקמת ההוצאה ואני שמחה מאוד על כך. שני הספרים הראשונים של ההוצאה קלעו בדיוק לטעמי. ידעתי שבחירות הספרים של דידי יבטיחו שאראה ספרות מדב"פ ששמה דגש על diversity. הספר הראשון שיצא בהוצאה – "חייו של טאו" מאת ווסלי צ'ו הציג דמות של מתכנת אסייאתי לא יוצלח במיוחד שמתגלגל למלחמת חורמה בין שני גזעים חייזריים שבמהלכה הם ניווטו את ההיסטוריה האנושית. זה ספר כייפי וזורם ומעניין. הוא לא מעמיק בעיניי כמו "מת ברובו" אבל הוא בהחלט מומלץ. זה המקום גם להזכיר את הכריכה המקסימה של שעיצבה אור רוזנשטיין שחושפת רמזים לדמותה של טארה אבל משאירה המון מקום לדימיון של הקוראים לעצב אותה בראשנו איך שנרצה. זאת בניגוד לכריכת הספר באנגלית שאני אוהבת מאוד אבל מודה שיש משהו בעייתי בכך שדמיינתי את טארה בדיוק ככה במהלך הספר מבלי שקיבלתי הזדמנות לברוא את דמותה בעצמי.

Eng_Cover.jpg

לרכישת הספר:
אתר הוצאת נובה

לקריאה נוספת:
ביקורת אחרת בעברית שכתבה קרולין זרעוני באתר של נוריתה (ביקורת מעולה)

מספר ראיונות מעניינים עם גלדסטון:
באז מאג
קווילרי
מגזין לוקוס
בוקניר

ניחושים בנוגע למקור השמות:
אבלרד
אלט קולומב
דנובו

ואיך אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי:

** גילוי נאות: דידי חנוך אור רוזנשטיין הם חברים יקרים אבל ההמלצה כאן היא באמת פרי התלהבותי הכנה ולא מחמאות ריקות מתוכן.

ביקורת במשיכת קולמוס: אוסקר ויילד והרציחות לאור הנר

הספר המקסים שאת כריכתו אתם רואים כאן הוא סוג של מכתב אהבה למשורר והמחזאי הנודע, אוסקר וויילד. אוסקר מוצג בספר כסוג שרלוק הולמס "אמיתי". הסיפור מסופר מנקודת מבט של רוברט שררד, מי שהיה באמת הביוגרף הראשון שלו וחברו. במילים אחרות, שררד הוא ה-"ווטסון" של וויילד. בספר ניתקל בכל הטריקים המוכרים של שרלוק רק בביצועו של וויילד: דדוקציה מפרטים קטנים, הסתרת מידע מהקורא ומדמות המספר עד רקע הגילוי הקריטי וגם שימוש בנערי רחוב (ה-irregulars של הולמס שלטענת ווילד, הוא היה ההשראה לכך) בתור מרגלים.

כמובן שכל שרלוק צריך תעלומת רצח טובה וגם וויילד נתקל בכזאת. הסיפור מתחיל בשנת 1889 כאשר וויילד מגיע לפגישה בבית בעל מוניטין מפוקפק ומזועזע למצוא את גופתו של בילי ווד, זונה ממין זכר בן ה-16. זירת הרצח מעוצבת בצורה טקסית ופולחנית לאור נרות. וויילד נחוש בדעתי להבין מיהו הרוצח ומגייס לשם כך את עזרת חברו החדש, ארתור קונן דויל. למרות התקווה שדויל ישחק תפקיד נכבד יותר בספר, הוא מגיע בעיקר להופעות אורח בנקודות קריטיות. רוב הזמן אנחנו עדים לדרך בה שררד חווה ומתעד את וויילד על שלל תכונותיו המוכרות: שנינות חדה ועוקצנית, גנדרנות, הערצה עזה לנעורים וליופי ונהנתנות דקדנטית שאופיינית לרוח תקופת ה-Fin de siècle (סוף המאה). אנחנו גם מגלים שוויילד הוא חבר נאמן ומפרגן. הם פוגשים או מזכירים שלל דמויות מפורסמות מהתקופה ההיא: ויליאם בטלר ייטס (המשורר האהוב עליי), ג'ון אוורט מילייה מהאחווה הפרה-רפאליטית, וויליאם וורדסוורת', דיקנס וכמובן ג'ק המרטש. הספר גם מתרחש בתקופה בה כתב וויילד את יצירתו המפורסמת ביותר: "תמונתו של דוריאן גריי" והספר אף רומז להשראה לדמותו של גריי.

Selfie-Dorian-Grey

הספר לא מתעלם ומדבר בבירור על גורלו העגום של וויילד. במהלכו דמויות רבות מנסות לחלץ מוויילד ווידוי כלשהו בדבר נטייתו המינית אבל ללא הצלחה. שררד מדגיש בצורה ניכרת את חשיבות המשפחה וספציפית קונסטנס, אשתו של וויילד, בעיניו. כך שקשה להבין אם הסופר מביע ניסיון להדחיק את הנטייה המינית של וויילד ואפילו להתכחש או להמעיט אותה או שמדובר פשוט בעמדתו של שררד.

אם זה לא ברור עד עכשיו, אני התענגתי על הספר ואני ממליצה עליו לכל מי שאוהב את התקופה והסגנון ואת וויילד. הסופר בבירור מעריץ של הסופר והמשורר והמחזאי וחקר את קורות חייו בקפידה כדי לשלב את האמת עם הבידיון. המחקר לא מפתיע לנוכח העובדה שהסופר כתב בעיקר ביוגרפיות על משפחת האצולה הבריטית לפני כן. מי שיהנה ממנו יכול להמשיך ליתר חמשת הספרים בסדרה. אני מתכוונת לעשות את זה בשלב כלשהו.

oscar_wilde

הדבר היחיד שפגם מעט בהנאתי מהספר הוא שיכולתי לנחש בערך מאמצע הספר מיהו הרוצח. ועדיין הסוף הפתיע אותי ולא הצלחתי לנחש את כל הפרטים והשתלשלות העניינים.

אז יאללה, למה אתם מחכים? The game's afoot!

ביקורת במשיכת קולמוס: Shardlight

איימי וולרד לא נמצאת במצב טוב. היא חולה במחלה סופנית ונפוצה בשם Green Lung וחיה בעולם פוסט אפוקליפטי שבו העשירים (שנקראים "האריסטוקרטיה") מקבלים בחינם חיסון כנגד המחלה בעוד כל היתר נאלצים לעבוד בעבודות מסוכנות כדי לקבל כרטיס לוטו שאולי יזכה אותם במנת חיסון. זה הרקע ל-Shardlight, משחק החדש מבית Wadjet Eye Games. הוא נוצר ע"י פרנסיסקו גונזלס, שהוציא במסגרת החברה את A Golden Wake (משחק בעייתי. עוד על כך בהמשך) ובן צ'נדלר, איש ארט שעבד עם וודג'ט על כמה וכמה משחקים בעבר. שניהם עכשיו הם חלק אינטגרלי מהחברה. זה אומר שזה המשחק הראשון של וודג'ט שנוצר in-house אבל לא נכתב ע"י דייב גילברט וזה מורגש היטב.

הבעיה העיקרית של Shardlight היא איימי. מתחילת המשחק איימי היא מעיין דמות די חסרת אופי שמטורטרת ע"י אנשים וגורמי כוח שונים ומחליפה נאמנויות כמו נעליים. במהלך המשחק אנחנו לומדים עליה מעט מאוד דברים – אנחנו יודעים שהיא מכונאית רכב כמו (כנראה) אביה שנפטר ושזה מה שהיא עושה בזמנה הפנוי – משפצת רכבים שהיא מוצאת. לעובדה הזאת אגב, יש ביטוי קטן יחסית במשחק והם לגמרי פספסו את ההזדמנות לשזור את זה בחידה ולעגן את זה יותר במציאות המשחקית. אנחנו פוגשים קצת חברי ילדות שלה ומכרים שלה במהלך המשחק אבל אנחנו לא לומדים עליה שום דבר מהאינטראקציות האלו. כל זה יוצר דמות שהיא סוג של טאבולה ראסה. מישהי שהיא נחמדה אבל…פרווה. לא ייחודית בשום צורה. יש גם דמות מסוימת וחשובה שמופיעה בשלב מאוחר יותר של המשחק שפועלת באופן שנראה לי ממש מנוגד להיגיון וקוד המוסרי שאמור להיות לה. 

ל-Shardlight יש בעיה נרטיבית. זה ברור שפרנסיסקו ובן חשבו על רעיון מגניב ל-setting מסוים בהשראת הרבה משחקים וסרטים שהם אוהבים (הם מצטטים את Fallout ו-Dishonored כמקורות ההשראה העיקריים) אבל הם שכחו לעגן אותו באנשים אמיתיים עם מניעים הגיוניים למעשיהם ועם חוש מוסר עיקבי שמתאים למי שהם אמורים להיות. למעשה, הייתי אומרת שזה מקרה קלאסי של משחק שבו העולם הוא הדמות הראשית. הוא אכן מעניין אבל לא מקורי וכדי שמשחק יצדיק את קיומו בז'אנר השחוק הזה, היו צריכות להיות לו דמויות חזקות ומיוחדות ו/או עלילה מיוחדת. המשחקים של וודג'ט תמיד התהדרו בהשפעות שונות כפי שניתן לשמוע בקומנטרי של כל משחק אבל במקרה של Shardlight הייתה לי תחושה שמדובר בסוג של Fan Fiction ליצירות אחרות. המשחק מרפרר להרבה מהן כמו משחקי הרעב, הילדים של מחר ו- 1984 (עם משרדים ממשלתיים בשם Ministry of Knowledge) וגם להיסטוריה – האריסטוקרטיה היא שילוב קלאסי בין הקיסרים הרומאיים למלכים הצרפתיים של פעם. Green Lung שואב השראה מהדבר השחור של ימי הביניים.

SL-palace

מקור: אתר החברה

יש גם בעיות טכניות – במהלך המשחק נתקלתי במקרים בהם ה-sprite של הדמות של איימי נעלם ורואים רק מעיין עיגול שחור על הרצפה הולך. היה מקרה שבו השתמשתי בשני חפצים ב-inventory בשלב מוקדם יותר והם כנראה לא צפו את זה, ואז נתקעים ולא ניתן להמשיך. במקרה הספציפי הזה, כתבתי להם ושלחתי save. הם שלחו לי save טוב והבטיחו לתקן את זה ב-update שייצא. בפעם השנייה ששיחקתי, קרה לי שוב מקרה שבו לא היה אפשרי להתקדם הלאה כי כנראה עשיתי דברים בסדר שהם לא תכננו. במקרה זה כבר ויתרתי והחלטתי שאם הם הוציאו משחק עם בעיות כאלו שגם עבר QA – אז מגיע להם לחטוף את ה-Backlash ואולי ללמוד מהלקח.

כן יש לי דברים טובים לומר על Shardlight – הגרפיקה שלו יפה למדי למרות שמפוקסלת יותר ממה שהפך להיות הנורמה בחברה לאחרונה. האורך שלו הפתיע אותי לטובה – ציפיתי למשחק קצר יותר של 6-7 שעות וקיבלתי משחק של 9-10 שעות. המוסיקה נעימה למדי והולמת את האווירה. רוב חידות האינבנטורי די הגיוניות ופתירות. עם זאת, אני חייבת לציין שיש חידה מאוד מעצבנת די בתחילת המשחק שלא מספקת מספיק רמזים לפתרון. וכן – יש לו עלילה שמגיעה אף יותר רחוק ממה שציפיתי ולא מעט מקומות לבקר בהם. סה"כ לאנשים שרוצים קווסט סולידי שנותן הרבה מה לעשות וזמן משחק ארוך יחסית, זה משחק מספק בהחלט. אתם יכולים לראות את המחמאות שהרעיפו מבקרים אחרים על המשחק בטריילר:

יכול מאוד להיות שהבעיות שהפריעו לי יהיו פחות משמעותיות לאנשים אחרים. אבל יש לי דרישות גבוהות בתור מעריצה של החברה שרגילה לרמת storytelling גבוהה ולחיבור רגשי עמוק לדמויות במשחקים שלה. מבחינתי המשחק לא מגיע לרמת המשחקים האחרים שנוצרו in-house ובטח לא לרמת המשחק האחרון שהוציאו – Technobabylon – שהיה משובח.

אני מרגישה מהקומנטרי שכולם שם ידעו שהמשחק בעייתי מבחינת הנרטיב וגם טיפה מהבחינה המכנית אבל השקיעו בו המון זמן ומאמץ מכדי לגנוז אותו. הם מודים בגלוי שהם הזמינו יועצת נרטיבית שתסייע להם ליצוק יותר עומק בדמויות ויותר חיבור רגשי. הם מספרים על דרכים בהם דייב הציע להם להעשיר את הנרטיב – הוא זה שרצה שאיימי תהיה זו שחולה במחלה כדי שיהיה מניע דחוף לפעולותיה. הם מספרים על הרבה דברים שרצו לעשות או שהרגישו להם לא מדויקים אבל בסוף השאירו את זה ככה עקב אילוצי זמן. בניגוד לקומנטרי במשחקים אחרים שבהם דייב או אחרים מספרים על התכנון המדוקדק של כל האלמנטים במשחק, חלק גדול מהקומנטרי מרגיש כמו התנצלות. הוא גם משמעותית פחות מעניין מקומנטרי אחרים ששמעתי במשחקי וודג'ט איי.

מקור: אתר החברה

מקור: אתר החברה

Shardlight הוא כן משחק יותר טוב מ-A Golden Wake ולכן מהווה התפתחות לטובה בקריירה של פרנסיסקו. אפילו שאיימי היא דמות בעייתית היא כן יחסית יותר מעניינת מאשר דמות סוכן הנדל"ן במשחק ההוא. אחרי הוצאת A Golden Wake, פרנסיסקו פירסם פוסט-מורטם מפורט שבו תיעד בדיוק מה לדעתו הוא עשה טוב במשחק ההוא ומה לא. הפוסט-מורטם גרם לי להרגיש אופטימית בנוגע למשחק הבא שלו. אבל בפועל, למרות שזאת קפיצה קדימה, היא לא קפיצה גדולה מספיק. הוא שוב נפל למלכודת של להתרכז יותר באווירה ובעולם על חשבון הדמויות. כאן העלילה יותר מעניינת אבל זה עדיין לא משחק מספיק טוב. אני מניחה שבמשחק הבא נראה שיפור נוסף שבתקווה יכיל את כל האלמנטים שנדרשים כדי שמשחק יהיה מוצלח באמת.

ביקורת במשיכת קולמוס: פרימורדיה

Primordia

“Oh, the places you'll go! There is fun to be done!

There are points to be scored. There are games to be won….

I'm afraid that sometimes

you'll play lonely games too.

Games you can't win

'cause you'll play against you.”

Dr. SeussOh, the Places You'll Go!

במהלך התואר הראשון שלי לקחתי קורס כללי בשם "מבוא לתסריטאות" שהעביר קובי ניב. קובי טען שכל יצירות האומנות הדגולות מתבססות על אחד משני דברים או שניהם: אהבה או מוות. הוא גם טען שבכל יצירה יש את אותו "אירוע מכונן" שמתרחש זמן קצר לאחר תחילתה שמזיז את הגיבורים הראשיים מחייהם הנורמליים והתקועים אל עבר שינוי והתקדמות. התיאור התיאורטי הזה מתלבש נפלא על ההתחלה המשעממת לכאורה של פרימורדיה.

