Whistles, Ukulele and Heartbreak: The Secret of LP’s Magic

It all started on a bus, heading to work on an unremarkable Sunday morning in early February. Even though I wasn’t listening to the radio so much as the rumbling of the drive, and my thoughts were drifting through the air, something suddenly caught my attention and forced me to listen. A song was playing on the radio, but it wasn’t an ordinary song. It felt like a real and honest cry, powerful, rising up from the guts and the heart. At that moment, it didn’t occur to me that I should pull up my Shazam and make sure I knew the name of the song. But it kept playing in my head and wouldn’t let go, calling me to listen to it again. The only problem was, I couldn’t remember any concrete details. Nothing except the voice – a woman’s voice. A bit childlike, a bit sober, sometimes broken and cynical – I mainly remembered the heart-splitting call of “Oh oh oh oh oh”, and just try searching for that on Google. Fortunately, I’m an information specialist, so with a little effort, luck and mostly the fact that the words “Lost on You” flashed in my mind as I was searching, I managed to find LP.

I started watching the music video, and I was amazed. I entered into a world that was magical, painful, sexy and pleasant all at once. I spent the following hours listening to more and more songs, shocked that I’d spent so many years missing out on this extraordinary artist who was striking such deep chords within me. What started in a single morning became a week of obsession, in which the songs of LP followed me everywhere. I danced to them in the morning and dozed off to them at night. There were, after all, four CDs to consume, and a huge number of live performances that were even better than the recorded tracks.

By the end of that week, the penny dropped: “Hey, I love a singer who’s alive and active today! She’s touring abroad right now, and in Europe even! Hey, Europe isn’t that far from here!” So I temporarily overcame my fear of flying and my long-standing tradition of avoiding trips abroad, and decided I’d go on a crazy adventure to see LP live, no matter what.

Sure, I know that for a lot of people that’s not such a big deal, but it was for me. After endless rounds of planning, consultation, online shopping and luggage-purchasing, I found myself in the north of Italy. My choice of Italy wasn’t a coincidence: Laura Pergolizzi, also known as LP, is Italian-American, and you can tell she has a soft spot for Italians and vice versa. It wasn’t by chance that she had about five performances in Italy and only one or two in other European countries. As I counted down the days to the trip, I learned that LP’s success would be bringing her to our sweltering country some months afterwards, accompanied by unnecessary rappers (apologies to their fans, but that’s how I referred to them in my own head). It was a cause for celebration – I’d be seeing my new musical crush not once, but twice – once in lo Stivale, the Boot, the land of pastas, and again on my home turf!

A month later, as I watched her thrill the audience at the lovely Gran Teatro Geox in Padua, I was overjoyed that I’d have a second opportunity to witness the wonder in person. It wasn’t just because she was every bit the vocally-blessed, crowd-pleasing stage beast I’d hoped for, the rock goddess I’d seen in online videos, but because I’d been sick as a dog. That’s right, I was sick during the show and had to dance and jump (how could I not?) during my favorite songs and then sit down on the floor and take a break. To the crowd’s credit, they were polite enough to let me do so and not trample me.

Which brings us to July 2017. LP’s second performance was right around the corner, she'd just released a new video, and it was the best time to explain to you all (and maybe to remind myself as well) why I’d fallen in love.

So what is this extremely-excessively-long post about? I want to tell you about the songs and music videos of LP, what they represent and what they evoke in me. I want to tell you about her life, her career and her romances (with apologies in advance for occasionally stepping into TMZ territory – it’s not me, it’s the obsession). Shall we begin?

By the way, if the epic story of LP’s career doesn’t interest you and you’d rather see the songs and their analyses, skip on down.

The androgynous singer with the non-gendered stage name (think J.K. Rowling) was born in New York in 1981. At some point she was forced to admit that all the important shit happens in Los Angeles, and moved to the City of Angels. Her first two albums, Heart-Shaped Scar (2001) and Suburban Sprawl & Alcohol (2004) were indie rock to the core, kicking and screaming and noisy in a way that did little to show how unique LP actually was. The overproduced music around her drowned out her most valuable asset – her vocal abilities. They also didn’t reflect her varied musical influences – pop, rock, blues, opera, you name it. In any case, that’s my guess as to why LP’s success came significantly later, but she seems to agree with me so that’s okay.

There are a few interesting points to make about the first two albums that reflect something about LP’s career in its entirety:

  1. The first single served as the opening theme to the second and third seasons of the lesbian-centric TV show South of Nowhere. It wasn’t a great show, but this was perhaps the first step in turning LP into an international lesbian icon.
  1. Speaking of lesbians, the album saw LP collaborate with Linda Perry. Never heard of her? Let me help: she’s the former lead singer of Four Non-Blondes, responsible for that one-hit wonder with the addictive chorus that asks “What’s goin’ on?” It was everywhere in the ‘90s, and it recently enjoyed a resurgence thanks to critically-acclaimed TV series Sense8, itself praised repeatedly for its wonderful LGBT representation. Linda is also married to Sara Gilbert, who played Darlene in the classic sitcom Roseanne and made some guest appearances on The Big Bang Theory.
  1. LP’s second album marks her second contract with a record label. Spoiler: by the release of her fourth successful album she’ll have had seven such deals (!!!) with an endless series of delays. Suffice to say that she’s not especially fond of record company executives, as we see at the start of her video for “Tightrope”.

So LP wasn’t having much luck as a singer. Yes, she’d signed up with a label associated with Universal Records following her successful performance at the SXSW convention, but the deal fell apart due to artistic differences of opinion. You know how it is. Nevertheless, she achieved considerable success as a songwriter, her lyrics sung by artists like Rihanna (“Cheers”), Christina Aguilera (“Beautiful People”), Cher (“Red”, “Pride”), the Backstreet Boys and many other artists we’ve never heard of. This, of course, led to more contracts with record labels. Exhausting, isn’t it? Imagine what it must have been like for her.

In September 2011, LP finally reached a truly large and impressive record company – Warner Bros. Records – so it should come as no surprise that shortly thereafter, the song that would come to be featured in her third album Into The Wild appeared in a Citibank commercial. Not bad, LP, not bad.  The album itself was only released in 2014, preceded by an EP of live performances and an extensive tour.

LP in her Youth

On her third album, Forever For Now, you can already hear the LP we know today. Aside from “Into the Wild”, which is terrific and very different from the melancholic, cynical and serious songs in the next album, this album has more cheerful and upbeat songs like “Heavenly Light”, “Tokyo Sunrise” and “One Last Mistake”. When I want to dance to LP, those are the songs I play. As with other songs throughout LP’s career, these deal with a piercing romance and painful heartbreak, but they do so while tapping into her more energetic pop side. Though this album also had impressive musical production values in the background, LP’s voice was emphasized more strongly, and this is most clearly expressed in “Forever For Now” – perhaps the most vocally-impressive song LP has ever performed. (If I had a nickel for every time I’ve written the word LP in this post…)

The success of the album is difficult to gauge – apparently better than the first two, but it wasn’t a dazzling success that brought her into the mainstream. Still, the album is also noteworthy for featuring another exciting collaboration between LP and Isabella (“Izzy”) Summers – a member of the wildly talented band Florence + The Machine. Here we can see LP performing their first big hit “Dog Days Are Over”, with Florence Welch emerging in all her glory about halfway through. We can only regret that the quality of the recording isn’t higher.

In 2015, the stage was long set for LP’s big breakthrough, and events miraculously began to move in the right direction. Somewhat oddly, the decision was made to release “Muddy Waters” as the first single of LP’s fourth album. Don’t get me wrong, I like and appreciate the song, but its name is appropriate: it’s a heavy piece, reminiscent of the swamps of Louisiana, conjuring images of voodoo priestesses with ill intent. It should come as no surprise, then, that Orange is the New Black – another series praised for its LGBT representation (notice the trend?) ended up using it during the emotionally wrenching final scene of season 4 (or so I’ve been told; I’m still enjoying the second season’s happy ending).

But this ended up being trivial because in November 2015, “Lost on You” was released and the world went crazy for it. A month later, the fourth album – named after that same track – was released as well.

“Lost on You” was an international smash hit – amusingly, it was only moderately successful in the United States even as it topped charts across Europe. This might not come as too great a surprise, as European audiences appreciate drama while American audiences typically respond more to trash – excuse my stereotyping. Even in the tiny, remote Middle-Eastern state of Israel the song was well-received, with my friends teasing me for somehow having missed it by that point because it had been inescapable. My story, by the way, is not unique.

The video itself drew millions of views and hundreds of thousands of likes on YouTube. It wasn’t the two billion views of Adele’s “Hello”, but it was a respectable start. Considering that both those songs are about dealing with separation, and both are performed by women with impressive vocal abilities, my only suggestion to LP is that she include a Stone Age phone in her next video and maybe it’ll help. People just like vintage. Personally, I learn something new about the song and about myself every time I listen to or watch it. And I’ve listened to it a lot. A lot. It doesn’t let up.

If you’ve made it this far, welcome to the really interesting part: the trilogy. And no, I’m not talking about Star Wars.

Lost on You

There isn’t a lot of online discussion about what I refer to as “the trilogy”, but it’s very clear to me that the three music videos released from Lost on You – which include the eponymous track (released mid-2016) and the two subsequent videos for “Other People” and “Tightrope” (released concurrently in January 2017) – are parts of the same story.

Despite the fact that “Lost on You” was the first video released, it’s actually the second in the chronological sequence, preceded by “Other People” and followed by “Tightrope”. Chuck David Willis – a photographer and actor who had minor roles in films such as Ant-Man and series including Nashville – directed all three videos (as well as "When we're High", but we’ll set that aside for now). They share the same actresses, the same sensual and dramatic visual style, and even certain recurring elements. In other words, these videos are connected to each other.

Now, if you’ve gotten this far and haven’t seen the videos – or, heavens forbid, haven’t heard the songs – pause here and do so, otherwise nothing I’m about to discuss will have any significance.

This is the point where I’m forced to go into TMZ territory. Well, if I’m being honest, I enjoy it quite a bit. I’ve always liked knowing the true story behind artists’ creations, trying to figure out if there’s any real connection between a music video and its song, and if so, what that connection may be.

“Lost on You” was written about a year before the final split between LP and her partner of five or six years, British actress Tamzin Brown. You can find plenty of pictures and videos of them together online. An investigative journalist (meaning a bored fan like me) went back and studied multiple articles, ultimately concluding that they started dating in 2012, but I believe it must have started at least two years prior, based on things LP has said in interviews (don’t worry, I don’t have a wall with crazy timelines like the FBI, really!)

LP an Tamzin in better times

LP has said in other interviews that the song was written during that fragile and painful stage where you’re not quite sure the breakup is coming, but you understand it’s probably going to happen and you’re holding onto a desperate hope that maybe it’s not the end. As the singer said: “Tell me, are they lost on you?” She has also said that she’d been in a particularly dark place at the time she wrote the song – professionally her situation was complicated (presumably early-to-mid-2015) and there was a growing distance between her and her partner (we’ll discuss why in the next video).

The song begins with the following verse:

When you get older, plainer,saner

Will you remember all the danger

We came from?

Burning like embers, falling, tender

Longing for the days of no surrender

Years ago

And will you know

LP believes these are the most beautiful words she’s ever written, and I’m inclined to think she has a point because with these lone words you can see how she describes complex, protracted situations that unfolded over years. These opening lyrics present the hope that we might still matter to our future (or past) partners, and the sobering adult perspective of someone who’s been through a lot of shit in life, rebelled and became more settled in their own skins.

The next verse is LP’s advertisement for cigarettes and alcohol:

So smoke ‘em if you got ‘em

‘Cause it’s going down

All I ever wanted was you

I’ll never get to heaven

‘Cause I don’t know how

Let’s raise a glass or two

To all the things I’ve lost on you

It’s funny that this dark song includes a winking, cynical call to toast all the things she’s lost in the relationship with her partner. It’s unclear if she means that the two of them should raise a glass, or if everyone’s invited to do so with her (in the video LP’s toast is accompanied by the band member beside her) but what’s clear is that she’s trying to take all this in stride, which helps lighten the oppressive atmosphere of the song.

Hold me like you never lost your patience

Tell me that you love me more than hate me

All the time

And you’re still mine

There’s that desperate hope mentioned earlier – that you still have a place in the heart of the person you love, and everything that’s gone wrong between you isn’t enough to destroy the life you share, and that there’s enough love and affection to carry on or at least hope that if it’s gone, you’ll be released quickly.

And of course there’s the addictive chorus that had people all over the world pressing repeat again and again to the point of considering rehab. There’s so much depth and passion in that “Oh oh oh ohhh”, so much truth and emotional believability. I think anyone can fit their personal pain into that generalized sound and consider their own breakup story. We know there are few pains worse than that of a serious goodbye (I’m not referring to loss resulting from death, that’s a completely different scale). That stinging experience of thinking about the time, resources and compromises we made for a relationship that didn’t last is universal. Anyone who’s ever been in love and had that love shattered to pieces could feel their hearts fluttering between the ukulele’s strings. We all feel like breaking up is the end of the world – the most tragic, epic, heartwrenching apocalypse possible. One fan took the song a step further by telling the entire story of her failed relationship with a man suffering from mental problems through LP’s lyrics.

This is also an opportunity to discuss the music itself, how the song and background are built. “Lost on You” has a sense of permanence to it, as we often mistakenly believe our relationships will be. This pathos is magnified via the voices at the start, that to me resemble ghosts or Native American chants, concluding with what sounds like a choir of angels or a Greek chorus at the end of a tragedy. This is in fact an excellent definition for LP’s music as a whole – she lives between the extremes of operatic drama and the passionate rhythm of the Wild West, with a strong atmosphere of Americana.

Which brings us to the video. Let me take you back to that Sunday I watched the clip for the first time. Remember, this was a song I’d never heard before, by some unknown singer. I didn’t know anything about her – what she looks like, where she’s from, that she’s a lesbian like me – and I wasn’t at all prepared for what I saw in the video. It opens on a door that slowly brings us into an intimate world, described by the sound of a running shower. We see a redhaired woman standing under the stream in a floral robe and bra, because obviously that’s something we do all the time. A moment later, the bridging strings coil around us and we see a feminine backside in stylish underwear, moving beside another floral robe (spoiler: it’s not the same robe but we’re meant to think it is). We’re back to the bridges. Then we continue to follow fragments of the redhead as she stands in the living room and looks at us. This effect, along with the taxi cab passing behind her, hints at fragments of memory, distance and a sense of imminent change. The stunning redhead is Laura Hanson Sims, a model and friend of LP, and she’ll be back in the next video.

This brings us to our first look at LP, playing the ukulele and whistling (something she’s done obsessively since she was a child, inspired by a janitor at school). A round cascade of curly black hair bursts up above her head, and she looks like some hybrid of Prince, Bob Dylan and Katherine Moennig from The L Word (if I had any Photoshop skills, I’d demonstrate).

We continue to follow Laura, who clearly represents Tamzin, LP’s ex, in this video and the next one. Laura is busy smoking (I assume Tamzin smokes because LP doesn’t, as far as I can tell – at least not cigarettes), and the smoke curls from her mouth upwards in aesthetic shapes that lend an intolerable glorification to the process. Occasionally, to mix things up she looks at us in a sensual, yet sometimes confused and distant way. She does the laundry or goes out to tear up the town, lean against posts and riding elevators. It’s unclear where she’s going with such purpose in her eyes, but she’s always looking at us. LP lies on the couch and stares, ponders, sometimes plays and drinks with a friend or alone. She elegantly ignores the creepy owl wallpaper behind her as she whistles. She never looks directly into the camera. This suggests that we’re seeing Laura, AKA Tamzin, through her eyes throughout the video, which explains why we never see her and Laura in the same frame. So what this video gives us is LP’s gaze, directed at Laura/Tamzin, and maybe LP’s view of herself as well. When LP was asked about this video, she said it was the closest she ever came to capturing her memories in a cinematic/visual format while playing the person she used to be. And that’s what it feels like: a reflection of memory fragments.

The video ends with Laura gradually disappearing from those spaces she shared with the other Laura (that’s right, they’re both named Laura, after all). The same sexy backside and the famous robe (with flowers colored differently than Laura’s) enters the frame again, but as the scene progresses and the choir starts to sing, and there’s one last touch goodbye on Laura’s chin, we see that a new love has entered LP’s life: Lauren Ruth Ward. They kiss, and with that bit of a “Fuck you” to the ex, the video ends. In other words, though the song itself frequently repeats the chorus with few changes, the video takes us on a journey through anxiety about a relationship, the difficulty of processing and accepting the breakup, the final separation, and beginning a new relationship.

Now for a bit of feminism: when I first saw the video, I felt a little bad because of how much I loved it. I don’t follow MTV or other music channels the way I did in the ‘90s, but I couldn’t think of a single music video where the point of view wasn’t the famous male gaze, and not the female gaze either, but the lesbian gaze specifically. It reminded me of pre-Raphaelite painters with their red-haired muses (figures Laura strongly resembles). This video is unapologetic in its treatment of sexuality and sensuality, literally placing them in your face from the first moment. LP’s gaze carries the video, lovingly observing her partner, and is sealed with a kiss from her real-life girlfriend. I hadn’t seen anything like that, ever, so despite pangs from my conscience over the possibility that the video might be indulging in objectification and so on, I put up with it. Until the next video came along.

Other People

Well, the next video turned up pretty quickly for me, because it had already been posted by the time I first watched it, immediately after “Lost on You”. Like its follow-up “Tightrope”, “Other People” begins with a cinematic sequence, without music. We hear a British woman explain to LP, as she’s driving a car, that she’s going to be late or absent because she’s going out with friends from work, because she has to substitute for someone who skipped her shift, and because the dog ate her homework (the dog is a hint!). White flowers lie on the car’s front seat; they’ll be delivered in the next video.

LP arrives at a club deeply nestled in the twists and turns of New York, ready to perform, and much to our surprise we discover that her partner not only works there but is a sort of dancer at the club, an establishment that looks like some combination of performance venue, strip club-lite, cabaret and artistic gym. At this point, the famous whistling rings cheerfully in our ears, and the song starts playing. While performing, LP looks at us, whispering in a honeyed and venomous tone about the lover who took them from the stars to nothing, from devoted and committed love to distrust and misery. By the looks of it, her partner (who we know will soon become the ex) wanted something else, other people. LP, for her part, vigorously claims:

Oh, baby it’s just your body

Go lay it on everybody

But it’s hard to believe these aren’t cynical words meant to hide the tremendous pain and sorrow her lover’s affair has caused her (since the song doesn’t speak of mutual choice but rather something that sounds like persistent cheating). She refuses to hear any explanation, and simply makes the following wish for her partner:

Well, go fuck yourself with other people

Ouch. Musically, this is a very pleasant song to listen to: the softness and tenderness and youthful sound of LP’s voice mixes well with the stinging comments and the whistling. Though the subject of cheating is a very difficult one, the song doesn’t feel “heavy” even when LP says “Go fuck yourself”, as she manages to express it in a way that doesn’t sound like a typical curse, but rather something lyrical.

But I’ll admit the thing that’s really interesting about this song is its video. Shortly after the performance begins, an acrobat on a rope almost drops on LP’s head (the rope will make a comeback in the next video), as women in cages blow fire from torches and dance. Laura walks among them and comes to dance next to Lauren. That’s right, LP’s current girlfriend at this point in the timeline, or rather her representation, knows LP’s future partner. Confused? It’s not as complicated as it sounds. What’s actually complicated is that Laura seems to really enjoy her co-workers and fans – men, women, everyone. She likes them so much that she responds to their letters of admiration and flowers by making out with them in well-lit rooms at the sides of the stage. And Lauren seems to know this.

Here I have to pause and mention the stirred tea – in “Lost on You” and in this video, there’s a strange shot of a cup of tea being stirred. If I could ask LP or her director any question, it would be this: what the hell does that tea signify? Lacking any official input, I’ve decided it represents Britain and the cultural complexes Tamzin brought with her. The acrobat continues to spin and twist in the air, as LP kisses Laura while Lauren watches them from afar. Later, LP watches her girlfriend kiss a random woman, and twists her face with a paradoxical expression of surprise and acceptance. Ultimately, Laura is the one who gets to finish her cigarette and go home with LP, while Lauren watches them drive away.

I have two issues with this video:

  1. It continues the lesbian gaze I enjoyed in the first video, but here it’s become… troubling. In “Lost on You” there was something intimate and personal in the “objectifying” gaze, as it was directed at the woman she loved. Once we reach this video, showing half-naked women in cages, it becomes less enjoyable and more disturbing for me. It’s not clear to me how LP can be comfortable with her partner sashaying around in revealing clothes in the background. Here, of course, lies the eternal question. Should we see this as a celebraction of female sexuality and sensuality – something that is often silenced and pushed aside – or do we see it as and exploitation and objectification of women. I don’t have a good answer for this. I do think, after some research, that Lauren enjoyed the idea of “not being overdressed” and it certainly is expressed and amplified in LP’s last video – "When we're high", which to reiterate I’m ignoring because I have even more issues with it (in short – it took all my problems with this video clip to an entirely new level).
  1. It’s not true. By which I mean it doesn’t accurately reflect reality. It’s not that “Lost on You” is some pure historical truth, since we only hear one side of the story, but it also doesn’t make too many claims about the other person and is mainly focused on LP’s experience. Here we hear a song and see a video that shows LP being repeatedly cheated on – when according to many interviews with LP that’s not at all what happened. She’s very open about the fact that her last partner (she never names Tamzin but it’s pretty clear) wanted to open their relationship up after quite a few years together. LP wasn’t enthusiastic about the idea, to say the least, but she went along with it because she wanted to keep the relationship going. The song implies this with “You wanted something else” but the video doesn’t show any hint of joint consent. LP also has said that after she cheated on all the previous women she’d been involved with (!!!), at this point in the relationship Tamzin was the only one to whom she was faithful. Now she’s experienced all too well how difficult it is when your partner shares their body and maybe their soul with other people. It’s complicated. But think about the tremendous power creators have to dish out dirt on their exes. It’s a pretty scary power. I’m sure Tamzin isn’t especially happy with this video – maybe she can start a club with Adele’s and Gotye’s respective exes.

In any case, LP describes the experience both here and in “Lost on You” of being with someone yet feeling alone. She feels Tamzin practically pushed her into the arms of her next partner by insisting on an open relationship. Which brings us to the song that concludes the trilogy.


By most accounts, LP and Lauren started seeing each other in 2015. Of course, the start of the relationship is clouded in mystery because of the somewhat gloomy circumstances, but it is what it is. They recently announced their engagement and apparently intend to marry soon. Their whole relationship played out in the public eye, and you could find an endless amount of photos (mostly via their Instagrams, which they both carefully cultivate) and online videos of the two, including fanart of the couple as if they were characters in beloved TV series. LP takes Lauren with her on tours, which is convenient since Lauren is a singer as well, and is of course trying to promote her own career in the shadow of her partner’s sudden success.

There was a time when my Instagram feed was full of pictures and videos of LP, Lauren and their dog Orson (we’ll get to him shortly), including pictures and photos uploaded by their fans. At some point I got sick of it and lowered the dosage, but there’s no doubt that I found something very empowering and compelling even in 2017 in images of a lesbian couple out in the open and unapologetic, as part of a singer’s stage persona. I’m also happy to see there are fewer comments of “Is that a man or a woman?” and “Eww, lesbian” on her videos, and more appreciation of her voice and her ability to sway the audience.

I’m telling you all this because “Tightrope” is a song about Lauren, for Lauren. It’s also the song that moves from dealing with the previous relationship to the current relationship, with all its challenges and difficulties. At first I couldn’t understand the lyrics at all, but over time it’s become clear to me that these are words of support from LP to her partner, whether they’re about her career or their relationship. Either way, LP’s song advises Lauren on how to deal with walking a tightrope (a metaphor that accompanies the song and the video): dealing with fear, feeling light as a feather, not looking down, courageously trying despite this being the first time, and holding onto the hope that it’ll last forever even though you never know for sure. Who would know better than LP that things can seem eternal and turn out not to be so at all?

The video is actually my least favorite of the trilogy. There’s an anemic and dull feeling to it that doesn’t fit LP’s dramatic and extravagant style which dominated the two previous videos. The first scene supposedly seems disconnected from what follows. As with “Other People”, we see a cinematic prelude without music. This time we see LP sitting in a board room with a group of old, pompous blowhards who obviously represent record executives. She seems very comfortable around them, in a place of strength. And maybe that’s where she’s able to advise Lauren, who’s in an earlier stage of her career’s progression.

Throughout the video, LP starts playing with robes and pink ribbons (remember the tightrope-walker in the previous video? Like that). She kisses Lauren goodbye as the latter sleeps with her exposed back to the camera. We spend a long time on that loving and intimate moment, and from there jump into a series of recreated scenes from their relationship. On one side, we see them in a parking lot, with LP running after Lauren trying to comfort her. On the other side, we see LP bringing Lauren gifts: roses (it took a video and a half to see her deliver the flowers!) and little Orson!