הורציו נולבילט ועוזרו קריספין הורציובילט הם שני רובוטים בעלי תבונה המתגוררים בספינה המתפרקת-תמידית UNNIC באמצע שממה מדברית. חייהם מורכבים מהתנצחות משעשעת זה עם זה ומאיסוף פיסות פסולת אלקטרונית שאולי יהיו שימושיות בתהליך הבלתי-נגמר של תיקון ושיפוץ הספינה. בעוד קריספין הוא כמו הבן השובב והצעיר שעוד רוצה לחקור את העולם ולגלות מה נמצא אי שם, "אביו", או למעשה, היוצר שלו, הורציו, הוא רובוט נוקשה ומעשי, נזירי באופיו ובמראהו, שמסתפק בחיים הבודדים והשקטים הרחק מהצרות שמביאה העיר הגדולה, מטרופול, עיר הזכוכית והאורות.

אל חייהם מתפרץ באבחת לייזר פתאומי רובוט אימתני הגוזל את מקור האנרגיה של הספינה ונעלם. בלי מקור האנרגיה הזה עצם הקיום של הספינה ושל הורציו וקריספין מוטל בספק. לנוכח האיום הזה במוות, באותה שינה ללא חלומות על כבשים אלקטרוניות, נאלצים השניים לצאת למסע נועז אשר יוביל אותם לאו דווקא למקומות נפלאים כפי שדוקטור סוס טוען בספרו "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (שציטוט ממנו ניתן לראות בתחילת הפוסט). במקום זאת, השניים יגלו עובדות לא בדיוק נעימות על מקורם, על מה שהתרחש בעולם במהלך התבודדותם, וייאלצו להתמודד עם סוגיות קשות בנוגע לטכנולוגיה, דת, חוק, פוליטיקה וזהות אישית. אה, כן, ויש גם את הסוגיה הקטנה של לאן בעצם נעלמו בני האדם.

די בתחילת הקווסט, אנחנו למדים שהורציו הוא הומניסט. בעולם של פרימורדיה משמעות הדבר היא שהוא מאמין כי האדם הוא היוצר של הרובוטים, הבורא הנערץ, שהותיר לרובוטים יצירי כפיו את מלאכת השליטה והניהול בכוכב ו…עבר הלאה. ההתייחסות אל האדם היא כאל אלוהות מושלמת. בעולם הפוסט-אפוקליפטי בו מתגורר הורציו, עם השמיים המדכאים הממטירים גשם חומצי כל העת ומלאים בגופות רובוטים חרבות בכל מקום, אין פלא שהוא זקוק לנחמה מהסוג שהוא מוצא ב-"The Gospel of Man" שלו.

המון מחשבה, אהבה ומאמץ הושקעו ביצירת הקווסט הזה וזה ניכר. צוות היוצרים מורכב משתי חברות שונות שחברו יחדיו במטרה להוציא את המשחק לאור: Wormwood Studios תרמו את הפיתוח, הסיפור והכתיבה, האומנות, והמוסיקה ו-Wadjet Eye Games של דייב גילברט המהולל (בצדק) תרמו את העריכה, את החיבור אל שחקני הקול המוצלחים ושיווק המשחק. כמו במשחקים אחרים של Wadjet Eye Games, ניתן לבחור באופציה לשמוע "פספוסים" (bloopers) ואת הפרשנויות וההסברים של יוצרי המשחק (commentary) במקביל. כך אפשר להיחשף למגוון העצום של יצירות מדע בדיוני ובכלל (ספרים, סרטים, משחקים ובפרט קווסטים) שהשפיעו על היוצרים וסיפקו להם השראה. מומלץ בחום לא לוותר על הקשבה לקומנטרי שכן הוא מסביר הרבה דברים שלא ניתן להבין מהמשחק עצמו. למשל, הורציו מידי פעם פולט מילה עלומה שנשמעת כמו קללה בעולם שלהם אבל לא ברור לגמרי למה הכוונה. בקומנטרי מזכיר הכותב המוכשר של המשחק, מארק יוהלם, שהם חיפשו דרך לגרום לקללות של העולם של פרימורדיה להיות הגיוניות בהתחשב בכך שמדובר בעולם של מכונות, מחשבים ורובוטים. הרי קללות בדרך כלל מבוססות על איברי גוף אנושיים או דברים שנחשבים מעליבים או נוראיים בחברה האנושית. לכן מארק בחר במילה B'Sod שהיא למעשה קיצור של Blue Screen of Death. נו, אתם יודעים, אותו מסך כחול נוראי שכאשר הוא מבליח, אתם יודעים שחרב עולמכם ושתצטרכו להתחיל את כל העבודה שלכם מחדש? אותו מסך שגורם לכם להתפלל שעשיתם גיבוי לאחרונה? אז זה.

הקומנטרי מספק גם הסבר לכך שחלק לא קטן מהפאזלים במשחק קשור לפירוק והרכבה של מוצרים אלקטרוניים או לחוק. היוצרים מסבירים שהם עצמם חובבי משחקי הרכבה שכאלו בחייהם הרגילים ומארק יוהלאם הוא עו"ד ביום, ומפתח משחקים מתוסכל בלילה (שעבד בעבר עם חברות כמו Bioware, S2 Games ו – TimeGate). ייאמר לזכות הפאזלים במשחק שהם מתעלים על הפאזלים הרגילים מבוססי ה-Inventory, אבל אני מצאתי את חלקם מתסכלים מאוד ואפילו לא מובנים. עם זאת, הפאזלים בהחלט יצירתיים ומעוגנים היטב בעולם המשחק. הנה הטריילר:

אחד מהדברים שהכי אהבתי במשחק הוא ההומור שלו. בדיחות רבות במשחק קורצות לקהל גיקי חובב מחשבים ורובוטים. כמה דוגמאות שפשוט הייתי חייבת להביא:

– "This is like finding a bit in a terabyte"

– "For the love of RAM and ROM"

– "Mercy is malware"

– "Piece of advice for you: don't mess with the code if you can't handle the glitches"

כמה מילים על המוסיקה ומשחק הקול: המוסיקה מאוד אווירתית, אפלולית ומשקפת את העולם העגום שאנחנו רואים לנגד עינינו כל המשחק. שחקני הקול עושים עבודה לא פחות ממופלאה: אייב גולפארב, המוכר לנו בעיקר כג'ואי ממשחקי Blackwell, כבר רגיל לגלם את הסיידקיק ועושה עבודה נהדרת בתור קריספין מחוסר-הזרועות אך מרובה ההלצות והעקיצות. לוגאן קאנינגהם, המוכר לנו מתפקידו המיתולוגי כמספר ב- Bastion, מגלם את הורציו. לא אפרט לגביי שחקני הקול האחרים מחשש לספויילרים.

מומלץ לשחק במשחק יותר מפעם אחת ממספר סיבות:

  1. היוצרים טרחו ליצור מספר לא קטן של סופים אלטרנטיביים – חלקם עגומים יותר, חלקם עגומים פחות וחלקם אפילו חדורי אופטימיות לא אופיינית.
  2. במהלך המשחק יש נקודות מפנה שבהן בחירה בפעולה מסוימת עתידה להשפיע על העלילה בהמשך המשחק ועד לסופו. אני גיליתי את זה רק מקריאת פתרונות משחק מגוונים (walkthrough) וחזרתי לתחילת המשחק כדי לבצע בחירה אחרת באותן נקודות מפנה ולראות כיצד זה משפיע על המשחק מאוחר יותר.
  3. המשחק מאתגר אותנו לפתור מספר רב של Achievements יצירתיים. אני מודה שלא פתרתי את כולם, למרות שקראתי את הפתרונות.

לסיכום אומר כי המשחק מומלץ בחום לאוהבי קווסטים רציניים שעוסקים בסוגיות כבדות משקל ומדע בדיוני. ייתכן כי בתחילת הקווסט לא תבינו למה צריך לעניין אתכם המרדף אחרי מקור האנרגיה של שני רובוטים, אבל תחזיקו מעמד כי בהמשך הקווסט מתפתח להרבה מעבר לכך. כפי שמארק יוהלם אומר בראיון ל- Adventure Gamers: "המשחק בוחן תמות מנוגדות של עצמאות מול חוסר עצמאות, מיסטיות לעומת מטריאליזם, צדק לעומת רחמים, יצירה לעומת הרס וכדומה". אתם באמת רוצים לפספס משחק כזה?

לאלו מכם שמעוניינים לקרוא עוד על המשחק ויוצריו, הנה מספר קישורים:

אתר המשחק

Fallen – סיפור שמתרחש לאחר המשחק, באותו עולם, אבל בלי קשר ישיר לדמויות של המשחק:

גרסא מלאה בטקסט (PDF)חלק ראשון בגרסת אודיו

ביקורות:  12

ראיונות עם היוצרים- 12

חזיונות ויזואליים לנפש – מהדורת אפריל, 2013

מסתמן שסוג הפוסטים הזה ("חזיונות") הפך להיות הדבר הכי קרוב ליומן אישי שיש לי בבלוג הנוכחי. הוא גם הפך להיות סוג הפוסטים הקודר ביותר מבין הפוסטים בבלוג, והפוסט הזה לא שונה בכך. למעשה, הוא מתעלה אפילו על פוסט "חזיונות" הקודם ומסתמן שהוא הפוסט המורבידי והמקאברי ביותר שיצא לי לכתוב עד כה. בהתחשב בזה שאני מתכננת יום אחד להכין גרסת "לאבקראפט ואימה" בפורמט הזה, כדאי לא לטפח תקוות שהחזיונות הללו יהפכו מעודדים יותר בזמן הקרוב. אבל אין צורך לחשוש. הפוסט הנוכחי איננו מעיד על דיכאון חמור או אובססיה לא בריאה (לא יותר מידי לפחות :-)), אלא רק על הצורך שלי לפרוק כמה מחשבות ורגשות שהצטברו אצלי בתקופה האחרונה.

כידוע לחלק מקוראי הבלוג, אימי נפטרה בגיל 62 לפני כחודשיים וקצת כתוצאה מבעיות בריאותיות. כאשר חווים אובדן מהסוג הזה עוברים שורה של שלבים מתועדים היטב של אבל וניסיון להבין ולעכל את השינוי המר בחיים. יש ניסיון לעכל שדמות שהייתה כל כך מרכזית בחייך, מאז שאת קיימת, איננה עוד. לפתע כל דבר קטן וגדול מזכיר את האובדן – שירים באיטלקית ובצרפתית ובספרדית שרק היא הייתה שומעת בבית צפים ברדיו, תוכניות טלוויזיה שהיינו רואות ביחד מתעקשות לחזור לעונה חדשה, אוכל שאהבה להכין, מזג אוויר שהייתה נהנית ממנו… זה לא נגמר. ההבנה מחלחלת בהדרגה וחוצבת לה דרך בעמל על מנת להפוך להיות חקוקה בלב. אבל עדיין…יש רגעים שחושבים בהיסח דעת שבא להתקשר ולדבר איתה ואז בצריבה פתאומית נזכרים שזה לא אפשרי (למעט אופציות של סיאנסים וכדומה). מבינים שאין צ'אנס שני לממש את כל המשימות שקשורות לאימא שרשמת לעצמך בתקווה שתפני להן זמן יום אחד. שיום אחד תכיני לה את המיקסטייפ של שירים שחשבת שהיא תאהב, שיום אחד תושיבי אותה לסשן ארוך של בירורים על ההיסטוריה של המשפחה, ושאולי יום אחד תמצאי דרך לגרום לה להבין אותך יותר ולהשלים עם הבחירות שלך. בהיותי האדם הפלספן שאני, כמובן שנטיתי לעוד מסורת ארוכת שנים שמתרחשת אחרי אובדן – הרהורים נוגים על מוות ועל סופיות החיים.

קשה שלא להגות בנושא הזה כאשר חוזים במה שעד כה היה אדם חם, נושם, אוהב, ומחבק ועתה הוא גופה שמונחת לפנייך. כאשר נדרשים לענות לשאלות המשטרה על איך זה קרה מבלי שיודעים בדיוק מה לענות. כאשר מתמודדים עם ההוצאה של חברה קדישא את אימך בכיסא גלגלים אל עבר בית הקברות, עטופה מרגל ועד ראש בסדין, כאילו הייתה מוצר שדורש העברה. ההבנה שברגע אחד אנחנו עוברים מלהיות אדם בעל הזכות להיות אנושי על כל המשתמע מכך ואז הופכים למאכל לתולעים…אין הרבה דברים שמקבילים לידיעה הזאת. התרבות האנושית פיתחה עם השנים הרבה טקסים שקשורים במוות, והרבה סימבולים הכרוכים בכך, והם בהחלט עוזרים. להיות מוקפים באנשים תוססים בזמן השבעה זה רעיון נפלא וגאוני של היהדות אבל אחריה נותרים לבד והמחשבות מצליפות בנו.

על מה חשבתי ? על העיסוק האינסופי של התרבות שלנו עם המוות ומה שבא או לא בא אחריו. בהיותי אדם שמאז ומתמיד פנה אל תרבות ומדיה כדי לראות את עצמי וחיי משתקפים בהם ולמצוא רמזים וסימנים לנתיבים ולמשעולים הנכונים בחיים, חשבתי על הייצוגים של מוות ואובדן במדיה מהרגע הראשון כמעט, אחרי שההלם הראשוני חלף. חשבתי למשל על עד כמה העיסוק במוות שכיח במרבית הסדרות שאני רואה ומעולם לא חשבתי על כך לעומק. לפתע כל מיני רגעי מוות ואובדן קריטיים בסדרות אהובות צפו בזיכרון שלי והפכו יותר מובנים ועוקצניים ברגשות החזקים שעוררו בי. חשבתי על כך שאני חובבת מושבעת של ז'אנר המתח והבילוש שמחייב לרוב גופה על מנת שהתעלומה והמרדף אחר הפושע יהיו מספיק טרגיים ו-"גדולים מהחיים" כך שבאמת נתרגש מהם ונישאב אל הסיפור. חתול שהולך לאיבוד הוא לרוב לא פתיחה טובה ומעוררת עניין של שום סיפור בלשי, אלא אם מדובר בדירק ג'נטלי. חשבתי על כך שהסדרה הבלשית היחידה שראיתי (לפחות לאחרונה) שעסקה בהלם הטוטאלי, בתחושה שהחיים נקרעו לגזרים, ובהתפרקות המשפחה עקב מוות הייתה The Killing שצופים רבים קטלו ללא רחמים. קל הרבה יותר להתמודד עם תעלומה בעלת פתרון ברור מאשר עם ההשלכות הנפשיות והרגשיות שלה. אני צפיתי בסדרה במלואה על שתי עונותיה וגם אני תהיתי למה לא עוזבים אותנו בשקט ונותנים לנו ליהנות מתעלומה בלשית מסממת חושים רגילה שלא מצריכה להתעמת עם הכאבים הנוראיים שמשפחת הקורבן חווה. בדיעבד, גם הסדרה הזאת וגם הזכרונות על עשרות ומאות סדרות אחרות צפו במחשבותיי לפתע ותהיתי איך לכל הרוחות מתמודדים עם מוות בלתי רגיל, שקדמו לו סבל וכאב, כאשר ההתמודדות עם מוות "רגיל" היא כל כך קשה ונוראית ומאתגרת. לא היו לי תשובות וגם לא זמן להתחיל במסע מחקר עמוק אל תוך המדיום האהוב עליי בחיפוש אחר צורות התמודדות עם מוות ואובדן, אז פניתי למדיום שנקלט בשנייה ומאפשר חוויה רגשית אינטנסיבית מיידית יותר – תמונות.

התחלתי מלעבור על אוספי התמונות ששמרתי עבור מטרות שונות וראיתי מי מהן עוסקת בתחום. המשכתי אל מקבצי תמונות ברשת – בלוגים, טמבלרים, גלריות וכדומה – וחיפשתי מילות חיפוש כגון death, grief, loss, pain, grave, skull, murder וכדומה וכדומה וכדומה. אני לא יודעת בעצמי בדיוק למה, מעבר למה שהסברתי. כנראה שהיה לי צורך לראות כיצד ההתמודדות עם הנושא הכל כך אוניברסלי הזה נפרט ליצירות אינדווידואליות רבות. רציתי לראות איך אנשים אחרים חווים את זה, לא במילים, אלא בעוצמה ויזואלית שלא מאפשרת להעלות את ההגנות לפני שרואים את התמונות. הממצאים שלי אינם כה מרשימים, למען האמת. מרבית התמונות שאעלה כאן אינן בהכרח מדברות על חווייה דומה לשלי של אובדן אם, אלא על סוגים שונים של מוות ושל סימבולוגיה שמקושרת למוות. בסופו של דבר על אף המשותף בחוויית האובדן, קשר בין שני אנשים הוא דבר סופר ייחודי המורכב ממיליארדים של רבדים ואינו ניתן להחלפה או להשוואה. בטח ובטח כשמדובר בקשר בין אם ובת. אבל הן כן כולן תמונות שהכריחו אותי להשתהות עליהן יותר משנייה אחת, והזעיקו רגש כלשהו ממעמקי ליבי, וזה בהחלט סייע.

לפני שנפנה לתמונות ולניתוחן, הגיע הזמן למקטע המוזיקלי של הפוסט (עוד מסורת שאני מבקשת להנהיג במסגרת "חזיונות"). יש עוד משהו שמתרחש בעקבות אובדן וזה המחשבות על הסופיות שלך עצמך. על המגבלות של האנושיות שלנו. ז'ורז' ברסנס בחר להתמודד עם זה בשיר "להוליך שולל" (את המוות, במקרה הזה), שמבצע שלומי שבן המוכשר, לפי תרגומו של דורי מנור המופלא. מומלץ לקרוא את המילים.

אגב, בעוד אנשים אחרים מתמודדים עם המוות על ידי ההחלטה להותיר מאחוריהם משהו בדמות יצירות או ילדים, אני החלטתי שהמורשת שלי תהיה אחרת. לצערי, אין לי כשרון ליצירתיות מהסוג שבורא דברים יש מאין, אבל אני רוצה להאמין שיש לי כשרון לקשר בין אנשים לבין פיסות יופי ורעיונות שלא עלו על נתיביהם קודם לכן. אז אפרופו זה, הגיע הזמן לפנות לאומנות היפייפיה והעוכרת שלווה שלפנינו.

צמד התמונות הראשונות עוסק ברצח – האחת, ברצח מאוד ריאליסטי, מעולמנו אנו, והשנייה ברצח בעולם עתידני.

התמונה הקרויה Crimes in Argentina נוצרה כחלק מסדרת תמונות בשם "Faces and Masks" המתארת את היסטוריית הפשעים בארגנטינה, המדינה ממנה מגיע האמן, Giacobino. בתמונה אנחנו רואים אסופת גברים המתכנסת סביב מה שנראה כגופת גבר, עטויה בכיסוי כלשהו. לפי היוצר, צורת הכיסוי יוצרת במתארה את צורתה של ארגנטינה על גבי המפה. ניתן לחשוב שההתכנסות של כל הדמויות הנראות לעין ואלו שאובדות בערפל היא לצורך התבוננות במותה של המדינה עצמה.

מעניין לראות כמה דימיון יש בין שתי התמונות: בשתיהן ניכר גשם שוטף שתורם לאפלוליות הסצינה, בשתיהן נראה שוטר אחד שמטפל בגופה ושוטר(ים) שעסוקים בשרבוט רשימות, ובשתיהן ניכרת התקהלות סביב המחזה. בעוד שהתמונה הקודמת מתארת מרחב סגור, מחניק אפילו, של גברים שמקיפים את הגופה, ללא קו ברור של הפרדה בינם לבין זירת הרצח, הרי שבתמונה הזאת יש קו הפרדה בולט ותחושה של מרחב ושל עיר עתידנית של גורדי שחקים תאגידיים וטכנולוגיות מתקדמות שעוטפת את המחזה. סייברפאנקי משהו. אבל כמובן ההבדל המאוד מהותי בין שתי התמונות היא העובדה שבתמונה השנייה יש חוצנים, ואחד מהם הוא החשוד בפשע שנאזק ע"י השוטרים, ונראה כי גם הקורבן הוא לא בן אנוש אם כי מגזע חייזירי אחר (אין לו את הפרצוף המוארך עד מאוד של החשוד). סוגים אחרים של חוצנים ניכרים מסביב לזירת הפשע (מומלץ ללחוץ על התמונה ולבחון את כל פרטיה בגרסתה המוגדלת). לפחות בעולם העתידני עדיין יש להם דקלים.

צמד התמונות הבאות עוסקות בהתמודדות של יוצריהן עם אובדן של אנשים קרובים. התמונה קורעת הלב הראשונה (אולי קצת יותר מידי) נקראת "Drowning in Blood and Tears" והיא של אמן בשם Kode Logic. הוא מספר שיצר את התמונה בעקבות הידיעה הטרגית שקיבל על כך שבן דודו הצעיר נורה. את כל רגשות הזעם והכעס שלו על אובדן האפשרויות שהיו טמונות בחייו של בן דודו, ועל כך שלא יזכה ליהנות מכל הדברים הרגילים שילדים נהנים מהם, הוא זיקק לתוך התמונה הזאת.

Kathy Murysina התמודדה עם האובדנים שלה בצורה יותר מעודנת ומרומזת אבל בהחלט גם סוערת. בקיץ אחד היא איבדה גם את סבתה האהובה וחודש לאחר מכן, חברה טובה שהייתה רק בת 25. גם היא, כמוני, נגררה למחשבות על הפיזיות של המוות ועל מה קורה לגוף אחרי שהלב מפסיק לפעום. תוצאת כל הרגשות והמחשבות המתגוששים הללו הייתה התמונה הזאת.

צמד היצירות הבאות עוסק ספציפית באובדן של בני זוג, אובדן קשה ביותר לכל הדיעות. היצירה הראשונה, דווקא בשל העדינות העצובה שבה וחוסר הפומפוזיות, נגעה במיוחד לליבי.

אנחנו רואים גבר עצוב, אוחז בנייר על ליבו, מוקף בתמונות של נשים חסרות פנים. לא ברור אם מדובר בנשים שונות שאיבד או שמא אותה אישה בתקופות שונות בחייה. לנוכח ההסבר של היוצר לתמונה, קרוב לוודאי שמדובר באופציה השנייה. הציור הוא מחווה לקטע מהספר A Grief Observed של ק. ס. לואיס שנכתב בעקבות האבל העמוק שלו על מות אשתו. ג'וי דיווידמן הייתה אישה אמריקאית צעירה, שהייתה שונה מלואיס בהמון מובנים. ארבע שנים לאחר נישואיהם היא נפטרה מסרטן בגיל 45. סיפורם מתועד בסרט הנפלא "ארץ הצללים". סר אנתוני הופקינס גילם שם את לואיס, ודברה ווינגר הנשכחת (וחבל שכך) את אשתו. מיכאל מוריס יצר את התמונה כחלק מאסופת ציורים שיצר בהשראתו של ק.ס.לואיס שכידוע הוא היוצר של הסדרה המפורסמת "דברי ימי נרניה" בנוסף להיותו תיאורטיקן נוצרי. היכנסו לכאן כדי לראות את יתרת הציורים מהאסופה הזו.

היצירה הבאה מראה זוג אוהבים – אחת על פני האדמה והשני בתוכה, אבל פרח דמי היוצא היישר מליבו של הגבר מצליח לפרוץ החוצה ולגעת באישה. הסגנון הזכיר לי קצת את ציוריה של פרידה קאלו אבל הצייר Evan B. Harris הוא בכלל מאורגון, ארה"ב. הוא הצליח ללכוד בצורה יפייפיה את הקושי להינתק, את הצער והכאב העמומים אך הכואבים שמשתקפים על פני האוהבים, ואת העובדה שהעולם מסביב, "החי", נראה חדגוני וחסר צבעים לעומת הקשר והחיבור הצבעוניים שעדיין קושרים ביניהם. תמונות יפות אחרות של האמן ניתן לראות כאן.

שלושת התמונות האחרונות הן תמונות שאני מכנה בשם החיבה WTF. תמונות שלאו דווקא ברור מה עבר בראשם של האמנים שיצרו אותם אבל אנחנו מלאי הערכה והפתעה בכל זאת.

נתחיל בציור של גברת לורי ליפטון. ללורי יש חיבה עזה לציורים סוריאליסטיים, מטרידים ובעיקר – מרובי שלדים וגולגולות. הציור הזה מכונה בשם המקסים וההולם Family Reunion.

אנחנו רואים בתמונה משפחה עניפה, מפוארת ומכובדת של שלדים עומדת סביב ארון הקבורה של יוצאת הדופן היחידה, הכבשה השחורה של המשפחה, מי שעדיין קיימת בדמות בשר ודם (לא לעוד הרבה זמן). נראה שהם שמחים על הצטרפותה המאוחדת לחיק המשפחה, בדרך בה אלוהים ברא אותם. זאת לפחות הייתה הפרשנות הצינית שלי לתמונה. יש רבות אחרות.

יש טרנד שלם באומנות שבו תמונה מציגה לכאורה דבר אחד אבל בהסתכלות מעט אחרת היא מציגה דבר אחר, לרוב קודר ואפל יותר. מצאתי כמות אדירה של תמונות שהציגו סצינה תמימה לחלוטין אך למעשה שיקפו גולגולת. ראו למשל הדגמה בפוסט הזה. אחת מתמונות קרצה לי במיוחד לנוכח צבעיה, האווירה הג'אזית שהיא הצליחה להעביר בחיות, והרמיזה הכרוכה בשמה.

25kartinok כינה את התמונה הזאת בשם The Detective. יש בה הרבה אלמנטים המרמזים על עלילת סיפור של בלש בסגנון פילם נואר: תמונה של אישה יפה, מחברת ועפרון שנועדו לשרבט את רשמיו ומחשבותיו, חתולים שחורים מוזרים כי…הם תמיד תורמים לאווירה הדרושה בסרטים כאלו, להקת נגנים על רקע עיר בלילה. שם התמונה מרמז על כך שגם הצופה כמו הבלש צריך לשים לב לפרטים הקטנים אבל גם לתמונה הגדולה שנוצרת בהסתכלות מזווית מעט אחרת. אני התאהבתי בתמונה הזאת ושמחתי לגלות שגם יתר יצירותיו של האמן נוטות לסוריאליזם צבעוני ולגלגני.

גם התמונה של Fred Einaudi עוסקת בגולגולות. חופן מהן למעשה. חופן מהן מוגשות בצירוף חיוך נוצץ של עקרת בית אמריקאית קלאסית משנות ה-50, אם להיות מדוייקים. לא סתם כינה את הציור בשם הציני Patriot. רמיזה להקרבה של אימהות את ילדיהן על מזבח הפטריוטיזם? לא יודעת. אני רק יודעת שהתמונה קריפית בצורה מעוררת מחשבה.

אם עדיין לא נמאס לכם לגמרי מהתכנים המדכאים הללו, הרשו לי להמליץ על מספר קישורים מרתקים שנתקלתי בהם בעת המחקר לפוסט הזה. Death: A Self Portrait היא תערוכה שנוצרה מאוספו הפרטי של אספן האומנות ריצ'ארד האריס. הוא עשה משהו דומה למה שניסיתי לעשות בפוסט הזה רק במימדים הרבה יותר מרשימים ובעולם האמיתי. הוא אסף תמונות, גלויות, חפצים ויצירות שונות שעוסקות במוות. ניתן לקרוא רשמים ולצפות בדוגמאות מהאוסף בקישורים הבאים: כאן, פה ושם. בדומה לכך, הטמבלר מלא החיים, The Morthouse, אוסף בקפדנות ראויה לפחד יצירות שונות שעוסקות במוות על כל היבטיו וחלקיו: גולגולות, גוויות, חניטות, קבורות וכדומה…בין אם מדובר במוות כתוצאה מפשע, התאבדות, מחלה או מלחמה. הסיפור המצוייר La morte & la madre  מראה מה קורה כאשר המוות נתקל באם לילדים קטנים.

כדי לסיים בנימה קצת פחות קודרת, בחרתי בציור המשעשע הזה: Life and Death של OtisFrampton. אם שרדתם עד לסוף הפוסט, כל הכבוד. אשמח מאוד לשמוע פרשנויות שלכם על היצירות שהובאו כאן ו/או המלצות על יצירות אומנות שעוסקות במוות ובאובדן.

ביקורת במשיכת קולמוס: "כמו נוצה ברוח" – ג'קלין וינספיר

אפילו אם לא הייתי שבויה כבר בקסמה של החוקרת המוכשרת, מייזי דובס, הרי שהתקלות מקרית בספר "כמו נוצה ברוח" בחנות הייתה מובילה לרכישתו המיידית ולו רק בשל עטיפתו המופלאה. הספר הקודם בסדרה, שאף הוא מוצלח מאוד – "חוף מבטחים" – התהדר באיור מסוגנן של מייזי הלבושה כולה בבגדים אדומים ואוחזת במטרייה על רקע של כתב יד וענפי עץ. אך אין כמו תמונת שחור-לבן כדי להישאב בחזרה אל העבר, אל לונדון של פעם, אל רגע היסטורי שנלכד. לונדון של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה- 30, שבין שתי מלחמות עולם, משתקפת אלינו באמצעות רחוב מרכזי אחד, אשר נמצא בחזיתו של Bank of England. אנחנו עדים להמולה ולתנועה השוקקת והתוססת של כל מיני כלי רכב ואנשים מסוגים שונים: אנשי עסקים בחליפות הדורות הממהרים לעבודה, מנקה רחוב, איש המציג את מרכולתו על גבי אופניו, שוטר שכנראה אמור לכוון את התנועה, אוטובוס עם כרזת פרסומת לתה ליפטון, מכוניות שכיום הן פריטי אספנים יקרי ערך, עגלה רתומה לסוסים הנראית במרחק, משתרכת מאחורי הרכבים המכניים (סימבולי משהו) ועוד ועוד. ממש לפני הבנק ניצב לו בגאון פרש מפוסל, בוודאי גיבור מלחמה בריטי כלשהו.