While Lauren plays with Orson while wearing the floral robe from the previous video, LP hangs out with her friends who are watching the video for “Lost on You” (so meta!). Then LP, broadly smiling, moves into a sweeping dance that breaks the hearts of lesbians around the world, while completely ignoring Lauren who’s dancing behind her. Happily, we then see them almost kiss just a moment later. The feathers fly from Lauren’s body towards the ceiling, and in the most anticlimactic way possible LP uses her feet to catch a rope that’s trying to escape, and thus the video ends. There aren’t too many clues as to what central conflict has drawn the two women in, but LP simply promises the record executives that everything’s cool and we’re meant to be consoled by the fact that after all the agony and the paralyzing split, she’s found someone to share her heart with.

The whole family together

Now that we’re done with the trilogy, let’s talk a bit about LP’s third album and its hidden gems. We’ll start by pointing out that we almost missed out on LP as a musician: she decided to go full throttle for her dream of becoming a singer after her mother’s death. Her mother was a professional opera singer who gave up her career to have a family and raise children, and LP swore she wouldn’t let her own talent go to waste. It would have indeed been a tragedy because LP is destined to be a musical superstar. She’s excellent in live performances, she has an outgoing persona, and you can tell she’s very comfortable on stage and in the public eye.

Learning about the opera thing dropped a major penny for me, because I realized that’s how LP can reach the high pitches she does, and how she controls her voice so well. It also explains her affinity for the genre. Listen to this masterpiece and tell me it’s not operatic:

LP’s multiple talents express themselves through her ability to sing songs like this on the one hand, then drop cheerful, energetic pop explosions like my two favorite tracks from the same album:

One of my favorite LP songs, and the perfect way to start each morning, is “Tokyo Sunrise”. She somehow manages to use her voice to recreate Japanese melodies and a feeling of crossing to the other side of the world to unite with a lover she hasn’t seen in a long time. It’s unclear why the talented drummers need to be blindfolded, but hey, no judging.

Maybe the best way to explain what the big deal is to people is just to let them see LP at her best, where she’s meant to be: on the stage, live. So I’ll leave you with some of her cover performances.

LP is a master of cover songs. She brings all her emotional and vocal powers to bear and makes those songs her own. Her performance of “Halo” is one of the best covers I’ve ever heard. It turns the already-incredible song (and my favorite Beyonce track) into a slow, pondering piece, a powerful expression of awe at the boyfriend/girlfriend. LP toys with her vocal abilities, which remain perfectly under her control, and goes wild while jumping towards the crowd with contagious enthusiasm that perfectly meshes with the beat provided by the band. It’s a performance worthy of a standing ovation, and the crowd is clearly enraptured and grinning. The things LP does with her voice there are amazing, almost inconceivable. You can’t tell when she draws a breath. And the heart-melting smile at the end is the gentle, perfect finale to the song.

If you’re hungry for more, here’s my full playlist of LP songs. It doesn’t contain all her performances and songs, but it has most of them. Enjoy listening!

מודעות פרסומת

שריקות, יוקולילי ושברון-לב: על סוד הקסם של LP

הכל התחיל באוטובוס בדרך לעבודה בבוקר יום ראשון תמים בתחילת פברואר. על אף שלא הקשבתי לרדיו אלא לרחשי הנסיעה ומחשבותיי ריחפו באוויר, לפתע משהו לכד את תשומת ליבי והכריח אותי לשמוע. שיר התנגן מהרדיו אבל לא שיר רגיל. שיר שהרגיש כמו זעקה אמיתית וכנה, עוצמתית ונוגה מעומק הקרביים והלב. באותו הרגע לא קלטתי שאני צריכה לשלוף את השאזאם ולוודא שאני יודעת מהו השיר הזה. אבל השיר המשיך להתנגן באוזניים שלי ולא הרפה ודרש ממני לשמוע אותו שוב. רק שלא זכרתי ממנו שום דבר קונקרטי. שום דבר מלבד הקול – קול של אישה. קצת ילדותי, קצת מפוכח, לפעמים שבור וציני ובעיקר את קריאת ה-"או או או או או…." המפלחת. ולכו תמצאו את זה בגוגל. לשמחתי, אני מידענית אז עם קצת מאמץ, מזל ובעיקר העובדה שהמילים Lost on You עלו לי בראש בזמן החיפוש, הצלחתי לאתר את LP. פתחתי את הקליפ והשתאתי. נכנסתי לעולם קסום, כואב, סקסי ונעים בו-זמנית. בשעות שאח"כ הקשבתי לעוד ועוד שירים והייתי המומה מהעובדה שבמשך שנים רבות פספסתי את היוצרת יוצאת-דופן הזאת שפורטת על נימים כה עמוקים אצלי. מה שהתחיל בבוקר אחד הפך לשבוע אובססיבי שבו כל מה שליווה אותי היו השירים של LP. לצלילם רקדתי בבוקר ולקולם נרדמתי בערב. היו בכל זאת 4 דיסקים לגמוע וכמות עצומה של הופעות בלייב, שהיו אף טובות יותר מההקלטות. בסוף אותו שבוע נפל לי האסימון – "היי, אני אוהבת זמרת שחיה ופועלת כיום! היא מופיעה בחו"ל עכשיו ואפילו באירופה. היי, אירופה לא כזאת רחוקה מכאן!". וכך, הצלחתי להתגבר זמנית על פחד הטיסה שלי וההתנזרות מנסיעות לחו"ל שליוו אותי שנים רבות והחלטתי שאני יוצאת להרפתקאה המטורפת הזאת של לראות את LP בלייב ויהי מה. כן, אני מבינה שבשביל הרבה אנשים זה דבר של מה בכך אבל לא בשבילי. אחרי הרבה תכנונים, התייעצויות, רכישות באינטרנט וקניית מזוודה מצאתי את עצמי בצפון איטליה. הבחירה באיטליה לא הייתה מקרית – LP או בשמה המלא לורה פרגוליצי מגיעה ממוצא איטלקי-אמריקאי וניכר בה שיש לה פינה חמה בלב לאיטלקים ולהיפך. לא סתם היו לה איזה 5 הופעות באיטליה ורק אחת או שתיים במדינות אחרות באירופה. בעודי ממתינה לנסיעה גיליתי שהצלחתה של LP תביא אותה אפילו למדינתנו החמה בליווי ראפרים מיותרים (מצטערת בפניי מעריציהם אבל ככה קראתי להם בליבי) כמה חודשים לאחר הנסיעה שלי. סיבה למסיבה – אני הולכת לראות את הקראש המוזיקלי החדש שלי לא פעם אחת, אלא פעמיים – פעם בארץ המגף והפסטות ופעם במגרש הביתי! חודש לאחר מכן, בעודי צופה בה מפעימה ומלהיבה קהל שלם באולם נעים בפדובה שמחתי מאוד על כך שתזדמן לי הזדמנות שנייה לחזות בפלא. לא רק כי היא אכן חיית במה חובבת-קהל שקולה מפעים ומרגש בלייב כמו שקיוויתי וראיתי בסרטונים אלא שהייתי חולה כמו כלב 🙂 כן, כן, הייתי חולה במהלך ההופעה ולכן נאלצתי לרקוד ולקפוץ (כי לא הצלחתי שלא) בשירים החביבים עליי במיוחד ואז לעשות הפסקות ישיבה על הרצפה. ייאמר לזכות הקהל המנומס שהם איפשרו את זה ולא רמסו אותי. וכך אנחנו מגיעים ליולי 2017, ההופעה השנייה כמעט מעבר לפינה, LP בדיוק שחררה קליפ חדש לאוויר וזה הזמן הטוב ביותר להזכיר ולהסביר לכם (ואולי לי) למה התאהבתי.

אז מה הולך להיות בפוסט הארוך-יתר-על-המידה הזה? אני רוצה לספר לכם על השירים והקליפים של LP, על מה עומד מאחוריהם ומה הם מעוררים בי, על חייה והקריירה וחיי האהבה שלה (ומתנצלת שלפעמים אזלוג למחוזות הפנאי פלוס. זה לא אני, זה האובססיה). נתחיל? נתחיל.

אגב, אם כל האפוס של התפתחות הקריירה של LP לא מעניינים אתכם, אלא רק השירים עצמם וניתוחם – אתם מוזמנים לקפוץ הרבה קדימה.

אז הזמרת האנדרוגנית בעלת שם הבמה הלא-ממוגדר (תחשבו J. K. Roling) נולדה ב-1981 בניו-יורק. היא נאלצה להכיר בכך שכל השיט החשוב קורה בלוס-אנג'לס ועברה לעיר המלאכים. שני האלבומים הראשונים שלה – (Heart-Shaped Scar (2001 ו – (Suburban Sprawl & Alcohol (2004 – היו אלבומי רוק אינדי בועטים, קוליים ורועשים שעשו עבודה רעה מאוד בלחשוף את הייחודיות של LP. כלומר, עודף ההפקה והמוסיקה מסביב מיסכו את הנכס החשוב ביותר של LP – היכולות הוואקליות שלה. הם גם לא שיקפו את הגיוון המוזיקלי שהיא מושפעת ממנו – פופ, רוק, בלוז, אופרה – יו ניים איט. זאת בכל מקרה ההשערה שלי בנוגע ללמה ההצלחה של LP הגיעה באיחור משמעותי כל כך. אבל היא נוטה להסכים איתי אז זה בסדר 🙂

יש כמה דברים מעניינים לציין לגביי האלבום השני שמשקפים משהו על הקריירה של LP בכללותה:
1. הסינגל הראשון מתוכו שימש כשיר הפתיחה של העונה השנייה והשלישית של הסדרה הלסבית "South of Nowhere". לא סדרה משהו אבל זאת אולי ההתחלה של הפיכתה של LP לאושייה לסבית בינלאומית.
2. אפרופו לסביות, בדיסק הזה LP חברה ללינדה פרי. אין לכם מושג מי זאת? זה בסדר, אני אעזור לכם. היא הסולנית לשעבר של להקת  Four Non-Blonds שאחראית ל-one hit wonder עם הפזמון הממכר שתוהה מה לעזעזל קורה פה. די חרשו עליו בשנות ה-90 ולאחרונה הוא הופיע בקטע חשוב בסדרת המד"ב המשובחת והנהדרת מבחינת ייצוגים להט"ביים Sense8 (השם יקום דמה) . בנוסף, לינדה נשואה לשרה גילברט – שגילמה את דרלין בסיטקום רוזאן וקפצה לבקר את החנונים של "המפץ הגדול" לכמה פרקים.
3. האלבום השני של LP מסמן את העסקה השנייה שלה עם חברת תקליטים. ספויילר: עד הדיסק הרביעי המצליח שלה היא תספיק לצבור שבע עסקאות כאלו (!!!) ולקבל אינספור דחיות. מספיק לומר שהיא לא אוהבת כל כך את החבר'ה האלו של חברות התקליטים כמו שניתן לראות בתחילת הקליפ של Tightrope.

אז כאמור בתור זמרת, לא הלך ל-LP משהו. נכון שהיא הצליחה להשיג עסקה טובה עם חברת תקליטים שקשורה ליוניברסל רקורדס בעקבות הופעה מוצלחת בכנס SXSW אבל כל העניין התפורר עקב חילוקי דעות אומנותיים. You know how it is. לעומת זאת, בתור כותבת שירים היא זכתה להצלחה לא קטנה והצליחה להגיע ללשזור מילים לפיהם של אמנים כמו ריהאנה ("Cheers"), כריסטינה אגילרה ("Beautiful People"), שר ("Red", "Pride"), ה-Backstreet Boys ועוד כל מיני אמנים שלא שמענו עליהם. זה כמובן גרר עוד הסכמים וחתימות מול חברות תקליטים. מעייף, אה? תחשבו איך זה היה בשבילה.

בספטמבר 2011, בשעה טובה, LP הגיעה לחברת תקליטים גדולה ומרשימה באמת – Warner Bros. Records – ולכן לא פלא שזמן קצר אח"כ השיר הגדול ממה שעתיד להיות האלבום השלישי שלה – Into the Wild – היה הרקע לפרסומת של Citibank. לא רע, LP, לא רע. האלבום עצמו אגב יצא רק ב-2014 כאשר קדם לו EP של הופעות חיות וסיבוב הופעות נרחב.

LP בצעירותה

באלבום השלישי – Forever for Now – כבר אפשר לשמוע את ה-LP שאנחנו מכירים היום. מלבד Into the Wild שהוא נהדר וממש שונה מהשירים המלנכוליים, ציניים ורציניים שנשמע בדיסק הבא, יש עוד שירים מעודדים וקצביים באלבום הזה כמו Tokyo Sunrise, Heavenly Light ו – One Last Mistake. כשאני רוצה לרקוד לצלילי LP, אלו השירים שאני שמה. גם הם – כמו השירים לכל אורך הקריירה של LP – עוסקים באהבה נוקבת ושברון-לב נוקב עוד יותר אבל הם עושים זאת תוך כדי התחברות לצד הפופי והקופצני יותר שלה. למרות שגם כאן הייתה הפקה מוזיקלית מרשימה ברקע, אפשרו לקול של LP לבלוט יותר וזה בהחלט בא לידי הביטוי המובהק ביותר ב- Forever for Now – אולי השיר הכי מרשים וואקלית של LP (אם היה לי שקל על כל פעם שרשמתי את המילה LP בפוסט…).

לא כל כך ברור מה הייתה מידת ההצלחה של האלבום – יותר טובה כנראה משני האלבומים הראשונים אבל ככל הנראה לא הצלחה מסחררת שהביאה אותה אל המיינסטרים. עוד שיתוף פעולה מרגש נרשם באלבום הזה כאשר LP חברה לאיזבלה ("איזי") סאמרס – שהינה חלק מהצמד המוכשר בטירוף פלורנס והמכונה. כאן אפשר לראות את LP מבצעת את הלהיט הגדול הראשון שלהן – The Dog Days are Over ופלורנס וולש מפציעה במלוא הדרה בערך באמצע והן שרות ביחד ולנו נותר רק להצטער שאיכות ההקלטה לא טובה יותר.

השנה היא 2015. הבמה מוכנה כבר ממזמן לפריצתה המבוששת לבוא של LP והנה קרה הנס ודברים התחילו לזוז בכיוון הנכון. בהחלטה משונה קצת, הוחלט לשחרר את הסינגל Muddy Waters בתור הסינגל הראשון של הדיסק הרביעי של LP. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מחבבת את השיר ומעריכה אותו אבל הוא כשמו כן הוא. הוא כבד, מזכיר את הביצות של לואיזיאנה או משהו דומה וגורם לך לחשוב על כוהנות וודו שוחרות רע. לכן לא פלא ש"כתום הוא השחור החדש" החליטו שזה יהיה השיר שיתנגן בזמן סצינת הסיום הקשה של סוף העונה הרביעית (כך אומרים. אני בנתיים נשארתי עם הטעם הטוב של סוף העונה השנייה). עוד סדרה עם ייצוג להט"בי משובח (שמים לב לדפוס?). אבל כל זה נשכח מאיתנו ומשאר העולם כי בנובמבר 2015 – השיר Lost on You שוחרר לאוויר העולם והעולם – הוא התחיל להשתגע. חודש אח"כ יצא גם האלבום הרביעי שנשא את אותו שם.

Lost on You זכה להצלחה מסחררת בקנה מידה בינלאומי – באופן משעשע הוא דווקא לא הצליח עד כדי כך בארה"ב אבל כן בהמון מדינות אירופאיות שאת מצעדיהן הוא כבש. זה לא לגמרי מפתיע כי בגדול האירופאיים אוהבים דרמה. האמריקאיים אוהבים טראש. סליחה על הסטריאוטיפים. גם באיזו מדינה קטנטנה במזרח התיכון בשם ישראל השיר התקבל באהדה רבה וחברים צחקו עליי שהצלחתי לחמוק איכשהו מלשמוע אותו עד אז כי "חרשו עליו". הסיפור שלי הוא אגב לא יוצא דופן.

הקליפ עצמו ביוטיוב זכה למיליוני צפיות ומאות אלף לייקים. לא השני מיליארד צפיות ב-Hello של Adele אבל עדיין מכובד. אגב, בהתחשב בזה ששני השירים הם שירי התמודדות עם פרידה שמבוצעים על ידי זמרות בעלות מנעד קולי מרשים ההצעה היחידה שלי ל-LP היא בפעם הבאה לשלב טלפון מעידן האבן בקליפ ואולי זה יעזור יותר. אנשים פשוט אוהבים וינטג'. אני אישית מבינה משהו חדש לגביי השיר ועצמי כל פעם שאני שומעת/רואה אותו. ושמעתי אותו הרבה. המון. הוא לא מרפה.

שרדתם עד כאן?

יופי, כי עכשיו מתחיל החלק המעניין באמת. Welcome ל…טרילוגיה. ולא, אני לא מדברת על סטאר וורז.

Lost on You

אין הרבה התייחסויות ברשת למה שאני מכנה "הטרילוגיה" אבל מאוד ברור בעיניי ששלושת הוידיאו קליפים שיצאו מהאלבום Lost On You הכוללים את הקליפ של השיר בעל אותו השם (שיצא באמצע 2016) ושני הקליפים הבאים – Other People ו-Tightrope (ששוחררו יחדיו בינואר 2017) – הם חלק מאותו סיפור.

על אף ש-Lost on You היה הקליפ הראשון ששוחרר, הוא למעשה השני מבחינה כרונולוגית, כאשר Other People מקדים אותו ו-Tightrope ממשיך אותו. צ'אק דיוויד וויליס – בחור שהוא בכלל צלם ושחקן שהשתתף בתפקידים מינוריים בסרטים כמו Antman וסדרות כמו נאשוויל – ביים את שלושתם (וגם את הקליפ החדש ביותר שפורסם אתמול ממש אבל אני מתעלמת מקיומו כרגע). הם חולקים את אותן שחקניות, סגנון ויזואלי דרמטי וחושני דומה ואפילו אלמנטים חוזרים מסוימים. במילים אחרות, הם מתכתבים זה עם זה.

עכשיו, אם משום מה הגעתם לקרוא עד הנה ומעולם לא ראיתם את הסרטון או רחמנא ליצלן – לא שמעתם את השיר, תעשו פאוזה ולכו לשמוע ולראות אחרת שום דבר ממה שאגיד עכשיו לא יהיה בעל משמעות יתרה.

זה השלב שבו אני נאלצת להיכנס למוד פנאי פלוס. הוממ…לא באמת, אני נהנית מזה מאוד. מאז ומתמיד אהבתי לדעת מה הסיפור האמיתי שעומד מאחורי היצירה של אמנים וגם לנסות לפענח האם יש קשר אמיתי בין הקליפ לשיר ואם כן, מהו. ראו ערך הפוסט שכתבתי על "לילה אחד בבנקוק" לפני מיליון שנה בערך (למעשה ב-2011, השנה שבה LP הוחתמה בוורנר. יחי ההבדל הקטן).

Lost on You נכתב כשנה לפני הפרידה הסופית בין LP לבין בת זוגה מזה חמש או שש שנים – השחקנית הבריטית טמזין בראון. ניתן למצוא המון תמונות שלהן ואפילו סרטונים ברשת. עיתונאית חוקרת כלשהי (כלומר, מעריצה משועממת כמוני) נברה במאמרים רבים והגיעה למסקנה שהן החלו לצאת ב-2012 אבל המסקנה שלי היא שככל הנראה זה היה לפחות שנתיים לפני בגלל דברים ש-LP אמרה בראיונות והחישובים שלי (אל דאגה, אין לי קיר עם timelines מטורפים כמו של ה-FBI. באמת!).

LP מספרת בראיונות שהשיר נכתב בשלב העדין והכואב ההוא שבו עדיין לא משוכנעים שהולכת להיות פרידה אבל כבר די מבינים שכנראה שכן ומנסים להיאחז בתקווה הנואשת שאולי לא הכל אבוד. או כפי שאמרה המשוררת: "Tell me are they lost on you". היא גם אומרת שהתקופה שבה כתבה את השיר הייתה תקופה אפילה באופן כללי בחייה. היא הייתה במקום לא פשוט מבחינה מקצועית (כנראה בין תחילת 2015 לאמצע 2015) וגם התמודדה עם הריחוק ההולך וגדל בינה לבין בת זוגה (נגיע ללמה בקליפ הבא:-)).

השיר מתחיל בבית הבא:

When you get older, plainer, saner
Will you remember all the danger
We came from?
Burning like embers, falling, tender
Longing for the days of no surrender
Years ago
And will you know

לדעתה של LP, אלו המילים הכי יפות שכתבה אי פעם ואני נוטה לחשוב שיש בזה משהו כי מרגישים שבמילים הבודדות האלו היא תיארה תהליכים מורכבים וארוכים שאירעו על פני שנים. יש במילות הפתיחה האלו את התקווה שנהיה עדיין מישהו בעל חשיבות לבן/בת הזוג בעתיד (או לאקסים) ואת ההסתכלות המפוכחת והבוגרת של מי שעברו הרבה שיט בחיים, מרדו בכל והפכו מיושבים יותר.

לאחר מכן LP הופכת להיות תשדיר פרסומת לסיגריות ולאלכוהול:

So smoke 'em if you got 'em
'Cause it's going down
All I ever wanted was you
I'll never get to heaven
'Cause I don't know how

Let's raise a glass or two
To all the things I've lost on you

זה מצחיק שהשיר העגום הזה משלב בו קריאה מחויכת וצינית להרמת לכבוד כל הדברים שהיא איבדה בקשר עם בת זוגתה. לא ברור אם הכוונה שהן אמורות להרים כוסית או שכולם מוזמנים לעשות כן (בקליפ רואים ש-LP משיקה כוסית עם הנגן שלצידה) אבל מה שבטוח זה שהיא מנסה לקחת את הבאסה בסבבה וזה עוזר להקליל את האווירה הכבדה של השיר. אבל יש המון באסה.

Hold me like you never lost your patience
Tell me that you love me more than hate me
All the time
And you're still mine

יש את התקווה הנואשת הזאת שדובר עליה – שהלב של האהובה עדיין שייך לך ושכל מה שהתגלע ביניכן איננו מספיק כדי לקרוע את החיים המשותפים שלכם ושיש שם מספיק אהבה וחיבה כדי להמשיך הלאה או לכל הפחות לקוות שאם זה כבר לא שם, שישחררו אותך מהר.

וכמובן יש את הפזמון הממכר שגרם להמוני אנשים ברחבי העולם ללחוץ על ריפיט שוב ושוב ושוב ושוב ולשקול טיפול בגמילה. כל כך הרבה עומק ורגש יש ב- "או או או אווווו" הזה… כל כך הרבה אמת ואמינות ריגשית….יש משהו ב-"או או או או או…." הכללי הזה שמאפשר לכל אדם לדעתי להכניס אליו את כאבו האישי ולחשוב על סיפור הפרידה שלו. אנחנו הרי יודעים שאין הרבה כאבים נוראיים יותר כמו כאב של פרידה רצינית (אני לא מדברת על אובדן כתוצאה ממוות. זה על סקאלה אחרת לגמרי). כנראה שהחוויה של המחשבה הצורבת על כמות הזמן, המשאבים והויתורים שעשינו בשביל זוגיות שלא הייתה לנצח היא חוויה אוניברסלית. כל מי שהיה מאוהב אי פעם וליבו נשבר לרסיסים יכול להרגיש את ליבו מפרפר בין רגעי הפריטות על היוקלילי. כולנו מרגישים שהפרידה שלנו היא סוף העולם, הכי טרגית, הכי אפית, הכי קורעת את הלב. הגדילה לעשות מעריצה אחת שלקחה את השיר וסיפרה את כל סיפור האהבה הכושלת העגומה שלה לבחור עם בעיות נפשיות דרך המילים של LP.

זאת גם ההזדמנות להתייחס למוסיקה עצמה, לבנייה של השיר ולרקע. יש בשיר הזה מעיין תחושה של נצחיות, כמו שאנחנו פעמים רבות טועים לחשוב שיש במערכות יחסים שלנו. הפאתוס הזה מועצם על הקולות בהתחלה שאישית נשמעים לי כמדמים רוחות רפאים או קריאות של אינדיאנים ובסופו של משהו שנשמע כמו מקהלת מלאכים או המקהלה היוונית בסוף הטרגדיה. אז אנחנו נכנסים לאווירה שהיא משהו בין המערב הפרוע לאופרה. למעשה, זאת הגדרה מעולה לכל המוסיקה של LP – היא חיה בין הקצוות האלו שבין דרמטיות אופראית לבין קצב פעלתני של המערב הפרוע עם איזו אווירה חזקה של אמריקנה.

ולבסוף – הגענו לקליפ. אני רוצה להחזיר אתכם לאותו יום ראשון שבו חזיתי בקליפ בפעם הראשונה. להזכירם שמעתי שיר שלא הכרתי של זמרת עלומה כלשהי. לא ידעתי עליה כלום – לא איך היא נראית, מאיזה מוצא היא, לא ידעתי שהיא לסבית כמוני ולא הייתי מוכנה בכלל למה שראיתי בקליפ. הקליפ מתחיל בדלת שנפתחת ומכניסה אותנו לעולם האינטימי שמתואר בו לצלילי מי מקלחת. אנחנו רואים בחורה אדומת שיער שהחליטה לעמוד מתחת למים עם חלוק פרחוני וחזיה כי כולנו עושים את זה כל הזמן. שנייה אח"כ מתפתלים סביבנו מיתרי גשרים ואז אנחנו רואים ישבן נשי בתחתונים נאים שלצידו חלוק פרחוני נוסף (ספויילר: זה אינו אותו חלוק אבל אנחנו אמורים לחשוב שכן). חזרנו לגשרים. לאחר מכן אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי שברים של הבחורה הג'ינג'ית בעודה עומדת בסלון ומסתכלת עלינו. האפקט הזה ביחד עם המונית שחולפת מאחוריה מרמזים על שברירי זכרון, ריחוק ותחושת שינוי. הבחורה הג'ינג'ית המהממת היא לורה הנסון סימס, דוגמנית וחברה של LP, והיא עתידה להופיע גם בקליפ הבא.