אם כבר מדברים על מלחמה, הרי שזאת עומדת גם במרכזו של ספר זה בסדרה. אני מתייחסת כמובן ל-"מלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, המלחמה שהייתה כה נוראית עד שחשבו ששום מלחמה נוספת לא תידמה לה בהיקף ההרוגים והפצועים, בגוף ובנפש. הם חשבו שראו את המלחמה בצורתה ההרסנית והמזיקה ביותר…עד שהגיעה לה מלחמת העולם השנייה. במקום מסוים, ומבלי לחשוף יותר מידי, אני סבורה שמתחת למעטה של ספרים בלשיים תקופתייים "קלילים" ומהנים מסתתרת לה, בהסוואה קלושה משהו, ביקורת קשה על הדרך בה אלימות ומלחמה משפיעים על כל מי שנחשף אליה בעצמו או דרך יקיריו. אבל אני מקדימה את המאוחר…

דמותה של מייזי דובס היא דמות נשית יוצאת דופן בתקופה בה היא חיה. בת למשפחה מהמעמד הנמוך, היא מצליחה להתקבל לעבודה בתור משרתת באחוזת אביורי פלייס, השייכת למשפחת קומפטון, משפחת אצולה מרובת נכסים. ליידי רוואן, בעלת האחוזה, מבחינה עד מהרה שמייזי היא אישה מבריקה ובעלת יכולות ומחליטה לממן את לימודיה בקולג' גירטון לנשים שבקיימברידג'. כן, סיפור סינדרלה לא אמין במיוחד אבל בוא נגיד שאנחנו מאמינים שהיו גם בני אצולה משועממים ורבי חסד באותה תקופה (בכל זאת, גם היום עשירים הם חובבי פילנתרופיה). מייזי מוצאת את עצמה כבת טיפוחיו של ד"ר מוריס בלאנש, מומחה לרפואה משפטית, המעביר לה את כל הידע שצבר אודות התחום, ובסופו של דבר היא פותחת סוכנות בילוש פרטית משל עצמה. בתחילתו של הספר היא זוכה לקבל מקרה חדש מאיש עשיר כקורח, ג'וזף וייט, אשר גם הוא החל את חייו בתחתית הסולם החברתי וטיפס לעמדת בעל רשת חנויות לממכר מזון. הוא מבקש ממייזי שתאתר את בתו הסוררת ומשם מתחילה עלילה מסועפת ומרתקת יותר ממה שנשמע כאשר חושבים על בריחתה של בת אצילים מפונקת מביתה.

אני חייבת לציין שלא הצלחתי להתחמק מלתאר בראשי את דמותם הציורית של גיבורי הסדרה התקופתית "אחוזת דאונטאון" כאשר תוארו כל מיני רבי-משרתים, מנהלות משק הבית, מבשלות ואנשי אצולה שונים במהלך הספר. גם "אחוזת דאונטאון" מתרחשת אחרי מלחמת העולם הראשונה ולקראת השנייה ומתארת עולם חברתי דומה למדי בו  יש דגש על התככים והיחסים בין אנשי המעמד הגבוה לנמוך ובין אנשי כל מעמד לבין עצמם. לא הופתעתי יותר מידי כאשר גיליתי שהסופרת היא מעריצה של הסדרה, כפי שניתן לראות בפוסט בבלוגה.

באופן כללי, קראתי את הספר בנשימה עצורה ובמהירות לא אופיינית לי ונהניתי מכל רגע. לחובבי ספרות בלשית, וספציפית ספרות בלשית תקופתית, הספר הוא תענוג שמסתיים מהר מידי. אין צורך לקרוא את הספר הראשון בסדרה לפני כן משום שהספר השני עושה עבודה מצויינת בהעברת כל הפרטים הדרושים מבלי להכביד ולשעמם את אלו שכבר מודעים אליהם.

עד כאן הייתה הביקורת עבור אלו שטרם קראו את הספר, ועכשיו אני עוברת לביקורת שפונה לאלו אשר כן קראו את הספר עד סופו, ובעצם מטרתה להציג כמה מחשבות שבדיעבד ורגעים קסומים במיוחד ממנו. נו, על מי אני עובדת? המטרה היא בעיקר להזכיר לי את הקטעים שאהבתי במיוחד בספר משום שאני נוטה לשכוח את הפרטים הקטנים זמן מה אחרי הקריאה…הביקורת המספיילרת תופיע ישר אחרי התמונה המציגה את הכריכה באנגלית, אז אם לא קראתם, נא לדלג עד לתגובות!

רק אציין שבסדרת הספרים של מייזי דובס יש עשרה ספרים עד כה, כפי שכתוב באתרה של הסופרת, ואני מקווה מאוד שכולם יתורגמו לעברית באותה איכות של תרגום, עריכה וכריכה כמו שני הספרים שיצאו עד כה. הוצאת אריה ניר, לטיפולכם !

ניתן אולי לחשוב על "כמו נוצה ברוח" כעל רומן בלשי למשרתות בלי יותר מידי עומק, אך אין הדבר רחוק יותר מהאמת. בתום הקריאה, כאשר רפרפתי בספר, נדהמתי שוב מעושר ההתייחסויות והתובנות הפסיכולוגיות שהוא מציע באשר לרבדים השונים בחיים. הוא עוסק לא רק בפן המקצועי של חייה של מייזי אלא גם בנושאים כבדי משקל כדוגמת התמודדות עם בדידות, אובדן, התמכרויות, כאבים, משברים ועוד. אנחנו עדים לקשייה של מייזי בתור רווקה, יתומה, בת 32, אשר אינה משתייכת לגמרי לא למעמד הגבוה ולא למעמד הנמוך, וצריכה לדאוג הן לאביה שעובר תאונה במהלך הספר והן לעוזרה המסור, בילי ביל, שמכור למשככי כאבים לא חוקיים עקב פציעת מלחמה ישנה. הנה שני קטעים מהספר שמדגימים התמודדויות אלו היטב:

 "לאחר מכן, כשפקחה את עיניה במלואן, הכירה מייזי באמת שהתגלתה לה בדממה – האמת שבגללה התחמקה מביקור אצל אביה, שכן הוא היה מבחין בכך מיד. האמת שמייזי התחמקה ממנה זמן כה רב הייתה פשוטה: היא הייתה בודדה. וכשנותרה דוממת עוד רגע, תהתה אם גם בבסיס צערה של שרלוט וייט שכנה הבדידות."

ובהמשך הספר:

"וכשהשקיטה את לבה ורוחה, עלה בדעתה של מייזי לשאול את עצמה: אם לידיה פישר בחרה באלכוהול, ובילי בסמים כדי להדוף את התזכורות היומיומיות, מה עשתה היא כדי לעמעם את הכאב? וכששקלה את תשובתה, עלתה במוחה המחשבה האיומה שאולי עמלה קשה על בדידותה בנוסף לאופי התובעני של עבודתה. אולי עבדה קשה כל-כך עד שלא רק שהצליחה להתעלם מאי-נוחות גופנית, אלא הפכה את עצמה לאי המתרחק מקשרים אנושיים עמוקים יותר. היא התחלחלה."

עם זאת, הספר גורם לנו לחשוב שיש תקווה לכך שבעתיד מייזי לא תהיה כה בודדה. שני גברים בעלי שיעור קומה מחלחלים באופן הדרגתי אל חייה הפרטיים של מייזי ונראה כי הם מעוניינים בה מבחינה רומנטית: האחד, המפקח סטראטון והשני ד"ר אנדרו דין. בשלב כלשהו מתבהר שעל אף עניינו הרומנטי של סטראטון במייזי, הוא אינו רואה בה כשווה לו ונוטה לזלזל ביכולותיה ותבונתה. ד"ר אנדרו דין חולק עימה את תשומת הלב לפרטים ומתייחס אליה בצורה הוגנת ולא מתנשאת. לי היה ברור מאוד במי משניהם היא בחרה בסופו של דבר,  על אף שהדבר נשאר מעורפל בכוונה עם תום הספר.

חלק גדול מהעול הכבד שנושאת על כתפיה מייזי קשור לחוויותיה הקשות במהלך מלחמת העולם הראשונה, בתור אחות שטיפלה בפצועים, וגם בתור מי שאיבדה את אהובה הרופא סיימון שנפגע קשות בהפגזה של המרפאה בה עבדו והפך לצמח. כל מי שחווה אובדן, ובפרט אובדן הקשור למלחמה, יכול להזדהות עם הפסקה הזאת:

"עיניה של מייזי התמלאו דמעות כשאפף אותה הצער שהמשיך לתקוף ברגעים הכי פחות צפויים, כשהזיכרונות העזים והאיומים צפו בלי התראה. מייזי ידעה שהזיכרונות לא שייכים רק לה. נדמה שצער משותף השתהה לעיתים קרובות באוויר, אולי נישא ברוח קלילה הנושאת את שמו של אחד מאלה שאבדו, שם שנשמע בשיחה או הוזכר במפגש, וההבנה שאחד או שניים מאותה קבוצה אינם, וצחוקם לא יישמע עוד. נדמה שייסוריהם של כל גבר ואישה, שחיו בצל החשש או המציאות של אובדן אחד מאהוביהם במלחמה, יצרו תהום, ובכל יום היה עליהם להתמודד איתה מחדש".

אהבתי במיוחד את העובדה שמייזי אינה גיבורת-על כדוגמת שרלוק הולמס שניחן ביכולת הסקה מהירה ועמוקה, על-טבעית כמעט., היא מצליחה בחקירותיה באמצעות עבודה קשה ושימוש בטכניקות ייחודיות שלימד אותה ד"ר מוריס בלאנש. על אף שהגדרתה בתור פסיכולוגית מעט מקרטעת, היא בהחלט ניחנה בחוש טוב להבנה עמוקה של אנשים, רגשותיהם, מניעיהם וסודותיהם. היא מתמודדת עם החקירה לאט לאט ובנחישות תוך שהיא הופכת כל אבן ובוחנת כל פרט, ומתעדת כל זאת ב-"מפת החקירה" שלה המכילה פרטי ראיות, רעיונות, אפשרויות ותחזיות. מעניין לבחון מעט יותר מקרוב את הטכניקות בהן היא משתמשת: "מפת החקירה" שכבר הוזכרה, מדיטציות, "תקשור עם רוחות נרצחים", כניסה למוחם ולדמותם של האנשים המעורבים בפרשה ואף גילום שלהם במסגרת משחק תפקידים. נראה שחלק מהטכניקות האלו הן רוחניות במובהק, דבר שאינו אופייני למרבית הבלשים המוכרים מהז'אנר שנוטים לדבוק בשיטות שכלתניות, רציונליות ומדעיות בלבד. הנה למשל תיאור של הדרך בה מייזי נעזרת במדיטציה כדי להירגע ולהרהר:

"היא שאפה עמוק ארבע פעמים דרך אפה, כפי שלמדה לפני שנים כה רבות מקאן, המיסטיקן העיוור מציילון. מוריס הכיר לה אותו כדי שתלמד שהראייה אינה תלויה בהכרח אך ורק בעיניים. מאז שעשתה במחיצתו של קאן ולמדה את רזי המדיטציה העמוקה, הייתה מייזי מורגלת בסכנות הטבועות בשימוש בכלי כזה בעבודתה, וידעה שגם רוחה החזקה חשופה להילת הנפש המוטרדת."

טכניקה אחרת בה מייזי משתמשת היא לחקות את סגנון הדיבור, המבטא הייחודי והיציבה של בני שיחתה על מנת ליצור חיבור עמוק יותר, פתיחות ואמון:

"היא רכנה קדימה, וגם אם המשרתת לא הבחינה ביודעין בשום שינוי בדבריה, מייזי שינתה קלות את מבטאה כדי שתישמע קצת כמו הצעירה שמולה".

 באחד מהקטעים שוברי הלב ביותר בספר, מייזי מבקרת את ג'ון סדג'וויק, בעלה של אחת מהנרצחות, אשר מתקשה להשלים את מותה. תיאורו של מר. סדג'וויק הרגיש לי מאוד מדויק. כך בדיוק מתנהג אדם שאיבד את כל עולמו, שצריך להתמודד לא רק עם אובדן רעייתו היקרה והאהובה, אלא גם עם הידיעה שנרצחה באכזריות, ושהמשטרה ושכניו סבורים שהוא אשם בפשע הנורא. העובדה שלא היה לזוג ילדים רק מעצימה את הכאב. מייזי נעזרת בטכניקות שלמדה ממוריס כדי ליצור קשר אישי ואמון בינה לבין מר סדג'וויק:

"כאילו נדחק פנימה מרוב אי-נוחות, גחן סדג'וויק על קצה הכורסה בכתפיים שחוחות והחזיק במרפקיו. מייזי התחלחלה כשנזכרה בדבריו של מוריס בימים הראשונים של חניכותה: "התבונני בגוף, מייזי; ראי איך היציבה משקפת את הלך הרוח." ג'ון סדג'וויק לפת את גופו כאילו רצה להציל את עצמו מהתפרקות.

"מייזי הניחה לדממה לאפוף אותם. בזמן זה השקיטה את גופה, הסדירה את מחשבותיה וראתה בעיני רוחה את הקשר הנוצר בינה לבין האיש מולה. היא דמיינה זרם אור נובע ממרכז מצחה, בדיוק מעל אפה, חוט קורן שזרם לעבר האיש ושטף אותו בחום מואר. האיש שרצה שיפנו אליו באופן לא רשמי כג'ון ריפה אט-אט את כתפיו ושחרר את זרועותיו. הוא נשען אחורה."

כל כך אהבתי את העובדה שבסופה של החקירה, מייזי טורחת לבקר את מר. סדג'וויק ומגלה שהוא מתכוון לעקור לניו-זילנד, להתחיל חיים חדשים הרחק מהבית שמהווה תזכורת חזקה וכואבת לאשתו שאבדה. כפי שמייזי חושבת בהזדמנות אחרת, קשה להתמודד עם תזכורת יומיומית צורבת כזאת:

"מייזי נשענה לאחור על הכריות, וחשבה על הקו הדק בין זיכרון לתזכורת, ואיך תזכורות תכופות עלולות להוציא אדם מדעתו. עלולות לדחוף אדם לסמים או לאלכוהול, לכל דבר שמסלק את קצותיו החדים של העבר".

והנה דוגמא לדרך בה מייזי בוחנת את הזירה בה חיו הנרצחות ובעצם סוג של מעלה אותן באוב על מנת להבין אותן טוב יותר:

"עבודתה של מייזי עם מוריס בלאנש לימדה אותה שאדם אומר את דברו לא רק בקול, אלא באותם חפצים שהוא בוחר להקיף את עצמו בהם. מקובל שתמונות מספרות סיפור, אך גם הדרך בה מוצבים רהיטים בחדר מספרת משהו על הדייר; תוכן המזווה חושף תשוקה ואיפור, כפי שמגלה מפלס היין בבקבוק"

אני חייבת לציין שתרגום שם הספר לעברית הוא מעט תלוש ולא משקף כל כך את עלילתו. אולי הייתה הכוונה לכך ששלושת הנרצחות ושרלוק ווייט היו נטע זר, תלוש, בחברה בה חיו. באמצעות יחסו של מר. וייט אל ביתו אנחנו למדים על האפשרויות המוגבלות שהיו לבנות אצולה באותן ימים. היה עליהן להינשא לבעל הנכון, ולא מעבר לכך. פקפקו ביכולתן לבצע עבודה מועילה כלשהי וכלל לא הבינו את הצורך שיש להן בחיים מלאי משמעות רבה יותר. שם הספר באנגלית, Birds of a Feather, גם מרמז לדמיון בין ארבעת החברות, נשות החברה הגבוהה, שלא מצאו לעצמן תעסוקה הולמת ולכן נקשרו אל "מסדר הנוצה הלבנה", החלטה שייסרה אותן כל חייהן לאחר מכן. הן מצאו את מותן בדרך מזוויעה במיוחד. רק לחשוב על כך שהיו צריכות להיות עדות משותקות לזעמה ולכאבה של האם מלאת היגון ולהמתין לרגע בו הסכין תכה בהן…מצמרר ביותר. הדבר העצוב במיוחד היות שהן עצמן היכו על חטא וחיו חיים מלאי הענשה עצמית כל העת עוד בטרם קיבלו "עונש מוות" על חטאיהן…

לסיכום, למרות שהספר מתרחש במאה אחרת לגמרי מהנוכחית הוא מהווה תזכורת לדרך בה בני אדם נשארים בבסיסם אותו הדבר לאורך ההיסטוריה – הם כואבים, אוהבים, "נופלים" וצומחים מחדש באותן דרכים רגשיות.