בשלב הזה אנחנו רואים לראשונה את LP מנגנת על היוקלילי ושורקת (משהו שהיא עושה באובססיביות מגיל צעיר בהשראת שרת בית הספר). מפל עגול של שיער מתולתל שחור התפוצץ מעל ראשה והיא נראית כמו הכלאה בין פרינס, בוב דילן וקת'רין מוניג מ-The L Word (אם היו לי יכולות פוטושופ הייתי מדגימה לכם). מכאן אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי לורה שבבירור מייצגת את טמזין, האקסית של LP, בקליפ הזה וגם בזה שאחריו. לורה עסוקה בלעשן הרבה (אני מניחה שטמזין עישנה כי LP עצמה לא מעשנת ממה שראיתי. לפחות לא סיגריות) ולגרום לעשן להתפתל מפיה כלפי מעלה בצורות אסתטיות שעושות גלורפיקציה בלתי נסבלת לכל העניין. מידי פעם, כדי לגוון היא מסתכלת אלינו בצורה חושנית ולעיתים מבולבלת ומרוחקת. היא עושה כביסה או יוצאת לקרוע את העיר ולהימרח על עמוד ולעלות במעליות. לא ברור לאן היא הולכת כה חדורת מטרה אבל תמיד היא מסתכלת עלינו בסופו של דבר. LP עסוקה בלשכב על הספה ולבהות ולהרהר ולפעמים לנגן ולשתות עם ידיד או לבד. היא מתעלמת באלגנטיות מטפט הינשופים הקריפי שמופיע מאחוריה כשהיא שורקת. היא לא מסתכלת ישירות למצלמה ולו פעם אחת. אנחנו כנראה אמורים להבין שאנחנו רואים את לורה (AKA, טמזין) דרך העיניים שלה לכל אורך הקליפ וזה מסביר גם למה אנחנו לא רואים את אותה ואת לורה באותו פריים ולו פעם אחת. אז מה שיש לנו בקליפ זה בעיקר ההתבוננות של LP על לורה=טמזין ואולי גם המבט של LP על עצמה. כאשר נשאלה, LP אמרה על הקליפ שזה הדבר הקרוב ביותר שהגיעה אליו ללכוד את זכרונותיה בפורמט ויזואלי-קולנועי ולגלם את מי שהייתה בעבר. זה באמת מרגיש ככה. כמו שיקוף של שברי זכרונות.

הקליפ מסתיים בכך שלורה מתחילה להיעלם באופן הדרגתי מכל אותם מרחבים משותפים שחלקה עם לורה השנייה (כן, לשתיהן קוראים לורה אחרי הכל). אל הפריים נכנס שוב אותו ישבן סקסי והחלוק המפורסם (שצבע פרחיו שונים מזה של לורה) אך ככל שהתמונה מתקדמת והמקהלה מתחילה לשיר ויש רק עוד נגיעה קטנה אחת לפרידה בסנטרה של לורה, אנחנו רואים שלחייה של LP נכנסה אהבה חדשה – לורן רות וורד. הן חולקות נשיקה וכך בקצת Fuck you לאקסית, נגמר הקליפ. במילים אחרות, למרות שהשיר עצמו מכיל הרבה חזרתיות על הפזמון ולא הרבה שינויים, הקליפ לוקח אותנו למסע שלם דרך חששות לקשר, קושי לעכל ולהשלים עם הפרידה, פרידה וכניסה לקשר חדש.

עכשיו תהיה קצת פינת הפמיניסטית – כשראיתי את הקליפ לראשונה הרגשתי רע מכמה שהתרגשתי ממנו. אני כבר לא עוקבת אחרי MTV וערוצי מוסיקה אחרים כמו שעשיתי בשנות התשעים אבל לא זכרתי שום קליפ שהמבט בו היה לא המבט הגברי המפורסם אבל גם לא המבט הנשי אלא המבט הלסבי. הוא הזכיר לי את ההתבוננות של הציירים הפרה-רפאליטים על המוזות אדומות השיער שלהן (שלורה הזכירה לי אותן מאוד). הקליפ הזה לא אפולוגטי ביחס שלו למיניות וחושניות. הוא ליטרלי שם אותן in your face מהרגע הראשון. המבט של LP שמוביל את הקליפ מסתכל באהבה ובמשיכה על בת זוג ועוד נחתם בנשיקה עם בת זוגה האמיתית מהעולם האמיתי של הזמרת.  לא ראיתי משהו כזה אף פעם וכך שלמרות אי אלו נקיפות מצפון על כך שהקליפ אולי מחפצן וכו' וכו' – התמודדתי. עד שהגיע הקליפ הבא.

Other People

טוב, הקליפ הבא הגיע עבורי ממש מהר כי הוא כבר פורסם בזמן שחזיתי בו לראשונה, ישר אחרי Lost on You. הוא, כמו הבא אחריו Tightrope, מתחיל בסוג של קטע קולנועי, ללא מוסיקה. אנחנו שומעים בחורה בריטית כלשהי מסבירה ל-LP שנוסעת ברכב שהיא הולכת להתעכב/להיעדר/לא לבוא כי היא יוצאת עם חברים לעבודה, כי היא צריכה להחליף מישהי שהבריזה ממשמרת וכי הכלב אכל לה את שיעורי הבית (הכלב כאן הוא רמז מטרים!). פרחים לבנים מונחים בקדמת הרכב. הם יימסרו רק בקליפ הבא. LP מצליחה להגיע לאיזה מועדון שמתחבא היטב בנבכי ניו-יורק כדי להופיע והפלא ופלא – הבת זוג שלה עובדת שם! לא סתם עובדת שם אלא היא סוג של רקדנית באותו מועדון שנראה כמו הכלאה בין מקום להופעות, חשפנות-לייט, קברט והתעמלות אומנותית. בשלב זה השריקה המפורסמת מבליחה בעליזות לאוזנינו והשיר עצמו מתחיל ממש. LP נמצאת בהופעה והפעם מסתכלת ישר אלינו. היא לוחשת לנו בקול דבש רווי ארס על האהובה שלקחה אותן מהכוכבים אל לא כלום, מאהבה מסורה ומחייבת אל חוסר אמון ושטנה. ככל הנראה, בת הזוג שלה (שאנחנו יודעים שלימים תהפוך להיות האקסית) רצתה משהו אחר – רצתה אנשים אחרים. LP טוענת בנחרצות ש-

Oh, baby it's just your body
Go, lay it on everybody

אבל קשה להאמין לה. קשה להאמין שאלו לא מילים ציניות להסתיר את הכאב והמצוקה האדירים שגרמו לה הבגידה של בת זוגה בה (כי השיר לא מדבר על בחירה הדדית אלא על משהו שנשמע כמו בגידה באופן קבוע).  היא מסרבת לשמוע הסברים ומאחלת לבת זוגה בפשטות:

Well, go fuck yourself with other people

אאוץ'. מבחינה מוסיקלית הוא שיר מאוד נעים להקשבה. הרכות והנעימות והילדותיות אפילו שבקולה של LP משתלבת יפה עם העוקצנות והשריקות. הוא מצליח להרגיש לא כבד מידי למרות הנושא המאוד קשה של בגידה שהוא עוסק בו. גם כש-LP אומרת go fuck yourself היא מצליחה לבטא את זה בצורה שלא נשמעת כמו הקללה הטיפוסית אלא משהו מתנגן ולירי.

אבל אני מודה שמה שבאמת מעניין בשיר הזה הוא הקליפ שלו. זמן קצר אחרי תחילת ההופעה, לפתע נופלת כמעט על ראשה של LP לולינית חבל (עניין החבל יעשה קאמבק בקליפ הבא), נשים בכלובים ינשפו בלפידים מאש ויענטזו ואחת – לורה תלך בין החבר'ה ובאירוע היסטורי – תבוא לרקוד לצד לורן. כן, כן, החברה הנוכחית של LP בשלב שאנחנו נמצאים בו ב-timeline או בעצם הייצוג שלה מכירה את הבת זוג העתידית של LP. מבולבלים? זה באמת לא כזה מסובך. מה שיותר מסובך זה שנראה שלורה אוהבת מאוד את חבריה לעבודה ואת קהל המעריצים שלה – גברים, נשים, לא משנה. למעשה היא אוהבת אותם כל כך שהיא רוצה להתגפף איתם לא מעט בחדרים מוארים היטב. ונראה שלורן מודעת לזה. פה אני חייבת לעצור ולציין את התה המתערבל – גם ב-Lost on You וגם בקליפ הזה יש שוט מוזר ותלוש של תה שמתערבל לו. אם הייתי תופסת פעם את LP או את הבימאי לשיחה זה מה שהייתי שואלת אותם – מה לעזאזל משמעות התה הזה? בהיעדר תגובה רשמית, החלטתי שזה מסמל את הבריטיות והתסביכים שהביאה איתה טמזין. גם הלוליינית ממשיכה להתפתל ולהתערבל באוויר בעוד LP הולכת לנשק את לורה ולורן צופה בהן מהצד. מאוחר יותר LP עסוקה בלצפות בבת זוג שלה מתנשקת עם בחורה רנדומלית ומעווה את פניה בהבעה שמצביעה על הפתעה וקבלה בו-זמנית. בסופו של דבר, לורה היא זאת שזוכה לסיים לעשן סיגריה ולנסוע הבייתה עם LP בעוד לורן בוהה בהן נוסעות משם.

יש לי שתי בעיות עם הקליפ הזה:

1. הוא סוג של ממשיך את המבט הלסבי שחיבבתי בקליפ הראשון אבל כאן הוא נהיה כבר…מטריד. ב-Lost on You היה משהו אינטימי ואישי בהסתכלות ה"מחפצנת" משהו הזאת על אהובה שזה סבבה. ברגע שהגענו כבר לקליפ שמראה נשים חצי-עירומות בכלובים…כבר הרגשתי אפילו יותר לא בנוח. לא ממש ברור לי איך LP מרגישה בנוח עם זה שבת הזוג שלה מענטזת בלבוש חושפני משהו ברקע. כאן כמובן נכנסת הפער הנצחי בין הרצון והנכונות של נשים לבטא את המיניות והחושניות שלהן – רצון שנתקל הרבה פעמים במחסומים והשתקות – לבין ניצול והחפצה של נשים. אין לי תשובה טובה לזה. אני כן סבורה, אחרי שחקרתי קצת, שנראה שלורן חובבת של עניין ה-"לא להיות לבושה יותר מידי" (וזה בהחלט משתקף ומתעצם עוד יותר בקליפ האחרון של LP ששוב, אני מתעלמת ממנו כי איתו בכלל יש לי הרבה אישוז).

2. הוא לא נכון. כלומר, הוא לא משקף נכון את המציאות. זאת אומרת, זה לא ש-Lost on You הוא אמת היסטורית טהורה כי שמענו רק צד אחד של הסיפור אבל הוא לא טוען יותר מידי על הצד השני ובעיקר עסוק בחוויה של LP. כאן אנחנו שומעים שיר ורואים קליפ שמראה לנו אקטים של בגידה סדרתית ב-LP כאשר לפי עדותה של LP בראיונות רבים, זה לא מה שקרה. היא מספרת די בגלוי בהקשר לשיר הזה שבת הזוג האחרונה שלה (היא אף פעם לא נוקבת בשמה של טמזין אבל זה די ברור) רצתה אחרי כמה וכמה שנים שהיו ביחד, לפתוח את מערכת היחסים שלהן. LP לא הייתה נלהבת לגביי העניין בלשון המעטה אבל היא זרמה כי רצתה להמשיך להחזיק במערכת היחסים. השיר סוג של מרמז לזה ב-you wanted something else – אבל הקליפ לא מראה שום הסכמה משותפת. בנוסף, LP אומרת שאחרי שהיא בגדה בכל הנשים הקודמות שאיתן הייתה במערכת יחסים בעבר (!!!), בשלב זה של הקשר, טמזין הייתה היחידה שלא בגדה בה. עכשיו היא חוותה היטב כמה זה קשה ולא נעים כשבת הזוג שלך חולקת את גופה ואולי את נפשה עם אנשים אחרים. מורכב. אבל רק תחשבו איזה כוח אדיר יש בידי יוצרים ללכלך על האקסים/אקסיות שלהם. כוח די מפחיד. אני בטוחה שטמזין יושבת אי שם ולא הכי מרוצה מהקליפ הזה…אולי היא יכולה להצטרף למועדון יחד עם האקס של אדל והאקסית של גוטייה.

בכל מקרה, LP מתארת את החוויה שמועברת גם ב-Lost on You, של להיות לצד בת הזוג אבל להרגיש לבד. היא מרגישה שטמזין כמעט "דחפה" אותה לזרועות הבת זוג הבאה שלה בעצם ההתעקשות על מערכת היחסים הפתוחה הזאת. וכך אנחנו מגיעים לשיר שחותם את הטרילוגיה.


לפי הרבה עדויות, LP ולורן התחילו לצאת ב-2015 מתישהו. כמובן שתחילת הקשר קצת לוקה בערפל בשל ההתחלה הקצת עגמומית הזאת אבל…זה מה יש. הן הודיעו על אירוסיהן ממש בימים האחרונים והן כנראה מתכוונות להתחתן בקרוב. כל הקשר שלהן תמיד היה מאוד בעין המצלמה וניתן למצוא אינספור תמונות (בעיקר באינטגרם ששתיהן טורחות לתחזק בקפידה) וסרטונים ברשת של השתיים כולל ציורי מעריצות(ים) של השתיים כאילו היו זוג מתוך סדרה אהובה. LP לוקחת איתה את לורן לסבבי ההופעות שלה וזה מאוד נוח כי לורן היא גם זמרת שכמובן מנסה לקדם את הקריירה שלה בצל של בת הזוג שזכתה להצלחה מדהימה לפתע. הייתה תקופה שפיד האינסטגרם שלי התמלא בתמונות וסרטונים של LP, לורן והכלב שלהן – אורסון (נגיע אליו בקרוב) ובתמונות וסרטונים שהעלו המעריצים שלהן. בשלב כלשהו נמאס לי והורדתי את המינון אבל אין ספק שיש משהו מאוד מחזק ומעצים גם ב-2017 בלראות זוגיות לסבית כל כך מוחצנת ולא אפולוגטית כחלק מהפרסונה הבימתית של זמרת. אני שמחה גם לראות שיש פחות הערות של "היא גבר או אישה?" ו-"איכס, לסבית" על הקליפים שלה ויותר פרגון לקול שלה וליכולת שלה לרגש.

אני מספרת לכם את כל זה כי Tightrope הוא שיר על לורן ובשביל לורן. הוא גם השיר שעובר מעיסוק במערכת היחסים הקודמת למערכת יחסים הנוכחית על אתגריה וקשייה. בהתחלה לא הבנתי את מילותיו בכלל אבל עם הזמן התחדדה אצלי ההבנה שאלו מילות התמיכה של LP באהובתה בין אם בנוגע לקריירה שלה או בנוגע למערכת היחסים ביניהן. כך או כך, בשיר LP מייעצת ללורן כיצד להתמודד עם ההליכה על החבל הדק (המטפורה שמלווה את השיר והקליפ). להתמודד עם הפחד, להרגיש קלילה כמו נוצה, לא להסתכל למטה, לנסות באומץ למרות שזאת הפעם הראשונה ולהחזיק בתקווה שזה יחזיק לנצח למרות שלעולם אי אפשר לדעת. מי כמו LP יודעת על כמה שדברים שנראים נצחיים, יכולים להתגלות כלא באמת כאלו.

הקליפ הוא הקליפ הפחות חביב עליי מבין הטרילוגיה. יש בו תחושת אנמיות ועמימות שלא מתאימה לסגנון הדרמטי והראוותני של LP ששלט בשני הקליפים הקודמים. תחילת הקליפ לכאורה נראית כלא קשורה להמשכו. כמו ב-Other people, אנחנו מקבלים איזו הקדמה קולנועית ללא מוסיקה. הפעם אנחנו רואים את LP יושבת בחדר ישיבות עם חבורה של נאדים נפוחים מבוגרים שהם כנראה אנשי חברות תקליטים. היא נראית כבר במקום נינוח מולם, במקום של חוזק. ואולי מהמקום הזה היא יכולה לייעץ ללורן שנמצאת בשלב מוקדם יותר מבחינת התקדמות הקריירה שלה. כמו לכל אורך הקליפ – LP מתחילה לשחק ולהחזיק בחבלים/סרטים הורדרדים (זוכרים את אקרובטית החבל מהקליפ הקודם? אז כאלו). היא מנשקת לשלום את לורן, שישבה כאשר גבה החשוף מופנה למצלמה. אנחנו מתעכבים המון על הרגע האינטימי והאוהב הזה ומשם קופצים לכל מיני שחזורים של קטעים ממערכת היחסים שלהם. מצד אחד, רואים אותן בחניון ו-LP רצה אחרי לורן ומנסה לרצות ולנחם אותה. מצד שני, רואים את LP מביאה מתנות ללורן – פרחים אדומה (לקח קליפ וחצי עד שראינו הגשת פרחים!) ואת אורסון הקטן!. בעוד שלורן עסוקה בלהיות עם החלוק הפרחוני מהקליפ הקודם ולשחק עם אורסון, LP מבלה עם חבריה שצופים בקליפ של Lost on You (כל כך Meta!). לאחר מכן, LP ממשיכה בחיוך רחב, ריקוד סוחף ששובר לבבות של לסביות ברחבי העולם והתעלמות גורפת מלורן שרוקדת מאחוריה. למרבה השמחה זמן קצר אח"כ רואים אותן כמעט מצמידות שפתיים לנשיקה. הנוצות מתעופפות מגופה של לורן לעבר הרחוב ובצורה הכי אנטי-קליימקסית שיש – LP תופסת ברגלה איזה חבל שמבקש לברוח וכך מסתיים הקליפ. אין כאן יותר מידי רמזים למה מהות הקונפליקט שמעסיק את השתיים. LP רק מבטיחה לחבר'ה של חברת התקליטים שהכל Cool ואנחנו אמורים כנראה להיות מנוחמים מזה שאחרי כל הייסורים והפרידה המשתקת – היא מצאה מישהי מתאימה לחלוק איתה את ליבה.

כל המשפחה יחדיו

Forever for Now

עכשיו כשסיימנו לעסוק בטרילוגיה בוא נדבר טיפה על האלבום השלישי של LP ועל הפנינות שבו. נתחיל מלציין שכמעט פספסנו את LP בתור זמרת. היא החליטה להסתער על החלום שלה להיות זמרת בעקבות המוות של אימא שלה. אימה הייתה זמרת אופרה מקצועית שוויתרה על הקריירה שלה לטובת משפחה וגידול ילדים ו-LP נשבעה שהיא לא תיתן גם לכשרון שלה להתבזבז. זה באמת היה יכול להיות טרגדיה כי יש תחושה ש-LP נועדה להיות זמרת וסופרסטארית. היא משובחת בהופעות, יש לה פרסונה מוחצנת, ומרגישים שנוח לה מאוד על הבמה ובעין הציבור.

כששמעתי על עניין האופרה נפל לי אסימון רציני שהסביר לי איך LP מסוגלת להגיע לפיצ'ים הגבוהים שהיא מגיעה אליהם ושולטת בקול שלה כל כך טוב. זה גם מסביר את חיבתה לז'אנר. כלומר, רק תשמעו את יצירת המופת הזאת ותגידו לי שאין בזה משהו אופראי:

הרב-גווניות של LP מתבטאת בזה שהיא יכולה לשיר שירים כאלו מצד אחד אבל אז גם להפגיז בשירי פופ עליזים, קופצניים ומרקידים כמו שני החביבים עליי מאותו אלבום:

אחד השירים של LP שאני הכי אוהבת ושהוא הדרך המושלמת לפתוח את כל בוקר הוא Tokyo Sunrise. היא מצליחה איכשהו באמצעות קולה לשחזר נעימות יפניות וליצור תחושה של הגעה לצד השני של העולם כדי להתאחד עם אהובה שלא ראתה זמן רב. לא ברור לי למה המתופפים המוכשרים צריכים להיות מכוסי עיניים אבל היי, no judging.

אבל הדרך הכי טובה להסביר לאנשים על מה כל המהומה היא לתת להם לראות את LP כפי שהיא במיטבה ובמקום שנועדה בשבילו – על הבמה או בלייב. לכן אשאיר אתכם עם מספר ביצועים שלה לשירים של אחרים.

LP גדולה בקאברים. ענקית. היא מביאה אליהם את כל העוצמות הריגשיות והווקאליות  שלה והופכת אותם לשלה. הביצוע שלה ל-Halo הוא אחד מהקאברים הטובים ביותר ששמעתי. היא הופכת את השיר – המדהים בפניי עצמו (והשיר האהוב עליי ביותר של ביונסה) – לאיטי, מהורהר יותר, כולו התפעלות עוצמתית מהבן/בת זוג. LP משחקת עם הקול שלה בשליטה מושלמת עליו ומתפרעת בעודה מקפצת אל הקהל בהתלהבות מדבקת שמשתלבת נפלא עם הקצב שנותנת הלהקה. מסוג הביצועים שאחריהם צריך standing ovation. הקהל נראה שבוי ומחויך. הדברים שLP עושה שם עם הקול שלה מדהימים, בלתי נתפסים כמעט. לא ברור מתי היא נושמת. והחיוך שובה הלב הזה בסוף השיר הוא הסיומת העדינה והמושלמת לשיר.

ואם כל זה לא הספיק לכם, הנה הפלייליסט המלא שלי לשירי LP. הוא לא מכיל את כל הביצועים והשירים שלה אי פעם אבל הוא מכיל את הרוב. הקשבה נעימה!

סיכום הרצאה: לחצי K כדי לדלג על מחסום הכתיבה

במהלך פסטיבל אייקון 2016 היה לי הכבוד להיות חלק מפאנל נכבד בשם: "להיות שחרזדה וגם הסולטן: סיפור סיפורים במשחקי וידאו". אני דיברתי על משחקי מחשב שעוסקים בתהליך היצירתי. שון עדרי, שהוא מרצה לנרטולוגיה באוניברסיטת תל אביב, דיבר על דמויות שהן Storytellers במשחקים. אסי אפשטיין שהוא מעצב משחקים, דיבר על משחקים שהופכים יצירות אמנות למכניקה משחקית. בוריס אוליאנסקי, עיתונאי בהווה וקולנוען בהתהוות, הנחה את הפאנל המגניב. זאת הייתה חוויה מיוחדת וגם הפעם הראשונה שהעברתי הרצאה במסגרת פסטיבל אייקון. לצערי, לא מעט אנשים לא יכלו לנכוח באירוע מסיבות שונות אז החלטתי לספר לכם כאן מה נאמר בהרצאה עם הרחבות שמתאפשרות בגלל המדיום השונה. הנה הקישור למצגת שלי בסליידשר להשלמת התמונה. ואפרופו תמונות: לחיצה על כל אחת מהתמונות מהפוסט תוביל לתצוגה בגודל מלא ולאפשרות לרפרף בין כל התמונות בגלריה. רצוי לעשות זאת על מנת לקבל תחושה והבנה אמיתית של איך המשחק נראה ומרגיש. אז ללא הקדמות כלליות נוספות בואו נצלול לעניין עצמו:

לפני כשנה נסעתי לאבא שלי לסופ"ש. הייתי בעיצומו של פרויקט משחקי עצום – לשחק את טרילוגיית מאס אפקט, אחת מטרילוגיית המשחקים הכי מהוללות (בצדק) ונחשבות שיש. מדובר בפרויקט של כ-200 שעות משחק שנהניתי ממנו מאוד אבל הוא גם היה מאוד "כבד" ושואב רגשית. אז החלטתי להירגע ולהתאוורר עם איזה משחק קצר של כמה שעות. פתחתי את ספריית סטים שלי (פלטפורמת משחקים מקוונת + חנות) ורפרפתי על האפשרויות. מהר מאוד נתקלתי בשם שקרץ לי: The Novelist (להלן: הנובליסט). התקנתי והתחלתי לשחק. כ-4 שעות אח"כ נותרתי עם תחושה שקיבלתי אגרוף בבטן אבל גם חוויתי חוויית משחק – ואולי חיים – משמעותית ביותר. כזאת שגרמה לי לחשוב על ההחלטות והבחירות שאני עושה בחיים שלי. לפתע קלטתי שמעולם לא נתקלתי במשחק אחר שעוסק כל כך לעומק בתהליך היצירתי. חפרתי במוחי שוב ושוב אבל באמת שלא הצלחתי להעלות משהו כזה בזכרוני. וזה הציק לי אז יצאתי למסע למצוא עוד כאלו בידיעה שאולי יום אחד אעביר הרצאה על הנושא ועל תוצאות המחקר הבלתי רשמי שלי.

התברר שמדובר במשימה מידענית לא פשוטה. הצלבה של המילים Creativity, Art, Storytelling עם Video Games הובילה להרבה תוצאות שדיברו על משחקים שהסיפור בהם מאוד משמעותי או שמשתמשים במכניקות יצירתיות אבל לא למשחקים שעצם הנושא שלהם הוא התהליך היצירתי. כל משחק כזה שחשפתי היה רגע של "אה-אה! תפסתי אותך!". מה גיליתי? גיליתי שיש כל מיני משחקים שמתכתבים וקשורים לנושא שלי אבל לא תמיד בדיוק "זה". למשל, יש משחקים שעוסקים בחיים של סופרים (קפקא, פיליפ ק. דיק), יש משחקים שהם עיבודים לספרים או נוצרו בהשראת סיפורים ועולמות בדיוניים (וולדן שמבוסס על הספר של ת'ורו, Ever Jane – משחק תפקידים מרובה-משתתפים שמבוסס על העולם של ג'יין אוסטין, הבור והמטוטלת של אדגר אלן פו), יש משחקים שעוסקים בסיפורים עצמם ובהקלדה ובטיפוגרפיה (EpistoryStories: The Path of Destinies), יש משחקים שהם פשוט כלי עזר לכתיבה (Elegy for a Dead WorldStoriumStoryteller). יש אפילו גוף עבודות הולך וגדל על משחקים שעוסקים ספציפית ביצירת משחקים (The Magic Circle, The Beginner's Guide) – שהיו בעצם הכי רלוונטיים וקרובים למה שרציתי להעביר בהרצאה. למעשה, כל סוג כזה הוא רעיון נפלא להרצאה בפניי עצמה אבל אני רציתי משחקים כמו הנובליסט שמדברים על התהליך היצירתי וקשיי יצירה באופן כללי. מצאתי עוד שני משחקים שבהם שהנושא הזה עומד במרכזם: The Lion's Song: Silence (שיר האריה) ו- Alan Wake (להלן: אלן ווייק). הבנתי שיש מספר תימות חוזרות שמופיעות בשלושתם והחלטתי שבכך אני רוצה להתמקד.

אבל לפני שניכנס לעומק הניתוח, נשאלת השאלה מדוע חשבתי שזה מוזר שאין עוד משחקים כאלו? התשובה פשוטה. כי אם תנסו להיזכר לשנייה אפילו בסרטים או סדרות או ספרים שעוסקים התעסקו בחיים ובקשיים היצירתיים של סופרים, ציירים, מחזאים, כותבי טלוויזיה ועוד יוצרים – יעלו לכם לא מעט שמות בראש. אני חיפשתי ומצאתי שיש המון כאלו – למעשה יש דפי ויקיפדיה שלמים שמוקדשים רק לאינדקסים של יצירות על סופרים מכל סוגי המדיה שתוכלו רק לדמיין (כאן). זה כולל אגב עיתונאים, פילוסופים, מחזאים, משוררים ותסריטאים. יש דף על יצירות בתרבות הפופולרית (כאן) ודף על אנשים בתחום האומנויות (כאן). האחרון כולל יצירות על צלמים, מוזיקאים, בימאים, מפיקים ואמנים. כדי לשקף את זה במצגת הכנתי שקף שמדגים רק מספר קטן מהיצירות האלו.


זה הגיוני  שהאנשים שיצרו את כל יצירות המדיה האלו רצו לכתוב על החוויה האישית שלהם והיה להם את הכוח לעשות את זה. ובכלל – יצירתיות היא לא משהו שקיים רק אצל מי שזוהי עבודתו אלא היא תכונה הנדרשת אצל כולנו למול אתגרי החיים והעבודה. לכן באמת שהפתיע אותי שזה תחום שנראה שמשחקי מחשב עדיין לא נכנסו אליו. בשנים האחרונות דווקא נראה שמשחקים מחפשים עוד ועוד תחומי חיים שהם יכולים להכניס למדיום האינטראקטיבי הזה. חלק מהניסיונות קצת מופרכים או הומוריסטיים כמו  משחקים שמאפשרים לכם לשחק עז (Goat Simulator) או לחם (I am Bread). אבל חלק לוקחים נושאים רגשיים קשים כמו התמודדות עם מחלת סרטן של ילד (That Dragon, Cancer) או התמודדות עם אב אלכוהוליסט (Papo & Yo). זה מעיד מבחינתי על ההתבגרות של המדיום הזה והנכונות שלו לעסוק לא רק בנושאים בידוריים ואסקפיסטיים אלא גם בנושאים מהחיים הרגילים. משחקים יכולים לתרום משהו ייחודי בזה כי אנחנו כשחקנים הם אלו שמזיזים את ההתרחשויות בעולם המשחק וזה יכול ליצור השפעה רגשית אחרת, אולי עמוקה יותר, בהשוואה לסוגי מדיה אחרים. משחקים חייבים הרבה פעמים לפרק נושאים מורכבים למכניקות משחק, לדברים שאנחנו צריכים לעשות בפועל כדי לפתור בעיה או להתקדם. מה קורה כאשר לוקחים נושא כמו מחסום כתיבה ומפרקים את הבעיה הזאת למכשולים קטנים לאורך המשחק ואת המכניקות המשחקיות לדרך לפתור אותו? ובכן, כל אחד מהמשחקים שנדון בהם עושה זאת בצורה אחרת.

אני רוצה עכשיו להציג לכם את שלושת המשחקים – העלילה, הז'אנר והמכניקות שלהם – על מנת שנוכל לדון בתימות החוזרות שמופיעות בהם. לפני שאעשה זאת חשוב לציין שלא ניתן לדבר על משחקים בצורה מעמיקה בלי ספויילרים. אני לא חושבת שמה שאספר על המשחקים יהרוס את חוויית המשחק בהם אבל קחו את זה בחשבון. ועכשיו אספר לכם על המשחק שהתחיל את הכל:


הנובליסט הוא משחק שיצא ב-2013 ופותח ע"י אדם אחד – קנט הדסון – שהחליט לעזוב את עבודתו הנוחה כמפתח משחקי AAA (רבי-מכר כמו BioShock 2 ו – Deus Ex: Invisible War) כדי לעבוד על חלומו היצירתי.

הנובליסט מספר את סיפורה של משפחה אחת – משפחת קפלן – שמגיעה לבית קיץ כדי להתרחק מהמולת העיר ובתקווה להתמודד עם שלל הבעיות שלה. דן קפלן הוא סופר מתוסכל שסובל – איך לא – ממחסום כתיבה. הוא קיבל כבר מקדמה על הספר הבא שלו וההוצאה והסוכן הספרותי שלו נושפים באורכו כדי שיספק טיוטה שתצדיק את ההשקעה שלהם ותפיח בהם אופטימיות לגביי הצלחת הספר. לינדה קפלן היא ציירת די מוערכת (מקבלים את הרושם שהיא מוכרת יותר מבעלה) שלקחה הפסקה מהקריירה שלה כדי לגדל את בנם טומי. היא מתגעגעת לעבודה מסודרת יותר על ציוריה ובסביבה של אמנים אחרים. היא גם מוטרדת מכך שנראה שהזוגיות בינה לבין דן גוועת והיא חשה שהחופשה הזאת היא ההזדמנות האחרונה שלהם לשקם את הקשר. טומי הוא ילד חמוד שרק רוצה את תשומת הלב של ההורים שלו ובעיקר של אביו המנוכר שנראה שתמיד מעדיף להקדיש את זמנו לעבודה ולא אליו. בביה"ס הקודם הוא סבל מהצקות של בריונים והוא מפתח קשיי למידה שגורמים לו להרגיש חסר בטחון ומשפיעים על הפופולריות שלו בביה"ס הנוכחי. בקיצור, The stakes are high.

אבל אנחנו לא משחקים אף אחד מהם. אנחנו משקיפים על הקפלנים מלמעלה בתור ישות מסתורית כלשהי – כנראה רוח רפאים – ש"רודפת" את הבית הזה כבר עשרות שנים ומשפיעה ומתערבת בחיי כל מי שעובר שם. בתור הרוח אנחנו מנסים להכיר את המשפחה ולהשפיע על חייהם. הקפלנים זזים כל הזמן בבית – אנחנו רואים את המחשבות שלהם מרחפות מעל ראשיהם ואת השיחות שלהם זה עם זה. אנחנו יכולים לקרוא מכתבים שלהם לחברים ומשפחה, פתקים שהם משאירים אחד לשני, את היומנים שהם כותבים. אנחנו אפילו רואים את המחשבות שעוברות בראשם בזמן שהם ישנים ויכולים להיכנס לראשם ולדלות זכרונות טריים. בקיצור, סטוקרים עם יכולות על.

המכניקה במשחק היא מה שמכונה exploration – מחקר של הסביבה וביצוע החלטות עם תוצאות כואבות (בדומה קצת למשחקי חברת טלטייל). יש גם אופציה לשחק בגרסת ההתגנבות (stealth) – בגרסא זאת המטרה שלנו היא להסתובב בבית בין גופי התאורה השונים מבלי שהקפלנים ייראו אותנו. בפעמיים ששיחקתי במשחק לא יכולתי להביא את עצמי לשחק בגרסת ההתגנבות ובחרתי בגרסת ה-Story mode. הסיבה לזה היא שהמכניקה נעשית רפטטיבית מהר מאוד ואף גורמת לסחרחורת. היא לא מוסיפה לסיפור בשום צורה משמעותית ופוגמת ביכולת לשקוע בו. עוד על מכניקת ההחלטות והתוצאות – בהמשך.

שיר האריה

שיר האריה הוא משחק חדש יחסית שיצא ב-2016 ופותח ע"י סטודיו אוסטרי בשם מיפומי ג'יימס. למעשה מדובר במשחק בן 4 פרקים (אפיסודי) כאשר בנתיים שוחרר רק הפרק הראשון הקרוי Silence (התרגום הראוי הוא דממה לדעתי) וניתן להשיג אותו בחינם בסטים. שלושת הפרקים הראשונים עוסקים ביוצרים מסוגים שונים כאשר הרביעי יבחן כיצד הסיפורים שלהם משתלבים ומתאחדים. אנחנו יודעים שהפרק הבא יעסוק בצייר מבריק ומיוחד והפרק שאחריו יעסוק במתמטיקאית שנאלצת להסוות את העובדה שהיא אישה ולהתחזות לגבר על מנת שיקבלו אותה בחוגים השמרניים של אותה תקופה. הפרק הראשון מספר על וילמה, מלחינה צעירה ומוצלחת, המתגוררת בוינה בתחילת המאה ה-20. היא מגיעה מכפר קטן ומתגלה ע"י פרופסור שמאמין מאוד ביכולותיה. למעשה, אהדת הקהל והלחץ של הפרופסור בו היא מאוהבת גורמים לוילמה ללחץ בלתי נסבל וכמובן – למחסום יצירה. כאשר הפרופסור שומע זאת הוא מחליט שהפתרון הוא שתיסע לבקתה המבודדת שלו בהרי האלפים, תסתגר ותוכל להתפנות ליצירה. היא נאלצת להסכים. כאשר היא מגיעה לשם היא פותחת מכתב שהגיע ממנו ומגלה שקבע לה קונצרט מכריע בהשתתפות מלחינים מפורסמים שבו היא צריכה להשמיע את יצירתה הבאה. איך שאומרים – "אבל בלי לחץ". היא מגלה שלא כל כך קל לה להתרכז שם – היא חווה הפרעות גם מבחוץ וגם מפנים. הרעשים בחוץ מפריעים לה, היא לא מוצאת השראה, כל לילה היא סובלת מסיוט כזה או אחר. בסיוט אחד היא נמצאת בבאר שמתמלאת במים והיא זועקת לעזרה לאדם מסתורי שמופיע ומדבר איתה ואז מסרב לעזור ובורח. היא מבינה בסוף בסופו של דבר שמדובר בה. מטרת המשחק היא להתגבר על המחסומים האלו ולהצליח ליצור את יצירת המופת של וילמה. עוד על איך היא עושה זאת – בהמשך.

אלן וייק

אלן וייק הוא משחק שיצא ב-2010 ופותח ע"י סטודיו פיני בשם Remedy Entertainment. זהו סיפורו של סופר רבי מכר שמגיע לחופשה בעיירה הציורית Bright Falls עם אשתו. הוא מגיע לשם בתקווה להירגע ולשחרר את הלחץ הפנימי שלו כתוצאה מהכתיבה. ניחשתם נכון – הוא סובל ממחסום כתיבה. אשתו מפתיעה אותו בכך שקנתה לו מכונת כתיבה בתקווה שיוכל להתאושש ממצב ביש הזה בשל הריחוק מהחיים הרגילים. הכוונה שלה הייתה טובה אבל זמן קצר אחרי שהם מגיעים לשם היא נחטפת ע"י ישות כלשהי שמנסה לאלץ את אלן לכתוב אחרת תיפגע באשתו. יכול להיות שדרך טובה יותר הייתה פשוט להניח לו לנפשו ולתת לאשתו להפעיל את הלחצים הנדרשים. אלן יוצא במסע אחרי החוטף ובניסיון להציל את אשתו. במסע הזה הוא רץ דרך הנופים היפים של העיירה הציורית כמו גם בכל מיני יערות מפחידים. הוא מותקף כל הזמן ע"י אנשי העיירה שהישות השתלטה עליהם. ה-Taken, כפי שהוא קורה להם, מתפוגגים כשהוא יורה בהם. לפחות הראשון מהם גם מטיח בו ביקורת על כך שהוא סופר מחורבן שלא היה יכול להוציא ספר ראוי לשמו אם עורך לא היה משכתב כל מילה בהם. זה היה ניסיון להראות שדמויותיו של אלן קמות כנגדו ומשקפות את החרדות הפנימיים שלו אבל בפועל זכור לי שזה קרה רק בהתקפה הראשונה והיתר היו פשוט Taken שממלמלים שטויות ומתקיפים אותך מאחורה ואומרים: בוווו (כשזה קורה בפעם המיליון, זה באמת מעייף). מה שמעניין הוא שלכל אורך הדרך הוא מוצא מספר שטרם כתב שבעצם מתאר את את הדברים שהולכים לקרות לו תוך זמן קצר, למעשה חוזה את העתיד הקרוב שלו.

אם יורשה לי להכניס כאן ביקורת קצרה – זה המשחק שהכי פחות אהבתי מבין השלושה. השקעתי בו 20 שעות מחיי בשביל המחקר להרצאה ולא נראה לי שהייתי שורדת אותו אחרת. המכניקה רפטטיבית והאויבים מאוד לא מגוונים. העלילה מבולבלת ונראה שהיא שולחת מסרים סותרים. המטרה של היוצרים – כפי שהזכירו שוב ושוב בראיונות – הייתה ליצור Psychological Thriller מהסוג של בקולנוע, רק במשחק. כלומר, הם ניסו ליצור איזושהי תהייה אצל השחקן לגביי האם הכל מתרחש בראשו של אלן או שזאת מציאות. העניין הוא ששחקנים הם עם שרגיל לפעול בזירות משחק מופרכות ולא הגיוניות וקשה מאוד להרגיש מהמשחק שיש מצב שזה משהו שמתרחש בראשו של אלן. למעשה, יש דמות של נבל (שהוא בבירור נבל) – פסיכולוג שמתמחה בבעיות של יוצרים – שמנסה לשכנע את אלן שהוא יצא מדעתו והזה את כל העניין ומתקשה לקבל את זה שאליס, אשתו, מתה. זה מאוד שקוף ולא אפקטיבי. בנוסף, המשחק מנסה לשאוב מיצירות כדוגמת טווין פיקס (הדיינר שמופיע בהתחלה הוא קופי של הדיינר האמריקאי של עיירות קטנות וקריפיות. ציפיתי לראות את הסוכן קופר אומר: Damn good coffee), של איזור הדמדומים (לאורך המשחק אלן נתקל במסכי טלוויזיה שעליהם מוקרנת סדרה שהיא קופי של איזור הדמדומים רק עם מסרים נסתרים שמתכתבים עם עלילת המשחק) וכמובן – של סטיבן קינג. למעשה סטיבן קינג מצוטט לא פעם ע"י ווייק והציטוט הראשון שלו הוא המשפט השני במשחק. ייאמר לזכותו של המשחק שהיוצרים שלו מאוד השקיעו בסיפור הרקע. הם יצרו מסמך של כ-150 עמודים עם תיאור כל הדמויות בפירוט, מעיין "תיק חקירה", אפשרו צפייה בפרקי הסדרה שרואים במשחק ועוד. חבל רק שהחזון שלהם הלך לאיבוד בכל הבלגן שהוא אלן ווייק.

כפי שבוודאי כבר הבחנתם, יש נקודות חפיפה והשקה בין שלושת המשחקים. אני בחרתי 3 תימות מרכזיות. כל אחת מהן תוסבר באמצעות המשחק משחק שהכי ממחיש אותה עם רמיזות לדרך בה היא מוצגת בשני המשחקים האחרים.

תימות של קשיי יצירה

* העולם האמיתי או בשמו האחר: "החיים"

לכל אחד מהדמויות הראשיות במשחקים שהצגתי יש מחוייבויות לאחרים שמרחיקות אותם מהכתיבה – דן קפלן הוא אבא ובעל, אלן ווייק הוא בעל ו-וילמה – מאוהבת בפרופ' שלה. המחויבות האלו הרבה פעמים מתנגשות עם הרצונות האישיים שלהם ועם קצב הכתיבה שהיו רוצים. המשחק שממחיש את זה הכי בחדות הוא הנובליסט.

המשחק מחולק לפרקים שכל אחד מהם נסוב סביב קונפליקט מרכזי בין רצונות בני המשפחה. בסוף כל פרק אנחנו נדרשים לבחור מי מבני המשפחה יקבל את מבוקשו – אם היינו חרוצים וגילינו את כל הרמזים שמפוזרים בבית וראינו את כל הזכרונות והמחשבות – נוכל לבחור פשרה בין שתי תוצאות. כך שנוכל לגרום לאדם אחד להיות מאוד שמח, או לשני אנשים להיות שמחים במידת מה אבל תמיד יישאר מישהו מאוכזב וכואב. הדרך בה מבצעים את ההחלטה ההיא היא ללכת לדן כאשר הוא ישן וללחוש את ההחלטה באוזנו.

דוגמא להחלטה כזו שאנו נדרשים לבצע: בשלב כלשהו סבתא של לינדה נפטרת והלוויה היא באותו יום שבו לדן נקבע אירוע החתמת ספרים. זה אירוע שהוא חיכה לו מאוד וההוצאה לוחצת עליו מאוד ללכת לזה. זאת הזדמנות לפתח את הקריירה שלו, לבנות את ההייפ לקראת הספר הבא שלו ולחזק את הקשר עם המעריצים ואולי ליצור חדשים. אבל מצד שני – איך אפשר לא ללכת להלוויה של סבתא של אשתך? אני בשלב הזה כבר הלכתי לקראת לינדה וטומי בפרקים הקודמים ותכננתי ללכת קצת לכיוון דן ולקדם את הקריירה שלו אבל פשוט לא יכולתי ללכת לפי התכנון המקורי. קיימת חשיבות כה רבה להגעה של דן להלוויה – כדי לתמוך באשתו בחוויה הקשה, כדי להראות נוכחות של כל המשפחה ולחזק את הקשר עם משפחתה. לא סתם אמרתי שהמשחק מותיר אותך עם תחושה של אגרוף בבטן. אנחנו נדרשים לבצע הרבה בחירות קשות. אחרי הבחירה של כל פרק אנחנו קוראים מה היו התוצאות של הבחירות האלו והן משפיעות כמובן על מה שקורה בפרקים הבאים.

בניגוד למשחקי טלטייל שהרבה פעמים מתרחשים בעולם בדיוני ושונה משלנו, דווקא העובדה שהמשחק הזה קרוב למציאות הרגילה של חיי היומיום שלנו היא שהופכת את הבחירות האלו למייסרות. מהביקורות על המשחק ראיתי שהרבה אנשים סיימו את המשחק כשהם מתייפחים או חושבים עמוקות על ההחלטות וסדרי העדיפויות שלהם בחיים. מישהו אפילו כתב שהמשחק גרם לו להבין שהוא חייב לתקן את יחסיו עם בת זוגתו ולהפסיק להקריב את היחסים ביניהם בשביל קריירת הכתיבה שלו. אז מדובר בחוויה משמעותית אך מטלטלת שצריך לגשת אליה עם טישו ביד.

וילמה נאלצת להתמודד עם דדליין מאוד קרוב ומאוד מלחיץ שהוצב בפניה באופן חיצוני ע"י המנטור שלה. אלן ווייק היה רוצה לשכוח מהכתיבה אבל כל מה שקורה מהרגע שהוא מגיע לעיירה מכריח אותו לשוב ולהתייצב לעסוק בכך.

* חוסר ריכוז ותקיעות

שלושת המשחקים, בצורה שקצת קשה לפספס, מתייחסים לאמונה שריחוק מהבית ומשגרת חיי היומיום עוזרת לרפא מחסום כתיבה. אבל שלושת היוצרים שלנו מגלים מהר מאוד שלא מספיק להתרחק. אנחנו מביאים את השיט שלנו איתנו לכל מקום. וכך שלושתם נתקלים במחסומים פנימיים וחיצוניים בצורה שמקשה עליהם להתמודד עם הבעיות שלהם ולחזור לכתיבה וליצירה מוצלחת. עניין המחסומים מאוד בולט בשיר האריה. כאשר וילמה מגיעה לבקתה היא מגלה שסערה גדולה מתקיפה את המקום. מצד אחד, הסערה מפריעה לה להתרכז אבל מצד שני, היא חשה שבתוכה, אין מוסיקה. יש דממה. וילמה צריכה קודם כל לנטרל את הסחות הדעת. לאחר מכן, היא צריכה להתבונן בכל מה שיש בסביבה כדי לקבל השראה למלודיות והרמוניות. זה אחד מהקטעים הכי יפים במשחק – צריך להקליק על כל מה שנמצא באותו חדר קטן בו היא נמצאת וכל פעם שהיא לוחצת על משהו שנותן לה השראה – המילים שמספרות על כך רועדות, כמו היו מוסיקה. זה ביטוי יפה מאוד לכך שכל דבר מסביבנו יכול לשמש כהשראה. בנוסף, וילמה נאבקת בספקות וחוסר בטחון פנימיים שמתבטאים בסיוטים שלה. היא גם נלחמת בתחושת בדידות. את שני אלו פותר קול זר שמבליח לחייה.

אז באותה תקופה הומצא ג'אדג'ט חדש ומופרע שקרוי טלפון. אותו טלפון מצלצל לפתע בקתה, וילמה מרימה את השפורפרת ומתוודעת ללאוש – איש צ'כי מבוגר שהוא מנהל פאב. לאוש החליט לראות אם הפלא הטכנולוגי שהבטיחו לו אכן עובד ולכן הרים את הטלפון וחייג למספר אקראי והגיע לבקתה. הם מתחילים להכיר ודי בדומה למה שקורה באינטרנט לפעמים – שני זרים שלא נפגשו בחיים האמיתיים יוצרים קשר עמוק וכנה יותר מהקשרים האחרים בחייהם. היא מסייעת לו להבין שהוא צריך לחזור להיות בקשר עם אחיינתו והוא עוזר לה להרגיע את הפחדים והחששות ולחזור ליצירה. הוא גם מנסה לעזור לה להתמודד עם סיוטיה באמצעות תיאוריות ששמע מאיזה בחור בוינה שמתחיל לעשות רעש – אולי שמעתם עליו, ד"ר פרויד  🙂

כל זה מוביל את וילמה לעמוד בדדליין בצורה מוצלחת. את היצירה היא מקדישה ללאוש (אריה בצ'כית) ולכן היא נקראת The Lion's Song.

אחד מהרגעים החיוביים בתהליך שעובר דן בבית הקיץ הוא המפגש שלו עם חבר סופר שמגיע לביקור. הם הולכים לדוג ודן מספר לו על הספר ואיפה הוא תקוע. הם עושים סיעור מוחות שמסייע לדן לפרוץ קצת את מחסום הכתיבה ולהמשיך עם הספר. כמובן שכל זה אופציונלי ותלוי בבחירה שלנו באותו פרק. במידה ואירוע זה אינו מתרחש, הכתיבה והספר ממשיכים לדשדש. במקרה של אלן, חברו הטוב ביותר הוא הסוכן הספרותי שלו – בארי. בארי אומנם סקפטי לגביי כל עניין החטיפה וישויות חורשות רע אבל ברור שהוא הקשר החיובי העיקרי של אלן ומה שמצליח לעגן אותו לקרקע באמצע כל הטירוף. בארי מגיע לעיירה מהר מאוד אחרי החטיפה ומלווה את אלן לאורך קטעים משמעותיים מהסיפור. לקראת הסוף, גרסא פנימית (תת-הכרתית, נגיד) של בארי עוזרת לו להבין ולבצע את הטוויסט שעוזר לו לחזור לכתיבה.