היי שלום מייזי דובס, אני מחכה בקוצר רוח להתלוות אלייך בחקירתך הבאה!

ביקורת במשיכת קולמוס: "מיטב סיפורי המדע הבדיוני" – דיוויד ג' הארטוול

אני לא חובבת גדולה של סיפורים קצרים. הפורמט הזה שבמקרה הטוב מציג רעיון נפלא, דמויות זכירות ואהודות, וסיפור מרתק רק בשביל לתלוש אותם מדימיוננו באכזריות זמן קצר אחר כך כי הסיפור נגמר, לא ממש עובד טוב בשבילי. אני מעדיפה המשכיות וללוות את הדמויות דרך העולם הבדיוני של הסופר לאורך זמן. לכן אני מתייחסת לסיפורים קצרים כסוג של טריילרים או הצהרה שיווקית מטעם הסופר – בעצם, זו הוכחת יכולותיו של הסופר וההזדמנות שלו לשכנע אותי ששווה לי לרכוש את הספרים באורך מלא שלו. זה כמובן שזה רלוונטי רק במקרה של סופרים שכותבים גם ספרים ארוכים, שלא כמו צ'יאנג למשל (נגיע אליו עוד מעט).

אבל קרה המקרה שהספר "מיטב סיפורי המדע הבדיוני" נחת לידיי בתקופה בה לא ממש הייתה לי אלטרנטיבה טובה אחרת וקראתי אותו מתחילתו עד סופו בשבוע (אני קוראת מאוד מאוד לאט, אז עבורי זה נחשב קריאה מהירה ועצם העובדה שהצלחתי לסיים אותו היא הישג :-)). הסקירה הזאת מיועדת רק לאנשים שכבר קראו את הסיפורים כי אני מתכוונת לספיילר בלי חשבון עד לסוף הסיפורים. מי שרוצה לקרוא סקירות לא מספיילרות של הספר, יכול לקרוא את הביקורת בוויינט.

התרגום של רחביה ברמן בסדר גמור. ההגהה בעייתית מאוד ונכתב על זה בהרחבה במקומות אחרים אז לא אוסיף. רק אומר שלא הרבה תרגומים לעברית גרמו לי להרים בזעם טוש שחור ולהתחיל למחוק אותיות שגויות שהשתרבבו למילים…

אז בוא נתחיל עם הסקירה:

ההקדמה של הארטוול – ממפה יותר את כתבי העת בתחום המד"ב של אותה תקופה יותר ממה שהיא תורמת תובנות בנוגע למוטיבים חוזרים בסיפורים הקצרים או משהו משמעותי אחר מהסוג הזה. אגב, בהקדמות לסיפורים עצמם יש פה ושם תובנות לגביי הסיפורים אבל בעיקר תיאור ביוגרפי של הסופרים.

"דוח שיווק" – אלכסנדר יאלוקוב – אני חיבבתי את הרעיון הכללי של הסיפור והיו בו כמה רגעים נוגעים ללב על יחסי הורים-ילדים. זה נכון שמדובר בסיפור ארוך מידי עבור הרעיונות המוצגים בו ולוקח הרבה זמן להבין מה הוא רוצה מחיינו. הוא גם בונה תחושת התרגשות הדרגתית לקראת חשיפת סוד גדול ואפל שבסוף מתברר כמשהו די מגוחך. הנה מה שהצלחתי להבין: המספר הוא בן להורים שעימם הוא לא בדיוק מסתדר שמגיע לביקור אחרי שנישואיו מתפרקים. אנחנו מגלים עם הזמן שהוריו היו חלק מקהילה מקוונת של חובבי העידן הפליאוליתי ויצירה מחדש של יצורים שנכחדו שהפכה לשכונה פרברית שמסתירה את המכנה המשותף של התושבים. רק שהמספר בחר בתור מקצוע להיות איש שיווק שמטרתו לחשוף קהילות מסוג זה באמצעות הרכישות המקוונות שלהם  ומידע אחר ולהציע להם מוצרים על סמך זה. אשתו לשעבר, שאותה לימד כל מה שהוא יודע, מוצגת כאיום על חייהם השלווים של תושבי השכונה ולכן הוא מחליט בסוף הסיפור לבצע הטעייה מכוונת ולגרום לכך שאשתו ושותפיה ירדפו אחר קהילה לא קיימת של אנשים שחיים בהתאם ל- "מכונת הזמן" של ה.ג'.וולס.

קטעים שאהבתי:

–          " כל חיי הנישואים של ההורים שלי היו תקופת ארגון מחדש. אני הייתי רק מיזם ביניים שנהפך איכשהו קבוע. אני נשבע שבכל בוקר, לאורך כל ילדותי, הם הופתעו מחדש לראות אותי יורד במדרגות לאכול ארוחת בוקר. אפילו עכשיו אבי התבונן בי כאילו אינו בטוח לגמרי מי אני"

–          אתה לא מקשיב לאמביינט, אבא. אתה מניח לזה לשטוף אותך. דרכך. כל העניין בחיים המודרניים הוא לעולם לא להקדיש את מלוא תשומת הלב שלך לדבר אחד. זה נעשה משעמם. אז אתה שם את התירס על מחליף התקליטורים, את צלילי החול סחוף-הרוח השוחק את הספינקס, את השלג הנופל על מדף הקרס רוס, את הקרקוש המרוחק והמרגיע של כלבי ים מכים בסנפיריהם באוקיאנוס, פותח את המחשב הנייד שלך כדי לעבוד על כמה טפסים, ומציץ במשחק פוטבול בטלוויזיה הענקית. אתה תמצא את עצמך נהפך לאחד עם הכול צ'יק-צ'ק".

–          "ככל שהביצים המקושקשות שהכינה אמי היו קלות ואווריריות יותר, כך היה המצב גרוע – חוק קלאסי. הבוקר הזה, כשהאור התמים גלש דרך חלונות המטבח, הן היו כמו עננים"

בקיצור פה ושם היו קטעי כתיבה מבריקים חבל שהם קצת הולכים לאיבוד בסיפור בגלל כל מה שכבר ציינתי.

"שנת העכבר" – נורמן ספינראד – די חיבבתי את הסיפור למרות שהוא סיפור פואנטה בלי הרבה ערך מוסף מעבר. הפואנטה ניתנת לסיכום במשפט הראשון של הסיפור "לא תתעסק עם העכבר". במילים אחרות, הקרב התרבותי בין סין העממית לבין תאגיד וולט דיסני מסתיים בנצחון של האחרון. כמה מפתיע.

קטעים שאהבתי:

–          "תתחבר למציאות, שיאן", ייעץ לו אותו אדם. "הרעיון שהסכנה הצהובה תסתער על חופי אורלנדו חלפה יחד עם רונלד רייגן. מה תעשו, תפציצו את פירטים בקאריביים בטילים אטומיים?"

–          "הילדים שעליהם הרצנו את מבחני השיווק אהבו את זה בטירוף. מאו טסה טונג הולך להיות פופולרי פי עשרה כבובת פנדה מכפי שהיה בשר ודם."

–          "ומה זה משנה אם הספר האדום הקטן של היו"ר מאו הפנדה לקח את המכתם מקונפוציוס או לאו צה או בודהה עצמו, אם מילותיו של היו"ר מאו הפנדה נשאו צליל של אמת? החכם מצליח בעשותו טוב. זה הספיק כדי להשאיר את החיוך על פניו של שיאן באי כל הדרך אל הבנק."

"היום לפני שהם באו" – מארי סון לי – באמת שאין לי הרבה מה לומר על הסיפור הזה. סיפור שמשחק על בניית הצפייה שלנו לקראת מה יקרה שהחייזרים יבואו ולא מפרט בסופו של דבר מה קורה אלא מתרכז בחיים הרגילים של אם ובנה. הדבר החמוד היחיד בסיפור הוא תיאור נעלי הבינה המלאכותית שניתן להתאים ללקוח. נגיד עבור ילד הנעליים יכולות להיות חינוכיות ולשאול שאלות מתמטיות. אני הייתי זורקת אותן לפח בהזדמנות הראשונה.

קטע שאהבתי:

"היא סירבה לתריסר ההצעות הבאות. תוכנת השוטרים-וגנבים שעשעה אותה, אבל היא שמעה את ג'סטין ואת אדם משוחחים על כך שמשחקי משטרה היו מיושנים. בסופו של דבר היא החליטה על תוכנה בלי גימיקים. הנעל השמאלית והימנית פשוט פטפטו כאילו היו ילדים. הנעל השמאלית, ברטי, הייתה שתלטנית מעט. הימנית, אלכס, נשמעה ביישנית יותר".

"סיפור חייך" – טד צ'יאנג – עכשיו אני עומדת לעורר עליי את זעמם של אנשים רבים אבל לא אהבתי את הסיפור. כן, אני יודעת, הרבה חושבים שהוא יצירת מופת וסיפור יוצא דופן ומדהים וכל זה, אבל מה לעשות, לא אהבתי אותו. למה? כי אני לא אוהבת בלשנות ולא אוהבת פיזיקה ונראה שהסופר כל כך רצה להרשים בכמה שהוא מסוגל לטוות סיפור אמין שמתאר את מאמציהם של בלשנית ופיזיקאי להבין את שפתם ודרך מחשבתם של חייזרים שהוא שכח קצת שלא את כולם זה מעניין. החלקים שנוגעים להתמודדות של הבלשנית עם מות ביתה והשינוי המחשבתי שהיא עוברת בעקבות הקשר שלה עם החייזרים בנוגע לכך, הם החלקים המוצלחים של הסיפור, אבל זה בערך חצי ממנו…מבחינתי הקריאה הייתה בחלקה הקטן מהנה, וברובה מתסכלת ומשעממת מאוד. גם החלקים שעוסקים בחיי המשפחה של הבלשנית ובהיווצרותם הם לא רעים וכתובים היטב אבל לא מתארים שום דבר יוצא דופן או מיוחד. ברור שהייחוד של הספר אמור להיות בפרשנות שהבלשנית יוצקת לסיפורה האישי לנוכח ההבנה שהיא רוכשת את תפיסתם ותודעתם של החייזרים.

בכל זאת, קטעים שאהבתי:

–          "כשתלמדי ללכת אקבל הדגמות יומיות של היעדר הסימטריה במערכת היחסים שלנו. את כל הזמן תרוצי לאנשהו, ובכל פעם שתיתקלי בדלת או שתשפשפי את הברך, הכאב הוא כאילו שלי. זה יהיה כמו להצמיח גף סוררת, הארכה של עצמי שעצבי החישה שלה מדווחים על כאב בלי שום בעיה, אבל עצבי התנועה שלה כלל לא מעבירים פקודות. זה כל-כך לא הוגן. אני הולכת ללדת בובת וודו מונפשת של עצמי. לא ראיתי את זה בחוזה כשחתמתי. ההיה זה חלק מהעסקה?"

–          "המילה "עולל" באנגלית מקורה במילה הלטינית שפירושה "אינו יכול לדבר", אבל את בהחלט תהיי מסוגלת לומר דבר אחד: "אני סובלת", ואת תעשי זאת ללא לאות וללא היסוס. אני חייבת להעריץ את מחויבותך הגמורה להצהרה הזו. כשתבכי, תיהפכי להתרעמות בהתגלמותה, כל נים בגופך מגויס לשירות הבעתו של הרגש הזה. זה מצחיק: כשאת שלווה, נדמה יהיה שאת קורנת אור. אילו היה מנסה מישהו לצייר דיוקן שלך במצב זה, הייתי עומדת על כך שיכלול את ההילה. אבל כשאינך מרוצה, את תיהפכי לצופר, שנבנה במטרה להקרין צליל. דיוקן שלך במצב זה יכול להיות פשוט פעמון של רכב כיבוי."

"דלתות בוהקות" – מייקל סוואנוויק – בעיניי מדובר ביהלום שבכתר של אסופת הסיפורים. סיפור קשה ומצמרר על פליטים שנוהרים מהעתיד אל העבר כאשר הם בורחים מהתעללויות ועינויים יצירתיים במיוחד. המספרת היא אחת מאלו המטפלים בפליטים במסגרת המחנות שנוצרו ונדרשת לתעד את סיפוריהם המזוויעים . אני מניחה שהסיפור מעלה את השאלה של איך מתמודדים עם עדויות קשות כל כך בנוגע לרוע האנושי והאם המפתח לעצירת עתיד שכזה הוא חסימת הטכנולוגיות המאפשרות? ואיך מתמודדים עם העובדה שגם הפליטים הפכו פחות בעלי חמלה עקב מה שנעשה להם בעתיד ואולי גם בהווה המתואר בסיפור? המסקנה העגומה בסיפור היא שעתיד כזה הוא בלתי נמנע ושתמיד יהיו אנשים שיירצו להתקדם לקראתו, אפילו אנשים שלא חושדים בהם לראשונה…בקיצור, מדכא עד אפר אבל חזק מאוד.

 אגב, לא היה אמור לצאת תרגום של "בתו של דרקון הברזל" מתישהו? קטעים ש"אהבתי" (במובן של הערכה ולא במובן שנהניתי ממה שמתואר שם :-)):

–          "זה לא יעזור", אמר שרייבר. "כל הסיפורים האלה פשוט מקהים את התחושה. יש אפלו מונח לזה. זה נקרא תשישות החמלה. בנקודה מסוימת את מתחילה להאשים את הקרבן על שהוא מכריח אותך לשמוע על זה".

–          "זו התאוריה שלי, בכל מקרה. או ליתר דיוק, אחת מהן. יש לי מיליון: היפר-אוטומציה. התקשות קיבוצית של המצפון האנושי. דטרמיניזם מעגלי. טבעם התוקפני המובנה של מערכים הירארכיים. תשישות החמלה. הבנאליות של הרוע. אולי אנשים הם פשוט זבל. זה מה ששרייבר היה אומר"

–          "בדכאו, כשהם פתחו את תאי הגזים, הם היו מוצאים פירמידה של גופות אנושיות על יד הדלת", אמר לי פעם שרייבר. "בזמן שהגז החל לפעול, היהודים נכנסו לפאניקה וטיפסו זה מעל זה, בניסיון שווא לברוח. זה היה מכוון. זה תוכנן לתוך המערכת. הנאצים לא רצו רק שהם ימותו – הם רצו להיות מסוגלים להרגיש נעלים על קרבנותיהם מבחינה מוסרית".

–          "האם באמת רציתי שהממשלה תשים את ידיה על משהו שיכול להכריח אנשים לפעול כנגד רצונם? האם באמת בטחתי בהם שלא יהפכו עצמם מיד לכל מה שניסינו כביכול להילחם כדי למנוע אותו?"