* חוסר קבלה של זהות היוצר

התימה הזאת בולטת במיוחד במקרה של אלן ווייק. אומנם המשפט הראשון במשחק הוא My name is alan" wake and I'm a writer" אבל יש תחושה ברורה שאלן ממש לא אוהב את זה שהוא סופר. זה משהו שהוא יודע לעשות וזה מביא לו הצלחה אבל גם הרבה סבל. למעשה כל המשחק – אם הייתי צריכה לסכם את המהות שלו במשפט – זה מישהו שבורח מהיותו סופר ועובר תהליך שגורם לו להשלים עם כך. אנחנו רואים את חוסר ההשלמה הזאת מהרגע הראשון. ממש בתחילת המשחק, כשהם עוד במעבורת בדרך לעיירה, אלן פוגש איש מבוגר שישר מזהה אותו כסופר המפורסם. הוא מבקש ממנו שלא יספר לאף אחד שהוא הגיע לעיירה כי הוא לא רוצה שיזהו ויציקו לו. אבל זה לא ממש עובד. הוא מגלה שכולם מכירים אותו שם ויש שלטים בני דמותו בגודל מלא שמפוזרים בכל מקום. הוא מגיע לדיינר והמלצרית בעלת ה- crazy eyes עטה עליו ומכריזה על עצמה כמעריצה הכי גדולה שלו. הוא מרגיש חוסר נוחות ניכרת מכך. גם העובדה שאשתו ובארי מתייחסים אליו כל הזמן בתור מי שהאספקט העיקרי (או היחידי) באישיותו זה עובדת היותו סופר – מפריעה לו. הם מכנים אותו בשמות החיבה Best Seller או Writer Boy ולא מניחים לו לשכוח לשנייה מי הוא אמור להיות ומה הוא אמור לעשות – בין אם הוא רוצה בכך או לא. הוא מנסה להתנתק מהלחץ ולהירגע ואולי היה מצליח לעשות זאת ולחזור לכתיבה בקצב ובתזמון המתאים לו אבל העולם לא נותן לו. הישות שחוטפת את אשתו מנסה להכריח אותו לברוא יצירה שתתאים לה. כל זה מאוד משקף את המידה בה המשחק מתכתב (שלא לומר מעתיק) עם היצירות של סטיבן קינג. בספרים כמו הניצוץ, מיזרי והחצי האפל – הגיבור הוא סופר שסובל בגלל דברים שקשורים לזה – מעריצה מטורפת או דמויות בדויות שמתעוררות לחיים. רק כשאלן משלים סופית עם עובדת היותו סופר הוא מסוגל לכתוב את הסוף שהוא בוחר בו לסיפור.

גם בנובליסט ובשיר האריה אנחנו רואים שהלחץ ממעריצים ומהסביבה מאוד מקשה על דן ו-וילמה ליצור אבל הם חיים יותר בשלום עם זהותם כיוצרים.

יש עוד נקודות דימיון בין המשחקים מעבר למה שציינתי כמו: התימה של רוחות רפאים בנובליסט ובאלן ווייק, החשיבות של חלומות וסיוטים, אשתו של דן היא אמנית (ציירת) ושל אלן גם כן (צלמת) כך שאנחנו רואים יותר מזווית ראייה אחת על יצירה ועוד.

מכניקות שונות = אותה מטרה

אז יש לנו שלושה משחקים שבהם שלושת הדמויות הראשיות מנסות למצוא פתרונות לקשיי היצירה שלהם. אבל המכניקה המשחקית והז'אנרים שלהם שונים:

– הנובליסט הוא משחק Exploration/Stealth משתמש במכניקה של חקר הסביבה ובקבלת החלטות קשות. זה ז'אנר שהתבסס בשנים האחרונות והתפרסם בזכות המשחק Gone Home. מה שצריך לעשות זה להקליק על כל מה שזוהר ולקרוא מה כתוב שם (הדיבוב של שחקני הקול ממש עוזר להיכנס לאווירה). כדי לראות את הזכרונות שמוצגים בשחור-לבן צריך ללכת למאחוריי אחד מבני המשפחה ולהיכנס למוחם כמו שרוחות נוטות לעשות. כל אחד מהרצונות של בני המשפחה בפרק מסוים מיוצג ע"י חפץ מסוים שצריך לגלות וכאשר הולכים ללחוש לדן, צריך לבחור את החפץ הבודד (בחירה ברצון של אחד מבני המשפחה) או שני החפצים (פשרה בין שניים מבני המשפחה) ואז ללחוש לדן את החלטתנו הסופית.

– שיר האריה הוא סוג קווסט Point & Click רק שאין בו Inventory (אסופת חפצים שאותם נושאים איתנו ובהם משתמשים כדי לפתור חידות) ואין בו פאזלים או חידות מורכבות. עיקר מה שיש בו זה להקליק על הסביבה ולמצות את אפשרויות הדיאלוג. היוצרים רמזו שהמכניקות בפרקים הבאים יהיו מורכבות יותר. למשל, הצייר בפרק השני יכול לצייר בצורה שחושפת רבדים שונים באישיותו של האדם אותו הוא מצייר וזה יתבטא במכניקה. גם כאן יש אלמנט מסוים של בחירות ותוצאות ובסוף המשחק מוצגת הסטטיסטיקה של הבחירות שלנו בדומה לסטטיסטיקות שאנחנו רואים במשחקי טלטייל.

– אלן ווייק הוא משחק Action-Adventure די קלאסי. רצים, אוספים נשקים ותחמושת, משתמשים בהם בהתאם לצורך, משתמשים בפנס כדי לפגוע ב-Taken (הם רגישים לאור) ומתחבאים מתחת לאלומות אור כדי להתרפא. יש פה ושם מאמצע המשחק אפשרות לנהוג ברכבים שונים כדי לעבור מרחקים גדולים (אחד מהדברים היחידים שממש נהניתי מהם במשחק). בהרחבה האחרונה של המשחק מתוך שתיים (DLC או Downloadable content) ששמה The Writer אנחנו נחשפים למכניקה חדשה ומאוד מעניינת. בשלב הזה אלן כבר נמצא במעיין עולם דמיוני שמתכתב עם תת-המודע שלו בצורה רצינית. בשלב מסוים מתחילות להופיע מילים מרחפות סביבו כמו Phone, Rock וכדומה. אם הוא יורה בהן – בדיוק כפי שהיה יורה ב-Taken – הן מתגשמות והופכות לחפץ הממשי שאותם תיארו. כך למשל כשהוא צריך לחצות תהום, מופיעה המילה Bridge ויריה בה יוצרת גשר שמאפשר לו לעבור ולהמשיך הלאה. בעיניי זה ביטוי להכרה ולהשלמה ההולכת והגוברת שלו כזהותו כאיש שיוצר עולמות.

נקודה מעניינת היא שהנובליסט הוא המשחק הלא-ליניארי מבין השלושה. במקרה של שיר האריה ואלן ווייק – המשחק חותר לנקודה מסוימת שלא ניתן לשנות אותה. לא הרבה בכל אופן (במקרה של שיר האריה אפשר לגרום לשינויים קלים). הנובליסט נותן יותר כוח לשחקנים לעצב את הסיפור ולקבוע מה תהיה רמת הספר שיוציא תחת ידו והאם הקריירה הספרותית שלו תהיה הצלחה או כשלון. למעשה שם אנחנו היוצרים האמיתיים של המשחק ולא סתם דן חותם את המשחק בכך שהוא אומר שהוא לא יכול שלא להרגיש בסוף חייו שהיה דמות בסיפור של מישהו אחר.

סיכום: התרה של קשיי יצירה

בסופו של המסע הארוך של שלושת גיבורנו כולם מצליחים ליצור משהו חדש. במקרה של וילמה היא מרגישה שזאת היצירה הכי טובה שיצרה עד כה. אלן ווייק לא אומר את זה מפורשות אבל ברור שהספר שהוא מחבר בסופו של דבר הוא מאוד משמעותי ומכריע. במקרה של דן – זה תלוי בבחירות שלך אבל אם ניווטת את דרכך בהצלחה מבחינת שמירה על הקריירה שלו, הספר יהיה הצלחה.

הדרכים שבהם הם השתמשו היו לנסות לאזן בין דרישות החיים ליצירה, להיעזר בחברים ובאנשים אחרים על מנת להתמודד עם התקיעות והמחסומים, לשאוב השראה מחייהם ומהסביב ולהשלים עם זהותם כיוצרים. אולי שווה לנסות את הדרכים האלו בבית רק בלי כל התהליך המפרך שעברו הגיבורים שלנו.

מקווה ששכנעתי אתכם לשחק בנובליסט ובשיר האריה (לא יכולה להביא את עצמי להמליץ על אלן ווייק) או במשחקים אחרים שהוזכרו. נתראה בפוסט סיכום הרצאה הבא!

ביקורת במשיכת קולמוס: מת ברובו

"To fear love is to fear life, and those who fear life are already three parts dead"
(Bertrand Russell – Marriage and Morals (1929


לטארה אברנתי לא היו חיים קלים. היא נולדה בכפר נידח שבו הכוהן ידע לבצע רק כשפי תיאולוגיה יישומית מהסוג הנחות ביותר. היא נקטפה משם לבתי הספר הנעלמים שבהם לומדים "האומנות" – הקסם של העולם הזה. היא הושלכה משם באופן המילולי ביותר דרך העננים אל האדמה הקשה וכמעט שלא שרדה את התהליך. ביקור קצר בעיירת הולדתה הוכיח שאפשר לעקור את האישה מעולם האומנות אבל לא את הדחף המבעבע לפתור בעיות באמצעותה. טארה נקטפת שוב ע"י גברת איליין קווריאן, מהפירמה הנחשבת קלתרס, אלברכט ואאו. היא הופכת לעוזרת ולשולייה שלה בתקווה להתקבל להיות שותפה-זוטרה. כמו שאתם מבינים, בעולם של "רצף האומנות" שיצר מקס גלדסטון בו מתרחש "מת ברובו", עורכי דין הם גם מכשפים ונקרומנסים. הם הבינו שביכולתם להשתלט על כוחות אלוהיים והחליטו לגרש את האלים ממקומם הכל-יכול ולחסל אותם. הם הצליחו תוך כדי הרס משמעותי לעולם שמסביב. עם זאת, נשארו מספר אלים בעלי כוח ומשמעות. טארה וגברת קווריאן מזומנות לעיר האדירה אלט קולומב במטרה לחקור רצח בעל השלכות קטסרופליות – רצח של אל. במקרה זה מדובר בקוס שלהבת- התמיד שהוא האל המניע של העיר שמספק את כל מה שדרוש עבור המשך פעילותה התקין. מפה לשם הן נתקלות במפלצות שונות, בכוח משטרתי יוצא דופן, באינטריגות כנסייתיות וביריב יהיר ונחוש. בדרך הן אוספות סיידקיקס לא צפויים. כל הדמויות בספר הן עגולות, פגומות ומרתקות וניתן לומר שרובן מכורות למשהו.

כשקראתי את הספר עצרתי מידי פעם להתפעל מעוד רעיון יצירתי שמקס גלדסטון זורק לעבר הקוראים בקצב מסחרר.  גם הכתיבה הפיוטית והחושנית היממה אותי. העולם עצמו, על האור, הכוכבים, האדמה והטבע שלו, הוא חלק ממכניקת הקסם ביחד המשלבת בתוכה גם חלקים מנשמות בני האדם. בעולם הזה אנחנו רואים את גלגלי השיניים, את חלקי המכונה הגדולה שמרכיבה את סך חלקיו. הרבה דברים הם פיזיים, נראים לעין. אלים הם ישות מוחשית והגיהינום הוא מקום שאפשר לבקר בו בחופשה. לא לחינם נאמר שגלדסטון המציא כאן תת-ז'אנר חדש בשם Faithpunk, שכמובן מתכתב עם התת-ז'אנר המוכר יותר, סטימפאנק. כאנשים פוסט-מודרניים אנחנו לרוב לא יודעים איזה רכיבים בדיוק גורמים לקסם הסמאפרטפון בכיסנו לפעול. מהנדסים וקוסמי קוד שיודעים לברוא מציאות טכנולוגית חדשה שולטים בעולמנו. עולמות בדיוניים בסגנון הסטימפאנק מאפשרים לנו לחוות עולם מסתורי פחות מבחינות מסוימות ויותר מבחינות אחרות. השם Faithpunk בעיניי לא הולם את מידת המורכבות של העולם של גלדסטון כי לא רק אמונה היא זאת שעומדת בבסיס הפעילות השוקקת של ערים ומדינות אלא גם גורמים אחרים.

היה נהדר ללוות דמות ראשית שהיא גם אישה וגם שחורה אבל היא לא token. היא דמות עגולה בעלת אמביציות חזקות, שכל חריף, יכולות אומנות מרשימות אבל גם לב במקום הנכון (עם סכין שמוחבא בו). היא גם לא הדמות הנשית החזקה היחידה. יש עוד כמה וכמה והן לא משלמות מחיר על עצם זה שהן נשים חזקות. אם כבר, הייתי אומרת שדמויות הגברים מוצגות באור שלילי יחסית בספר – כחלשות או ערמומיות/חורשות רע. גלדסטון מספר בראיונות שנשבע לעצמו שהדמויות בסדרה לא יהיו זהות לו כגבר סיסג'נדר לבן וסטרייט. יש עוד נשים במרכז הבמה בהמשך הסדרה וגם דמות של טרנסג'נדרית. נכון שיש הרבה דיבור על החשיבות של שונות וגיוון בדמויות שאנחנו רואים בספרות מדע בדיוני ופנטסיה אבל צריך להעריך כל יצירה שעושה את זה טוב ולא רק לצאת מידי חובה. בנוסף, לנוכח ה-backlash הנוראי שאנחנו רואים בזמן האחרון והחרדה של גורמים מסוימים מכך שדמויות מגוונות פולשות לתחומים האהובים שלהם (ראה ערך שערוריות ההוגו וגיימרגייט) – אני שמחה לקרוא ספרים כאלו.

לאלו מכם שמסוקרנים לגביי איך הגיע גלדסטון לרעיון המגניב וההזוי של שילוב עריכת דין עם נקרומנסיה, וכשף, אל דאגה, עשיתי את המחקר במקומכם 🙂 אז גלדסטון חזר לארה"ב אחרי שהות בסין היישר אל המשבר הכלכלי הקשה של שנת 2008. אשתו התחילה ללמוד משפטים וחמותו היא עו"ד לענייני פשיטת רגל. לפתע הוא הבין את הדימיון בין שני העיסוקים. שניהם למשל כרוכים בקריאה של כרכים עבי-קרס ומלמול דברים בלטינית, שניהם מקצועות היררכיים שבהם מטפסים במעלה סולם הדרגות, שניהם דורשים התמסרות, נחישות והשתקעות בעולם שהרבה פעמים שואב את כל כולך אל אותו מסלול אפל של כוח וכסף.

גלדסטון הוא טיפוס מגניב ביותר בפניי עצמו ונראה כמו גיק חמוד ורב ידע בכל הראיונות איתו. הוא למד היסטוריה ושירה סינית באוניבסיטת ייל. טייל ברחבי אסיה ואירופה. נזרק מגבו של סוס בערבות מונגוליה. עבד כמורה, מדריך טיולים, מתרגם, אנליסט, עורך וחוקר. בנוסף להכל הוא גם אמן לחימה וסייף וכנר. איכשהו הוא גם מצא זמן ליצור שני משחקי מובייל מונעי טקסט על עולם הסדרה.

הספר יצא בהוצאת נובה בניהולו של דידי חנוך. תרמתי לקמפיין מימון ההמונים שסייע להקמת ההוצאה ואני שמחה מאוד על כך. שני הספרים הראשונים של ההוצאה קלעו בדיוק לטעמי. ידעתי שבחירות הספרים של דידי יבטיחו שאראה ספרות מדב"פ ששמה דגש על diversity. הספר הראשון שיצא בהוצאה – "חייו של טאו" מאת ווסלי צ'ו הציג דמות של מתכנת אסייאתי לא יוצלח במיוחד שמתגלגל למלחמת חורמה בין שני גזעים חייזריים שבמהלכה הם ניווטו את ההיסטוריה האנושית. זה ספר כייפי וזורם ומעניין. הוא לא מעמיק בעיניי כמו "מת ברובו" אבל הוא בהחלט מומלץ. זה המקום גם להזכיר את הכריכה המקסימה של שעיצבה אור רוזנשטיין שחושפת רמזים לדמותה של טארה אבל משאירה המון מקום לדימיון של הקוראים לעצב אותה בראשנו איך שנרצה. זאת בניגוד לכריכת הספר באנגלית שאני אוהבת מאוד אבל מודה שיש משהו בעייתי בכך שדמיינתי את טארה בדיוק ככה במהלך הספר מבלי שקיבלתי הזדמנות לברוא את דמותה בעצמי.


לרכישת הספר:
אתר הוצאת נובה

לקריאה נוספת:
ביקורת אחרת בעברית שכתבה קרולין זרעוני באתר של נוריתה (ביקורת מעולה)

מספר ראיונות מעניינים עם גלדסטון:
באז מאג
מגזין לוקוס

ניחושים בנוגע למקור השמות:
אלט קולומב

ואיך אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי:

** גילוי נאות: דידי חנוך אור רוזנשטיין הם חברים יקרים אבל ההמלצה כאן היא באמת פרי התלהבותי הכנה ולא מחמאות ריקות מתוכן.

ביקורת במשיכת קולמוס: אוסקר ויילד והרציחות לאור הנר

הספר המקסים שאת כריכתו אתם רואים כאן הוא סוג של מכתב אהבה למשורר והמחזאי הנודע, אוסקר וויילד. אוסקר מוצג בספר כסוג שרלוק הולמס "אמיתי". הסיפור מסופר מנקודת מבט של רוברט שררד, מי שהיה באמת הביוגרף הראשון שלו וחברו. במילים אחרות, שררד הוא ה-"ווטסון" של וויילד. בספר ניתקל בכל הטריקים המוכרים של שרלוק רק בביצועו של וויילד: דדוקציה מפרטים קטנים, הסתרת מידע מהקורא ומדמות המספר עד רקע הגילוי הקריטי וגם שימוש בנערי רחוב (ה-irregulars של הולמס שלטענת ווילד, הוא היה ההשראה לכך) בתור מרגלים.

כמובן שכל שרלוק צריך תעלומת רצח טובה וגם וויילד נתקל בכזאת. הסיפור מתחיל בשנת 1889 כאשר וויילד מגיע לפגישה בבית בעל מוניטין מפוקפק ומזועזע למצוא את גופתו של בילי ווד, זונה ממין זכר בן ה-16. זירת הרצח מעוצבת בצורה טקסית ופולחנית לאור נרות. וויילד נחוש בדעתי להבין מיהו הרוצח ומגייס לשם כך את עזרת חברו החדש, ארתור קונן דויל. למרות התקווה שדויל ישחק תפקיד נכבד יותר בספר, הוא מגיע בעיקר להופעות אורח בנקודות קריטיות. רוב הזמן אנחנו עדים לדרך בה שררד חווה ומתעד את וויילד על שלל תכונותיו המוכרות: שנינות חדה ועוקצנית, גנדרנות, הערצה עזה לנעורים וליופי ונהנתנות דקדנטית שאופיינית לרוח תקופת ה-Fin de siècle (סוף המאה). אנחנו גם מגלים שוויילד הוא חבר נאמן ומפרגן. הם פוגשים או מזכירים שלל דמויות מפורסמות מהתקופה ההיא: ויליאם בטלר ייטס (המשורר האהוב עליי), ג'ון אוורט מילייה מהאחווה הפרה-רפאליטית, וויליאם וורדסוורת', דיקנס וכמובן ג'ק המרטש. הספר גם מתרחש בתקופה בה כתב וויילד את יצירתו המפורסמת ביותר: "תמונתו של דוריאן גריי" והספר אף רומז להשראה לדמותו של גריי.


הספר לא מתעלם ומדבר בבירור על גורלו העגום של וויילד. במהלכו דמויות רבות מנסות לחלץ מוויילד ווידוי כלשהו בדבר נטייתו המינית אבל ללא הצלחה. שררד מדגיש בצורה ניכרת את חשיבות המשפחה וספציפית קונסטנס, אשתו של וויילד, בעיניו. כך שקשה להבין אם הסופר מביע ניסיון להדחיק את הנטייה המינית של וויילד ואפילו להתכחש או להמעיט אותה או שמדובר פשוט בעמדתו של שררד.

אם זה לא ברור עד עכשיו, אני התענגתי על הספר ואני ממליצה עליו לכל מי שאוהב את התקופה והסגנון ואת וויילד. הסופר בבירור מעריץ של הסופר והמשורר והמחזאי וחקר את קורות חייו בקפידה כדי לשלב את האמת עם הבידיון. המחקר לא מפתיע לנוכח העובדה שהסופר כתב בעיקר ביוגרפיות על משפחת האצולה הבריטית לפני כן. מי שיהנה ממנו יכול להמשיך ליתר חמשת הספרים בסדרה. אני מתכוונת לעשות את זה בשלב כלשהו.


הדבר היחיד שפגם מעט בהנאתי מהספר הוא שיכולתי לנחש בערך מאמצע הספר מיהו הרוצח. ועדיין הסוף הפתיע אותי ולא הצלחתי לנחש את כל הפרטים והשתלשלות העניינים.

אז יאללה, למה אתם מחכים? The game's afoot!

ביקורת במשיכת קולמוס: Shardlight

איימי וולרד לא נמצאת במצב טוב. היא חולה במחלה סופנית ונפוצה בשם Green Lung וחיה בעולם פוסט אפוקליפטי שבו העשירים (שנקראים "האריסטוקרטיה") מקבלים בחינם חיסון כנגד המחלה בעוד כל היתר נאלצים לעבוד בעבודות מסוכנות כדי לקבל כרטיס לוטו שאולי יזכה אותם במנת חיסון. זה הרקע ל-Shardlight, משחק החדש מבית Wadjet Eye Games. הוא נוצר ע"י פרנסיסקו גונזלס, שהוציא במסגרת החברה את A Golden Wake (משחק בעייתי. עוד על כך בהמשך) ובן צ'נדלר, איש ארט שעבד עם וודג'ט על כמה וכמה משחקים בעבר. שניהם עכשיו הם חלק אינטגרלי מהחברה. זה אומר שזה המשחק הראשון של וודג'ט שנוצר in-house אבל לא נכתב ע"י דייב גילברט וזה מורגש היטב.

הבעיה העיקרית של Shardlight היא איימי. מתחילת המשחק איימי היא מעיין דמות די חסרת אופי שמטורטרת ע"י אנשים וגורמי כוח שונים ומחליפה נאמנויות כמו נעליים. במהלך המשחק אנחנו לומדים עליה מעט מאוד דברים – אנחנו יודעים שהיא מכונאית רכב כמו (כנראה) אביה שנפטר ושזה מה שהיא עושה בזמנה הפנוי – משפצת רכבים שהיא מוצאת. לעובדה הזאת אגב, יש ביטוי קטן יחסית במשחק והם לגמרי פספסו את ההזדמנות לשזור את זה בחידה ולעגן את זה יותר במציאות המשחקית. אנחנו פוגשים קצת חברי ילדות שלה ומכרים שלה במהלך המשחק אבל אנחנו לא לומדים עליה שום דבר מהאינטראקציות האלו. כל זה יוצר דמות שהיא סוג של טאבולה ראסה. מישהי שהיא נחמדה אבל…פרווה. לא ייחודית בשום צורה. יש גם דמות מסוימת וחשובה שמופיעה בשלב מאוחר יותר של המשחק שפועלת באופן שנראה לי ממש מנוגד להיגיון וקוד המוסרי שאמור להיות לה. 

ל-Shardlight יש בעיה נרטיבית. זה ברור שפרנסיסקו ובן חשבו על רעיון מגניב ל-setting מסוים בהשראת הרבה משחקים וסרטים שהם אוהבים (הם מצטטים את Fallout ו-Dishonored כמקורות ההשראה העיקריים) אבל הם שכחו לעגן אותו באנשים אמיתיים עם מניעים הגיוניים למעשיהם ועם חוש מוסר עיקבי שמתאים למי שהם אמורים להיות. למעשה, הייתי אומרת שזה מקרה קלאסי של משחק שבו העולם הוא הדמות הראשית. הוא אכן מעניין אבל לא מקורי וכדי שמשחק יצדיק את קיומו בז'אנר השחוק הזה, היו צריכות להיות לו דמויות חזקות ומיוחדות ו/או עלילה מיוחדת. המשחקים של וודג'ט תמיד התהדרו בהשפעות שונות כפי שניתן לשמוע בקומנטרי של כל משחק אבל במקרה של Shardlight הייתה לי תחושה שמדובר בסוג של Fan Fiction ליצירות אחרות. המשחק מרפרר להרבה מהן כמו משחקי הרעב, הילדים של מחר ו- 1984 (עם משרדים ממשלתיים בשם Ministry of Knowledge) וגם להיסטוריה – האריסטוקרטיה היא שילוב קלאסי בין הקיסרים הרומאיים למלכים הצרפתיים של פעם. Green Lung שואב השראה מהדבר השחור של ימי הביניים.


מקור: אתר החברה

יש גם בעיות טכניות – במהלך המשחק נתקלתי במקרים בהם ה-sprite של הדמות של איימי נעלם ורואים רק מעיין עיגול שחור על הרצפה הולך. היה מקרה שבו השתמשתי בשני חפצים ב-inventory בשלב מוקדם יותר והם כנראה לא צפו את זה, ואז נתקעים ולא ניתן להמשיך. במקרה הספציפי הזה, כתבתי להם ושלחתי save. הם שלחו לי save טוב והבטיחו לתקן את זה ב-update שייצא. בפעם השנייה ששיחקתי, קרה לי שוב מקרה שבו לא היה אפשרי להתקדם הלאה כי כנראה עשיתי דברים בסדר שהם לא תכננו. במקרה זה כבר ויתרתי והחלטתי שאם הם הוציאו משחק עם בעיות כאלו שגם עבר QA – אז מגיע להם לחטוף את ה-Backlash ואולי ללמוד מהלקח.

כן יש לי דברים טובים לומר על Shardlight – הגרפיקה שלו יפה למדי למרות שמפוקסלת יותר ממה שהפך להיות הנורמה בחברה לאחרונה. האורך שלו הפתיע אותי לטובה – ציפיתי למשחק קצר יותר של 6-7 שעות וקיבלתי משחק של 9-10 שעות. המוסיקה נעימה למדי והולמת את האווירה. רוב חידות האינבנטורי די הגיוניות ופתירות. עם זאת, אני חייבת לציין שיש חידה מאוד מעצבנת די בתחילת המשחק שלא מספקת מספיק רמזים לפתרון. וכן – יש לו עלילה שמגיעה אף יותר רחוק ממה שציפיתי ולא מעט מקומות לבקר בהם. סה"כ לאנשים שרוצים קווסט סולידי שנותן הרבה מה לעשות וזמן משחק ארוך יחסית, זה משחק מספק בהחלט. אתם יכולים לראות את המחמאות שהרעיפו מבקרים אחרים על המשחק בטריילר:

יכול מאוד להיות שהבעיות שהפריעו לי יהיו פחות משמעותיות לאנשים אחרים. אבל יש לי דרישות גבוהות בתור מעריצה של החברה שרגילה לרמת storytelling גבוהה ולחיבור רגשי עמוק לדמויות במשחקים שלה. מבחינתי המשחק לא מגיע לרמת המשחקים האחרים שנוצרו in-house ובטח לא לרמת המשחק האחרון שהוציאו – Technobabylon – שהיה משובח.

אני מרגישה מהקומנטרי שכולם שם ידעו שהמשחק בעייתי מבחינת הנרטיב וגם טיפה מהבחינה המכנית אבל השקיעו בו המון זמן ומאמץ מכדי לגנוז אותו. הם מודים בגלוי שהם הזמינו יועצת נרטיבית שתסייע להם ליצוק יותר עומק בדמויות ויותר חיבור רגשי. הם מספרים על דרכים בהם דייב הציע להם להעשיר את הנרטיב – הוא זה שרצה שאיימי תהיה זו שחולה במחלה כדי שיהיה מניע דחוף לפעולותיה. הם מספרים על הרבה דברים שרצו לעשות או שהרגישו להם לא מדויקים אבל בסוף השאירו את זה ככה עקב אילוצי זמן. בניגוד לקומנטרי במשחקים אחרים שבהם דייב או אחרים מספרים על התכנון המדוקדק של כל האלמנטים במשחק, חלק גדול מהקומנטרי מרגיש כמו התנצלות. הוא גם משמעותית פחות מעניין מקומנטרי אחרים ששמעתי במשחקי וודג'ט איי.

מקור: אתר החברה

מקור: אתר החברה

Shardlight הוא כן משחק יותר טוב מ-A Golden Wake ולכן מהווה התפתחות לטובה בקריירה של פרנסיסקו. אפילו שאיימי היא דמות בעייתית היא כן יחסית יותר מעניינת מאשר דמות סוכן הנדל"ן במשחק ההוא. אחרי הוצאת A Golden Wake, פרנסיסקו פירסם פוסט-מורטם מפורט שבו תיעד בדיוק מה לדעתו הוא עשה טוב במשחק ההוא ומה לא. הפוסט-מורטם גרם לי להרגיש אופטימית בנוגע למשחק הבא שלו. אבל בפועל, למרות שזאת קפיצה קדימה, היא לא קפיצה גדולה מספיק. הוא שוב נפל למלכודת של להתרכז יותר באווירה ובעולם על חשבון הדמויות. כאן העלילה יותר מעניינת אבל זה עדיין לא משחק מספיק טוב. אני מניחה שבמשחק הבא נראה שיפור נוסף שבתקווה יכיל את כל האלמנטים שנדרשים כדי שמשחק יהיה מוצלח באמת.

ביקורת במשיכת קולמוס: פרימורדיה


“Oh, the places you'll go! There is fun to be done!

There are points to be scored. There are games to be won….

I'm afraid that sometimes

you'll play lonely games too.

Games you can't win

'cause you'll play against you.”

Dr. SeussOh, the Places You'll Go!

במהלך התואר הראשון שלי לקחתי קורס כללי בשם "מבוא לתסריטאות" שהעביר קובי ניב. קובי טען שכל יצירות האומנות הדגולות מתבססות על אחד משני דברים או שניהם: אהבה או מוות. הוא גם טען שבכל יצירה יש את אותו "אירוע מכונן" שמתרחש זמן קצר לאחר תחילתה שמזיז את הגיבורים הראשיים מחייהם הנורמליים והתקועים אל עבר שינוי והתקדמות. התיאור התיאורטי הזה מתלבש נפלא על ההתחלה המשעממת לכאורה של פרימורדיה.

הורציו נולבילט ועוזרו קריספין הורציובילט הם שני רובוטים בעלי תבונה המתגוררים בספינה המתפרקת-תמידית UNNIC באמצע שממה מדברית. חייהם מורכבים מהתנצחות משעשעת זה עם זה ומאיסוף פיסות פסולת אלקטרונית שאולי יהיו שימושיות בתהליך הבלתי-נגמר של תיקון ושיפוץ הספינה. בעוד קריספין הוא כמו הבן השובב והצעיר שעוד רוצה לחקור את העולם ולגלות מה נמצא אי שם, "אביו", או למעשה, היוצר שלו, הורציו, הוא רובוט נוקשה ומעשי, נזירי באופיו ובמראהו, שמסתפק בחיים הבודדים והשקטים הרחק מהצרות שמביאה העיר הגדולה, מטרופול, עיר הזכוכית והאורות.

אל חייהם מתפרץ באבחת לייזר פתאומי רובוט אימתני הגוזל את מקור האנרגיה של הספינה ונעלם. בלי מקור האנרגיה הזה עצם הקיום של הספינה ושל הורציו וקריספין מוטל בספק. לנוכח האיום הזה במוות, באותה שינה ללא חלומות על כבשים אלקטרוניות, נאלצים השניים לצאת למסע נועז אשר יוביל אותם לאו דווקא למקומות נפלאים כפי שדוקטור סוס טוען בספרו "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (שציטוט ממנו ניתן לראות בתחילת הפוסט). במקום זאת, השניים יגלו עובדות לא בדיוק נעימות על מקורם, על מה שהתרחש בעולם במהלך התבודדותם, וייאלצו להתמודד עם סוגיות קשות בנוגע לטכנולוגיה, דת, חוק, פוליטיקה וזהות אישית. אה, כן, ויש גם את הסוגיה הקטנה של לאן בעצם נעלמו בני האדם.

די בתחילת הקווסט, אנחנו למדים שהורציו הוא הומניסט. בעולם של פרימורדיה משמעות הדבר היא שהוא מאמין כי האדם הוא היוצר של הרובוטים, הבורא הנערץ, שהותיר לרובוטים יצירי כפיו את מלאכת השליטה והניהול בכוכב ו…עבר הלאה. ההתייחסות אל האדם היא כאל אלוהות מושלמת. בעולם הפוסט-אפוקליפטי בו מתגורר הורציו, עם השמיים המדכאים הממטירים גשם חומצי כל העת ומלאים בגופות רובוטים חרבות בכל מקום, אין פלא שהוא זקוק לנחמה מהסוג שהוא מוצא ב-"The Gospel of Man" שלו.

המון מחשבה, אהבה ומאמץ הושקעו ביצירת הקווסט הזה וזה ניכר. צוות היוצרים מורכב משתי חברות שונות שחברו יחדיו במטרה להוציא את המשחק לאור: Wormwood Studios תרמו את הפיתוח, הסיפור והכתיבה, האומנות, והמוסיקה ו-Wadjet Eye Games של דייב גילברט המהולל (בצדק) תרמו את העריכה, את החיבור אל שחקני הקול המוצלחים ושיווק המשחק. כמו במשחקים אחרים של Wadjet Eye Games, ניתן לבחור באופציה לשמוע "פספוסים" (bloopers) ואת הפרשנויות וההסברים של יוצרי המשחק (commentary) במקביל. כך אפשר להיחשף למגוון העצום של יצירות מדע בדיוני ובכלל (ספרים, סרטים, משחקים ובפרט קווסטים) שהשפיעו על היוצרים וסיפקו להם השראה. מומלץ בחום לא לוותר על הקשבה לקומנטרי שכן הוא מסביר הרבה דברים שלא ניתן להבין מהמשחק עצמו. למשל, הורציו מידי פעם פולט מילה עלומה שנשמעת כמו קללה בעולם שלהם אבל לא ברור לגמרי למה הכוונה. בקומנטרי מזכיר הכותב המוכשר של המשחק, מארק יוהלם, שהם חיפשו דרך לגרום לקללות של העולם של פרימורדיה להיות הגיוניות בהתחשב בכך שמדובר בעולם של מכונות, מחשבים ורובוטים. הרי קללות בדרך כלל מבוססות על איברי גוף אנושיים או דברים שנחשבים מעליבים או נוראיים בחברה האנושית. לכן מארק בחר במילה B'Sod שהיא למעשה קיצור של Blue Screen of Death. נו, אתם יודעים, אותו מסך כחול נוראי שכאשר הוא מבליח, אתם יודעים שחרב עולמכם ושתצטרכו להתחיל את כל העבודה שלכם מחדש? אותו מסך שגורם לכם להתפלל שעשיתם גיבוי לאחרונה? אז זה.

הקומנטרי מספק גם הסבר לכך שחלק לא קטן מהפאזלים במשחק קשור לפירוק והרכבה של מוצרים אלקטרוניים או לחוק. היוצרים מסבירים שהם עצמם חובבי משחקי הרכבה שכאלו בחייהם הרגילים ומארק יוהלאם הוא עו"ד ביום, ומפתח משחקים מתוסכל בלילה (שעבד בעבר עם חברות כמו Bioware, S2 Games ו – TimeGate). ייאמר לזכות הפאזלים במשחק שהם מתעלים על הפאזלים הרגילים מבוססי ה-Inventory, אבל אני מצאתי את חלקם מתסכלים מאוד ואפילו לא מובנים. עם זאת, הפאזלים בהחלט יצירתיים ומעוגנים היטב בעולם המשחק. הנה הטריילר:

אחד מהדברים שהכי אהבתי במשחק הוא ההומור שלו. בדיחות רבות במשחק קורצות לקהל גיקי חובב מחשבים ורובוטים. כמה דוגמאות שפשוט הייתי חייבת להביא:

– "This is like finding a bit in a terabyte"

– "For the love of RAM and ROM"

– "Mercy is malware"

– "Piece of advice for you: don't mess with the code if you can't handle the glitches"

כמה מילים על המוסיקה ומשחק הקול: המוסיקה מאוד אווירתית, אפלולית ומשקפת את העולם העגום שאנחנו רואים לנגד עינינו כל המשחק. שחקני הקול עושים עבודה לא פחות ממופלאה: אייב גולפארב, המוכר לנו בעיקר כג'ואי ממשחקי Blackwell, כבר רגיל לגלם את הסיידקיק ועושה עבודה נהדרת בתור קריספין מחוסר-הזרועות אך מרובה ההלצות והעקיצות. לוגאן קאנינגהם, המוכר לנו מתפקידו המיתולוגי כמספר ב- Bastion, מגלם את הורציו. לא אפרט לגביי שחקני הקול האחרים מחשש לספויילרים.

מומלץ לשחק במשחק יותר מפעם אחת ממספר סיבות:

  1. היוצרים טרחו ליצור מספר לא קטן של סופים אלטרנטיביים – חלקם עגומים יותר, חלקם עגומים פחות וחלקם אפילו חדורי אופטימיות לא אופיינית.
  2. במהלך המשחק יש נקודות מפנה שבהן בחירה בפעולה מסוימת עתידה להשפיע על העלילה בהמשך המשחק ועד לסופו. אני גיליתי את זה רק מקריאת פתרונות משחק מגוונים (walkthrough) וחזרתי לתחילת המשחק כדי לבצע בחירה אחרת באותן נקודות מפנה ולראות כיצד זה משפיע על המשחק מאוחר יותר.
  3. המשחק מאתגר אותנו לפתור מספר רב של Achievements יצירתיים. אני מודה שלא פתרתי את כולם, למרות שקראתי את הפתרונות.

לסיכום אומר כי המשחק מומלץ בחום לאוהבי קווסטים רציניים שעוסקים בסוגיות כבדות משקל ומדע בדיוני. ייתכן כי בתחילת הקווסט לא תבינו למה צריך לעניין אתכם המרדף אחרי מקור האנרגיה של שני רובוטים, אבל תחזיקו מעמד כי בהמשך הקווסט מתפתח להרבה מעבר לכך. כפי שמארק יוהלם אומר בראיון ל- Adventure Gamers: "המשחק בוחן תמות מנוגדות של עצמאות מול חוסר עצמאות, מיסטיות לעומת מטריאליזם, צדק לעומת רחמים, יצירה לעומת הרס וכדומה". אתם באמת רוצים לפספס משחק כזה?

לאלו מכם שמעוניינים לקרוא עוד על המשחק ויוצריו, הנה מספר קישורים:

אתר המשחק

Fallen – סיפור שמתרחש לאחר המשחק, באותו עולם, אבל בלי קשר ישיר לדמויות של המשחק:

גרסא מלאה בטקסט (PDF)חלק ראשון בגרסת אודיו

ביקורות:  12

ראיונות עם היוצרים- 12

חזיונות ויזואליים לנפש – מהדורת אפריל, 2013

מסתמן שסוג הפוסטים הזה ("חזיונות") הפך להיות הדבר הכי קרוב ליומן אישי שיש לי בבלוג הנוכחי. הוא גם הפך להיות סוג הפוסטים הקודר ביותר מבין הפוסטים בבלוג, והפוסט הזה לא שונה בכך. למעשה, הוא מתעלה אפילו על פוסט "חזיונות" הקודם ומסתמן שהוא הפוסט המורבידי והמקאברי ביותר שיצא לי לכתוב עד כה. בהתחשב בזה שאני מתכננת יום אחד להכין גרסת "לאבקראפט ואימה" בפורמט הזה, כדאי לא לטפח תקוות שהחזיונות הללו יהפכו מעודדים יותר בזמן הקרוב. אבל אין צורך לחשוש. הפוסט הנוכחי איננו מעיד על דיכאון חמור או אובססיה לא בריאה (לא יותר מידי לפחות :-)), אלא רק על הצורך שלי לפרוק כמה מחשבות ורגשות שהצטברו אצלי בתקופה האחרונה.

כידוע לחלק מקוראי הבלוג, אימי נפטרה בגיל 62 לפני כחודשיים וקצת כתוצאה מבעיות בריאותיות. כאשר חווים אובדן מהסוג הזה עוברים שורה של שלבים מתועדים היטב של אבל וניסיון להבין ולעכל את השינוי המר בחיים. יש ניסיון לעכל שדמות שהייתה כל כך מרכזית בחייך, מאז שאת קיימת, איננה עוד. לפתע כל דבר קטן וגדול מזכיר את האובדן – שירים באיטלקית ובצרפתית ובספרדית שרק היא הייתה שומעת בבית צפים ברדיו, תוכניות טלוויזיה שהיינו רואות ביחד מתעקשות לחזור לעונה חדשה, אוכל שאהבה להכין, מזג אוויר שהייתה נהנית ממנו… זה לא נגמר. ההבנה מחלחלת בהדרגה וחוצבת לה דרך בעמל על מנת להפוך להיות חקוקה בלב. אבל עדיין…יש רגעים שחושבים בהיסח דעת שבא להתקשר ולדבר איתה ואז בצריבה פתאומית נזכרים שזה לא אפשרי (למעט אופציות של סיאנסים וכדומה). מבינים שאין צ'אנס שני לממש את כל המשימות שקשורות לאימא שרשמת לעצמך בתקווה שתפני להן זמן יום אחד. שיום אחד תכיני לה את המיקסטייפ של שירים שחשבת שהיא תאהב, שיום אחד תושיבי אותה לסשן ארוך של בירורים על ההיסטוריה של המשפחה, ושאולי יום אחד תמצאי דרך לגרום לה להבין אותך יותר ולהשלים עם הבחירות שלך. בהיותי האדם הפלספן שאני, כמובן שנטיתי לעוד מסורת ארוכת שנים שמתרחשת אחרי אובדן – הרהורים נוגים על מוות ועל סופיות החיים.

קשה שלא להגות בנושא הזה כאשר חוזים במה שעד כה היה אדם חם, נושם, אוהב, ומחבק ועתה הוא גופה שמונחת לפנייך. כאשר נדרשים לענות לשאלות המשטרה על איך זה קרה מבלי שיודעים בדיוק מה לענות. כאשר מתמודדים עם ההוצאה של חברה קדישא את אימך בכיסא גלגלים אל עבר בית הקברות, עטופה מרגל ועד ראש בסדין, כאילו הייתה מוצר שדורש העברה. ההבנה שברגע אחד אנחנו עוברים מלהיות אדם בעל הזכות להיות אנושי על כל המשתמע מכך ואז הופכים למאכל לתולעים…אין הרבה דברים שמקבילים לידיעה הזאת. התרבות האנושית פיתחה עם השנים הרבה טקסים שקשורים במוות, והרבה סימבולים הכרוכים בכך, והם בהחלט עוזרים. להיות מוקפים באנשים תוססים בזמן השבעה זה רעיון נפלא וגאוני של היהדות אבל אחריה נותרים לבד והמחשבות מצליפות בנו.

על מה חשבתי ? על העיסוק האינסופי של התרבות שלנו עם המוות ומה שבא או לא בא אחריו. בהיותי אדם שמאז ומתמיד פנה אל תרבות ומדיה כדי לראות את עצמי וחיי משתקפים בהם ולמצוא רמזים וסימנים לנתיבים ולמשעולים הנכונים בחיים, חשבתי על הייצוגים של מוות ואובדן במדיה מהרגע הראשון כמעט, אחרי שההלם הראשוני חלף. חשבתי למשל על עד כמה העיסוק במוות שכיח במרבית הסדרות שאני רואה ומעולם לא חשבתי על כך לעומק. לפתע כל מיני רגעי מוות ואובדן קריטיים בסדרות אהובות צפו בזיכרון שלי והפכו יותר מובנים ועוקצניים ברגשות החזקים שעוררו בי. חשבתי על כך שאני חובבת מושבעת של ז'אנר המתח והבילוש שמחייב לרוב גופה על מנת שהתעלומה והמרדף אחר הפושע יהיו מספיק טרגיים ו-"גדולים מהחיים" כך שבאמת נתרגש מהם ונישאב אל הסיפור. חתול שהולך לאיבוד הוא לרוב לא פתיחה טובה ומעוררת עניין של שום סיפור בלשי, אלא אם מדובר בדירק ג'נטלי. חשבתי על כך שהסדרה הבלשית היחידה שראיתי (לפחות לאחרונה) שעסקה בהלם הטוטאלי, בתחושה שהחיים נקרעו לגזרים, ובהתפרקות המשפחה עקב מוות הייתה The Killing שצופים רבים קטלו ללא רחמים. קל הרבה יותר להתמודד עם תעלומה בעלת פתרון ברור מאשר עם ההשלכות הנפשיות והרגשיות שלה. אני צפיתי בסדרה במלואה על שתי עונותיה וגם אני תהיתי למה לא עוזבים אותנו בשקט ונותנים לנו ליהנות מתעלומה בלשית מסממת חושים רגילה שלא מצריכה להתעמת עם הכאבים הנוראיים שמשפחת הקורבן חווה. בדיעבד, גם הסדרה הזאת וגם הזכרונות על עשרות ומאות סדרות אחרות צפו במחשבותיי לפתע ותהיתי איך לכל הרוחות מתמודדים עם מוות בלתי רגיל, שקדמו לו סבל וכאב, כאשר ההתמודדות עם מוות "רגיל" היא כל כך קשה ונוראית ומאתגרת. לא היו לי תשובות וגם לא זמן להתחיל במסע מחקר עמוק אל תוך המדיום האהוב עליי בחיפוש אחר צורות התמודדות עם מוות ואובדן, אז פניתי למדיום שנקלט בשנייה ומאפשר חוויה רגשית אינטנסיבית מיידית יותר – תמונות.

התחלתי מלעבור על אוספי התמונות ששמרתי עבור מטרות שונות וראיתי מי מהן עוסקת בתחום. המשכתי אל מקבצי תמונות ברשת – בלוגים, טמבלרים, גלריות וכדומה – וחיפשתי מילות חיפוש כגון death, grief, loss, pain, grave, skull, murder וכדומה וכדומה וכדומה. אני לא יודעת בעצמי בדיוק למה, מעבר למה שהסברתי. כנראה שהיה לי צורך לראות כיצד ההתמודדות עם הנושא הכל כך אוניברסלי הזה נפרט ליצירות אינדווידואליות רבות. רציתי לראות איך אנשים אחרים חווים את זה, לא במילים, אלא בעוצמה ויזואלית שלא מאפשרת להעלות את ההגנות לפני שרואים את התמונות. הממצאים שלי אינם כה מרשימים, למען האמת. מרבית התמונות שאעלה כאן אינן בהכרח מדברות על חווייה דומה לשלי של אובדן אם, אלא על סוגים שונים של מוות ושל סימבולוגיה שמקושרת למוות. בסופו של דבר על אף המשותף בחוויית האובדן, קשר בין שני אנשים הוא דבר סופר ייחודי המורכב ממיליארדים של רבדים ואינו ניתן להחלפה או להשוואה. בטח ובטח כשמדובר בקשר בין אם ובת. אבל הן כן כולן תמונות שהכריחו אותי להשתהות עליהן יותר משנייה אחת, והזעיקו רגש כלשהו ממעמקי ליבי, וזה בהחלט סייע.

לפני שנפנה לתמונות ולניתוחן, הגיע הזמן למקטע המוזיקלי של הפוסט (עוד מסורת שאני מבקשת להנהיג במסגרת "חזיונות"). יש עוד משהו שמתרחש בעקבות אובדן וזה המחשבות על הסופיות שלך עצמך. על המגבלות של האנושיות שלנו. ז'ורז' ברסנס בחר להתמודד עם זה בשיר "להוליך שולל" (את המוות, במקרה הזה), שמבצע שלומי שבן המוכשר, לפי תרגומו של דורי מנור המופלא. מומלץ לקרוא את המילים.

אגב, בעוד אנשים אחרים מתמודדים עם המוות על ידי ההחלטה להותיר מאחוריהם משהו בדמות יצירות או ילדים, אני החלטתי שהמורשת שלי תהיה אחרת. לצערי, אין לי כשרון ליצירתיות מהסוג שבורא דברים יש מאין, אבל אני רוצה להאמין שיש לי כשרון לקשר בין אנשים לבין פיסות יופי ורעיונות שלא עלו על נתיביהם קודם לכן. אז אפרופו זה, הגיע הזמן לפנות לאומנות היפייפיה והעוכרת שלווה שלפנינו.

צמד התמונות הראשונות עוסק ברצח – האחת, ברצח מאוד ריאליסטי, מעולמנו אנו, והשנייה ברצח בעולם עתידני.

התמונה הקרויה Crimes in Argentina נוצרה כחלק מסדרת תמונות בשם "Faces and Masks" המתארת את היסטוריית הפשעים בארגנטינה, המדינה ממנה מגיע האמן, Giacobino. בתמונה אנחנו רואים אסופת גברים המתכנסת סביב מה שנראה כגופת גבר, עטויה בכיסוי כלשהו. לפי היוצר, צורת הכיסוי יוצרת במתארה את צורתה של ארגנטינה על גבי המפה. ניתן לחשוב שההתכנסות של כל הדמויות הנראות לעין ואלו שאובדות בערפל היא לצורך התבוננות במותה של המדינה עצמה.

מעניין לראות כמה דימיון יש בין שתי התמונות: בשתיהן ניכר גשם שוטף שתורם לאפלוליות הסצינה, בשתיהן נראה שוטר אחד שמטפל בגופה ושוטר(ים) שעסוקים בשרבוט רשימות, ובשתיהן ניכרת התקהלות סביב המחזה. בעוד שהתמונה הקודמת מתארת מרחב סגור, מחניק אפילו, של גברים שמקיפים את הגופה, ללא קו ברור של הפרדה בינם לבין זירת הרצח, הרי שבתמונה הזאת יש קו הפרדה בולט ותחושה של מרחב ושל עיר עתידנית של גורדי שחקים תאגידיים וטכנולוגיות מתקדמות שעוטפת את המחזה. סייברפאנקי משהו. אבל כמובן ההבדל המאוד מהותי בין שתי התמונות היא העובדה שבתמונה השנייה יש חוצנים, ואחד מהם הוא החשוד בפשע שנאזק ע"י השוטרים, ונראה כי גם הקורבן הוא לא בן אנוש אם כי מגזע חייזירי אחר (אין לו את הפרצוף המוארך עד מאוד של החשוד). סוגים אחרים של חוצנים ניכרים מסביב לזירת הפשע (מומלץ ללחוץ על התמונה ולבחון את כל פרטיה בגרסתה המוגדלת). לפחות בעולם העתידני עדיין יש להם דקלים.