"החבר שלי קלאנקי" – רון גולארט – אחד מהסיפורים שהכי אהבתי באסופה. פשוט כי הוא כייפי מאוד ושנון. במשפט אחד ניתן לסכמו כך: "הכלב קם על יוצרו". בעולם המתואר "כלבוטים" הם עניין שבשגרה ואפילו יש תוכניות בידור לילדים שמורכבות מהצגה משותפת של אדם וכלבו הרובוטי. גיבורינו הוא כוכב עבר של תוכנית מהסוג הזה שמקבל הזדמנות חוזרת לשחזר את תהילתו אבל מתקשה לאתר את הכלב הרובוטי שכיכב לצידו. כאשר הוא מאתר אותו הוא מגלה שהכלב שובב יותר ממה שתיאר לעצמו…קצת קשה לספק קטעים מייצגים מהסיפור הזה שילכדו את ההומור שבו. מי שקרא, מבין.

"החיים על הקצה" – דיוויד ברין – הנה עוד סיפור שמאוד אהבתי באסופה. כל כך אהבתי שהחלטתי להשיג תוך זמן קצר את סדרת הרימום שהסיפור הזה הוא פריקוול שלה. בקצרה, בעולם שבו עשירים משועממים מתנסים בכל מיני תחביבים מוזרים כדוגמת טיסה בטיל אל הכוכבים, משהו משתבש. ספציפית, משהו משתמש אצל עשיר משועמם בשם האקר טורי בטיסה מסוג זה. זה מוביל אותו להיכרות עם קבוצת דולפינים חביבה. עד מהרה הוא מבין שמשהו נעשה לדולפינים האלו שירומם אותם מעל לאינטליגנציה הגבוהה שיש להם ממילא (לא יותר מעכברים לבנים, אבל היי, אי אפשר לקבל את הכל. הדולפינים קיבלו את החמודיות). הוא מבין שהיה זה ניסוי שעצר עקב מכשולים משפטיים אבל לא יודע מי עשה זאת, למה ויתרה מזה – איך אפשר להמשיך עם כך. בקיצור, העשיר המשועמם מצא תחביב חדש או בעצם תכלית חדשה לחיים. זה נשמע אולי קצת מטופש אבל באמת שזה מוצלח.

קטעים שאהבתי:

–          "אני עלול להיות גוש פחם עשיר מאוד בכל רגע. ההבנה הוסיפה ממד חדש שלא היה שם במהלך טיסות המסלול החובבניות הקודמות שלו. חלק אחד בהאקר ממש התענג, כך נדמה, על התחושה החדשה, המשפשפת כל עצב ועצב ביללה המחליקה על פני המוות."

–          "זו הסיבה שבגללה אנחנו צוללים לתוך העולמות הפרטיים שלנו. עשרת אלפים תחביבים. מיליון דרכים להיות שונה, כל אדם מתאמץ להפוך למומחה באמנות עלומה כלשהי…כמו טיסה לחלל בטיל. הפסיכולוגים ראו את זה בעין יפה, באומרם שחובבנות קדחתנית הייתה תגובה בריאה בהרבה מן החלופה הסבירה ביותר – מלחמה. הם קראו לזה המאה של החובבים, זמן שבו ממשלות ואגודות מקצועיות לא יכלו עוד להדביק את קצב המומחיות הפרטית, שפשטה במהירות הברק על פני הרשת העולמית. רנסאנס, שחסר רק תחושת יעד ברורה. האפשרות להצטרף בקרוב מחדש לאותה תרבות מילאה את האקר היסוס. מה הטעם בכל-כך הרבה פעילות כפייתית, אלא אם היא מובילה למשהו ראוי?"

"משחק של תוצאות" – דיוויד לנגפורד – עוד סיפור שלא אהבתי במיוחד. סיפור שמעביר את המסר השחוק שלניסויים ולהתפתחויות מדעיות עלולות להיות תוצאות הרסניות, דרך זכרונות הילדות של מדענית. פה ושם יש כתיבה טובה אבל הסיפור בכללותו היה מעיק בעיני. לא מצאתי קטע כתיבה יפה לציטוט…

"מצב טבעי" – ננסי קרס – זה סיפור שהציב אותי בפניי דילמה: מצד אחד אני מעריכה את הייצוג הלהט"בי המורכב שהוא מציג,  אבל מצד שני הוא עושה מציג את המסר שלו על רגל אחת בצורה שהיא דורסנית משהו, שקופה ומטיפנית יתר על המידה, ובעצם יוצרת התנגדות למסר שלו. הסיפור לקוח מאסופת הסיפורים הלהט"ביים Bending the Landscape: Science Fiction. קראתי את כל הספר, ועוד כשקראתי את הסיפור הזה מתוכו באנגלית, לא התחברתי אליו. תאמינו לי שיש שם סיפורים מוצלחים יותר, ואני מקווה לתרגם אחד מהם בקרוב. בקיצור, הסיפור בעצמו מציג דילמה – האם ה"אחר" שבחברה צריך לחיות חיים שמורים, מוגנים ומבודדים הרחק מההמון או שמא להילחם ולהיאבק כך שגם בחיים הרגילים, בחיים בקרב ה"המון", יוכל לחיות חיים טובים ונוחים? הסיפור מציג על קצה המזלג שתי אקסיות, שאיבדו את הבת המשותפת שלהן בתקרית הומופובית אלימה, שהאחת דוגלת בגישה אחת וחיה במגדל מבודד, והשנייה דוגלת במאבק לשינוי המצב הקיים. קטע שאהבתי (כי הוא תיאור תמציתי של המסר של הסיפור):

"את יודעת עם מי עליתי במעלית? שני טיפוסי מנהלים שחורים, גבר ואישה, שמן הסתם עובדים בדנבר אבל לא היו חולמים לחיות בין שחורים עניים שעלולים לבקש מהם כסף או זמן או הגנה. אישה היספאנית עם מעיל מעצבים של חמשת אלפים דולר, שנראתה מבועתת עד שהצליחה לברוח לתוך הדירה שלה ולנעול אותה אחריה. שני גברים שהחזיקו ידיים והתווכחו על מה לראות בטלוויזיה היום, ושלושה בני-עשרה שנראו כמו הבעלים של העולם כולו וכל הפיונים שבתוכו. ואם חושבים על זה, הם מן הסתם צודקים. שמוקים יהירים בני חמש-עשרה שלעולם, לעולם אינם מרגישים כמו חלק מהמין האנושי העצום שם בחוץ, שנאבק וגוורע ומנסה נואשות להישאר בחיים. מבודדים, כולכם כאן. עילית חסינה מפגע".

"מאנקי נקו" – ברוס סטרלינג – אני בוחרת לראות דווקא את הצד האופטימי של הסיפור הזה. בעתיד שמתאר הסיפור, החיבור של אנשים רבים ברשת ה-"פוקיקונים" (משהו כמו סמארט-פונים) מאפשר "כלכלת מתנות" שבאמצעותה אנשים זרים עוזרים זה לזה. באמצע הסיפור, הסיפור נהיה משהו בין סיפור אימה לסיפור הומוריסטי. סוכנת אמריקאית משוכנעת שהפוקיקונים האלו חוברים נגדה ומתעקשים להקשות על חייה באמצעים מתוחכמים ומזכירים לה זאת באמצעות הסמל של ה-"מאנקי נקו". הקטע הבא מבהיר זאת היטב:

"לואיז הרימה את המאנקי נקו, אוחזת בו כאילו היה צלופח חי. "חתולי הוודו היפניים הקטנים האלו. מאנקי נקו, נכון? הם החלו להופיע בכל מקום שאליו הלכתי. יש חתול חרסינה בארנק שלי. יש שלושה חתול חרסינה במשרד. לפתע הם מוצגים בחלון הראווה של כל חנות עתיקות בפרובידנס. הרדיו במכונית שלי התחיל לעשות לי מיאו". אני תוהה מה הייתה חושבת על תרבות החתולים ברשת היום…

עוד כמה קטעים מוצלחים ומשעשעים ביותר:

–          "היא זקרה אצבע לעברו. "הא! אתה משלם בכלל מסים על אלה? אתה מצהיר על ההכנסה מההטבות האלה? כל משלוחי החינם מארצות אחרות! העוגיות הביתיות הקטנות, והעטים והעפרונות ומדבקות הרכב שאתה מקבל חינם, והאופניים המשומשים, והידיעות המועילות על מכירות חיסול…אתה משתמט מס! אתה חי על שוחד ושלמונים! ופרוטקציות! וכל מיני עסקאות מושחתות מתחת לשולחן!"

–          "האסלות שלי לא מדיחות", אמרה לואיז. "המכתבים שלי הולכים לאיבוד בדואר. כשאני עוברת על יד מכוניות, האזעקות שלהן מתחילות לפעול. וזרים נועצים בי עיניים. זה תמיד דברים קטנים. המון דברים קטנטנים, אבל הם לעולם, לעולם לא פוסקים. אני עומדת מול משהו גדול מאוד וסבלני מאוד. והוא יודע עליי הכול. ויש לו מיליון זרועות ורגליים, וכל הזרועות והרגליים האלו הן אנשים".

בשורה התחתונה רואים באסופת הסיפורים הזאת הרבה חרדה ופחד מתאגידים גדולים, כוח הביג-דאטה והפלישה לפרטיות באמצעים טכנולוגיים, ועוד…במילים אחרות, בדיוק מה שאכן מתרחש בשנים האחרונות וימשיך להתקדם בכל עשור עד שישעמם לנו מזה ונמציא דרך אחרת להרוס לאנשים את החיים ולעזור להם בו-זמנית עם אותה טכנולוגיה. לפחות תרחישי הזוועות בכל הנוגע לחייזרים ולמסעות בזמן כנראה לא קרובים להתגשם בימי חיינו.

המדריך לאובדים בקיטור או: "שוב שכחתי את כובע הצילינדר שלי בצפלין"

כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לפענח לעצמי תעלומה מוזרה הכלואה בנבכי נפשי ודי נכשלת בכך. כיצד יכול להיות שמצד אחד אני מסונוורת לנוכח ההבטחות הקסומות הגלומות בעתיד שאחרי נקודת הסינגולריות בעידן הפוסט אנושי ומצד שני מגלה משיכה עזה לז'אנר הסטימפאנק הטבול במשקעי העבר, ופורצת בצחקוקי אושר ילדותיים כל אימת שאני נתקלת ברשת במשהו שמזכיר אותו רק במעט. ובוא לא נדבר על מה קורה לי כאשר אני מזהה יצירות עם ניחוח וינטג'י כלשהו בכל צורת מדיה שהיא. האומנם מדובר רק בדחף בלתי נשלט לברוח מההווה? ובכן, אם נכון הדבר, הרי שמדריכי המדיטציה שלי בעבר ובעתיד בהחלט לא יהיו מאושרים כלל וכלל מכך שכשלתי בהפנמת מסריהם. בכל זאת, זה נשמע הגיוני שבאמת מדובר אך ורק ברצון הקודח להסיח את דעתי מגאות האלימות המתגברת ברחובות ובבתים, ומהשפל המוסרי שאנחנו נחשפים אליו בחדשות ובקרב בחירי הציבור שלנו מידי יום. אולי. ואולי זה פשוט משום ששני הקצוות האלו – העתיד המבריק, המנצנץ בשלל הבטחותיו לעולם טוב יותר שבו נתעלה מעל מגבלותינו האנושיות (והתפיסות השגויות שלנו לגביהן) והעבר הוויקטוריאני המשולב עם ההמצאות המופלאות של ההווה – הם פשוט סקסיים. כן, לא מדובר בהסבר מדעי במיוחד אבל בהחלט מדויק. הם פשוט מגניבים בטירוף ומצטלמים בדמיוננו ועל גבי מסכים ודפים שונים ממש ממש טוב.

לטרנס-הומניזם והסינגולריות שמור מקום של כבוד בקרב תחומי העניין שלי ויום אחד אני מתכוונת להגיע ללכתוב עליהם אבל לעת עתה בכל זאת אני מתפתה לחקור את סוגיית המשיכה לסטימפאנק יותר לעומק. אתם מבינים, לא מדובר רק בי. רחוק מכך. מאז שנוצר אי שם בשנות ה80-90 שסייעו לנו לקפוץ לשנות האלפיים, הז'אנר רק הולך וצובר תאוצה ומעריצים ברחבי העולם. מה לא יצרו באמצעות הסממנים האופייניים לז'אנר? ניתן למצוא אותו באופנה, ארכיטקטורה, ספרות, אומנות, טלוויזיה, קולנוע קומיקס, משחקי מחשב, משחקי תפקידים, משחקי שולחן ועוד. ת'כלס, אם זו צורת יצירה ואומנות כלשהי, ניתן להפוך אותה לסטימאפנק אם תתקעו בה מעט צפלינים וכדורים פורחים, קמצוץ כובעי צילינדר ומקטורנים מהודרים,  זרזיף גלגלי שיניים, אוטומטונים (בובות מכניות) בשביל התפאורה,  משקפי מגן ומסיכות אב"כ (אל תשאלו, נגיע לזה אח"כ:-)) ועוד מספר דברים שעליהם נעמוד מאוחר יותר. כמובן שחשוב שהאריזה לכל אלו תהיה ויקטוריאנית ומלווה בטכנולוגיית קיטור אבל אני מקדימה את המאוחר. הרשו לי רק לצטט את ג'ף ונדרמיר (אחד מאושיות הז'אנר) שמסביר כי במהלך העשור הראשון של שנות ה- 2000, הסטימפאנק הפך מתנועה ספרותית לדרך חיים ואסתטיקה, לחלק מתרבות הפופ, ולמכניזם המאפשר לנו להתבונן בביקורתיות על רעיון הקידמה. זאת גם ההזדמנות להמליץ בחום ומקרב לב על המצגת האטרקטיבית והאינפורמטיבית שיצר על ז'אנר הסטימפאנק המתארת אותו מראשיתו ואבותיו הלא מכוונים ועד לעתידו הבלתי נודע.