צמד התמונות הבאות עוסקות בהתמודדות של יוצריהן עם אובדן של אנשים קרובים. התמונה קורעת הלב הראשונה (אולי קצת יותר מידי) נקראת "Drowning in Blood and Tears" והיא של אמן בשם Kode Logic. הוא מספר שיצר את התמונה בעקבות הידיעה הטרגית שקיבל על כך שבן דודו הצעיר נורה. את כל רגשות הזעם והכעס שלו על אובדן האפשרויות שהיו טמונות בחייו של בן דודו, ועל כך שלא יזכה ליהנות מכל הדברים הרגילים שילדים נהנים מהם, הוא זיקק לתוך התמונה הזאת.

Kathy Murysina התמודדה עם האובדנים שלה בצורה יותר מעודנת ומרומזת אבל בהחלט גם סוערת. בקיץ אחד היא איבדה גם את סבתה האהובה וחודש לאחר מכן, חברה טובה שהייתה רק בת 25. גם היא, כמוני, נגררה למחשבות על הפיזיות של המוות ועל מה קורה לגוף אחרי שהלב מפסיק לפעום. תוצאת כל הרגשות והמחשבות המתגוששים הללו הייתה התמונה הזאת.

צמד היצירות הבאות עוסק ספציפית באובדן של בני זוג, אובדן קשה ביותר לכל הדיעות. היצירה הראשונה, דווקא בשל העדינות העצובה שבה וחוסר הפומפוזיות, נגעה במיוחד לליבי.

אנחנו רואים גבר עצוב, אוחז בנייר על ליבו, מוקף בתמונות של נשים חסרות פנים. לא ברור אם מדובר בנשים שונות שאיבד או שמא אותה אישה בתקופות שונות בחייה. לנוכח ההסבר של היוצר לתמונה, קרוב לוודאי שמדובר באופציה השנייה. הציור הוא מחווה לקטע מהספר A Grief Observed של ק. ס. לואיס שנכתב בעקבות האבל העמוק שלו על מות אשתו. ג'וי דיווידמן הייתה אישה אמריקאית צעירה, שהייתה שונה מלואיס בהמון מובנים. ארבע שנים לאחר נישואיהם היא נפטרה מסרטן בגיל 45. סיפורם מתועד בסרט הנפלא "ארץ הצללים". סר אנתוני הופקינס גילם שם את לואיס, ודברה ווינגר הנשכחת (וחבל שכך) את אשתו. מיכאל מוריס יצר את התמונה כחלק מאסופת ציורים שיצר בהשראתו של ק.ס.לואיס שכידוע הוא היוצר של הסדרה המפורסמת "דברי ימי נרניה" בנוסף להיותו תיאורטיקן נוצרי. היכנסו לכאן כדי לראות את יתרת הציורים מהאסופה הזו.

היצירה הבאה מראה זוג אוהבים – אחת על פני האדמה והשני בתוכה, אבל פרח דמי היוצא היישר מליבו של הגבר מצליח לפרוץ החוצה ולגעת באישה. הסגנון הזכיר לי קצת את ציוריה של פרידה קאלו אבל הצייר Evan B. Harris הוא בכלל מאורגון, ארה"ב. הוא הצליח ללכוד בצורה יפייפיה את הקושי להינתק, את הצער והכאב העמומים אך הכואבים שמשתקפים על פני האוהבים, ואת העובדה שהעולם מסביב, "החי", נראה חדגוני וחסר צבעים לעומת הקשר והחיבור הצבעוניים שעדיין קושרים ביניהם. תמונות יפות אחרות של האמן ניתן לראות כאן.

שלושת התמונות האחרונות הן תמונות שאני מכנה בשם החיבה WTF. תמונות שלאו דווקא ברור מה עבר בראשם של האמנים שיצרו אותם אבל אנחנו מלאי הערכה והפתעה בכל זאת.

נתחיל בציור של גברת לורי ליפטון. ללורי יש חיבה עזה לציורים סוריאליסטיים, מטרידים ובעיקר – מרובי שלדים וגולגולות. הציור הזה מכונה בשם המקסים וההולם Family Reunion.

אנחנו רואים בתמונה משפחה עניפה, מפוארת ומכובדת של שלדים עומדת סביב ארון הקבורה של יוצאת הדופן היחידה, הכבשה השחורה של המשפחה, מי שעדיין קיימת בדמות בשר ודם (לא לעוד הרבה זמן). נראה שהם שמחים על הצטרפותה המאוחדת לחיק המשפחה, בדרך בה אלוהים ברא אותם. זאת לפחות הייתה הפרשנות הצינית שלי לתמונה. יש רבות אחרות.

יש טרנד שלם באומנות שבו תמונה מציגה לכאורה דבר אחד אבל בהסתכלות מעט אחרת היא מציגה דבר אחר, לרוב קודר ואפל יותר. מצאתי כמות אדירה של תמונות שהציגו סצינה תמימה לחלוטין אך למעשה שיקפו גולגולת. ראו למשל הדגמה בפוסט הזה. אחת מתמונות קרצה לי במיוחד לנוכח צבעיה, האווירה הג'אזית שהיא הצליחה להעביר בחיות, והרמיזה הכרוכה בשמה.

25kartinok כינה את התמונה הזאת בשם The Detective. יש בה הרבה אלמנטים המרמזים על עלילת סיפור של בלש בסגנון פילם נואר: תמונה של אישה יפה, מחברת ועפרון שנועדו לשרבט את רשמיו ומחשבותיו, חתולים שחורים מוזרים כי…הם תמיד תורמים לאווירה הדרושה בסרטים כאלו, להקת נגנים על רקע עיר בלילה. שם התמונה מרמז על כך שגם הצופה כמו הבלש צריך לשים לב לפרטים הקטנים אבל גם לתמונה הגדולה שנוצרת בהסתכלות מזווית מעט אחרת. אני התאהבתי בתמונה הזאת ושמחתי לגלות שגם יתר יצירותיו של האמן נוטות לסוריאליזם צבעוני ולגלגני.

גם התמונה של Fred Einaudi עוסקת בגולגולות. חופן מהן למעשה. חופן מהן מוגשות בצירוף חיוך נוצץ של עקרת בית אמריקאית קלאסית משנות ה-50, אם להיות מדוייקים. לא סתם כינה את הציור בשם הציני Patriot. רמיזה להקרבה של אימהות את ילדיהן על מזבח הפטריוטיזם? לא יודעת. אני רק יודעת שהתמונה קריפית בצורה מעוררת מחשבה.

אם עדיין לא נמאס לכם לגמרי מהתכנים המדכאים הללו, הרשו לי להמליץ על מספר קישורים מרתקים שנתקלתי בהם בעת המחקר לפוסט הזה. Death: A Self Portrait היא תערוכה שנוצרה מאוספו הפרטי של אספן האומנות ריצ'ארד האריס. הוא עשה משהו דומה למה שניסיתי לעשות בפוסט הזה רק במימדים הרבה יותר מרשימים ובעולם האמיתי. הוא אסף תמונות, גלויות, חפצים ויצירות שונות שעוסקות במוות. ניתן לקרוא רשמים ולצפות בדוגמאות מהאוסף בקישורים הבאים: כאן, פה ושם. בדומה לכך, הטמבלר מלא החיים, The Morthouse, אוסף בקפדנות ראויה לפחד יצירות שונות שעוסקות במוות על כל היבטיו וחלקיו: גולגולות, גוויות, חניטות, קבורות וכדומה…בין אם מדובר במוות כתוצאה מפשע, התאבדות, מחלה או מלחמה. הסיפור המצוייר La morte & la madre  מראה מה קורה כאשר המוות נתקל באם לילדים קטנים.

כדי לסיים בנימה קצת פחות קודרת, בחרתי בציור המשעשע הזה: Life and Death של OtisFrampton. אם שרדתם עד לסוף הפוסט, כל הכבוד. אשמח מאוד לשמוע פרשנויות שלכם על היצירות שהובאו כאן ו/או המלצות על יצירות אומנות שעוסקות במוות ובאובדן.

ביקורת במשיכת קולמוס: "כמו נוצה ברוח" – ג'קלין וינספיר

אפילו אם לא הייתי שבויה כבר בקסמה של החוקרת המוכשרת, מייזי דובס, הרי שהתקלות מקרית בספר "כמו נוצה ברוח" בחנות הייתה מובילה לרכישתו המיידית ולו רק בשל עטיפתו המופלאה. הספר הקודם בסדרה, שאף הוא מוצלח מאוד – "חוף מבטחים" – התהדר באיור מסוגנן של מייזי הלבושה כולה בבגדים אדומים ואוחזת במטרייה על רקע של כתב יד וענפי עץ. אך אין כמו תמונת שחור-לבן כדי להישאב בחזרה אל העבר, אל לונדון של פעם, אל רגע היסטורי שנלכד. לונדון של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה- 30, שבין שתי מלחמות עולם, משתקפת אלינו באמצעות רחוב מרכזי אחד, אשר נמצא בחזיתו של Bank of England. אנחנו עדים להמולה ולתנועה השוקקת והתוססת של כל מיני כלי רכב ואנשים מסוגים שונים: אנשי עסקים בחליפות הדורות הממהרים לעבודה, מנקה רחוב, איש המציג את מרכולתו על גבי אופניו, שוטר שכנראה אמור לכוון את התנועה, אוטובוס עם כרזת פרסומת לתה ליפטון, מכוניות שכיום הן פריטי אספנים יקרי ערך, עגלה רתומה לסוסים הנראית במרחק, משתרכת מאחורי הרכבים המכניים (סימבולי משהו) ועוד ועוד. ממש לפני הבנק ניצב לו בגאון פרש מפוסל, בוודאי גיבור מלחמה בריטי כלשהו.

אם כבר מדברים על מלחמה, הרי שזאת עומדת גם במרכזו של ספר זה בסדרה. אני מתייחסת כמובן ל-"מלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, המלחמה שהייתה כה נוראית עד שחשבו ששום מלחמה נוספת לא תידמה לה בהיקף ההרוגים והפצועים, בגוף ובנפש. הם חשבו שראו את המלחמה בצורתה ההרסנית והמזיקה ביותר…עד שהגיעה לה מלחמת העולם השנייה. במקום מסוים, ומבלי לחשוף יותר מידי, אני סבורה שמתחת למעטה של ספרים בלשיים תקופתייים "קלילים" ומהנים מסתתרת לה, בהסוואה קלושה משהו, ביקורת קשה על הדרך בה אלימות ומלחמה משפיעים על כל מי שנחשף אליה בעצמו או דרך יקיריו. אבל אני מקדימה את המאוחר…

דמותה של מייזי דובס היא דמות נשית יוצאת דופן בתקופה בה היא חיה. בת למשפחה מהמעמד הנמוך, היא מצליחה להתקבל לעבודה בתור משרתת באחוזת אביורי פלייס, השייכת למשפחת קומפטון, משפחת אצולה מרובת נכסים. ליידי רוואן, בעלת האחוזה, מבחינה עד מהרה שמייזי היא אישה מבריקה ובעלת יכולות ומחליטה לממן את לימודיה בקולג' גירטון לנשים שבקיימברידג'. כן, סיפור סינדרלה לא אמין במיוחד אבל בוא נגיד שאנחנו מאמינים שהיו גם בני אצולה משועממים ורבי חסד באותה תקופה (בכל זאת, גם היום עשירים הם חובבי פילנתרופיה). מייזי מוצאת את עצמה כבת טיפוחיו של ד"ר מוריס בלאנש, מומחה לרפואה משפטית, המעביר לה את כל הידע שצבר אודות התחום, ובסופו של דבר היא פותחת סוכנות בילוש פרטית משל עצמה. בתחילתו של הספר היא זוכה לקבל מקרה חדש מאיש עשיר כקורח, ג'וזף וייט, אשר גם הוא החל את חייו בתחתית הסולם החברתי וטיפס לעמדת בעל רשת חנויות לממכר מזון. הוא מבקש ממייזי שתאתר את בתו הסוררת ומשם מתחילה עלילה מסועפת ומרתקת יותר ממה שנשמע כאשר חושבים על בריחתה של בת אצילים מפונקת מביתה.

אני חייבת לציין שלא הצלחתי להתחמק מלתאר בראשי את דמותם הציורית של גיבורי הסדרה התקופתית "אחוזת דאונטאון" כאשר תוארו כל מיני רבי-משרתים, מנהלות משק הבית, מבשלות ואנשי אצולה שונים במהלך הספר. גם "אחוזת דאונטאון" מתרחשת אחרי מלחמת העולם הראשונה ולקראת השנייה ומתארת עולם חברתי דומה למדי בו  יש דגש על התככים והיחסים בין אנשי המעמד הגבוה לנמוך ובין אנשי כל מעמד לבין עצמם. לא הופתעתי יותר מידי כאשר גיליתי שהסופרת היא מעריצה של הסדרה, כפי שניתן לראות בפוסט בבלוגה.

באופן כללי, קראתי את הספר בנשימה עצורה ובמהירות לא אופיינית לי ונהניתי מכל רגע. לחובבי ספרות בלשית, וספציפית ספרות בלשית תקופתית, הספר הוא תענוג שמסתיים מהר מידי. אין צורך לקרוא את הספר הראשון בסדרה לפני כן משום שהספר השני עושה עבודה מצויינת בהעברת כל הפרטים הדרושים מבלי להכביד ולשעמם את אלו שכבר מודעים אליהם.

עד כאן הייתה הביקורת עבור אלו שטרם קראו את הספר, ועכשיו אני עוברת לביקורת שפונה לאלו אשר כן קראו את הספר עד סופו, ובעצם מטרתה להציג כמה מחשבות שבדיעבד ורגעים קסומים במיוחד ממנו. נו, על מי אני עובדת? המטרה היא בעיקר להזכיר לי את הקטעים שאהבתי במיוחד בספר משום שאני נוטה לשכוח את הפרטים הקטנים זמן מה אחרי הקריאה…הביקורת המספיילרת תופיע ישר אחרי התמונה המציגה את הכריכה באנגלית, אז אם לא קראתם, נא לדלג עד לתגובות!

רק אציין שבסדרת הספרים של מייזי דובס יש עשרה ספרים עד כה, כפי שכתוב באתרה של הסופרת, ואני מקווה מאוד שכולם יתורגמו לעברית באותה איכות של תרגום, עריכה וכריכה כמו שני הספרים שיצאו עד כה. הוצאת אריה ניר, לטיפולכם !

ניתן אולי לחשוב על "כמו נוצה ברוח" כעל רומן בלשי למשרתות בלי יותר מידי עומק, אך אין הדבר רחוק יותר מהאמת. בתום הקריאה, כאשר רפרפתי בספר, נדהמתי שוב מעושר ההתייחסויות והתובנות הפסיכולוגיות שהוא מציע באשר לרבדים השונים בחיים. הוא עוסק לא רק בפן המקצועי של חייה של מייזי אלא גם בנושאים כבדי משקל כדוגמת התמודדות עם בדידות, אובדן, התמכרויות, כאבים, משברים ועוד. אנחנו עדים לקשייה של מייזי בתור רווקה, יתומה, בת 32, אשר אינה משתייכת לגמרי לא למעמד הגבוה ולא למעמד הנמוך, וצריכה לדאוג הן לאביה שעובר תאונה במהלך הספר והן לעוזרה המסור, בילי ביל, שמכור למשככי כאבים לא חוקיים עקב פציעת מלחמה ישנה. הנה שני קטעים מהספר שמדגימים התמודדויות אלו היטב:

 "לאחר מכן, כשפקחה את עיניה במלואן, הכירה מייזי באמת שהתגלתה לה בדממה – האמת שבגללה התחמקה מביקור אצל אביה, שכן הוא היה מבחין בכך מיד. האמת שמייזי התחמקה ממנה זמן כה רב הייתה פשוטה: היא הייתה בודדה. וכשנותרה דוממת עוד רגע, תהתה אם גם בבסיס צערה של שרלוט וייט שכנה הבדידות."

ובהמשך הספר:

"וכשהשקיטה את לבה ורוחה, עלה בדעתה של מייזי לשאול את עצמה: אם לידיה פישר בחרה באלכוהול, ובילי בסמים כדי להדוף את התזכורות היומיומיות, מה עשתה היא כדי לעמעם את הכאב? וכששקלה את תשובתה, עלתה במוחה המחשבה האיומה שאולי עמלה קשה על בדידותה בנוסף לאופי התובעני של עבודתה. אולי עבדה קשה כל-כך עד שלא רק שהצליחה להתעלם מאי-נוחות גופנית, אלא הפכה את עצמה לאי המתרחק מקשרים אנושיים עמוקים יותר. היא התחלחלה."

עם זאת, הספר גורם לנו לחשוב שיש תקווה לכך שבעתיד מייזי לא תהיה כה בודדה. שני גברים בעלי שיעור קומה מחלחלים באופן הדרגתי אל חייה הפרטיים של מייזי ונראה כי הם מעוניינים בה מבחינה רומנטית: האחד, המפקח סטראטון והשני ד"ר אנדרו דין. בשלב כלשהו מתבהר שעל אף עניינו הרומנטי של סטראטון במייזי, הוא אינו רואה בה כשווה לו ונוטה לזלזל ביכולותיה ותבונתה. ד"ר אנדרו דין חולק עימה את תשומת הלב לפרטים ומתייחס אליה בצורה הוגנת ולא מתנשאת. לי היה ברור מאוד במי משניהם היא בחרה בסופו של דבר,  על אף שהדבר נשאר מעורפל בכוונה עם תום הספר.

חלק גדול מהעול הכבד שנושאת על כתפיה מייזי קשור לחוויותיה הקשות במהלך מלחמת העולם הראשונה, בתור אחות שטיפלה בפצועים, וגם בתור מי שאיבדה את אהובה הרופא סיימון שנפגע קשות בהפגזה של המרפאה בה עבדו והפך לצמח. כל מי שחווה אובדן, ובפרט אובדן הקשור למלחמה, יכול להזדהות עם הפסקה הזאת:

"עיניה של מייזי התמלאו דמעות כשאפף אותה הצער שהמשיך לתקוף ברגעים הכי פחות צפויים, כשהזיכרונות העזים והאיומים צפו בלי התראה. מייזי ידעה שהזיכרונות לא שייכים רק לה. נדמה שצער משותף השתהה לעיתים קרובות באוויר, אולי נישא ברוח קלילה הנושאת את שמו של אחד מאלה שאבדו, שם שנשמע בשיחה או הוזכר במפגש, וההבנה שאחד או שניים מאותה קבוצה אינם, וצחוקם לא יישמע עוד. נדמה שייסוריהם של כל גבר ואישה, שחיו בצל החשש או המציאות של אובדן אחד מאהוביהם במלחמה, יצרו תהום, ובכל יום היה עליהם להתמודד איתה מחדש".

אהבתי במיוחד את העובדה שמייזי אינה גיבורת-על כדוגמת שרלוק הולמס שניחן ביכולת הסקה מהירה ועמוקה, על-טבעית כמעט., היא מצליחה בחקירותיה באמצעות עבודה קשה ושימוש בטכניקות ייחודיות שלימד אותה ד"ר מוריס בלאנש. על אף שהגדרתה בתור פסיכולוגית מעט מקרטעת, היא בהחלט ניחנה בחוש טוב להבנה עמוקה של אנשים, רגשותיהם, מניעיהם וסודותיהם. היא מתמודדת עם החקירה לאט לאט ובנחישות תוך שהיא הופכת כל אבן ובוחנת כל פרט, ומתעדת כל זאת ב-"מפת החקירה" שלה המכילה פרטי ראיות, רעיונות, אפשרויות ותחזיות. מעניין לבחון מעט יותר מקרוב את הטכניקות בהן היא משתמשת: "מפת החקירה" שכבר הוזכרה, מדיטציות, "תקשור עם רוחות נרצחים", כניסה למוחם ולדמותם של האנשים המעורבים בפרשה ואף גילום שלהם במסגרת משחק תפקידים. נראה שחלק מהטכניקות האלו הן רוחניות במובהק, דבר שאינו אופייני למרבית הבלשים המוכרים מהז'אנר שנוטים לדבוק בשיטות שכלתניות, רציונליות ומדעיות בלבד. הנה למשל תיאור של הדרך בה מייזי נעזרת במדיטציה כדי להירגע ולהרהר:

"היא שאפה עמוק ארבע פעמים דרך אפה, כפי שלמדה לפני שנים כה רבות מקאן, המיסטיקן העיוור מציילון. מוריס הכיר לה אותו כדי שתלמד שהראייה אינה תלויה בהכרח אך ורק בעיניים. מאז שעשתה במחיצתו של קאן ולמדה את רזי המדיטציה העמוקה, הייתה מייזי מורגלת בסכנות הטבועות בשימוש בכלי כזה בעבודתה, וידעה שגם רוחה החזקה חשופה להילת הנפש המוטרדת."

טכניקה אחרת בה מייזי משתמשת היא לחקות את סגנון הדיבור, המבטא הייחודי והיציבה של בני שיחתה על מנת ליצור חיבור עמוק יותר, פתיחות ואמון:

"היא רכנה קדימה, וגם אם המשרתת לא הבחינה ביודעין בשום שינוי בדבריה, מייזי שינתה קלות את מבטאה כדי שתישמע קצת כמו הצעירה שמולה".

 באחד מהקטעים שוברי הלב ביותר בספר, מייזי מבקרת את ג'ון סדג'וויק, בעלה של אחת מהנרצחות, אשר מתקשה להשלים את מותה. תיאורו של מר. סדג'וויק הרגיש לי מאוד מדויק. כך בדיוק מתנהג אדם שאיבד את כל עולמו, שצריך להתמודד לא רק עם אובדן רעייתו היקרה והאהובה, אלא גם עם הידיעה שנרצחה באכזריות, ושהמשטרה ושכניו סבורים שהוא אשם בפשע הנורא. העובדה שלא היה לזוג ילדים רק מעצימה את הכאב. מייזי נעזרת בטכניקות שלמדה ממוריס כדי ליצור קשר אישי ואמון בינה לבין מר סדג'וויק:

"כאילו נדחק פנימה מרוב אי-נוחות, גחן סדג'וויק על קצה הכורסה בכתפיים שחוחות והחזיק במרפקיו. מייזי התחלחלה כשנזכרה בדבריו של מוריס בימים הראשונים של חניכותה: "התבונני בגוף, מייזי; ראי איך היציבה משקפת את הלך הרוח." ג'ון סדג'וויק לפת את גופו כאילו רצה להציל את עצמו מהתפרקות.

"מייזי הניחה לדממה לאפוף אותם. בזמן זה השקיטה את גופה, הסדירה את מחשבותיה וראתה בעיני רוחה את הקשר הנוצר בינה לבין האיש מולה. היא דמיינה זרם אור נובע ממרכז מצחה, בדיוק מעל אפה, חוט קורן שזרם לעבר האיש ושטף אותו בחום מואר. האיש שרצה שיפנו אליו באופן לא רשמי כג'ון ריפה אט-אט את כתפיו ושחרר את זרועותיו. הוא נשען אחורה."

כל כך אהבתי את העובדה שבסופה של החקירה, מייזי טורחת לבקר את מר. סדג'וויק ומגלה שהוא מתכוון לעקור לניו-זילנד, להתחיל חיים חדשים הרחק מהבית שמהווה תזכורת חזקה וכואבת לאשתו שאבדה. כפי שמייזי חושבת בהזדמנות אחרת, קשה להתמודד עם תזכורת יומיומית צורבת כזאת:

"מייזי נשענה לאחור על הכריות, וחשבה על הקו הדק בין זיכרון לתזכורת, ואיך תזכורות תכופות עלולות להוציא אדם מדעתו. עלולות לדחוף אדם לסמים או לאלכוהול, לכל דבר שמסלק את קצותיו החדים של העבר".

והנה דוגמא לדרך בה מייזי בוחנת את הזירה בה חיו הנרצחות ובעצם סוג של מעלה אותן באוב על מנת להבין אותן טוב יותר:

"עבודתה של מייזי עם מוריס בלאנש לימדה אותה שאדם אומר את דברו לא רק בקול, אלא באותם חפצים שהוא בוחר להקיף את עצמו בהם. מקובל שתמונות מספרות סיפור, אך גם הדרך בה מוצבים רהיטים בחדר מספרת משהו על הדייר; תוכן המזווה חושף תשוקה ואיפור, כפי שמגלה מפלס היין בבקבוק"

אני חייבת לציין שתרגום שם הספר לעברית הוא מעט תלוש ולא משקף כל כך את עלילתו. אולי הייתה הכוונה לכך ששלושת הנרצחות ושרלוק ווייט היו נטע זר, תלוש, בחברה בה חיו. באמצעות יחסו של מר. וייט אל ביתו אנחנו למדים על האפשרויות המוגבלות שהיו לבנות אצולה באותן ימים. היה עליהן להינשא לבעל הנכון, ולא מעבר לכך. פקפקו ביכולתן לבצע עבודה מועילה כלשהי וכלל לא הבינו את הצורך שיש להן בחיים מלאי משמעות רבה יותר. שם הספר באנגלית, Birds of a Feather, גם מרמז לדמיון בין ארבעת החברות, נשות החברה הגבוהה, שלא מצאו לעצמן תעסוקה הולמת ולכן נקשרו אל "מסדר הנוצה הלבנה", החלטה שייסרה אותן כל חייהן לאחר מכן. הן מצאו את מותן בדרך מזוויעה במיוחד. רק לחשוב על כך שהיו צריכות להיות עדות משותקות לזעמה ולכאבה של האם מלאת היגון ולהמתין לרגע בו הסכין תכה בהן…מצמרר ביותר. הדבר העצוב במיוחד היות שהן עצמן היכו על חטא וחיו חיים מלאי הענשה עצמית כל העת עוד בטרם קיבלו "עונש מוות" על חטאיהן…

לסיכום, למרות שהספר מתרחש במאה אחרת לגמרי מהנוכחית הוא מהווה תזכורת לדרך בה בני אדם נשארים בבסיסם אותו הדבר לאורך ההיסטוריה – הם כואבים, אוהבים, "נופלים" וצומחים מחדש באותן דרכים רגשיות.

היי שלום מייזי דובס, אני מחכה בקוצר רוח להתלוות אלייך בחקירתך הבאה!

ביקורת במשיכת קולמוס: "מיטב סיפורי המדע הבדיוני" – דיוויד ג' הארטוול

אני לא חובבת גדולה של סיפורים קצרים. הפורמט הזה שבמקרה הטוב מציג רעיון נפלא, דמויות זכירות ואהודות, וסיפור מרתק רק בשביל לתלוש אותם מדימיוננו באכזריות זמן קצר אחר כך כי הסיפור נגמר, לא ממש עובד טוב בשבילי. אני מעדיפה המשכיות וללוות את הדמויות דרך העולם הבדיוני של הסופר לאורך זמן. לכן אני מתייחסת לסיפורים קצרים כסוג של טריילרים או הצהרה שיווקית מטעם הסופר – בעצם, זו הוכחת יכולותיו של הסופר וההזדמנות שלו לשכנע אותי ששווה לי לרכוש את הספרים באורך מלא שלו. זה כמובן שזה רלוונטי רק במקרה של סופרים שכותבים גם ספרים ארוכים, שלא כמו צ'יאנג למשל (נגיע אליו עוד מעט).

אבל קרה המקרה שהספר "מיטב סיפורי המדע הבדיוני" נחת לידיי בתקופה בה לא ממש הייתה לי אלטרנטיבה טובה אחרת וקראתי אותו מתחילתו עד סופו בשבוע (אני קוראת מאוד מאוד לאט, אז עבורי זה נחשב קריאה מהירה ועצם העובדה שהצלחתי לסיים אותו היא הישג :-)). הסקירה הזאת מיועדת רק לאנשים שכבר קראו את הסיפורים כי אני מתכוונת לספיילר בלי חשבון עד לסוף הסיפורים. מי שרוצה לקרוא סקירות לא מספיילרות של הספר, יכול לקרוא את הביקורת בוויינט.

התרגום של רחביה ברמן בסדר גמור. ההגהה בעייתית מאוד ונכתב על זה בהרחבה במקומות אחרים אז לא אוסיף. רק אומר שלא הרבה תרגומים לעברית גרמו לי להרים בזעם טוש שחור ולהתחיל למחוק אותיות שגויות שהשתרבבו למילים…

אז בוא נתחיל עם הסקירה:

ההקדמה של הארטוול – ממפה יותר את כתבי העת בתחום המד"ב של אותה תקופה יותר ממה שהיא תורמת תובנות בנוגע למוטיבים חוזרים בסיפורים הקצרים או משהו משמעותי אחר מהסוג הזה. אגב, בהקדמות לסיפורים עצמם יש פה ושם תובנות לגביי הסיפורים אבל בעיקר תיאור ביוגרפי של הסופרים.

"דוח שיווק" – אלכסנדר יאלוקוב – אני חיבבתי את הרעיון הכללי של הסיפור והיו בו כמה רגעים נוגעים ללב על יחסי הורים-ילדים. זה נכון שמדובר בסיפור ארוך מידי עבור הרעיונות המוצגים בו ולוקח הרבה זמן להבין מה הוא רוצה מחיינו. הוא גם בונה תחושת התרגשות הדרגתית לקראת חשיפת סוד גדול ואפל שבסוף מתברר כמשהו די מגוחך. הנה מה שהצלחתי להבין: המספר הוא בן להורים שעימם הוא לא בדיוק מסתדר שמגיע לביקור אחרי שנישואיו מתפרקים. אנחנו מגלים עם הזמן שהוריו היו חלק מקהילה מקוונת של חובבי העידן הפליאוליתי ויצירה מחדש של יצורים שנכחדו שהפכה לשכונה פרברית שמסתירה את המכנה המשותף של התושבים. רק שהמספר בחר בתור מקצוע להיות איש שיווק שמטרתו לחשוף קהילות מסוג זה באמצעות הרכישות המקוונות שלהם  ומידע אחר ולהציע להם מוצרים על סמך זה. אשתו לשעבר, שאותה לימד כל מה שהוא יודע, מוצגת כאיום על חייהם השלווים של תושבי השכונה ולכן הוא מחליט בסוף הסיפור לבצע הטעייה מכוונת ולגרום לכך שאשתו ושותפיה ירדפו אחר קהילה לא קיימת של אנשים שחיים בהתאם ל- "מכונת הזמן" של ה.ג'.וולס.

קטעים שאהבתי:

–          " כל חיי הנישואים של ההורים שלי היו תקופת ארגון מחדש. אני הייתי רק מיזם ביניים שנהפך איכשהו קבוע. אני נשבע שבכל בוקר, לאורך כל ילדותי, הם הופתעו מחדש לראות אותי יורד במדרגות לאכול ארוחת בוקר. אפילו עכשיו אבי התבונן בי כאילו אינו בטוח לגמרי מי אני"

–          אתה לא מקשיב לאמביינט, אבא. אתה מניח לזה לשטוף אותך. דרכך. כל העניין בחיים המודרניים הוא לעולם לא להקדיש את מלוא תשומת הלב שלך לדבר אחד. זה נעשה משעמם. אז אתה שם את התירס על מחליף התקליטורים, את צלילי החול סחוף-הרוח השוחק את הספינקס, את השלג הנופל על מדף הקרס רוס, את הקרקוש המרוחק והמרגיע של כלבי ים מכים בסנפיריהם באוקיאנוס, פותח את המחשב הנייד שלך כדי לעבוד על כמה טפסים, ומציץ במשחק פוטבול בטלוויזיה הענקית. אתה תמצא את עצמך נהפך לאחד עם הכול צ'יק-צ'ק".

–          "ככל שהביצים המקושקשות שהכינה אמי היו קלות ואווריריות יותר, כך היה המצב גרוע – חוק קלאסי. הבוקר הזה, כשהאור התמים גלש דרך חלונות המטבח, הן היו כמו עננים"

בקיצור פה ושם היו קטעי כתיבה מבריקים חבל שהם קצת הולכים לאיבוד בסיפור בגלל כל מה שכבר ציינתי.

"שנת העכבר" – נורמן ספינראד – די חיבבתי את הסיפור למרות שהוא סיפור פואנטה בלי הרבה ערך מוסף מעבר. הפואנטה ניתנת לסיכום במשפט הראשון של הסיפור "לא תתעסק עם העכבר". במילים אחרות, הקרב התרבותי בין סין העממית לבין תאגיד וולט דיסני מסתיים בנצחון של האחרון. כמה מפתיע.

קטעים שאהבתי:

–          "תתחבר למציאות, שיאן", ייעץ לו אותו אדם. "הרעיון שהסכנה הצהובה תסתער על חופי אורלנדו חלפה יחד עם רונלד רייגן. מה תעשו, תפציצו את פירטים בקאריביים בטילים אטומיים?"

–          "הילדים שעליהם הרצנו את מבחני השיווק אהבו את זה בטירוף. מאו טסה טונג הולך להיות פופולרי פי עשרה כבובת פנדה מכפי שהיה בשר ודם."

–          "ומה זה משנה אם הספר האדום הקטן של היו"ר מאו הפנדה לקח את המכתם מקונפוציוס או לאו צה או בודהה עצמו, אם מילותיו של היו"ר מאו הפנדה נשאו צליל של אמת? החכם מצליח בעשותו טוב. זה הספיק כדי להשאיר את החיוך על פניו של שיאן באי כל הדרך אל הבנק."

"היום לפני שהם באו" – מארי סון לי – באמת שאין לי הרבה מה לומר על הסיפור הזה. סיפור שמשחק על בניית הצפייה שלנו לקראת מה יקרה שהחייזרים יבואו ולא מפרט בסופו של דבר מה קורה אלא מתרכז בחיים הרגילים של אם ובנה. הדבר החמוד היחיד בסיפור הוא תיאור נעלי הבינה המלאכותית שניתן להתאים ללקוח. נגיד עבור ילד הנעליים יכולות להיות חינוכיות ולשאול שאלות מתמטיות. אני הייתי זורקת אותן לפח בהזדמנות הראשונה.

קטע שאהבתי:

"היא סירבה לתריסר ההצעות הבאות. תוכנת השוטרים-וגנבים שעשעה אותה, אבל היא שמעה את ג'סטין ואת אדם משוחחים על כך שמשחקי משטרה היו מיושנים. בסופו של דבר היא החליטה על תוכנה בלי גימיקים. הנעל השמאלית והימנית פשוט פטפטו כאילו היו ילדים. הנעל השמאלית, ברטי, הייתה שתלטנית מעט. הימנית, אלכס, נשמעה ביישנית יותר".

"סיפור חייך" – טד צ'יאנג – עכשיו אני עומדת לעורר עליי את זעמם של אנשים רבים אבל לא אהבתי את הסיפור. כן, אני יודעת, הרבה חושבים שהוא יצירת מופת וסיפור יוצא דופן ומדהים וכל זה, אבל מה לעשות, לא אהבתי אותו. למה? כי אני לא אוהבת בלשנות ולא אוהבת פיזיקה ונראה שהסופר כל כך רצה להרשים בכמה שהוא מסוגל לטוות סיפור אמין שמתאר את מאמציהם של בלשנית ופיזיקאי להבין את שפתם ודרך מחשבתם של חייזרים שהוא שכח קצת שלא את כולם זה מעניין. החלקים שנוגעים להתמודדות של הבלשנית עם מות ביתה והשינוי המחשבתי שהיא עוברת בעקבות הקשר שלה עם החייזרים בנוגע לכך, הם החלקים המוצלחים של הסיפור, אבל זה בערך חצי ממנו…מבחינתי הקריאה הייתה בחלקה הקטן מהנה, וברובה מתסכלת ומשעממת מאוד. גם החלקים שעוסקים בחיי המשפחה של הבלשנית ובהיווצרותם הם לא רעים וכתובים היטב אבל לא מתארים שום דבר יוצא דופן או מיוחד. ברור שהייחוד של הספר אמור להיות בפרשנות שהבלשנית יוצקת לסיפורה האישי לנוכח ההבנה שהיא רוכשת את תפיסתם ותודעתם של החייזרים.

בכל זאת, קטעים שאהבתי:

–          "כשתלמדי ללכת אקבל הדגמות יומיות של היעדר הסימטריה במערכת היחסים שלנו. את כל הזמן תרוצי לאנשהו, ובכל פעם שתיתקלי בדלת או שתשפשפי את הברך, הכאב הוא כאילו שלי. זה יהיה כמו להצמיח גף סוררת, הארכה של עצמי שעצבי החישה שלה מדווחים על כאב בלי שום בעיה, אבל עצבי התנועה שלה כלל לא מעבירים פקודות. זה כל-כך לא הוגן. אני הולכת ללדת בובת וודו מונפשת של עצמי. לא ראיתי את זה בחוזה כשחתמתי. ההיה זה חלק מהעסקה?"

–          "המילה "עולל" באנגלית מקורה במילה הלטינית שפירושה "אינו יכול לדבר", אבל את בהחלט תהיי מסוגלת לומר דבר אחד: "אני סובלת", ואת תעשי זאת ללא לאות וללא היסוס. אני חייבת להעריץ את מחויבותך הגמורה להצהרה הזו. כשתבכי, תיהפכי להתרעמות בהתגלמותה, כל נים בגופך מגויס לשירות הבעתו של הרגש הזה. זה מצחיק: כשאת שלווה, נדמה יהיה שאת קורנת אור. אילו היה מנסה מישהו לצייר דיוקן שלך במצב זה, הייתי עומדת על כך שיכלול את ההילה. אבל כשאינך מרוצה, את תיהפכי לצופר, שנבנה במטרה להקרין צליל. דיוקן שלך במצב זה יכול להיות פשוט פעמון של רכב כיבוי."

"דלתות בוהקות" – מייקל סוואנוויק – בעיניי מדובר ביהלום שבכתר של אסופת הסיפורים. סיפור קשה ומצמרר על פליטים שנוהרים מהעתיד אל העבר כאשר הם בורחים מהתעללויות ועינויים יצירתיים במיוחד. המספרת היא אחת מאלו המטפלים בפליטים במסגרת המחנות שנוצרו ונדרשת לתעד את סיפוריהם המזוויעים . אני מניחה שהסיפור מעלה את השאלה של איך מתמודדים עם עדויות קשות כל כך בנוגע לרוע האנושי והאם המפתח לעצירת עתיד שכזה הוא חסימת הטכנולוגיות המאפשרות? ואיך מתמודדים עם העובדה שגם הפליטים הפכו פחות בעלי חמלה עקב מה שנעשה להם בעתיד ואולי גם בהווה המתואר בסיפור? המסקנה העגומה בסיפור היא שעתיד כזה הוא בלתי נמנע ושתמיד יהיו אנשים שיירצו להתקדם לקראתו, אפילו אנשים שלא חושדים בהם לראשונה…בקיצור, מדכא עד אפר אבל חזק מאוד.

 אגב, לא היה אמור לצאת תרגום של "בתו של דרקון הברזל" מתישהו? קטעים ש"אהבתי" (במובן של הערכה ולא במובן שנהניתי ממה שמתואר שם :-)):

–          "זה לא יעזור", אמר שרייבר. "כל הסיפורים האלה פשוט מקהים את התחושה. יש אפלו מונח לזה. זה נקרא תשישות החמלה. בנקודה מסוימת את מתחילה להאשים את הקרבן על שהוא מכריח אותך לשמוע על זה".

–          "זו התאוריה שלי, בכל מקרה. או ליתר דיוק, אחת מהן. יש לי מיליון: היפר-אוטומציה. התקשות קיבוצית של המצפון האנושי. דטרמיניזם מעגלי. טבעם התוקפני המובנה של מערכים הירארכיים. תשישות החמלה. הבנאליות של הרוע. אולי אנשים הם פשוט זבל. זה מה ששרייבר היה אומר"

–          "בדכאו, כשהם פתחו את תאי הגזים, הם היו מוצאים פירמידה של גופות אנושיות על יד הדלת", אמר לי פעם שרייבר. "בזמן שהגז החל לפעול, היהודים נכנסו לפאניקה וטיפסו זה מעל זה, בניסיון שווא לברוח. זה היה מכוון. זה תוכנן לתוך המערכת. הנאצים לא רצו רק שהם ימותו – הם רצו להיות מסוגלים להרגיש נעלים על קרבנותיהם מבחינה מוסרית".

–          "האם באמת רציתי שהממשלה תשים את ידיה על משהו שיכול להכריח אנשים לפעול כנגד רצונם? האם באמת בטחתי בהם שלא יהפכו עצמם מיד לכל מה שניסינו כביכול להילחם כדי למנוע אותו?"

"החבר שלי קלאנקי" – רון גולארט – אחד מהסיפורים שהכי אהבתי באסופה. פשוט כי הוא כייפי מאוד ושנון. במשפט אחד ניתן לסכמו כך: "הכלב קם על יוצרו". בעולם המתואר "כלבוטים" הם עניין שבשגרה ואפילו יש תוכניות בידור לילדים שמורכבות מהצגה משותפת של אדם וכלבו הרובוטי. גיבורינו הוא כוכב עבר של תוכנית מהסוג הזה שמקבל הזדמנות חוזרת לשחזר את תהילתו אבל מתקשה לאתר את הכלב הרובוטי שכיכב לצידו. כאשר הוא מאתר אותו הוא מגלה שהכלב שובב יותר ממה שתיאר לעצמו…קצת קשה לספק קטעים מייצגים מהסיפור הזה שילכדו את ההומור שבו. מי שקרא, מבין.

"החיים על הקצה" – דיוויד ברין – הנה עוד סיפור שמאוד אהבתי באסופה. כל כך אהבתי שהחלטתי להשיג תוך זמן קצר את סדרת הרימום שהסיפור הזה הוא פריקוול שלה. בקצרה, בעולם שבו עשירים משועממים מתנסים בכל מיני תחביבים מוזרים כדוגמת טיסה בטיל אל הכוכבים, משהו משתבש. ספציפית, משהו משתמש אצל עשיר משועמם בשם האקר טורי בטיסה מסוג זה. זה מוביל אותו להיכרות עם קבוצת דולפינים חביבה. עד מהרה הוא מבין שמשהו נעשה לדולפינים האלו שירומם אותם מעל לאינטליגנציה הגבוהה שיש להם ממילא (לא יותר מעכברים לבנים, אבל היי, אי אפשר לקבל את הכל. הדולפינים קיבלו את החמודיות). הוא מבין שהיה זה ניסוי שעצר עקב מכשולים משפטיים אבל לא יודע מי עשה זאת, למה ויתרה מזה – איך אפשר להמשיך עם כך. בקיצור, העשיר המשועמם מצא תחביב חדש או בעצם תכלית חדשה לחיים. זה נשמע אולי קצת מטופש אבל באמת שזה מוצלח.

קטעים שאהבתי:

–          "אני עלול להיות גוש פחם עשיר מאוד בכל רגע. ההבנה הוסיפה ממד חדש שלא היה שם במהלך טיסות המסלול החובבניות הקודמות שלו. חלק אחד בהאקר ממש התענג, כך נדמה, על התחושה החדשה, המשפשפת כל עצב ועצב ביללה המחליקה על פני המוות."

–          "זו הסיבה שבגללה אנחנו צוללים לתוך העולמות הפרטיים שלנו. עשרת אלפים תחביבים. מיליון דרכים להיות שונה, כל אדם מתאמץ להפוך למומחה באמנות עלומה כלשהי…כמו טיסה לחלל בטיל. הפסיכולוגים ראו את זה בעין יפה, באומרם שחובבנות קדחתנית הייתה תגובה בריאה בהרבה מן החלופה הסבירה ביותר – מלחמה. הם קראו לזה המאה של החובבים, זמן שבו ממשלות ואגודות מקצועיות לא יכלו עוד להדביק את קצב המומחיות הפרטית, שפשטה במהירות הברק על פני הרשת העולמית. רנסאנס, שחסר רק תחושת יעד ברורה. האפשרות להצטרף בקרוב מחדש לאותה תרבות מילאה את האקר היסוס. מה הטעם בכל-כך הרבה פעילות כפייתית, אלא אם היא מובילה למשהו ראוי?"

"משחק של תוצאות" – דיוויד לנגפורד – עוד סיפור שלא אהבתי במיוחד. סיפור שמעביר את המסר השחוק שלניסויים ולהתפתחויות מדעיות עלולות להיות תוצאות הרסניות, דרך זכרונות הילדות של מדענית. פה ושם יש כתיבה טובה אבל הסיפור בכללותו היה מעיק בעיני. לא מצאתי קטע כתיבה יפה לציטוט…

"מצב טבעי" – ננסי קרס – זה סיפור שהציב אותי בפניי דילמה: מצד אחד אני מעריכה את הייצוג הלהט"בי המורכב שהוא מציג,  אבל מצד שני הוא עושה מציג את המסר שלו על רגל אחת בצורה שהיא דורסנית משהו, שקופה ומטיפנית יתר על המידה, ובעצם יוצרת התנגדות למסר שלו. הסיפור לקוח מאסופת הסיפורים הלהט"ביים Bending the Landscape: Science Fiction. קראתי את כל הספר, ועוד כשקראתי את הסיפור הזה מתוכו באנגלית, לא התחברתי אליו. תאמינו לי שיש שם סיפורים מוצלחים יותר, ואני מקווה לתרגם אחד מהם בקרוב. בקיצור, הסיפור בעצמו מציג דילמה – האם ה"אחר" שבחברה צריך לחיות חיים שמורים, מוגנים ומבודדים הרחק מההמון או שמא להילחם ולהיאבק כך שגם בחיים הרגילים, בחיים בקרב ה"המון", יוכל לחיות חיים טובים ונוחים? הסיפור מציג על קצה המזלג שתי אקסיות, שאיבדו את הבת המשותפת שלהן בתקרית הומופובית אלימה, שהאחת דוגלת בגישה אחת וחיה במגדל מבודד, והשנייה דוגלת במאבק לשינוי המצב הקיים. קטע שאהבתי (כי הוא תיאור תמציתי של המסר של הסיפור):

"את יודעת עם מי עליתי במעלית? שני טיפוסי מנהלים שחורים, גבר ואישה, שמן הסתם עובדים בדנבר אבל לא היו חולמים לחיות בין שחורים עניים שעלולים לבקש מהם כסף או זמן או הגנה. אישה היספאנית עם מעיל מעצבים של חמשת אלפים דולר, שנראתה מבועתת עד שהצליחה לברוח לתוך הדירה שלה ולנעול אותה אחריה. שני גברים שהחזיקו ידיים והתווכחו על מה לראות בטלוויזיה היום, ושלושה בני-עשרה שנראו כמו הבעלים של העולם כולו וכל הפיונים שבתוכו. ואם חושבים על זה, הם מן הסתם צודקים. שמוקים יהירים בני חמש-עשרה שלעולם, לעולם אינם מרגישים כמו חלק מהמין האנושי העצום שם בחוץ, שנאבק וגוורע ומנסה נואשות להישאר בחיים. מבודדים, כולכם כאן. עילית חסינה מפגע".

"מאנקי נקו" – ברוס סטרלינג – אני בוחרת לראות דווקא את הצד האופטימי של הסיפור הזה. בעתיד שמתאר הסיפור, החיבור של אנשים רבים ברשת ה-"פוקיקונים" (משהו כמו סמארט-פונים) מאפשר "כלכלת מתנות" שבאמצעותה אנשים זרים עוזרים זה לזה. באמצע הסיפור, הסיפור נהיה משהו בין סיפור אימה לסיפור הומוריסטי. סוכנת אמריקאית משוכנעת שהפוקיקונים האלו חוברים נגדה ומתעקשים להקשות על חייה באמצעים מתוחכמים ומזכירים לה זאת באמצעות הסמל של ה-"מאנקי נקו". הקטע הבא מבהיר זאת היטב:

"לואיז הרימה את המאנקי נקו, אוחזת בו כאילו היה צלופח חי. "חתולי הוודו היפניים הקטנים האלו. מאנקי נקו, נכון? הם החלו להופיע בכל מקום שאליו הלכתי. יש חתול חרסינה בארנק שלי. יש שלושה חתול חרסינה במשרד. לפתע הם מוצגים בחלון הראווה של כל חנות עתיקות בפרובידנס. הרדיו במכונית שלי התחיל לעשות לי מיאו". אני תוהה מה הייתה חושבת על תרבות החתולים ברשת היום…

עוד כמה קטעים מוצלחים ומשעשעים ביותר:

–          "היא זקרה אצבע לעברו. "הא! אתה משלם בכלל מסים על אלה? אתה מצהיר על ההכנסה מההטבות האלה? כל משלוחי החינם מארצות אחרות! העוגיות הביתיות הקטנות, והעטים והעפרונות ומדבקות הרכב שאתה מקבל חינם, והאופניים המשומשים, והידיעות המועילות על מכירות חיסול…אתה משתמט מס! אתה חי על שוחד ושלמונים! ופרוטקציות! וכל מיני עסקאות מושחתות מתחת לשולחן!"

–          "האסלות שלי לא מדיחות", אמרה לואיז. "המכתבים שלי הולכים לאיבוד בדואר. כשאני עוברת על יד מכוניות, האזעקות שלהן מתחילות לפעול. וזרים נועצים בי עיניים. זה תמיד דברים קטנים. המון דברים קטנטנים, אבל הם לעולם, לעולם לא פוסקים. אני עומדת מול משהו גדול מאוד וסבלני מאוד. והוא יודע עליי הכול. ויש לו מיליון זרועות ורגליים, וכל הזרועות והרגליים האלו הן אנשים".

בשורה התחתונה רואים באסופת הסיפורים הזאת הרבה חרדה ופחד מתאגידים גדולים, כוח הביג-דאטה והפלישה לפרטיות באמצעים טכנולוגיים, ועוד…במילים אחרות, בדיוק מה שאכן מתרחש בשנים האחרונות וימשיך להתקדם בכל עשור עד שישעמם לנו מזה ונמציא דרך אחרת להרוס לאנשים את החיים ולעזור להם בו-זמנית עם אותה טכנולוגיה. לפחות תרחישי הזוועות בכל הנוגע לחייזרים ולמסעות בזמן כנראה לא קרובים להתגשם בימי חיינו.