נחזור להתחלה ונספק הגדרה רשמית יותר לז'אנר הסטימפאנק השאובה מהאינציקלופדיה הכה רשמית – וויקיפדיה*:

סטימפאנק הוא ז'אנר שראשיתו בשנות ה-80 ושנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-20, המשלב בתוכו אלמנטים של מדע בדיוני, פנטסיה, היסטוריה חלופית, אימה וספרות ספקולטיבית. המסגרת הסיפורית הבסיסית של יצירות סטימפאנק מניחה כי טכנולוגיית הקיטור עדיין נמצאת בשימוש נרחב בעולם המתואר בין אם מדובר בתיאור היסטוריה חלופית של התקופה הויקטוריאנית בבריטניה, של המערב הפרוע בארה"ב או של עידן פוסט-אפוקליפטי המכיל אלמנטים של מדע בדיוני או פנטסיה. יצירות סטימפאנק מתאפיינות לרוב בטכנולוגיה אנכרוניסטית או בהמצאות עתידניות כפי שהויקטוריאנים חזו אותן, בהתבסס על התפיסות הויקטוריאניות על אופנה, תרבות, סגנונות אדריכלות ואומנות. טכנולוגיה כזו כוללת מכונות דמיונות כגון אלו שניתן למצוא ביצירות של ה.ג. וולס וז'ול וורן או אצל סופרים מודרניים כגון פיליפ פולמן, סקוט וסטרפלד וצ'יינה מייוויל (*עימכם הסליחה אם התרגום שלי חוטא למקור באנגלית). אבל במקום כל המילים הללו, פשוט תעיפו מבט בתמונה המייצגת הזאת:

במאמר המרתק, "המקטורן במראה", שהתפרסם ב-2007 בעיתון המימד העשירי ובאתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה מתאר דותן דימט את שורשיו של הסטימפאנק הספרותי וכמה מהיצירות הספרותיות החשובות בו בעבר ובהווה. הוא מציב זרקור מעל לסיבות שבעטיין אנחנו מרותקים לז'אנר ומהי התועלת בו עבור אנשים מודרנים או פוסט מודרניים שכמותנו: "מכאן ואילך בולט השימוש שנעשה בז'אנר הסטימפאנק בכדי לבחון תופעות ונושאים מרכזיים בעולם המודרני דרך התמקדות בשורשיהם שבמאה ה-‏19: המדע, התמורות החברתיות והפוליטיות שגררה ראיית העולם המדעית, הקולונאליזם שהוליד את הגלובליזציה והחברה הרב-תרבותית המודרנית, האדרת הטכנולוגיה והקפיטליזם, והתערערות הצביעות החברתית. הסטימפנק נותן לנו נקודת מבט מרוחקת ממנה אנו רואים את התפיסות התרבותיות שלנו באור חדש וראשוני. פעמים רבות מה שהסטימפאנק מציג בפנינו הוא מעין קריקטורה גרוטסקית של עצמנו, המדגישה את הפער בין הידע המדעי והכוח הטכנולוגי האדיר שבידינו לבין הטבע הברברי של המין האנושי." הייתי מוסיפה לכך שיש משהו מנחם מאוד בז'אנר בעל גבולות מוגדרים ונוסטלגיים המאפשר לנו להתרחק לזמן מה מהשצף קצף היומיומי של אירועים והתרחשויות טכנולוגיים או כאלו המוזרמים לידיעתנו באמצעות הטכנולוגיה המפוארת של ימינו. במילים אחרות, אם המצאה טכנולוגית עכשוויות כלשהן ימצאו את דרכן אל יצירות סטימפאנק, מי ייתן שזה לא יהיה פייסבוק (עם כל האובססיה שלי אליו, ואולי בגללה). מעבר לכיף האדיר שיש בספינות אוויר ורכבות וכל יתר סממני הז'אנר, אולי ההנאה האמיתית שבו היא דווקא הטכנולוגיות שאין בו, שהן חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו, לטובה ולרעה.

אני ממליצה לכם לעיין במספר מקורות נהדרים שמגדירים בצורה נפלאה את הז'אנר, מקורותיו, סוגיו וביטוייו באופן שקטונתי לעשות על מנת שאוכל להתפנות לדבר המהנה האמיתי שלשמו אנחנו כאן: דוגמאות!

אבל ראשית אומר שפוסט זה מבחינתי הוא בגדר הקדמה קצרה ובסיסית בלבד לסדרת פוסטים ארוכה ובלתי נגמרת (בתקווה) על הז'אנר שבכל פעם תביא מספר דוגמאות לנפלאותו ולאפשרויות הגלומות בו. אולי כדאי גם להזכיר שבשנת 2011 התקיים מושב הרצאות בנושא סטימפאנק במסגרת כנס בדיון, והקלטתי את כולו. מתישהו אני מתכננת גם לשתף אתכם בתובנות ורעיונות שעלו במהלכו.

כאשר אתר פינטרסט קם וכבש את עולם האינטרנט בסערה בתור "הדבר הבא" אחרי טוויטר, פייסבוק, הבלוגים וכו' או בעצם התחליף להם, היה ברור לי לחלוטין שהוא יהפוך לגן עדן לחובבי סטימפאנק. פינטרסט מאפשר לנו להתפטר מהררי המלל המאיימים להטביע את הרשת העולמית ואת מוחנו ולצלול לחדווה הויזואלית התמציתית והלא דורשנית. חובבי האסתטיקה הסטימפאנקית מבחינת אופנה, לבוש, תכשיטים וכו' אימצו את המרחב המקוון הזה לליבם מהר מאוד, ואחרים – חובבי אומנות סטימפאנקית לסוגיה השונים, מיהרו להצטרף אליהם. וכך קיבלנו כל מיני לוחות שהם באמת תאווה ממכרת לעיניים כגון: Steampunk dreams and Victoriana, Steampunk Inspiration, steampunk dreams, SteamPunk Art ולרוב פשוט סתם Steampunk. אני זוממת ליצור אחד כזה בעצמי. בוא נגיד ששיטוט קצר בלוחות הללו יבהיר לכם היטב מה טבע הז'אנר ואיך הוא צובע מעריצים בני ימינו בצבעי רטרו עסיסיים.

דרך אחרת להתוודע לויזואליזציה של הז'אנר היא באמצעות סרטון ה- CGI הקצר והמקסים הזה, A Gentlemen's Duel, שנוצר ב- 2006 ע"י סטודנט מביה"ס לקולנוע בוונקובר. הוא מתאר את מאבקם של שני ג'נטלמנים על ליבה השופע של אישה אמידה באמצעות רובוטים מונעי קיטור. כי כמובן שזו הדרך ההגיונית לעשות דברים, ואם לא, זו בהחלט הדרך המגניבה! אני בטוחה שרובכם כבר ראיתם אותו כי הוא התרוצץ לא מעט ברחבי הרשת בזמנו אבל תמיד נחמד להיזכר, ואם לא ראיתם אותו – רוצו לראות!

ומשני הג'נטלמנים חסרי המודעות הסביבתית נעבור לליגה אחרת, ליתר דיוק, אל ליגת הגיבורים המכונה – The Union of Superlative Heroes. תארו לעצמכם עולם סטימפאנקי שבו יכולתם לקרוא לעזרה לגיבורים עם שמות כגון: Marquis Le Bat, Stupendous Gent, Empress Amazonia, Arachno Kid, Prince Aqueous, Lord Wolverton ועוד…האמן צ'אט פיליפס יצר סדרת קלפים המתארת את ה- Union הלא קדוש אך היעיל הזה כולל פורטרטים מקסימים וביוגרפיות קצרות. כאן אפשר לקנות את כולם (אם כי במחירים מופקעים). הוממ…היומהולדת שלי מתקרב, אגב:-)

זוכרים שהבטחתי להסביר קצת על מסיכות אב"כ והקשר שלהם לסטימפאנק? טוב, זה יצטרך לחכות אבל בנתיים אתם מוזמנים להתבונן בהתפעלות ביצירותיו של האמן טום בנוול בבבלוג המעולה באופן כללי, מנת ההשראה היומית. בערך מאמצע הכתבה ניתן לראות אותו מתקיף את סוגיית מסיכות האב"כ הסטימפאנקיות בטונות של מגניבות וסגנון שיקי. כדאי להעיף מבט.

והפנינה האמיתית של הפוסט הזאת מגיעה ממש עכשיו: האתר Thrilling Tales of the Downright Unusual הוא אחד מהאתרים המסוגננים ביותר שיצא לי להיתקל בהם לאחרונה. בעצם מדובר באתר שמאגד סדרת סיפורים אינטראקטיביים שיצר Bradley W. Schenck, שעוסק באומנות השואבת במהסגנונות הפרה-רפאליטיים, אר-נובו והאומנות הקלטית (כל אחד מהם סגנון שחביב עליי עד מאוד בפניי עצמו) והיה מעורב גם ביצירת מספר משחקי מחשב. Thrilling Tales שואב מסגנון הסטימפאנק והרטרו-פיוצ'ריזם בהרחבה כדי ליצור חוויה ויזואלית מדהימה עבור חובבי הז'אנרים. ניתן לומר שזה סוג של ספר "בחר את ההרפתקאה שלך" על גבי אתר. ניתן לשמור את מיקומך בקריאת הספר וגם להוריד שומרי מסך וטפטים לשולחן העבודה מכאן. אני מודה ומתוודה שלא קראתי את הסיפורים עצמם ולכן אין לי מושג מה איכותם אבל השיטוט באתר עצמו הסב לי עונג פיוצ'ר-נוסטלגי (יש דבר כזה?) נפלא.

לסיום, הרשו לי להציג בפניכם את השיר האהוב עליי ביותר של להקת הסטימפאנק בהווה, להקה גותית/פאגאנית בעבר, Abney Park. השיר Stigmata Martyr הוא שיר שעוסק בדרך בה אנו ממליכים ומורידים מכסאם כל מיני אנשי שררה דתיים, גורואים ואפילו אלים. אני מניחה שזה שיר שמבקש להצביע על הכוח האדיר שיש בידינו, "האנשים הפשוטים", העם. אולי כדאי שניקח את הלקח הזה גם אל חיינו והתקופה הנוכחית, ולא רק נהנה להאזין לו במסגרת הגותית, האוריינטלית והאפילה של השיר הזה. ראיון קצר עם הלהקה ניתן למצוא באתר החביב Æther Emporium.

עד כאן להיום, אבל לאיפה פנינו מועדות מכאן והלאה? אה, זה ברור, Westward Ho במלוא הקיטור אל עבר חקר מחוזותיו הפחות מוכרים של הסטימפאנק! נתראה בתחנה הבאה!

*ותודה לתומר שי על הסיוע בבחירת השם לפוסט ועל החזקת ידי הוירטואלית בזמן יצירתו.

חזיונות ויזואליים לנפש – מהדורת פברואר, 2012

מצחיק. גם הפוסט הקודם שנכתב ביולי 2011 מתחיל בהתנצלויות והסברים על העדרות ממושכת מהבלוג. גם הפוסט הזה יתחיל בסקירה מקוצרת של האירועים שחוויתי לאחרונה בחיי. זה בכלל לא היה אמור להיות בלוג אישי אבל מה לעשות…יש הפתעות בחיים. והפתעות הוא גם נושא הפוסט הזה. אותן הפתעות שזורעות הד פיצוץ הרסני באוזניים, משתקות את היכולת לקלוט ולעכל, מעכבות את היכולת לספוג את העולם. חוויתי אחת כזאת לאחרונה. לא הראשונה בחיי, בטח גם לא האחרונה. הייתה לי תאונת דרכים. מסתורית משהו. עד לרגע זה סיבותיה לא ברורות לי דיין. רגע אחד אני נוסעת לי בדרכי לעבודה במכוניתי ז"ל, עליה השלום – רנט – ורגע אחר אני צופה, כמו בסרט, במכונית מתדרדרת במורד גבעה ונכנסת בקיר. לא אלאה אתכם בכל האירועים המרובים שעברו עליי מרגע זה והלאה. רנט הלכה לה לגן העדן האלקטרוני שאליו מגיעים רכבים כדי לנוח. אותה מכונית שנקראה בחיבה על שם דמותה של מאדאם דה פומפידו שכיכבה בפרק מיוחד של דוקטור הו ("הנערה באח", עונה 2 של הגלגול המחודש) כבר לא תלווה אותי בחרישתי את כבישי ישראל ובמיוחד את איילון. תקציר האירועים הוא שסבלתי לתקופה מסוימת מכאבי גב מפלחים אבל עכשיו אני בסדר. בערך כזה. כמו שאמרה הפיזיותרפיסטית שלי בסשן האחרון – לוקח שנה להתאושש מאירוע כזה – פיזיולוגית ופסיכולוגית. והייתי שמחה מאוד להגיד שהעניינים חזרו לרגיל אבל..משהו קורה לי, אין ספק בכך. בשבועות האחרונים חוויתי מחדש את תענוגות התחבורה הציבורית של ישראל, בדיוק במקביל לשביתות ולשיבושים המסתוריים בקרב האוטובוסים והרכבת. הספקתי לעבור הטרדונת קטנה בתחנה המרכזית ומתקפה של חרק אימתני באוטובוס. מחקתי משחק פייסבוק אליו התמכרתי, מחקתי אנשים רבים מרשימת "החברים" באותה מדיה חברתית שואבת, מחקתי את חשבון קורא ה- RSS שלי, שלא היה בוקר שהתחלתי בלי מעבר עליו…אני מנסה במקום מסוים להתנתק, להתכנס, לתת לעצמי יותר מרחב במקום לתת לעומס המידע שמקיף אותי מכל עבר להציף אותי. וצריך להבין שעומס המידע הוא אולי אחד מהדברים האהובים עליי יותר מכל. קשה לי, אני מודה. אני מרגישה שהורחקתי מהרבה דברים שאני אוהבת בשל היעדר העצמאות שטמונה ברכב. אבל…כמו בהרבה חוויות קשות עד ייאוש שחוויתי בעבר, אני רואה הרבה צמיחה שמתרחשת אצלי בד בבד. הרבה החלטות חשובות נפלו בתקופה הזאת, שיחות כנות עד כאב שהיו צריכות להיעשות ממזמן…תהליך איטי אבל אולי יותר מואץ ממה שהיה מתרחש אילולא האירוע המשברי. חלק בי מצר על כך שככה דברים קורים אצלי. במבט לאחור לא מעט מההתקדמויות הגדולות של השנים האחרונות התרחשו על רקע של משברים אימתניים. אולי זאת הקארמה שלי, אולי זה עדיף מכלום, אולי אני פשוט צריכה ללמוד להתקדם אחרת.

בכל התקופה שישר אחרי התאונה, בביה"ח בהמתנה לתוצאות הבדיקות, בבית של ההורים שלי בהמתנה להתאוששות, בכל השיחות המודאגות עם חברים ועמיתים לעבודה…שוב ושוב קפץ למוחי אותו סרט מוזיקלי. "שירי אהבה". ראיתי אותו ממזמן ואני אפילו לא זוכרת את כל פרטיו אבל אני זוכרת את היטב את ההלם שנגרם לי בערך במחציתו. לא אהרוס את הסרט לכל אלו שלא צפו בו אבל אותה תחושה שהייתה לי בסרט באותו רגע, זו התחושה שהייתה לי אחרי התאונה. ההכרה הזאת, ההבנה, שבשנייה כל החיים שלך יכולים להשתנות. ששום דבר איננו קבוע. שאי אפשר לסמוך על שום דבר שיישאר איתך לנצח. השורה המסיימת של הטריילר – "Love me less, but love me a long time" – ליוותה אותי והדהדה בראש ובלב שלי שוב ושוב, כאובססיה. כל כך הבנתי את הגיבור הראשי של הסרט, ישמעאל, כשהוא מפטיר את המילים הנואשות האלו. אני זוכרת שלא הייתי בטוחה עד כמה האהבה החדשה שנכנסה לחייו אמיתית כמו ההזדקקות הגולמית, העזה, לקביעות, ליציבות, לחוסר רעד, לשיווי משקל. אגב, ניסיתי לשווא לתרגם את השורה המופתית הזאת מצרפתית (“aime-moi moins, mais aime-moi longtemps”) ואנגלית לעברית, אבל משהו בה פשוט לא מתגלגל על הלשון היטב בעברית. הכי טוב שהגעתי אליו היה – "אהוב אותי פחות אך במשך שנים ארוכות". הפסקול של הטריילר הזה גם הוא התנגן בראשי בסוג של המחזה מוסיקלית של התקופה האחרונה – מהשקט המלגלג על החיים של ההתחלה, ההתהפכות, והדרמטיות המצמררת של הכינורות המסכמים. אבל החיים שלי אינם סרט, אין דמיון אמיתי בין אירועי הסרט למה שחוויתי אבל עדיין אנחנו צופים בכל מדיה, אני מניחה, בשביל אותם רגעים שעוברים בנו, בכל הגוף, של הזדהות, של תחושה שהסרט/סדרה/ספר/משחק/קומיקס משדרים לנו מסר מסוים שרלוונטי גם לנו. אני יודעת שזו הסיבה שאני דבקה במרחבים הדיגיטליים והמודפסים האלו, לפחות. ולפני שנעבור לתמונות שהכנתי עבורכם ועבורי הפעם, אני מפצירה בכם לצפות בפסקול הזה של חיי לאחרונה – גם בטריילר:

וגם בשיר שהכי מייצג את רגעי ההזדהות שלי עם הסרט:

התמונה בראש הפוסט כנראה הייתה הראשונה שהציתה בי את הרצון לאגד יחדיו תמונות שעניינן הפתעה – הפתעה שעוד שנייה תתרגש על הדמויות בציור או הפתעה שחווים הצופים בהן כאשר התמונות אינן מתיישבות עם הרגיל והמוכר עד אימה. אני מודה ומתוודה שחלק מהתמונות כאן היו אמורות להיות באיזה פוסט "חזיונות" עתידי שאני מתכננת על לאבקרפט ואימה, כך שאם הן אפלוליות, קודרות ומלנכוליות יותר מהצפוי אז…אל תתפלאו:-) בוא נגיד שגם קיבלתם הקדמה הולמת שמסבירה איך מצב הרוח שלי לאחרונה מתיישב עם התמונות האלו. לא הצלחתי לגלות פרטים רבים על התמונות הללו, משמעותן העמוקה בעיניי יוצרן והסביבה, והנסיבות ליצירתן. אבל אולי טוב שכך. אני מבלה הרבה מזמני בפענוח תעלומות החיים ובמילוי פערי מידע. יש משהו מספק בלהסתפק מידי פעם בפרשנויות ראשוניות ולפנות את הבמה לפרשנויות מהיציע, כלומר, אתם. אתם מוזמנים ללחוץ על כל תמונה, היא תפתח בצד במלוא הדרה ותוכלו לשקוע בפרשנויות משלכם ובתקווה לשתף אותן עימי. ולכן, לא אצרף מילים רבות לכל תמונה אף שניתן להתחפר ולשאת נאומי ניתוח אומנות ארוכים על כל אחת מהן. התמונה למעלה שמתארת איש בחליפה המפנה אקדחו לצד ואינו מודע לסכנה האורבת לו, האקדח שמופנה לכיוונו מתוך ציור. הסגנון האומנותי הוא בפירוש כזה שנהג לפאר מגזינים וספרים מז'אנר ה- Pulp, הספרות הזולה. לא פלא, אם כן, למצוא את התמונה כמפארת מגזינים העוסקים בספרות מרגלים ובלשים בסגנון אותה תקופה – למשל, כאן וכאן. תוכלו למצוא עוד כריכות Pulp בסגנון בבלוגים הנפלאים The Sinister Street Lamp ו – Pulp Covers. אם הייתי חוקרת את התמונה הזאת כמו שחוקרים זירות רצח הייתי ניגשת למשימה של זיהוי האקדחים כדי לדעת באיזו תקופה מדובר, זיהוי הגנרל האמריקאי בבירור שמופיע בתמונה, ומנסה להבין למה לכל הרוחות לטרוח ליצור ספריה אם היא סגורה באיקסים מעץ.

נעבור הלאה. את התמונה הזאת ראיתי ממזמן וייחלתי מאוד לרגע שייצא לי לשתף אותה בבלוג (מומלץ כאמור ללחוץ על התמונה וליהנות משלל פרטיה המחרידים) :

מקרה קלאסי של תמונה שהופכת את זווית הראייה הרגילה שלנו כך שנחווה את הצד השני. בד"כ עושים תעלול כזה בניסיון להגן על קבוצה שזוכה לקלס או לעוול כלשהו. כך למשל אני זוכרת שנתקלתי לאחרונה בתמונה שמראה תרנגול הודו דוחף מילוי לתוך תינוק, במיטב מסורת חג ה"תינוקות" אצל תרנגולות ההודו (פרסים למוצא הישר של התמונה). האם המטרה כאן הייתה להגן על האוכלוסייה האומללה של המתנות? זאת לא נדע לעולם. מה שכן התמונה בעיניי היא אחת מהמוצלחות שנתקלתי בה ברשת לאחרונה בגלל תשומת הלב לפרטים. השילוב בין העליזות והצבעוניות והתיאור המדויק של ליל חג במשפחה נוצרית טובה. הדקויות: התמונה המשפחתית על הקיר המתארת את אבא מתנה, אימא מתנה, והילדוניים המתנתיים המתוקים. הרגליים הכרותות המצמררות מעל לאח, הגוף המפולח עמוס התפרים של הילדים עם תוויות הרכישה עוד עליהם, ועד לספל שמצהיר על אימא מתנה כאימא הכי טובה בעולם…אין ספק שלרוב שרידן יש את "זה". והוא מחבב מאוד להפוך את זווית הראייה הרגילה של הצופים על העולם ועל סיטואציות מוכרות. להפוך את המפלצתי לשולט ולרגיל ואת בני האדם לקורבנות. למה אני אומרת את זה? רק תסתכלו ביתר תמונותיו באסופות תמונות כאן.

מכל התמונות שאני מציגה בפניכם היום זו התמונה שאותה חקרתי הכי הרבה. הרגשתי שיש בה הכי הרבה רמזים בנוגע למשמעותה המסתורית:

ראשית כל, השם שהעניק לה יוצרה, טום באגשו : Reliquary. משמעות המילה לפי מורפיקס הוא: "מְכָל של שרידים קדושים (עצמות או פרטי ביגוד של קדושים נוצריים, או חפצים אחרים שקשורים לקדושים)". אבל עוד לפני כן, מה אנחנו רואים בתמונה? גבר, אישה, ילדה. שגרתי, לא? רק שהגבר המלומד, החנוט בחליפה, אוחז ביד אחת בצלב מהודר, ובידו השנייה בקלף הטארוט: השטן. האישה היפייפיה שלצידו לבושה בבגד פחות מצנוע, בכובע אימתני, ועל לוח חזה מתרחש משהו שלא ברור אם הוא אלרגיה מטרידה במיוחד, סימן המסמן את שייכותה לגזע חייזרי מפותח או כל הסבר יצירתי אחר שתמצאו. רק כאשר מצאתי ברשת תמונת תקריב של הקטע הזה בציור הבנתי שמדובר בקעקוע המפאר את שמו של הציור. מה זה אומר? לשטן פתרונים. אך כמובן שהחלק המטריד באמת ביצירה, החלק העל טבעי בבירור, זו הילדה בעלת המחושים והיצורונים המרחפים הקטנים סביבה. בתו של קתולהו, כפי שאני מכנה אותה בחיבה, לבושה בהידור היאה לאחת מבנותיו של פיליפ הרביעי. היא נראית כשלווה וטהורה בלבן העוטף אותו על רקע שחור לבושם של הוריה. איך הכל קשור? וואלה…לא יודעת. מה שבטוח זה שלטום יש חיבה ליצירת דמויות נשיות חזקות במיוחד, אפלות, דתיות, עם חיבה לכל מה שמיסטי וקשור למוות.

בנוגע לשתי היצירות הבאות יש לי מעט מאוד להגיד. הראשונה, של מיכאל מרסיאנו, די מדברת בעד עצמה ובעיקר גורמת לי להרגיש שלא הייתי רוצה לפגוש את מיכאל הזה לבד בלילה אפל. Tickle The Keys היא נקראת. הוממ…

השנייה של וילהלם סטאהל (Wilhelm Staehle) לקוחה מתוך אוסף יצירותיו העונה לשם Silhouette Masterpiece Theatre. היא פחות קודרת מיתר התמונות כאן אבל קינקית לא פחות (למרות שהקודמת שוברת שיאים). תיאטרון הצלליות של וילהלם (dude, the victorian times are over) סטאהל שלנו הוא ציני ומדוקדק, אכזרי ומצחיק, מודרני ובעל ניחוחות עתיקים. קשה להסביר, צריך לראות.

ובאותה רוח מבודחת – כי באמת צריך קצת הומור בין כל הקדרות הזאת – אני מציגה בפניכם את התמונה הבאה:

הו תראו, יש פיל בחדר! אבל על אמת! איאן, או בשמו הוירטואלי Seriykotik1970, יצר סדרת תמונות המוקדשות לבחור הרציני יתר על המידה, האמן הידוע מקס ארנסט (ראו ערך The Importance of Being Earnest). מעבר לסגנון המקסים של התמונה אפשר לומר שיש אנשים ששום דבר לא יפריע להם להתמזמז ויפה להם על כך.

ונסיים בתמונה האופטימית ביותר מבין אלו שהבאתי. במקומות מסוימים היא קרויה Society, באחרות Bigger Fish Eat The Little Ones, ואולי בעצם זה אותו הדבר. האמן הרוסי אנטון סמנוב צייר פרצוף זועק המורכב מהמוני אנשים לבנים. לי כמובן זה מזכיר את הצעקה המפורסמת של מונק. אנטון מכנה את עצמו בשם הוירטואלי ~Gloom82. הולם, אתם לא חושבים?:-) אם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי חושבת שזה קומנטרי על הפייסבוק של יאיר לפיד. אבל היות שאני יודעת יותר טוב אני חושבת שזה פשוט מבטא מצב רוח נורא, כזה כמו שיש לכולנו מידי פעם, שעובר עם הזמן. או משל על המצב הפוליטי המקומי והגלובלי. מי יודע.

מקווה שנהניתם ממסענו המוזיקלי והויזואלי. מחכה לשמוע את הפרשנויות שלכם. למדתי שצריך להיזהר מהבטחות בבלוגים ולכן לא אסיים באחת כזאת, רק אומר שאני מקווה שנתראה בבלוג בקרוב.

חזיונות ויזואליים לנפש – מהדורת יולי, 2011

אז זמן מה הייתי בחזקת נעלמת מהבלוג. ירדתי ממסילות המידע והלכתי לטייל קצת במשעולי החיים. הספקתי בשבועות האחרונים להתחיל עבודה אחת, לעבוד בה שבועיים, להקשיב להדהודי הנפש שלי ולהבין שזו לא העבודה שמתאימה לי כרגע, ולהתחיל עבודה חדשה שמתאימה לי ככפפה ליד. באמצע הספקתי גם לעבור סדנת התפתחות אישית מאתגרת, מעמתת, מרוממת ואינטנסיבית עד מאוד – פיסית, נפשית, רגשית ויש שיאמרו – גם רוחנית. לכן על אף שהבלוג היה שרוי בליבי בכל הזמן הזה, לא ממש התפניתי אליו. על מנת לכתוב את הפוסטים שמתרוצצים לי בראש יידרש עוד זמן מה, ולכן בנתיים אצ'פר אתכם בפוסט נטול מלל כמעט, שיש בו בעיקר חזיונות ויזואליים עבור הנפש. אתם מוזמנים לכתוב לי בתגובות מה התמונות העלו בכם, איזה סיפור טוויתם בראשכם בהקשר אליהן, אילו אסוציאציות צפו מתוכן, ואפילו לחפור ולחקור אודות יוצריהם. זהו תרגיל עבורי ביצירה מסוג שונה כי כי כפי שלא קשה להבין, אני אוהבת לכתוב והרבה. המון. עד להתפקע. אולי הגיע הזמן שאתרגל כתיבה זנית (מלשון Zen), טוויטרית, נקייה מביאורים עד לפרט האחרון. אז הנה, כאן, ברגע מרגש זה, אני פוצחת בעוד מסורת בבלוג, חודשית הפעם. מומלץ בחום ללחוץ על התמונות על מנת שיפתחו בחלון חדש ותוכלו לחזות בהן במלוא הדרן ויופיין. מאחלת לכם מסע מהנה בין האימאג'ים.

אבל אי אפשר בלי קצת מוסיקה ברקע בזמן שמשוטטים במחוזות מופלאים מעיין אלו, אז השיר של המהדורה הוא לא אחר מאשר Todas las Palabras של הפרוייקט של עידן רייכל. מודה, לא הכרתי את השיר עד יום שישי האחרון. נסעתי לי בדרכי חזרה מרמת השרון אל ביתי הרחוק כאשר מקריות קסומה גרמה לי לרפרף אל הרדיו אל תחנת 88FM (בד"כ אני שומעת דיסקים או את הקלטות של תוכנית הרדיו "ציפורי לילה מתפייטות"). נפלתי על תוכנית משובחת בשם קפה 88 של השדרנית איריס לביא, ותוך זמן קצר בקע מהמערכת שלי קול נשי ענוג כמפל, וסחב את נפשי אל מחוזות אחרים: זכים, חושניים, ועשירים ברגש. אז הנה השיר בפניכם ללוותכם במסע:

נתחיל מהתמונה מעוררת ההשראה של היום עם הכיתוב המסתתר בה: "Invite everyone who cared to work on what's possible". אם זה לא שיקוף של מה שמתרחש במדינה כרגע, אני לא יודעת מה כן. אני גאה בעם הזה על ההתעוררות מתרדמת הייאוש והאפטיות, והכניסה למצב של איכפתיות, זעקה, פעלתנות ועשייה. אני סבורה שזה כבר מניב פירות של כנות, פרגון, ואהבה הדדית.

תמונה שמשקפת היטב את תחלואי הקפיטליזם הדורסני שנגדו מוחים ומתאגדים כל מיני מאבקים במדינתו כעת היא הפרסומת הזאת של חברת המכוניות פולקסווגן (כן, אירוני משהו). הפרשנות על אחריותכם:

כמעט כל מי שמכיר אותי יודע שאני מכורה קשות לאומה האירית, אז מפעם לפעם יהיה ייצוג ויזואלי לכך ב"חזיונות". והפעם – על איזה מאפיין משותף עומדת התרבות האירית? לנו אולי קל לענות, אבל מסתבר שלאירים קשה להתמודד עם האמת המרה (והם מעדיפים נגיד לחשוב על היצירה המקומית המפוארת או תחושת תיעוב כלפיי תפוחי אדמה):

אחרי שפתחתי בנימה מרגשת ומשתפכת משהו אני אתדרדר לציניות הבאה ואציג בפניכם את התמונה הצינית של היום. אני בטוחה למדי שאין כל צורך בהסברים.

תמונת הוינטג' של היום היא תמונה שאני בוהה בה הרבה ותוהה מי היו האנשים הללו: מדוע הבחור נראה כעסוק ומתעניין יותר באישה המבוגרת והלא יפה במיוחד לצידו במקום בבחורה הצעירה והיפה? מה פשר המבט הנוקב ששולחת אותה בחורה צעירה ויפה אל הצלם המסתורי שהפר את שלוות בית העץ? ומה שותה האישה המבוגרת שמעניין אותה הרבה יותר מכל סביבתה? ולמה לכל הרוחות והשדים לתלות ציור על קיר חיצוני של בית ובתוך בית מעץ? המון שאלות. אני מניחה שתוכלו לחשוב על עוד כמה גם כן (כמו: היכן מסתתרים החייזרים בתמונה? איך אני מעיזה להעלות אימאג' כלשהו שאינו כולל ערפדים או זומבים? ואיך זה הגיוני שנראה שהם מעשנים סיגריות רגילות בלבד?)

ואיך אפשר מבלי תמונת WTF ססגונית שתפאר את הפוסט. פרס בצורת הערכתי האינסופית יינתן למוצא הישר של הסיבה לקיומו של הפסל הסביבתי התמוה הזה:

אגב, אם חפצה נפשכם בעוד תמונות משובבות, אתם מוזמנים לעיין באסופת הקישורים והתמונות הנהדרת העונה לשם "מגזין הקישורים הסמויים מן העין" שמחבר בקביעות מורי ורבי עמי סלנט.

בכך תמה מהדורת יולי של חזיונות, נתראה באוגוסט: